מהר"צ חיות/יבמות/ו/א
מהר"צ חיות 
יבמות ו א
גמרא. בלאו דמחמר. נ"ב ק"ל מדוע לא אוקמי' בלאו דתחומין דלדעת ר"ע (סוטה כז ע"ב) תחומין דאורייתא. וכ"פ הרמב"ם פכ"ז מהל' שבת ה"א [אין הלשון מדוקדק דהא הרמב"ם פסק כרבנן אלא דס"ל די"ב מיל לכ"ע דאורייתא ולא שייך לזה מ"ש דבפלוגתא לא קמיירי] וכרת ליכא ביה לכ"ע וא"ל דבפלוגתא לא קמיירי דהרי לעיל דחי למ"ד עולת מדבר עולת תמיד הוי ולקמן מוכיח הש"ס דעשה דחי ל"ת משריפת בת כהן למ"ד לחלק יצא וי"ל דהרי בש"ס מקשי נגמר מהכא דלא דחי ומשני שאני לאוי דשבת דחמירי (ומוקמינן) [ואי מוקמינן] בתחומין (הכי) [הרי] מצינו בתמיד דדוחה לאוי שבת דחמירי אף במקום כרת ואי דתמיד הוי עשה דקודם הדיבור הרי כיבוד אב ואם גם כן קודם הדיבור וקדם בזמן ללא תעשה דתחומין אע"ג דבמרה נצטוו על השבת על תחומין לא הופקדו במרה רק בסיני (שבת פ"ז ע"ב) והא דלא מוקי בהבערה למ"ד ללאו יצאת משום דלא יתכן תי' הש"ס שאני התם דהכשר מצוה נינהו דהרי בהבערה הוא גופא של מצות כיבוד ליהנות מאורו ולהחם בו כשיטת הר"ח מובא בתוס' כאן:
שם. אלא דקי"ל עשה דוחה ל"ת ליגמור מהכא דלא דחי. נ"ב צל"ע הרי בלא"ה הקשו איך ס"ד שישמע לאביו לעבור על דברי תורה הרי הוא אינו עושה מעשה עמך ובכה"ג אינו חייב בכבודו (ב"מ ס"ב ע"א) ותי' הרב שיטה מקובצת פ"ב דב"מ כיון דאמרינן אתי עשה ודחי ל"ת לא עשה האב בזה שום איסור דהרי על ידי פקודתו נדחה ל"ת וא"כ כיון דגלי קרא דא"צ לשמוע האב בזה שוב אין ללמוד מכאן דאין עשה דוחה ל"ת דשא"ה דליכא עשה כלל דכיבוד דאב אינו עושה מעשה עמך דהתורה גילה לנו דא"צ שישמע לאב בפקודתו זו וצ"ע:
שם. מה להנך שכן הכשר מצוה. נ"ב דברי רש"י צ"ע וע' תוס' כאן ועי' חי' רשב"א דהביא ראיה מלשון מכשירי אוכל נפש ומל' הכשירו בשחיטה ומחזיק שיטת הר"ח בתוס' כאן וכן הוא בערוך (ערך כשר) והיינו דוקא כבוד שיש בו הנאה שמאכילו ומשקהו אבל הכשר כבודו שיבא לאב הנאה לאחר מכאן אינו עשה זו דוחה אפי' לאו גרידא ע"ש. ולי יש ראיה ג"כ מש"ס (חולין פ"ח ע"ב סוטה ט"ז ע"א) ולחשוב ג"כ עפר כיסוי הדם ומשני התם הכשר מצוה איכא הנאה ליכא ע"ש פרש"י דבלאו כיסוי משתרי בשר באכילה ע"ש הרי הכשר מצוה מקרי מה שהוא הכנה לבד ולא גוף הדבר: