אילת השחר/יבמות/ו/א

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

< עמוד קודם · עמוד הבא >
מעבר לתחתית הדף

לדף הבבלי
צורת הדף


עיון בפרויקט 'מפרשי האוצר' מבית 'אוצר החכמה' על דף זהלדף זה באתר "על התורה" לדף זה באתר "ספריא" מידע וקישורים רבים על דף זה ב'פורטל הדף היומי' לדף זה באתר "ויקיטקסט" לדף זה באתר "הכי גרסינן" לשינויי נוסחאות של התלמוד הבבלי, האתר כולל תמונות והעתקות של כל עדי הנוסח לתלמוד: קטעי גניזה, כתבי יד ודפוסים קדומים. האתר כולל גם סינופסיס ממוחשב לכל התלמוד במספר תצוגות המאפשרות להבליט ללומד שינויים שהוא מעוניין בהם. All content on the FGP portal is the property of The Friedberg Jewish Manuscript Society לדף זה באתר "שיתופתא" לדף זה באתר "תא שמע"



דפים מקושרים


צור דיון על דף זה
לדיון כללי על דף הגפ"ת הנוכחי


מפרשי הדף

רש"י
תוספות
תוספות ישנים
רמב"ן
רשב"א
מהרש"ל
מהר"ם
חי' הלכות מהרש"א
מהדורא בתרא
קרן אורה
מהר"צ חיות
רש"ש
אילת השחר

חומר עזר
שינון הדף בר"ת
חדש על ה(מ)דף


אילת השחר TriangleArrow-Left.png יבמות TriangleArrow-Left.png ו TriangleArrow-Left.png א

דף ו' ע"א

תוד"ה טעמא [הנמשך מעמוד הקודם]. ועוד ס"ד דלא לידחי עשה דציצית לאו דכלאים שאין שוה בנשים וכו' איכא למימר דסבר נשים חייבות משום בציצית. צע"ק דמ"מ איך נלמוד מראשו על ציצית כיון דרק כשיש לו בגד חייב משא"כ במצורע דיש עליו חיוב גמור לגלח.

לא לאו דמחמר ואפ"ה לא דחי. יש להבין הגדר דמצינן מלאכות דאע"ג שעושה ע"י הבהמה חייב מיתה והוי מעשה דידי', כגון החורש בבהמה דאמרינן בירושלמי (סנהדרין פ"ז ה"ב) דהחורש בבהמה בשבת נסקל על ידה, והובא בחזו"א (ב"ק סוף סי' י"ד), גם הביא מהא דמעמיד אדם בהמתו ע"ג עשבים שבת דף קכ"ב) משום דכתיב למען ינוח שורך וכיון דניחא לי' אינו אסור, הרי דזה מלאכת הבהמה, אע"ג דלענין נזקין הוי מעמיד כאדם המזיק לדעת הרשב"א (ב"ק דף נ"ו), ולפי"מ דחילק שם צריך לומר דהוצאת משוי דרך המלאכה ע"י אדם בעיקר, אע"ג דמשאות גדולות הדרך ע"י הבהמה, מ"מ אין לחלק בין משוי קטן למשוי כבד, וגם במה שאסור לבהמה שתצא דהוי שמירה יתירה ג"כ הוי כמשוי שצריך ליעשות ע"י אדם, לכן אם עשתה בהמה אינו אלא משום מלאכת בהמתו.

ואולי יש לחלק בענין אחר, דלמלאכה שאין צורך האדם בה, דאפשר ליעשות ע"י הבהמה לבדה, מיקרי מעשה בהמתו, ולכן מעמיד ע"ג עשבים מותר דמלאכה דידה מותר באם ניחא לה, וכן במחמר יש איסור רק משום אתה ובהמתך, אבל חרישה דהעבודה אינה נעשית בלי האדם המושך המחרישה, לכן מתייחס המלאכה רק לאדם החורש בה.

וצ"ל דמה דכתב רש"י בשבת (דף קנ"ד ע"ב) בד"ה ורחמנא אמר לא תעשה כל מלאכה אתה ובהמתך ואיזוהי סתם מלאכה העשויה ע"י שניהם זו שהיא טעונה והוא מחמר, היינו לא שצריך כך דוקא ליעשות, דאילו מלאכה שצריך ליעשות בצירוף האדם הוי מעשה האדם, ומחמר אפשר שהבהמה תוציא מרשות לרשות בלי שהאדם מחמר אחרי', לכן זה לא נחשב מעשה האדם רק מעשה ע"י הבהמה.

וכ"ת שאני לאוי דשבת דחמירי. וכתב רש"י משום דמחלל שבת דינו כעכו"ם כמבואר בעירובין, והתם הא מיירי רק לגבי ביטול רשות דאינו אלא דין דרבנן, וע"כ צ"ל דגם לדין דאורייתא דינו כעכו"ם דהיינו דשחיטתו פסולה מן התורה, ועי' ט"ז (יו"ד סי' ב' סק"א), ולהני דסברי דאינו פסול מה"ת לשחיטה אפשר לפרש כמש"כ התוס' לעיל (בד"ה כולכם) דהוי ככופר במעשה בראשית.

ולכאורה הא יש לומר יותר פשוט דהא מחמר נכלל בלא תעשה כל מלאכה, ולכן הוי לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד דלכן אין לוקין עליו, א"כ הרי הוא לאו חמור מאד דנהרגין על לאו כזה, אלא דלשון שאני לאוי דשבת דחמירי, משמע דבא לומר גם על אלה שחייבים מיתה, דיש להם עוד יותר חומרא מבשאר עבירות אפילו שיש עליהם מיתה.

ת"ל את שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו כולכם חייבין בכבודי. ופרש"י לעיל דמדכתיב אני ה' דריש, יל"ע מה הראיה דכבוד ה' הוא בשמירת שבת יותר מביאת המקדש, ורש"י בשבועות (ט"ו ע"ב) פי' דגם המקדש חייב בכבוד הקב"ה, והרמב"ן כתב וז"ל דשמירת שבת כבדה הקב"ה יותר מכיבוד אב ומבנין בית המקדש ששמירת שבת אינה אלא לכבוד הקב"ה שברא עולמו בששת ימים, ובנין בהמ"ק לכפרת ולהנאת הכהנים.

ויש להוסיף ביאור דאפילו שכל מה שצריך לכבד את אביו ואת המקדש, זה הכל רק מחמת ציווי הקב"ה, וא"כ גם כשיכבד את אביו ואת המקדש הוא מכבד את הקב"ה ומאי אולמא שבת מהם, דמ"מ באביו ומקדש מעורב עוד משהו חוץ מכבוד המקום, דלמעשה מכבד את אביו, ואת המקדש, משא"כ שבת אינה אלא כבוד המקום בלבד.

מה להנך שכן הכשר מצוה. והיינו כמש"כ תוס' דבשעה שמחמר עדיין לא מקיים המצוה, והרמב"ן והרשב"א ביארו דבעצם מה שמבקש לחמר לא מיקרי כיבוד רק כשמאכילו ומשקהו שנהנה גוף האב מהכיבוד, אבל בלי זה אין זה עיקר כיבוד, ובהגר"א דייק מדבריהם דגם זה מצוה אבל לא עיקר כיבוד.

ובברכת שמואל ביאר דיש גוף המצוה דאם לא עושה מקרי ביטול המצוה, ויש חלק שאינו גוף המצוה, וזה אינו שייך שידחה ל"ת, ויש להוסיף ביאור דלגבי לקיים דבריו בלי הנאת הגוף, הוי כמצוה קיומית דאם אינו עושה אינו עובר, אבל אם מקיים דיבורו יש לו שכר הנכנס בכלל כיבוד, ומ"מ אף אם בכל מקום גבי מצוה קיומית דוחה ל"ת, כאן זה גדר כהידור דמצוה דכיבוד.

ואחרי הכל צ"ע דמנ"ל הא, דממ"נ אם נכלל בכבד את אביך מצוה גם היכא שאין לו הנאה בגוף, למה נחלק דבאין הנאה לגוף לא מבטל אם אינו עושה רצונו, ואולי הבינו חז"ל שהכתוב מסר לחכמים מה עיקר הכיבוד שיעכב.

ודברי הגמ' כשדייק דכיבוד אב ידחה שבת, המקשן ידע דעיקר כיבוד הוא כשנהנה גופו, ומ"מ ס"ד דגם כשעוסק בבישול ידחה, אע"פ דלגבי עיקר כיבוד אינו עושה עדיין מצוה ועדל"ת הוא רק בעידנא דמקיים העשה, וע"כ הוי ס"ל דכיון דא"א להגיע להכיבוד אלא א"כ יעבור ל"ת, ידחה העשה את הל"ת, וע"ז משני שכן הכשר מצוה, דכיון דאינו מקיים עצם הכיבוד העיקרי לכן אינו דוחה, אבל לא הי' ס"ד דבאומר לו חמר אחרי בהמתך באופן דאין מצוה כלל של הנאת הגוף דידחה ל"ת, וכל זה לשיטת הרמב"ן והרשב"א.

וכיון דמהגר"א משמע דרק מהרשב"א [וכן הרמב"ן] ס"ל דגם הנאה שאינה בגוף האב הוי מצוה רק לא עיקר המצוה, אבל התוס' ס"ל דאין כלל מצוה לכבד רצונו בלי הנאת הגוף, צ"ל לפי התוס' דהמקשן הוי ס"ל דאע"ג דבעוסק בבישול אין כלל שום ענין מצוה דכיבוד, מ"מ כיון דא"א לקיים כיבוד בלי בישול אז שייך שהעשה ידחה ל"ת, וע"ז תירץ דכיון דאז אינו מקיים כיבוד אינו דוחה ל"ת.

הנה הרמ"א ביו"ד (סי' ר"מ סעי כ"ה) כתב בשם המהרי"ק דאם האב מוחה בבן לישא איזו אשה שיחפוץ בה הבן א"צ לשמוע אל האב, וכתב על זה הגר"א כמה טעמים א' דאם אמר לו אביו לעבור על דברי תורה א"צ לשמוע לו, וכן דכיבוד אב הוא משל אב וכ"ש דצערא דגופא א"צ לשמוע לו, ועוד דלא אמרו אלא מאכילו וכו' דשייך ביה אבוה, פי' שיש לאב הנאה מזה ולא כשמצוה עליו לעשות דבר שאין לאב מזה כלום.

ובחזו"א (נשים סי' קמ"ח לדף ל"ב ע"א תוד"ה רב יהודה) כתב וז"ל ומיהו קשה דהא כתבו תוס' (ל"א ע"ב ד"ה ר"ט) בשם ירושלמי דרצונה זהו כיבוד, ואם האב רוצה בתקנת בנו ומצטער כשנושא אשה שאינה לרצון האב למה יהא רשאי לצערו ואינו בכלל מורא, ולמה דבר זה קל מסותר דבריו בהכרעת הדעת בלבד עכ"ל.

ויש לחלק דאינו דומה לסותר דבריו, משום דכאן יש לאב רצון שיעשה הבן איזה דבר, והדבר עצמו אין הבן מחוייב לשמוע לו, אלא דע"י שלא ישמע בקולו עושה צער לאביו, וזה אינו בכלל סותר את דבריו, כיון דאין עצם הדבר מה שאינו עושה כמו שאמר לו זה סתירה לדברי האב, אלא שיהא לאב צער במה שלא שמע לו, וזה לא נכלל בכלל מורא, כיון שהאב מצטער במה שאין שומעים לו ואינו מתגבר על מידותיו, ואין הכי נמי אם האב מצטער על עצם הדבר מה שהבן יעשה, לא בגלל שאינו שומע, רק כיון שאינה הגונה בעיניו, באמת יהי' מחויב לעשות רצונו.

יכול יהא בנין בית המקדש דוחה שבת. יש לעיין הא כתבו התוס' לעיל (ה' ע"ב בד"ה כולה) דהיכא דאפשר להמתין למחר לא דחי, א"כ למה ידחה בנין המקדש את השבת הרי אפשר להמתין למחר, וצ"ל דרק בשריפת קדשים דהמצוה שיהא נשרף פעם אחת, ואין בזה נפק"מ אם יעשה היום או מחר, כתבו תוס' דלא דחי, משא"כ בית המקדש דהמצוה לבנות כדי שיהי' כל הזמן בית המקדש, הא אם ידחה למחר, סוף סוף היום לא יהי' מקדש רק ממחר ואילך, ולכן לא מקרי דאפשר להמתין למחר.

והנה בתוס' הנ"ל הקשינו שם ממילה שלא בזמנה, ולהאמור יקשה יותר דבמילה הא המצוה שיהא נימול, ונהי דאם ידחה ימולו אותו מחר, מ"מ היום לא הי' נימול, ואע"ג דמבואר לקמן דמשוך בערלה אינו חייב למול עצמו אלא מדרבנן, הרי דאין המצוה להיות נימול אלא לעשות מעשה המילה, זה אינו דגם משוך הוי מהול כל חייו ואין זה ערל מה"ת, אך מ"מ אין לנו מכח זה ראי' להקשות דאולי המצוה היא עשיית מעשה המילה ולא שיהי' מהול. וקצת ראי' לזה דאל"כ גם ביום השמיני עצמו למה לא מחויב תיכף בבקר למול עצמו, דהא באמת זמנו כל היום אלא דזריזים מקדימין למצות, וע"כ דהמצוה היא מעשה המילה ולא שיהא נימול כל חייו, אבל ממש"כ הרמב"ם דכל יום הוי ביטול עשה צ"ע.

כולכם חייבין בכבודי. צ"ע דבשלמא אצל כבוד אב שייך כולכם חייבים בכבודי, דגם האב חייב בכבודו, אבל מה שייך זה במקדש, ורש"י בשבועות (דף ט"ו ע"ב) פירש להדיא דאתם והמקדש חייבין בכבודי, משמע דכולכם חייבין בכבודי, היינו כיון דכל הנבראים בעצם חייבין, אלא דלא שייך לחייב לדומם, אבל בעצם חייבין כולם בכבודי.

מאי לאו בבונה וסותר. בערוך לנר העיר דהא בסותר אינו מקיים עדיין מצוה דבנין המקדש, וביאר דכיון דאינו חייב אא"כ סותר ע"מ לבנות מקרי שפיר דמקיים בזה מצוה דבנין, וצע"ק שהרי סותר הוא אב מלאכה לחוד ולא משום שהוא בונה, ואפשר דאמנם אם סותר ע"מ לתקן תיקון אחר הי' גם כן חייב, הרי דסותר אינו כלל משום בונה, אלא דסתירה זה מלאכה בפנ"ע בתנאי שיהי' איזה שהוא תיקון, אבל כיון שסותר אינו חייב אלא ע"מ לבנות יש סברא לומר דזהו כבונה, ואתי שפיר מש"כ הערל"נ. ומ"מ קשה לומר כן דא"כ למה יש ל"ט מלאכות, דהא סותר אינה מלאכה אלא בונה, ואפי' אם נאמר דמ"מ ב' סוגי בונה מונה התנא, א' בונה ממש, וב' סותר ע"מ לבנות דגם זה הוי כבונה, מ"מ קשה לומר כן דהא מבואר בתוס' שבת (ל"א ע"ב) דסותר ע"מ לבנות אינו דוקא אם עי"ז הבנין יהיה יותר טוב, אלא אפי' כמו הבנין הקודם מ"מ חייב, וא"כ אי חיובו משום בנין מה שייך לחייב, דהא בבנין הוא מתקן ועשה משהו, וכאן הא לא חידש כלום רק לא קילקל, ואפי' אם כה"ג בשבת נוכל לקרוא לזה בנין, מ"מ למה לענין מצות בנין המקדש זה יקרא דמקיים בנין המקדש כשסותר ע"מ לבנות בלי שיוסיף תועלת יותר ממה שהי' לפני שסתר, והדר קושיא לדוכתין דאיך ס"ד דסתירה ע"מ לתקן במקדש ידחה לאו דשבת. והנה המשוה גומות בבית חייב משום בונה, אך המשוה גומות לבנות בית המקדש מסתמא לא יקיים בזה מצוה דבנין המקדש.

והנה התוס' בב"ב (דף י"ג) כתבו דעשה דפרו ורבו אינו דוחה לאו דלא יהי' קדש, משום דבהעראה עובר את האיסור ומצות פרו ורבו מקיים רק בגמר ביאה, וא"כ כ"ש הכא לגבי בנין ביהמ"ק, דסתירה אפי' אם זה צורך בנין מ"מ אין בזה מצוה דועשו לי מקדש ולא ידחה ל"ת, ומה דבשבת נתחדש דזה מלאכה אינו מלאכת בנין אלא מלאכה דסתירה, וצע"ק.

יכול יהא בנין בהמ"ק וכו' לא לאו דמחמר. והיינו שלא יהא מותר אלא להביא משאות לצורך הבנין, וקשה דנמצא שיחללו שבת כדי לבנות לאחר שבת, דהא בנין עצמו היה אסור בשבת, והיכן מצינו שיהא מותר לחלל שבת לצורך מצוה שלאחר השבת, דאפי' ר' אליעזר דמתיר לחלל שבת לצורך מילה זה רק למילה בשבת, ולא לצורך מילה שלאחר השבת.

וקצת צ"ב ג"כ היאך נפרש דמה שאמר התנא יכול יהא בנין בהמ"ק דוחה שבת מיירי במחמר לחוד, דהא מחמר אי"ז בנין כלל, רק הכשר לצורך הבנין.

ובערוך לנר הק' האיך ידחה לאו דמחמר שבת הא אי"ז בעידנא דבשעה שמחמר אינו מקיים מצות בנין, ובאמת הקושיא היא לא רק משום דאי"ז בעידנא, אלא דאין כאן מצוה כלל בשעה שמחמר, ולמה ידחה ל"ת. והקושיא היא גם לפמ"ש תוס' והראשונים שזהו פירכת הגמ', דהוי הכשר מצוה, דמ"מ מה הי' ההו"א של הגמ' שידחה ל"ת.

והנה להפוסקים דמחמר אינו חייב אא"כ מחמר אחר בהמה שלו, א"כ לכאורה בבהמת הקדש מותר לחמר ולהביא את המשאוי [ואין בזה משום מעילה כיון דהוא אינו נהנה מזה אלא הקדש], ואיך ס"ד דכונת התנא דדוחה שבת היינו איסור מחמר, הרי מחמר כזה אין בו לאו.

וצריך לומר דהפסוק מיירי באופן דאין בהמה להקדש וכיון דאינו מחויב להקדיש בהמתו לכן ס"ד דדחי מצוה דבנין המקדש את האיסור, וזה ראי' למש"כ בקובץ הערות (סימן י"ד אות ה') בשם חותנו הג"ר מאיר אטלס ז"ל דכיון דאינו מחויב להוציא ממון לכן העשה דוחה הל"ת [הובא לעיל דף ד' ע"ב], דממה שהביא מכיבוד אב דאיך ידחה את העשה דיכול להפקיר את בהמתו, אין ראי' כיון דירא שמא יזכו בו אחרים, אבל כאן הרי יכול להקדיש.

ומ"מ גם מכאן אין ראי', דהא הדין הוא דאדם חייב להוציא כל ממונו שלא לעבור ל"ת דאורייתא, אבל אין חיוב גמור להוציא ממונו שלא תיעשה איזה ל"ת ע"י אחרים, וכאן בניית בית המקדש הא אין חיוב על אדם מיוחד אלא דבכללות יש מצוה, וכיון דלענין לחמר אחרי הבהמה היא עבירה, נמצא דאם צריך בשביל בניית המקדש לחמר אין מוטל על שום אדם חיוב להוציא כסף למנוע מאחרים לחמר על בהמה, וכה"ג שפיר הוי דוחה ל"ת, כיון דגם אם לא ידחה הל"ת לא הי' על שום א' חיוב ממוני להוציא ממון כדי שאחר לא יחמר, אבל בנידון דהסתפק כגון שצריך להוציא יותר מחומש בשביל ציצית, אולי באמת לא ידחה הל"ת, כיון דבלי העשה דוחה ל"ת הי' אסור לשים הכלאים, והי' צריך להוציא כל ממונו על זה שלא ילבש הכלאים.

רש"י ד"ה היטמא. בבית הקברות להשיב אבידה. ק"ק למה פירש רש"י שאמר לו אביו היטמא להשיב אבידה, ולא כפשוטו שאומר לו ליטמא כדי להביא לו פירות וכדו' דברים שהן צרכי האב, וביותר קשה דלכאו' אין על זה מצות כיבוד כשאומר לו אביו לעשות מצוה, דכיבוד אב הוא כשמבקש ממנו לעשות לו צרכיו, אבל מה שאומר לו שיעשה מצוה מה כיבוד אב יש בזה, דאם יאמר לו אביו להניח תפילין וכי יש עליו מצוה של כיבוד אב לשמוע לו בזה.

ויש לדחוק דכונת רש"י על אבידת האב עצמו, ואמר לו שיטמא להחזירה לו, דהוי שפיר כיבוד אב [ויש לעיין באופן שאינה אבידת אביו אלא אבידה לחבירו של אביו, אלא דבזה שיחזיר את האבידה עושה קורת רוח לאביו, ונמצא מהנה לאביו כשמחזירה, האם גם זה נכלל בכלל כיבוד].

ובדומה לזה שייך ג"כ שעל ידי שיחזיר את האבידה יציל את אביו מהפסד ממון, כגון שזה חפץ שאביו שאל מאחר, ובזה שישיבנה לבעלים ינצל אביו מהפסד שלא יהא צריך לשלם למשאיל על אבידתה.

תוד"ה ניגמר. ואר"י דעשה דכיבוד הואיל ועדיף כולי האי דהוקש כבודם לכבוד המקום חשיב עשה דשבת כמאן דליתי' לגמרי. והיינו דמאי דאין עשה נדחה מעשה הלא הוא משום דמאי אולמא האי עשה מהאי עשה, וכאן עשה דכיבוד אולמא משבת.

ולפר"י יש להסתפק במאי דדרשינן אני ה' כולכם חייבין בכבודי, אם זה גילוי דלא מהני סברת הוקש כבודם לומר שיהי' יותר עדיף מכבוד המקום, או דזה רק מיעוט בהדחייה, אבל באמת נשאר דכבודם יותר מכבוד המקום, ולדברי התוס' משמע דגם באמת כבודם יותר ומ"מ לא דחי, דאילו אם הגזה"כ דאני ה' בא לומר דלא עדיף, א"כ שוב מנ"ל דלא דחי ל"ת, דאולי רק עשה ול"ת, דנהי דס"ד דכבודם עדיף, גילתה תורה דלא עדיף והוי ככל עשה דאין דוחה עשה ול"ת, אבל ל"ת גרידא אולי באמת דחי, וע"כ דנשאר דכבודם עדיף וממילא העשה דשבת כמאן דליתא אלא דלא דחי הל"ת, דלגבי זה שידחה לא מהני מה דהוקש כבודם לכבוד המקום.

בא"ד. וכמו כן עשה דמקדש ועשה דבת כהן עדיפי מעשה דשבת משום מורא ומשום כפרה דבת כהן. משמע מתוס' דמצות שריפת בת כהן הוא משום כפרה דידה, ולכאו' עיקר המצוה היא משום ובערת הרע מקרבך [והריטב"א להלן ע"ב בד"ה מאי לאו, כתב דהוה ס"ד דכיון דמיתת רשעים תיקון ישראל וקיום העולם אלימא דינם למדחי אפי' עשה].

בא"ד. ואר"י דעשה דכיבוד הואיל ועדיף כולי האי וכו' חשיב עשה דשבת כמאן דליתיה לגמרי וכו', ואח"כ הק' תוס' וא"ת מנלן דלא דחי עשה דכיבוד אפי' לאו גרידא דהא שבת וטומאה והשבת אבידה כולהו עשה ול"ת נינהו. בחי' רבי נחום הק' דהא כבר תירצו דהכא ליכא סברא דמשום העשה לא ידחה, דהעשה כמאן דליתא, ולמה חזרו להקשות דהוי עשה ול"ת.

ונראה ביאור דבריהם דמתחלה הק' תוס' היכי נגמר מהכא לשאר לאוין שבתורה דאין עשה דוחה אותן, דלמא שאני הכא דהוי עשה ולא תעשה ומש"ה לא דחי, אבל לאו גרידא לעולם נילף מכלאים בציצית דדחי, ועל זה תירצו דלגבי שאר לאוין שבתורה חשיב עשה דשבת כמאן דליתיה כלפי עשה דכיבוד, כיון שהוקש כבודם לכבוד המקום, וממילא כשנרצה ללמוד כל עשה ול"ת שבתורה מכלאים בציצית יש סתירה לזה ממה דכיבוד אב אינו דוחה ל"ת דשבת, ומה שיש עשה בשבת כמאן דליתיה דמי, אבל זה הכל ביחס לשאר ל"ת שבתורה, אך כשנדון בכיבוד אב ואם לחוד אם יש נ"מ בין כשבא לדחות ל"ת לחוד לכשבא לדחות ל"ת ועשה, בודאי יש נ"מ ביניהם.

ולפי"ז שפיר הק' תוס' דמ"מ מנלן דלא דחי עשה דכיבוד אפי' לאו גרידא, וקושיתם לגבי כיבוד אב לחוד למה לא ידחה עשה דכיבוד אב ל"ת גרידא, מ"ש משאר עשה דוחה ל"ת שבתורה, ונימא דמה דמיעטה תורה אני ה' זה רק במקום ל"ת ועשה, וכמ"ש המהרש"א דקושית תוס' היא על מה שאמרו בקידושין (דף ל"ב א') הנח כבוד אביך ועשה מצוה, ובכיבוד אב לחודיה בודאי יש לחלק בין כשבא לדחות ל"ת לחוד ממקום שבא לדחות ל"ת ועשה.

תוד"ה שכן הכשר מצוה. פי' בקונטרס וכו' וקשה לר"י דאין זה אפשר דאי אסור לייבם משום כרת חליצה נמי לא בעי דכל שאין עולה ליבום אין עולה לחליצה. פי' וכיון שאי"ז מועיל מה שיחלוץ חוזר הדין דצריך ליבם, והוי ככיבוד אב דאי אפשר לקיים המצוה בלי שידחה את הל"ת. ובפשוטו קושיית התוס' היא דכיון שכל שאינו עולה ליבום אינו עולה לחליצה ממילא החליצה אינה קיום כלל ואי"ז ג"כ חליצה.

ויותר מזה יש להוסיף דקושיית תוס' היא דכיון שאם אינו עולה ליבום אינו עולה לחליצה, א"כ חליצה תלויה ביבום, והרי ע"כ מה שסובר רש"י דמקרי שמקיים המצוה ע"י חליצה, היינו דבחליצה הוי קיום של יבום, דאם אי"ז קיום במצות "יבום" מה מועיל מה שיכול לעשות מצוה אחרת דהיינו חליצה, וכי כשאי אפשר לקיים מצות תפילין נאמר לו שילבש ציצית, ועל זה קושיית תוס' דלא שייך לומר דבחליצה הוא מקיים מצות יבום כיון דאין שייך בה יבום לא שייך שבחליצה יקיים מצות יבום.

וליישב התימה על רש"י, י"ל דס"ל לרש"י דמצות יבום אינה דוקא לבוא עליה, אלא שיעשה משהו ביבמה או ליבם או לחלוץ, ואין צריך לומר דבחליצה מקיים יבום כאילו בא עליה, ולכן אף אם אין שייך לבוא עליה מ"מ שייך שיקיים בה דין יבום ע"י חליצה.

ועפי"ז יש ליישב מה שיש לתמוה לכאו' למה בכלאים בציצית אף כשיכול ללבוש בגד צמר לא נאמר לו לבוש בגד צמר כדי שתוכל לקיים ציצית בלי דחיה, ולבישת בגד הרי זה דבר הרשות ומ"מ אינו מחוייב ללבוש בגד אחר, ולמה ביבום שזה מצוה לא יהי' לכל הפחות כמו שרוצה דבר הרשות דלא מדחינן לי' לעשות דבר אחר, וצ"ל דבציצית כשילבש בגד אחר עדיין שייך שילבש גם בגד הזה, משא"כ ביבום דכשיחלוץ כבר לא שייך יותר לקיים מצות יבום.

אמנם לפי הנ"ל דאפשר דכל המצוה הוא להוריד הזיקה או ע"י יבום או ע"י חליצה, ובאופן שהיא אינה דורשת כלום אינו מחוייב כלל [כמו שדנו האחרונים], א"ש טפי כיון דהעיקר שלא יהי' עוד זיקת יבום.

עוד י"ל דהנה הסתפקו האחרונים אם קיום העשה דוחה את הל"ת, או מה שאם לא תדחה העשה את הל"ת יתבטל העשה, ולכאורה לפי הצד דקיום העשה דוחה, כ"ש דכשיתבטל עי"ז העשה בודאי דוחה את הל"ת, אבל אינו מוכרח, דאפשר דרק קיום העשה דוחה כדי שתתקיים המצוה אבל לא איכפת לן מה דאל"כ תתבטל העשה.

ולפי"ז כשאנו דנין על יבום אמרינן כיון דיש אפשרות בחליצה דבזה הוי כקיום המצוה לא אכפת לן לא ליבם, ואע"ג דא"כ דיתמעט מיבום יגרור דגם לא יצטרך לחלוץ וא"כ יתבטל העשה, לא איכפת לן, משום דביטול העשה לא איכפת לן, וכיון דלקיום העשה אין מוכרח שידחה את הל"ת אינו דוחה, והיינו דהא יש מחלוקת באופן שהעשה אינה מכריחה לעבור על הל"ת, אלא דכעת אין לו אפשרות לקיים רק ע"י דחייה, דלכמה ראשונים אינה דוחה, וא"כ כאן הוי כאילו אין לו אפשרות לקיים העשה משום דאז תיפטר מחליצה, אבל קיום העשה מצד עצמו הי' אפשר לקיים ע"י חליצה, ממילא אין העשה כזה שמוכרח לדחות ל"ת, אע"פ דא"כ לא יוכל לקיים העשה מחמת דתיפטר מחליצה הו"ל כאילו אין לו אפשרות לקיים, ובאופן זה אין דוחה את הל"ת.

והנה בחי' ר' נחום כתב דמכל הסוגיא משמע כתוס', דאם נימא דמה שאפשר בחליצה זה סיבה שלא ידחה את הל"ת, א"כ היכי בעינן למימר דאי לאו עליה יבוא עשה וידחה ל"ת, הרי אפשר לקיים שניהם בחליצה.

ואפשר דאי"ז קושיא על רש"י, די"ל דחליצה ויבום שניהם שוין זה כמו זה, וחליצה ויבום הם שני אופנים האיך לקיים היבום, וכהאי גוונא לא מגרע מה שיכול לחלוץ לה, דכשיש אפשרות לקיים מצוה בשני אופנים בשוה לא נימא דאסור לו לייבם מפני שיכול לחלוץ, דאם רוצה לקיים את המצוה באופן זה א"צ לקיים דוקא באופן אחר, וממילא כשרוצה לקיים המצוה באופן של יבום שפיר ידחה ל"ת.

בא"ד. פירוש בקונטרס וכו'. הרשב"א הוסיף עוד קושיא על רש"י, דא"כ מילה ופסח ותמיד ומיתת ב"ד לא נוכל ללמוד, דמה להנך דאי אפשר קיומן אלא בעקירת השבת, והוסיף הרשב"א דאע"פ שאפשר למול למחר ואי נמי לדונו למחר השתא מיהא אי אפשר קיומו של דבר אלא בדחיית השבת והכשר מצוה איכא, ותדע לך דהא בנין בית המקדש אפשר למחר וקרי ליה הכשר מצוה עכ"ל, משמע מדבריו דמצוה שאפשר לקיימה לאחר שבת מ"מ דוחה שבת, וצ"ע דבשבת (דף כ"ד ב') אמרי' דמילה שלא בזמנה אינה דוחה שבת כיון שאפשר למחר.

בא"ד. והיינו משום דברוב עניני כיבוד רגילים להיות על ידי הכשר מצוה קאמר רחמנא דלא דחי בכל ענין. וצ"ב דמה שרוב פעמים אינו עושה כיבוד בשעת מעשה למה זה יהי' סיבה שלכן לא ידחה העשה בזמן שעושה העשה, ויש לפרש דמ"מ כיון שבכללות המצוה אינה אלא בדרך של הכשר מצוה, הרי זה סוג מצוה שאינה גוף המצוה, ומה שלפעמים עושה מעשה בגוף המצוה לא משנה את גדר המצוה שבכללותה היא רק הכשר, ומצינו דוגמא לזה במקום אחר.

< עמוד קודם · עמוד הבא >
מעבר לתחילת הדף
Information.svg

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א