קרן אורה/זבחים/יב/א

קרן אורה זבחים יב א

דף י"ב ע"א

גמרא ומי איכא מידי דאילו שחיט ליה מצפרא זימני' הוא כו'. מהכא נמי משמע דלא כמש"כ התוס' ז"ל בפסחים דלכתחילה אסור לשחוט קודם חצות. דא"כ לא הוי זמניה מצפרא כיון דעובר בלאו על שחיטתו לא חל עליו חובת פסח קודם חצות כלל. וי"ל דמ"מ עדיף מתמיד של בין ערבים דזה לא הוי זימניה כלל קודם חצות ופסח זימניה הוא אלא דאיסור לשחוט על החמץ הוא דרביע עליו. ועי' תוס' פסחים שכ' הא דלא מיפסיל הפסח אם שחטו על חמץ היינו משום דלא שינה הכתוב לעכב. ובשם הירושלמי הביאו דדריש מקרא דהפסח כשר. ולד' ז"ל ממילא מוכח דאי פסול הוא בשחיטתו על החמץ א"כ למה נאמר כלל בין הערבים בפסח הא בלא"ה ידענא דשחיטתו בין הערבים הוא. דקודם חצות נשחט על החמץ ופסול הוא. אלא ש"מ דכשר הוא ולהכי אתי בין הערבים לפוסלו קודם חצות:

שם תוס' בד"ה ובין הערבים כו' בין הערבים דתמיד ניחא ליה לכדאמר בתמיד נשחט דזימניה מכי ינטו כו'. נראה כוונתם דלכאורה לא איצטריך בין הערבים בתמיד כלל כיון דכ' אחד בבוקר ולא שנים ממילא ידעינן דהשני נעשה בין הערבים. וכ' דאיצטריך דזימניה מכי ינטו כו' היינו בשש ומחצה. אבל אין זה מספיק דהא מיד אחר שש מיקרי נטית צללי ערב. והאי חצי שעה מדרבנן הוא משום דלא מכווני כדאמרינן ביומא ריש פ' אמר להם הממונה. ולמ"ד דתמיד של שחר עד ד' שעות ותו לא וודאי איצטריך בין הערבים דתמיד. דאל"ה ה"א דמיד אחר ד' שעות מותר להקריב השני. ואפילו למ"ד עד חצות ג"כ לא תיקשי כיון דזה הוא זמנו שפיר כתביה קרא. משא"כ בקטורת ונרות דכתיב קרא אחרינא לגלויי דזמנה בערב שפיר פריך בין הערבים למה לי:

שם גמרא פוסל היה ב"ב כו'. וכן פסק הרמב"ם ז"ל מדר' קאי כוותיה כמש"כ הבה"ז ז"ל. וכבר כתבתי לעיל דסתמא דהש"ס במנחות (דף מ"ז) לא משמע הכי. ואולי גרס התם והרי פסח קודם זמנו ע"ש:

שם תוס' בד"ה אי דאפרשיה כו' דלא דמי כו' דאין זמנו עד שיטהר אבל הכא זמן שלמים הוא. ואין חילוק זה מובן דהא דפסח קרב שלמים גזה"כ הוא וקודם חצות הואיל ומקצת ראוי לא אמרה תורה בזה שיקרב שלמים ואין עליו אלא שם פסח לחוד. א"כ מה בין זה למחוסר כפורים אם הפריש חטאתו קודם זמנו ולקמן בד' התוס' בד"ה וש"מ יש דיחוי בדמים יתבאר יותר:

שם גמרא אלא אמר ר' אבוה תהא לאחר חצות. יש לדקדק א"כ למה לי תלתא קראי למותר הפסח כיון דלא אשכחן פסח קודם זמנו כלל וגם פסח שנדחה לשני לא אשכחן דהא גם לפסח שני לא חזי דקודם חצות דפסח שני ג"כ דחוי הוא ולא חזי לא לשלמים ולא לפסח כמו בפסח ראשון. וא"כ לא אשכחן מותר הפסח דחזי לפסח ובחד קרא סגי דאם הפריש לפסח קודם הפסח יכול להקריבו לשלמים קודם הפסח. וכן אם הפרישו לאחר חצות וניתותר ג"כ יקרב שלמים דלא נדחה עדיין. אבל אם הפרישו קודם חצות ונדחה לא חזי תו לפסח ולא לשלמים. ובפסחים (דף ע"ג ע"ב) בעינן לאוקמי הא דבחול ישרף מיד אם נודע שמתו בעליו אפילו למ"ד דלא בעי עקירה היינו כגון שהפרישו בעליו קודם חצות ומתו בעליו אחר חצות דהוי ליה דיחוי ולא חזי לשלמים עוד למ"ד בע"ח נידחין. וכ' רש"י ז"ל שם דהא דקי"ל מותר הפסח לאחר הפסח קרב שלמים. היינו דווקא שנאבד קודם חצות ולא נראה לפסח כלל. אבל אם חל עליו שם פסח ונדחה תו לא חזי גם לשלמים. ולפ"ז לא אשכחן מותר הפסח לב"ב אלא קודם הפסח. דאי לאחר הפסח ממ"נ הוי דחוי אם הפרישו קודם חצות הוי דיחוי מעיקרא כדאמרינן הכא ואי לאחר חצות וניתותר הוי נראה ונדחה. והשתא קשה טובא כל הני קראי דמותר הפסח למה לי. ועוד קשה דלפ"ז ע"כ צ"ל דמתניתין דפסחים דבמועד לשמו פטור ס"ל דבעי עקירה. דליכא לאוקמי כגון שנדחו בעליו לפסח שני דהא לא חזי לפסח שני וכנ"ל. וא"כ היכי ס"ל לר' יוחנן ביומא דפסח לא בעי עקירה דא"כ אמאי לשמו פטור. וי"ל דר"ש הוא דקאמר הכי במועד לשמו פטור. ומצינן למימר דר"ש ס"ל כר' יהושע דכשר שלא לשמו בי"ד שחרית. וא"כ ראוי הוא לפסח שני ולא הוי דיחוי. ושפיר איכא לאוקמי שהיו בעלים טמאי מת ונדחו לפסח שני וכגון שנטמאו קודם חצות דלא איחזי לפסח דאל"ה כבר נדחה מפסח לר"י דס"ל בע"ח נדחין ושלא לשמו נמי פטור כדאיתא שם (דף ע"ג). ובלא"ה ר"ש לא ס"ל דחוין כדאיתא בכריתות. אבל הני ג' קראי קשה לבן בתירא למה לי:

והנה לפי סוגיא דשמעתין א"ש הא דאמרינן סתמא שם ביומא פסח בשאר ימות השנה חייב בחוץ בין לשמו בין שלא לשמו דלא בעי עקירה. ולא חילק בין קודם הפסח לאחר הפסח וכמו שדקדקתי לעיל. ולפי הנ"ל ניחא דר"י כב"ב ס"ל. וכמו שפירש הרמב"ם ז"ל ג"כ כוותיה וא"כ לא אשכחן מותר הפסח שיקרב שלמים אלא קודם הפסח ולפסח לא חזי מש"ה לא בעי עקירה. ויתבאר עוד בזה לקמן בשמעתין בס"ד:

ודרך אגב ראיתי שם בפסחים (דף ע"ג) דמוקי להא דישרף מיד כר"א או כיוסי בן חוני דשלמים לשם פסח פסולין וכתב רש"י ז"ל שם וכגון דשחטיה בהדיא לשם פסח ע"ש. וכתב המהרש"א ז"ל דהלשון מגומגם דהא וודאי בהא מיירי דשחטו לשם פסח ע"ש. וד' רש"י נכונים דלמ"ד דבעי עקירה מצי איירי אפי' בסתמא דכשר בכולהו זבחים ואפ"ה פסול דסתמיה לפסח קאי אבל למאן דס"ל דלא בעי עקירה אם שחטיה סתמא כשר. וע"כ צריך לאוקמי דשחטיה בהדיא לשם פסח וק"ל:

שם גמרא ר"פ אמר כו' לילה אין מחוסר זמן דתני דבי רבי ישמעאל כו'. משמע דר' יוחנן לומד לשאר דיחוי ממחוסר זמן דלילה לא הוי מחוסר זמן למיקרי דיחוי. אבל יותר מלילה משמע דמיקרי דיחוי אפילו במחוסר זמן. וביומא (דף ס"ד) פליגי רב ור' יוחנן בדיחוי דבע"ח וקאמר רב דאין נדחין מידי דהוי אמחוסר זמן דכי הדר מיחזי ש"ד וקאמר מי דמי התם לא חזי כלל הכא נראה ונדחה. אלא רב יליף ממום עובר כו' ור"י מיעט רחמנא בהם כו'. ולפ"ז לא שמעינן אלא נראה ונדחה אבל דיחוי מעיקרא שפיר איכא למילף ממחוסר זמן דלא הוי דיחוי. ותיקשי לר"י אמאי ס"ל דדיחוי מעיקרא ג"כ הוי דיחוי וכבר הקשו כן התוס' ז"ל ביומא שם ותי' שם דלא דמי למחוסר זמן דהתם משעה שהקדישה היתה דחויה. פי' דב' מיני דיחוי יש או דלא חזי קודם הקדישה כמו מחוסר זמן ומום עובר ובכה"ג לא הוי דיחוי אלא בנראה ונדחה. אבל דיחוי מעיקרא לא הוי דיחוי כמו מחוסר זמן דז' ימים לא חזי וביום השמיני מיחזי חזי ועוד אחת. זה שהיה דחוי בשעת הקדישו כמו בהמה של ב' שותפים בכה"ג אפילו דחוי מעיקרא הוי דיחוי. וע' מהרש"א ז"ל שלא הבין כן והדברים ברורים כמש"כ. והקשו התוס' ז"ל שם אע"ג דבכה"ג נמי אשכחן במחו"ז דלא הוי דיחוי כדאמרינן לילה לקדושה יום להרצאה אלמא דלא חשיב נדחה אפילו היה דחוי בשעת הקדישה. ועוד כל קרבן שהקדישו ביום ועבר עליו לילה ליהוי נראה ונדחה. ואין לומר דלילה לא הוי מחו"ז דהא הכא בב' שעירים חשיב נדחה אע"ג דהדר חזי ביומיה. ותירץ דלא דמי מתרי טעמא חדא דהתם אינו מחוסר מעשה בגופו אלא זמן לחוד ועוד דלילה לאו זמן הקרבה הוא לשום קרבן. אבל הכא שצריך להביא ולהגריל הוי כמחוסר מעשה ועוד דזמן הקרבה היא ואפ"ה לא חזי חשיב דיחוי טפי עכ"ל שם. ודבריהם ז"ל הם נגד סוגיא דשמעתין דאמרינן בהדיא טעמא דלא הוי דיחוי בלילה לקדושה משום דלילה אינו מחוסר זמן ולא משום דדיחוי של לילה לא חשיב דיחוי. ומזה אינו מובן גם דבריהם ז"ל לקמן ע"ב בד"ה וש"מ דיחוי מעיקרא כו' שכ' לחלק דזמן ממילא הוא ולא חשיב דיחוי. וכ"כ בפ' מי שהיה טמא דא"כ מאי איריא דלילה אינו מחו"ז הא אפילו כמה ימים לא הוי מחו"ז אלא וודאי ליכא נפ"מ בדיחוי של זמן אלא להא לחוד דאין מחוסר זמן לבו ביום או דלילה לא הוי מחו"ז. והא דסתם מחו"ז לא חשיב דיחוי אע"ג דלא חזי כמה ימים היינו משום דדיחוי מעיקרו קודם ההקדש לא פסיל גם לר"י, וכמש"כ התוס' ז"ל ביומא כנ"ל. ומש"כ דהתם בב' שעירים ג"כ חזי לבו ביום. החילוק הפשוט הוא משום דהתם לא הוי דיחוי מחסרון הזמן אלא מחסרון המעשה וכמש"כ ז"ל ובזה אפילו חזי בו ביום הוי דיחוי. וע"כ לא אמרינן דבו ביום או לילה לא הוי מחו"ז אלא היכא דהפסול הוא משום חסרון הזמן לחוד כמו ליל שמיני או פסח בי"ד שחרית. ובזה א"ש גם מה שדקדקו התוס' ז"ל בריש מנחות (דף ט') לרב פפא דיש מחו"ז לבו ביום. ובלא"ה ג"כ לא תיקשי מב' שעירים דאע"ג דחזי לבו ביום מ"מ נראה ונדחה הוא. ובנראה ונדחה משמע הכא דבכל גוונא הוי דיחוי מדמוקי לה דווקא דאפריש מאורתא אבל בי"ג הוי דיחוי אע"ג דלא נדחה אלא בלילה ולמחר חזי אלמא דבנראה ונדחה אפילו לא נדחה אלא לשעה הוי דיחוי:

אלא דאכתי איכא למשדי בה נרגא. דלפי הנ"ל אם הקדיש מחו"ז בתוך ז' ימים תו לא חזי לקרבן לעולם והוי דיחוי כיון דבשעת ההקדש היה נדחה וא"א לומר כן מהא גופא דאיתרבי וולדות להקרבה. אלמא דאע"ג דעבר עלייהו ז' ימים ולא חזו אפ"ה לבתר מיחזי חזי. נהי דמחלקי התוס' ז"ל בין עובר למח"ז היינו לענין להקדיש לכתחילה דמח"ז אסור להקדישו ועובר מותר להקדיש אבל לענין דחיה מהקרבה אין לחלק. ואם נאמר דהקדישו בתוך ז' הוי דיחוי ה"ה דבוולדות ליהוי דיחוי. אלא וודאי מח"ז לא הוי דיחוי כלל. וא"כ הדק"ל מ"ט לא ילפינן ממח"ז דלא הוי דיחוי. דליכא למימר משום דזמן ממילא קאתי כדמוכח בשמעתין דהוי דיחוי אפילו בזמן כמו פסח דהכא. ועוד דבמח"ז גופא משמע דלילה לקדושה הוא דווקא משום דלילה לא הוי מח"ז אבל יותר מזה לא ונראה דוודאי למיפסל מהקרבה ע"י דיחוי של חסרון זמן לא אמרינן דאין זה דיחוי כיון דלא היה ראוי לקרבן עד שיעבור עליו ז' ימים לא מיקרי דיחוי אלא הוי כמי שנולד היום. וכן אמרה תורה שאינו ראוי לשום קרבן עד אחר ז' ימים שיצא מכלל נפל אע"ג דאפילו ידעינן שכלו חדשיו מ"מ עיקרו מחשש נפל הוא. והיינו דאמרינן התם ביומא מח"ז לא איחזי כלל. וכן כ' התוס' ז"ל בפ' מי שהיה טמא. אבל שאר מח"ז כגון הכא פסח בי"ד שחרית כו' שפיר הוי דיחוי כדאמרינן הכא כיון דהזמן קבוע והקדישו קודם זמנו דלא חזי למידי הוי דיחוי. אבל מחוסר כפורים דאין לו זמן קבוע וליכא למימר דאין הזמן מוכשר לזה אלא דלא נטהר עדיין ולא חזי לכפרה זה לא מיקרי דיחוי. וכן אותו ואת בנו דאמרינן לקמן בפרק השוחט והמעלה דראוי לבא לאחר זמן שהקשו התוס' ישנים ביומא אמאי לא הוי דיחוי. ולפי הנ"ל ניחא דלא נדחה מפני הזמן שאינו מוכשר אלא מפני איסורא דרביע עליו אין זה חסרון בקרבן לקרותו דחוי בשביל זה:

ומה שמביא ראיה מהא דליל שמיני נכנס לדיר להתעשר דלילה אינה מח"ז לאו מחשש דיחוי הוא דמייתי דוודאי אין דיחוי במח"ז. אלא מהא דשרי רחמנא להקדישו לכתחילה בליל שמיני ובכל הז' ימים אסור להקדיש מח"ז ש"מ דלילה לא מיקרי מח"ז. וה"ה דלענין דיחוי לא מיקרי מח"ז והוי כמו שהקדישו בזמנו. ולהכי דווקא אם הקדישו בליל י"ד הוי כהקדישו בזמנו ולא מיקרי דיחוי. אבל אם הקדישו בי"ג ועבר עליו אפילו שעה אחת דלא חזי שפיר הוי דיחוי כן נראה לענ"ד עיקרן של דברים בזה. והרמב"ם ז"ל השמיט הא דליל שמיני נכנס לדיר להתעשר ועמד ע"ז הכ"מ ז"ל בפ"ו מה' בכורות. וכבר כתבתי בזה בחי' יבמות דדעת הרמב"ם ז"ל נראה דס"ל דלילה מח"ז ואסור להקדיש גם בליל שמיני. אבל אכתי איכא למידק מנלן לאוכוחי מהא דלילה אינו מחוסר זמן דנראה דפסול מחוסר זמן ליכא אלא בתוך ז' ימים. אבל לאחר ז' ימים כבר יצא מפסול מחוסר זמן כמו לענין אכילה דסגי בז' ימים להוציאו מחזקת נפל. ומה שאינו ראוי בלילה הוא מטעם דלילה לאו זמן קרבן הוא. וא"כ אמאי לא יהיה רשאי להקדישו בלילה כמו כל הקרבנות דמותר להקדישן בלילה כיון דאין ביה פסול בגופו ולמה לן הא דלילה אינו מחוסר זמן. אבל לפי מה שכ' התוס' ז"ל בד"ה יום להרצאה דקרא דוביום השמיני אתי לגלויי דליל שמיני ג"כ יש לו דין מח"ז ואם עלה ירד. א"כ אי לאו דלילה אינה מח"ז היה בכלל איסור להקדיש מח"ז. וע"כ הא דהתירה התורה להקדישו בלילה הוא משום דלילה אינה מחוסר זמן אע"ג דלהרצאה יש לו דין מח"ז. וביומא (דף ס"ג) מייתי ברייתא דיליף מקרא דביום השמיני ירצה לקרבן אשה לה' אשה אלו אשים דאסור להקריבו מנין שלא יקדישנו מח"ז ת"ל קרבן משמע מהאי ברייתא דאסור להקדישו ג"כ עד יום השמיני וכ"ד הרמב"ם ז"ל:

ובכ"ז קשה לי לומר דליל שמיני פסול להרצאה משום דלא הוכשר להרצאה עד יום השמיני כיון דלהדיוט הוכשר תיכף אחר ז' מאיזה טעם יתוסף הלילה על זמנו לדונו בקדשים דין מח"ז. וי"ל כיון דעד הלילה היה מח"ז והלילה ג"כ לאו זמן הרצאה היא ממילא נמשכת הלילה אחר הימים ונידון בלילה ג"כ כדין מח"ז ואפילו אם עלה ירד. וא"כ ז"א אלא במקדש. דלילה לאו זמן הרצאה היא. אבל בבמה למ"ד אין לילה בבמה וודאי נראה דבליל שמיני יצא מידי מחוסר זמן וכשירה להקרבה כמו להדיוט. וכן נראה מד' רש"י ז"ל בפ' ר"א דמילה (דף קל"ו) בד"ה הוי אכלינן מיניה כו'. ומיהו מיום הח' ירצה דאורתא לאו בת הקרבה היא כדכתיב ביום צותו כו' דלכאורה הוא נגד דרשא דר' אפטוריקי דיליף מיום השמיני. וע"כ צ"ל דבלילה יש לו דין מח"ז וכמו שכ' התוס' ז"ל. ולפי הנ"ל ניחא דנהי דיש לו דין מח"ז גם בליל ח. זה אינו מפני שזמנו לצאת מידי נפל נמשך כ"כ דזה לא מסתבר לומר דזמנו הוא ז' ימים ומחצה דחצאין לא מצינו בשום מקום אלא או מעל"ע או מקצת היום ככולו. אלא עיקר הטעם כיון דלילה זו באה אחר הז' ימים שהיה עליו דין מח"ז הלילה ג"כ נמשכת אחריהן מפני אשר גם היא איננה זמן הרצאה ואמרה תורה שיש ללילה זו כל דין מח"ז. ועי' בט"ז יו"ד סי' ט"ו מה שכ' שם:

שם תוס' בד"ה וש"מ יש דיחוי בדמים פי' בקונטרס כו' וא"ת א"כ דיחוי מעיקרא ודיחוי בדמים הכל אחד עכ"ל. בהני תרי מימרא הכא ובכריתות אין כאן קושיא כ"כ דהכא ובכריתות לא קדוש אלא לדמים ולא נחתא קדושת הגוף כלל ושפיר איכא רבותא דאפ"ה נדחית. ושאר דיחוי מעיקרא איכא דקדישי קדושת הגוף כמו הך דשמעתין דאפרשיה קודם חצות דחיילא עליו קדושת הגוף ואינה נפדית בלא מום. אבל בהא דאמרינן לה גם במפריש נקבה לפסחו ודייקינן שם ג"כ דיש דיחוי בדמים וודאי קשה דהא התם נחתא לה קדושת הגוף ותרעה עד שתסתאב אבל בלא מום אינה נפדית. ע"ז הקשו שפיר דכל דיחוי מעיקרא כן הוא. ומ"מ גם זה ניחא דנהי דנחתא ליה קדושת הגוף מ"מ תחילת הקדשו לא היה אלא לדמים וכמש"כ רש"י ז"ל בתשובה. משא"כ דיחוי מעיקרא דשמעתין וכן, דיחוי מעיקרא דפגימת המזבח שהיה תחילת הקדשו קדושת הגוף להקריבו אחר חצות או אחר שיבנה המזבח זה לא מיקרי דיחוי בדמים. ושאר הפירושים בדיחוי בדמים כבר דחו התוס' ז"ל בעצמם והעיקר כהאי פירושא. והא דבנפגם המזבח דיחוי מעיקרא כשר יתבאר לקמן בד' התוס' ז"ל. והתוס' ז"ל בקדושין (דף ז') כ' ג"כ דאשכחן דיחוי מעיקרא בקדושת הגוף כגון אכל חלב וחטא בדתו והפריש קרבן דהוי דיחוי מעיקרא דזבח תועבה ודלא כמש"כ כאן ויתבאר לקמן:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף