קרן אורה/זבחים/יב/ב

קרן אורה זבחים יב ב

דף י"ב ע"ב

בא"ד וצ"ע בההיא דכריתות אמר ר"א כו' האריכו להקשות ליסייעיה מרבנן דס"ל דהוולד ירעה. אלמא דס"ל דבע"ח נדחין. וכ' די"ל דרבנן נמי מודו דבע"ח אינן נדחים והכא בפסח שאני דגמירי למקום שהמותר הולך כו' כדאמר אביי בתמורה (דף י"ח) אליבא דר"א דאמר דוולד עולה יקרב עולה וולד פסח לא יקרב פסח. וחזרו והקשו אמאי לא מסייע ליה מת"ק דר"א דס"ל דולד נקבת עולה ירעה משום דבע"ח נדחין. ולענ"ד אין כאן קושיא דזכר שנולד מנקבה דחויה כגון עולת נקבה או אשם ופסח לא דמי לשאר דחויין דהדר איחזו דכיון דמכח קדושה דחויה קאתיא היינו אמן דאינה ראויה כלל איכא תנאי דס"ל דהזכרים לא עדיפא מאימייהו וגם הם נדחין. אבל קרבן עצמו דהדר איחזי י"ל דמודו דאינו נדחה וליכא סייעתא מכל הני תנאי דאמרי בוולד ירעה. אבל מר"ש פריך שפיר כיון דאפילו בוולד דאתי מכח קדושה דחויה ס"ל דאינו נדחה כש"כ קרבן עצמו דהדר איחזי. והא דלא פריך שם בכריתות מר"א דמתניתין דתמורה דאמר הוולד יקרב עולה וכמו שהקשו בקדושין שם. ג"כ לא תיקשי דשאני עולה דאיכא שם עולה על אמו וכדאמרינן שם בתמורה. ובקדושין שם כ' התוס' לתרץ דלא מצי לסייעיה מרבנן דר"ש דע"כ לא קאמרי רבנן דבע"ח נדחים אלא במפריש נקבה לפסחו דחל עליה קדושת דמים ומיגו דנחתא קדושת דמים נחתא נמי קדושת הגוף. וקדושת הגוף בדיחוי הוא להכי קאמרי דירעה. אבל גבי קן ליכא קדושת דמים דאין קדושת דמים בעוף אפילו רבנן מודו. וכוונתם כיון דלא חל על הקן קדושה כ"כ אין לה כח לדחותו אחרי כן. ור"ש מודה לרבנן בכה"ג דנחית לה קדושת הגוף. והא דאמר דהוא עצמו יקרב פסח משום דלטעמיה אזיל דס"ל בנקבה לפסח תימכר שלא במום דלא נחתא ליה קדושת הגוף ולהכי אינו נדחה. ושפיר פריך על עשיר שהפריש קן דליכא עליו אפילו קדושת דמים אמאי ידחה. וא"ש בזה דלא פריך מר"א דתמורה משום דיחידאה הוא ורבנן פליגי עליה. ודווקא מר"ש פריך דלא פליגי בדיחוי אלא כל חד לטעמיה אזיל לת"ק דנחתא ליה קדושת הגוף להכי נדחית. ולר"ש דלא נחתא לה קדושת הגוף אינו נדחה. ותיקשי לר' אושעיא דהא בקן ג"כ לא נחתא קדושת הגוף. אבל ר"א ע"כ פליג עם רבנן להכי לא פריך מיניה כיון דת"ק פליג. ועי' מהרש"א ז"ל שם בקדושין שתמה על דבריהם ז"ל והדברים ברורים כמש"כ. וכוונה אחת להם בקדושין ובתמורה אלא שקיצרו בלשונם בקדושין שם וכ"כ הצ"ק בתמורה שם. ומ"מ עיקר סברתם לא נתברר לי חדא דרש"י ז"ל כתב בכריתות שם דעוף נמי בר דמים הוא בכה"ג ע"ש. וא"כ בעוף נמי איכא קדושת דמים ומיגו דנחתא כו' ואפילו אי לא ס"ל הכי ע"כ צ"ל דקדיש קדושת הגוף דאל"ה איזה קדושה חל עליה לא קדושת דמים ולא קדושת הגוף א"כ לא ליקדש כלל. ועי' בחידושי תמורה שם הארכתי בזה ובד' הרמב"ם ז"ל פ"י מה' שגגות:

והכא כתבו התוס' ז"ל לחדש דבר בדין דיחוי מעיקרא דהיכא דבידו לתקן בקל לר"י ג"כ לא הוי דיחוי כמו קדשים שהקדיש בשעת פגימת המזבח. או הפריש בשעה שחטא דבידו לשוב. ור' יוחנן אשמעינן דאפילו בידו לתקן אלא דאין התיקון קרוב יש דיחוי מעיקרא כמו בהמה של ב' שותפין דיש בידו לקנות החצי השניה. וכן עשיר שהפריש קן לכבשתו דאי בעי מפקיר נכסיו. וסברא זו חידש רב אשי לקמן (דף ל"ד ע"ב) כל שבידו לא הוי דיחוי. אלא דאפילו בנראה ונדחה אמר הכי וא"כ אפילו הפריש קודם שחטא אמאי ידחה וכן קדשים שהקדיש ואח"כ נפגם המזבח דאמר ר"י דנדחים ואמאי כיון דבידו הוא. ועוד הקשו בעצמם מהא דאמרינן אי דאפרשיה מצפרא דחוי מעיקרא הוא הלא בידו להשהותו עד חצות כמו חובות בגלגל ואותו ואת בנו דלא הוי דיחוי. וכבר כתבתי לעיל מה שנ"ל לחלק בזה. וענין זה עמוק ורחב מני ים הוא ועוד יתבאר בזה במכילתין בס"ד:

שם תוס' בד"ה וש"מ כו' תימא כו'. עי' בסוכה שם דבריהם מבואר יותר:

שם בא"ד וא"ת אמאי איצטריך כו' הא ממום עובר לא ילפינן דלא הוי דיחוי דהתם ממילא הוי. משמע מדבריהם דהך סברא דנראית ממילא מהני אפילו בנראה ונדחה וכבר כתבתי מה שיש לדקדק על דבריהם אלו:

שם גמרא אכל חלב והפריש קרבן והמיר וחזר בו הואיל ונדחה ידחה. וכ' התוס' ז"ל הכא דדווקא נקט הפריש תחילה דהוי נראה ונדחה. אבל אם הפריש אחר שהמיר כי חזר בו כשר. דדיחוי מעיקרא לא הוי דיחוי היכא דבידו לתקן. וכבר כתבתי דבקדושין כ' התוס' ז"ל דהוי דיחוי מעיקרא ונקט הכי אגב נשחטה ע"ש. ולי היה נראה דאם הפריש בשעת המרתו גרע ואפי' מ"ד אין בע"ח נידחין זה דיחוי הוא דתחילת הפרשתו באיסור הוא. ולא דמי לשאר דיחוין שנדחה מחמת איזה חסרון בעלמא כמו בע"מ עובר. אבל זה שנדחה מחמת איסור ואינו ראוי לא הוא ולא דמיו לכ"ע אינו חוזר להכשרו עוד אפי' חזר בו דאיסורו להיכן אזיל. אבל אם הפרישו בכשרות ע"מ המרתו אח"כ לא חשיב אלא דיחוי בעלמא. ובחולין (דף ה' ע"ב) הקשו התוס' ז"ל בד"ה אינו שב כו' למה לי קרא בלא"ה תועבה. ותי' דאיצטריך להיכא דחזר בתשובה דהשתא לאו רשע הוא. אלא כיון דבשעת החטא לא היה שב כו'. וכ' מהר"ם שם דה"ה בקרא דמכם להוציא את החוטא לכל התורה צ"ל ג"כ דאיצטריך להיכא דחזר בתשובה. והרי קרא דמכם איירי בעולה דדורון הוא. ואפ"ה אם הפרישו כשהוא חוטא פסול להקרבה וה"נ בחטאת וד' מהר"ם ז"ל מוכרחים דאי בעולה כי חזר בתשובה כשירה. א"כ מאי פריך התם תרי קראי למה בעולה ובחטאת כיון דלאו דין אחד להם. דחטאת אפילו חזר בתשובה פסולה. ועולה כי חזר בתשובה כשירה. אלא ע"כ צ"ל כד' מהר"ם ז"ל אלמא דכל דהפרישו בעודו בחטאו אימעיט מקרא דמכם דפסול לעולם אפילו לאחר שחזר בו. אלא די"ל דעולת נדבה שאני דעיקר החיוב הוא שעת נדבתו וכיון שהתנדב כשהוא חוטא אין מקבלין אותו ממנו לעולם. אבל חטאת דחיובו הוא על החטא והחטא היה בכשרותו אפי' הפריש כשהוא חוטא מ"מ כי חזר בו יכול להביאו דהא החיוב מוטל עליו עדיין וא"כ איצטריך לטעמא דדיחוי. שוב ראיתי במשנל"מ ז"ל בפ"ג מה' שגגות שהאריך בזה ולא הביא ד' מהר"ם ז"ל. ומ"מ ד' מהר"ם ז"ל אינם מובנים שכ' דהתם נמי מיירי שחזר בתשובה מאותה עבירה שמביא עליו הקרבן. והא בעולת נדבה מיירי. ואי חזר בתשובה פשיטא שמקבלין עתה ממנו ואם כבר הפריש מאי אהני תשובתו מאותה עבירה כיון דהוי מומר לכל התורה ועי' במשל"מ ז"ל:

והנה הרמב"ם ז"ל פסק בהא דלא כר"י משום דפסק כרב ביומא דס"ל דבע"ח אין נידחין. וכ' הכ"מ בה' מעה"ק דפסק כרב אע"ג דבכל דוכתי קי"ל כר"י לגבי רב. מ"מ הא רבא אמר התם דמתניתין דיקא כוותיה דרב משמע דרבא נמי ס"ל כרב דבע"ח אין נידחין. ויש לדקדק בזה דבפ' נגמר הדין מייתי רב יוסף סייעתא לד' ר"י בהא ממתניתין גבי עיר הנידחת קדשי מזבח ימותו. והא כיון דאיקטילו הוי להו כפרה ואמאי ימותו אלא ש"מ הואיל ואידחו אידחו. ודחי אביי התם מת מתוך רשעו לא הוי ליה כפרה והוי כעומדין ברשען. ואמר ליה רבא מי קמדמית מת מתוך רשעו לנהרג מתוך רשעו נהרג הוי ליה כפרה. והכי מסיק רבא התם דהרוגי ב"ד ג"כ הוי להו כפרה. ומיתה וקבורה בעינן. וטעמא דמתניתין הואיל ואידחו אידחו. וכמו שפירש"י ז"ל שם. אלמא דרבא גופא ס"ל דבע"ח נדחין אע"ג דדיקא מתניתין כוותיה דרב. וי"ל דרב יוסף ורבא דמייתי סייעתא מקדשי עיר הנידחת ס"ל ע"כ דהאי דיחוי חמור מכל הדיחויין דבכל הדיחויין חזי לדמיו וזה אפילו לדמיו לא חזי. והיינו משום דנדחה בחטאו מכל קרבן להכי נדחה הוא וגם דמיו. וגבי דיחוי זה ס"ל דלכ"ע הוי דיחוי. והא דפסק הרמב"ם דלא כר"י גם בהא היינו משום דסתמא דהש"ס מדמי להאי דיחוי עם דיחוי דנשתטה. אלמא דלא יצא דיחוי זה מכלל כל הדיחוין. וכי היכי דקי"ל בכל הדיחוין אין בע"ח נדחין ה"נ בהא לא קי"ל בהא כר"י ועי' תוס' ז"ל שם בד"ה הואיל ונידחו כו' קצת תימא גבי חטא או נשתטה לא יועיל בו רעיה כמו בעיר הנידחת וידחו אפילו דמים עכ"ל. ולא הבנתי תמיהתם דבנשתטה אמאי ידחו דמיו כיון דלא נדחה מחמת רשעו אלא מחמת שטותו ולא חזי לכפרה מ"מ דמיו ילכו לנדבה דדמיו לא נדחו ואפילו אם הוא בשטותו לעולם דין החטאת והאשם שלו לרעיה. [או אפשר דחטאת הוא בכלל חטאות המתות כמו מתו הבעלים. וממילא לא שייך רעיה בחטאת חלב. ודווקא בחטא בדתו הוא דיש לומר דגם דמיו נדחו דהא בשעת רשעו כל זבחיו תועבה הם והואיל ונדחו ידחו. והכי ס"ל לר"י שם בסנהדרין דזבח תועבה ולא הוא ולא דמיו יפלו לנדבה]. אבל בחטא בדתו י"ל דאמת הוא כן דאפי' דמיו נדחין. ולא מיבעי באכל חלב דחטאת הוא אלא אפילו בשאר קרבנות אם חטא אחר הפרשתן נדחין לגמרי אפילו הדמים וימותו. אלא דא"כ אמאי לא עביד הש"ס האי צריכותא דאי אשמעינן קמייתא משום דנדחו גם הדמים אבל בנשתטה לא נדחו הדמים. וי"ל כיון דלענין חטאת ליכא נפ"מ דגם בנשתטה דמי חטאת ג"כ לא יקרבו דלים המלח אזלי מש"ה לא עביד צריכותא בשביל זה. ומהך צריכותא דשמעתין איכא למישמע דלכ"ע בחטא בדתו אפילו חזר בתשובה אינו מביא קרבן על חטא של שעת חטאו דאל"ה פשיטא דהוי מצי למיעבד צריכותא דאי אשמעינן בנשתטה היינו משום דאידחי לגמרי ולאו בר כפרה הוא כלל על חטאו. אבל בחטא בדתו דבר כפרה הוא אם חזר בו אפילו על חטא שחטא קודם שחזר בו אימא דלא הוי דיחוי. אלא וודאי לאו בר כפרה הוא כלל על חטא בשעת שחטא בדתו. והמשל"מ האריך שם בזה וצידד שם דלת"ק דר"ש אם חזר בו מביא אפילו על שעת חטאו בדתו ולא נראה כן כמו שהאריך בזה בעצמו. וד' התוס' ז"ל תמורה שהביא שם צ"ע. וע"כ לאו דווקא קאמרי. וכמו שכ' רש"י ז"ל הכא דחוטא נדחה מקרבן משום דכתיב מע"ה פרט לחוטא ולא כתב קרא דזבח תועבה משום דהכא עיקר מילתא אשמעינן דלאו בר כפרה הוא אם חטא בשעת חטאו. וזה שמעינן מקרא דע"ה דקאי על שעת עשיה דומיא דשוטה דלאו בר כפרה הוא:

וראיתי במשנל"מ ז"ל שם שעשה מחלוקת בין ר"י בסנהדרין דאמר דקדשי מזבח ימותו משום זבח תועבה ובין רב יוסף דפ' נגמר הדין דאמר הואיל ונדחו ידחו ע"ש באורך. ולענ"ד נראה דאין כאן מחלוקת ור"י נמי מצי סבר כרב יוסף וכשיטתיה הואיל ונדחו ידחו. והא דקאמר דהוי זבח תועבה היינו דמש"ה נדחו לגמרי אפילו מדמיהם והואיל ונדחו ידחו וליכא למימר דנדחו משום קרא דמע"ה פרט לחוטא חדא די"ל דהאי קרא לא מיעט אלא אם היה החטא כשהוא חוטא. אבל החטא שחטא מקודם אפשר כבר נתחייב בו ויקרב גם כשהוא חוטא ואם לא הוא עכ"פ דמיו יקרבו להכי קאמר טעמא משום דזבח תועבה הוא ואפילו דמיו אסורים. וכן נראה מד' התוס' ז"ל פ' נגמר הדין. והרבה יש לדקדק בד' המשנל"מ ז"ל אך לא רציתי להאריך:

ועדיין יש מקום עיון גדול בדין דיחוי מעיקרו דס"ל לר"י דדיחוי מעיקרו הוי דיחוי. וכבר דקדקו התוס' ז"ל ביומא מנלן לר"י הא. דבשלמא בנראה ונדחה אשמע לן קרא דמום בם דכי עבר מומם ירצו הא שאר דחוין אפילו עברו לא ירצו. אבל דיחוי מעיקרו מנלן דהוי דיחוי כיון דיחוי מעיקרו קיל מנראה ונדחה. וכ"ת דר"י ס"ל מסברא דדיחוי מעיקרו לא קיל מנראה ונדחה. ז"א דהא לקמן (דף נ"ט) אמרינן בפשיטות לר"י גופיה דדיחוי מעיקרו לא הוי דיחוי. ונראה ונדחה הוי דיחוי גבי קדשים שהוקדשו כשנפגם המזבח. וכמו שכ' התוס' ז"ל בשמעתין ולקמן (דף נ"ט) אלמא דלר"י ג"כ דיחוי מעיקרו קיל. וא"כ מנלן בכל דוכתי דדיחוי מעיקרו הוי דיחוי. ועוד דאנן קי"ל דדיחוי מעיקרו לא הוי דיחוי כמבואר בד' הרמב"ם ז"ל בפ' ט"ו מהל' מעה"ק ובפ"ג מה' פסהמ"ק ובפ"י מה' שגגות. וע"כ משמע דאפי' בדבר דלאו בע"ח דיחוי מעיקרו לא הוי דיחוי. דאי בבע"ח אפילו נראה ונדחה קי"ל דאין בע"ח נדחין וא"כ מאן הוא האי דפליג על ר' יוחנן בדיחוי מעיקרו. דרב לא פליג עליה אלא בבע"ח דאין נדחין אבל שלא בבע"ח לא אשכחן פלוגתא עליה דר"י אפי' בדיחוי מעיקרא. וראיתי בלח"מ ז"ל פט"ו מה' מעה"ק שכ' ליישב לשון הרמב"ם ז"ל שם אע"פ שהיא קדושת דמים כו' היינו דס"ל להרמב"ם ז"ל דדיחוי מעיקרו לא נאמר אלא בקדושת דמים. אבל בקדושת הגוף לכ"ע דיחוי מעיקרו לא הוי דיחוי כהא דלקמן (דף נ"ט) דקאמר הש"ס בפשיטות דיחוי מעיקרו הוא ע"ש. ובשמעתין מבואר דלא כדבריו דהא הפרישו קודם חצות הוי קדושת הגוף ואפ"ה מיפסיל לר"י. ומהיכן שמעינן לר"י דס"ל דיחוי מעיקרו הוא גם בבע"ח מהא דבהמה של שני שותפים כדאיתא בשמעתין אלמא דאין לחלק בין קדושת דמים לקדושת הגוף. ועוד דבסוכה וע"א דמיבעי לן אי יש דיחוי אצל מצות משמע דבקדשים לכ"ע יש דיחוי אפילו מעיקרו וכמש"כ התוס' ז"ל שם בסוכה (דף ל"ג). ואמאי פסק הרמב"ם ז"ל דדיחוי מעיקרו לא הוי דיחוי. וע"כ אתי לאשמעינן בכל דבר אפי' אינו בע"ח וכ"כ הלח"מ ז"ל בפ"ג מה' שגגות. ונראה דהרמב"ם ז"ל ס"ל דהני תרתי שמעתא הך דהכא דאמרינן דיש דיחוי מעיקרו. והך דלקמן (דף נ"ט) דקאמר הש"ס בפשיטות דדיחוי מעיקרו לא הוי דיחוי פליגי אהדדי ולא מסתבר ליה לחלק כמש"כ התוס' ז"ל דאי חשיב בידו. נראה ונדחה ג"כ יחשב בידו אלא לא חשיב בידו כדם שנשפך. וס"ל ג"כ דאין לחלק בין מצות לקדשים ואי יש דיחוי במצות הוי כקדשים לכל דיני דיחוי. והשתא שפיר איפשיטא מהאי שמעתא דסוכה דדיחוי מעיקרו לא הוי דיחוי כדאמרינן התם תפשוט דדיחוי מעיקרו לא הוי דיחוי. ודלא כמש"כ התוס' ז"ל שם לענין מצות דווקא דמאיזה טעם נחלק בזה בין מצות לקדשים כיון דשוין הם בדין דיחוי. אלא הפשיטות הוא בכל דוכתי דדיחוי מעיקרו לא הוי דיחוי ואיפשיטא נמי בעיא דעלתה בו תמרה וכן בעיא דלולב מאשירה שביטלה דדיחוי מעיקרו לא הוי דיחוי בשום דוכתי. ומה שכ' הרמב"ם ז"ל בה' לולב דאפילו מאשירה שביטלה פסול. הוא מטעם דמאיס וכמו שכתב הכ"מ ז"ל שם:

והשתא ניחא נמי מה שדקדקתי מנלן לר"י דדיחוי מעיקרו הוי דיחוי די"ל דר' יוחנן ס"ל דדיחוי מעיקרו לא קיל מנראה ונדחה. וכל שנדחה דחוי הוא לעולם בין מעיקרו ובין אחר שנראה. ובמצות ס"ל דאין דיחוי לא במעיקרו ולא בנראה ונדחה כדדייקינן שם בסוכה דאין דיחוי. וי"ל עוד דס"ל לר' יוחנן דדיחוי מעיקרו גרע מנראה ונדחה כיון דלא היה ראוי מתחילתו וסתמא דתלמודא בסוכה ולקמן (דף נ"ט) ס"ל איפכא דנראה ונדחה גרע. ובזה יש לישב קצת לשון הרמב"ם ז"ל שכ' בפ"ג מה' פסהמ"ק דנראה ונדחה לא הוי דיחוי בבע"ח. ואח"כ כתב דיחוי מעיקרו ג"כ לא הוי דיחוי. דלכאורה לא איצטריך לאשמעינן כיון דאין בע"ח נדחין. אפילו בנראה ונדחה וכן דקדק הלח"מ ז"ל שם. ולפי הנ"ל ניחא דלאו כש"כ הוא ואיצטריך לאשמעינן הא לחוד והא לחוד. ובפ"י מהל' שגגות גבי עשיר שהפריש קן לא כתב אלא טעמא דהוי דיחוי מעיקרו ולא הזכיר משום דהוי בע"ח. משום דבדיחוי מעיקרו בכל מקום לא הוי דיחוי אפילו דלאו בע"ח ולא איצטריך לטעמא דבע"ח. ובפ"ב מה' שגגות ובפ"ג מה' פסהמ"ק שכ' גם בבע"ח דדיחוי מעיקרו לא הוי דיחוי קמ"ל דלא נימא דדיחוי מעיקרו גרע כנ"ל אליבא דר"י. ולא יקשה לזה אלא לשונו בפט"ו מה' מעה"ק בבהמת השותפין שכ' ה"ז קדישה וקרבה אע"פ שמתחילתה דחוי היתה כשהקדיש חציה אין הדיחוי מעיקרו דיחוי. ואע"פ שהיא קדושת דמים הואיל והיא בע"ח אין בע"ח נדחין עכ"ל. וזה קשה כיון דכבר כתב דדיחוי מעיקרו לא הוי דיחוי למה כתב עוד הואיל והיא בע"ח כו'. הא דיחוי מעיקרו אפילו אי לאו בע"ח לא הוי דיחוי. ומש"כ הלח"מ ז"ל דבקדושת דמים מספקא ליה אי יש דיחוי מעיקרו. כבר כתבתי דלא משמע הכי בשמעתין. וגם לשון אע"פ שהיא קדושת דמים אינו מדוקדק כמו שכ' מפרשי דבריו ז"ל שם והיה נראה דהוא ז"ל מפרש קדושת דמים מדחה היינו דזה גופא הוי דיחוי כיון דלא הוקדש אלא לדמיו איך יחול עליו אח"כ קדושת הגוף מאיליו. להכי כתב שהיא בע"ח ובבע"ח קי"ל דמיגו דקדוש לדמיו נחתא ליה קדושת הגוף. ונהי דבתחילת הקדישו לא היה עליו אלא קדושת דמים מ"מ אח"כ כשנראה להקרבה נחתא ליה קדושת הגוף והוא בעצמו קרב. ועדיין אין זה מספיק ועוד צ"ע:

והקשו עוד מפרשי דבריו מהא דמפריש נקבה לפסחו שפ' דיביא בדמיה שלמים אלמא דיש דיחוי. ותי' דהתם דחיה בידים וכמו שכ' התוס' ז"ל דרב נמי מודה בהא. ולדידי אכתי קשה דמה בין מפריש נקבה לפסחו למפריש קן לכבשתו ואמאי לא חשיב התם דחיה בידים דהא קן לעשיר אינו ראוי כמו נקבה לפסחו. ונראה דס"ל דנקבה לפסחו שאני דהא דחזיא לשלמים הוא משום דמותר הפסח הוא ולא עדיף מפסח עצמו דלא חזי ליה אלא דמיו וה"ה דלמותרו ג"כ לא חזי אלא דמיו. ועי' בחי' תמורה (דף כ' וכ"א) מש"כ בזה:

ומש"כ לעיל ליישב דרבא ס"ל כר"י דבע"ח אין נדחין. והא דמסייע לר"י באכל חלב כו' היינו משום דחטא בדתו שאני. אכתי קשיא מהא דלקמן פ' התערובות (דף ע"ג ע"ב) משמע דרבא ס"ל כמ"ד בע"ח נדחים ושם יתבאר יותר בס"ד אם יזכני ה':

שם תוס' בד"ה הכא קרבן אידחי כו'. והא דמשמע איפכא בהוריות גבי נשיאות מהו שתפסיק כו' דמיבעי לן התם אכל חצי זית עד שלא נתמנה ונתמנה ועבר וחזר ואכל חצי זית מהו שתפסיק ולא יצטרף חצי הראשון דהא נדחה בנתיים לקרבן אחר אי לא. וקאמר תיפשוט מהא דאמר ר"י אכל חלב והפריש קרבן כו' הואיל ונדחה ידחה. ומשני חוטא לאו בר אתויי קרבן נשיא בר אתויי קרבן. א"כ שמעינן לכאורה איפכא דהא דגברא לא חזי הוי דיחוי יותר מהא דקרבן אידחי. ותי' דהתם לא אידחי קרבן ג"כ דנשיא ג"כ חייב אם אכל חלב ומש"ה חוטא דלא חזי גברא ולאו בר קרבן הוא גרע. אבל בהורו ב"ד דאידחי קרבן לגמרי וודאי דהוה דיחוי יותר מחוטא בדתו דגברא לא חזי. והרמב"ם ז"ל בסוף ה' שגגות כתב להך בעיא דנשיאות מהו שתפסיק כו'. ולכאורה קשה כיון דהוא ז"ל פסק אפי' בחוטא בדתו דלא הוי דיחוי כש"כ נשיאות דאינו מפסיק ומדחה. ונראה דאין כאן קושיא דהש"ס מדמי התם הכי כי היכי דחזינן דחוטא דלא חזי לקרבן מדחה הקרבן שהופרש. ה"נ נשיאות דלא חזי להאי קרבן הפסוק בין חצי זית הראשון לשני כיון דבנתיים היה זמן פטור. ודחי דחוטא בדתו הוי דיחוי יותר דלאו בר קרבן הוא. אבל איפכא ליכא למידק אם הכא בחוטא לא נדחה הקרבן התם נמי לא תפסיק הנשיאות דשאני הכא דילפינן ממום עובר דאין בע"ח נדחין. ונהי דדחוי היה בשעת החטא לאחר שחזר בו חזר גם הקרבן להכשירו. אבל הכי נמי דמפסקת בכה"ג אם אכל חצי זית וחטא וחזר בו וחזר ואכל חצי זית דאין מצטרף וכמו שכ' שם בחידו' הוריות. ואחרי העיון גם זה אינו מוכרח די"ל דווקא בנשיא דנדחה לחיוב אחר הוא דמיבעי לן מהו שתפסיק באמצע אכילת הכזית שלא להצטרף כיון דעבר עליו זמן פטור אבל חוטא דלאו בר חיובא הוא כלל וכן אם נשתטה בין חצי לחצי י"ל דאינו מפסיק ועי' מה שכ' שם וצ"ע. ובזה א"ש נמי הא דבעי למיפשט מהא דר"י אע"ג דלא קי"ל כוותיה. וכמו שכ' לעיל דרבא ג"כ לא ס"ל כר"י ולפי הנ"ל ניחא. ובלא"ה ג"כ א"ש לפי מה שכ' לעיל דרבא ס"ל דהך דחטא בדתו דכ"ע מודו דהוי דיחוי כדמוכח ממתני' דקדשי מזבח כו' ודו"ק:

שם בא"ד ור"ת פי' איפכא כו' אבל הכא אפי' קרבן אידחי כו' ופטור הוא לכ"ע עכ"ל. משמע דההוא סבא ס"ל דבחוטא ושוטה לכ"ע הוי דיחוי. ולא מצאתי טעם לזה כיון דס"ל אין בע"ח נדחין וילפינן ממום עובר דחוזר לכשרותו. א"כ אפילו נדחה הקרבן מפני שהוא חוטא או שוטה כי חזר בו וחזר עליו החיוב להביא חטאת אמאי לא יוכשר זה שהופרש. אם לא כמו שצדדתי בחידו' הוריות שם דהוא עצמו ג"כ נדחה מחיובו הראשון כיון שעבר עליו זמן פטור. אבל אין זה נראה וכמש"כ שם וכן אמרינן להדיא בכריתות (דף ז') נהי דקרבן אידחי גברא בר כפרה הוא ועי' רש"י שם. אלא דשיטת התוס' ז"ל הוא לחלק בדיחוין גם לדידן. וכמו שכ' לענין מפריש נקבה לפסחו ויש דיחוי דמודה בה רב ה"נ י"ל דדיחוי גדול הוא וכ"ע מודו בה. ופשטא דשמעתא נראה יותר כפירש"י ז"ל דע"כ ס"ד דר' ירמיה דדיחוי דהורו ב"ד קיל הוא. מדמיבעי ליה מה אמר בה ר"י ואמר ליה ההוא סבא דאדרבא דיחוי גדול הוא. ובהא פתח ר' יוחנן ודרך לפתוח בגדול יותר. ואח"כ אשמע לן הקל כדרך השמועה לא זו אף זו. אבל לפי' ר"ת הוי זו ואין צ"ל זו דפתח בקל וסיים בחמור ועוד דמ"ט דקאמר הש"ס משמע דטעמא דסבא אתי לאשמעינן. ולפי' ר"ת היינו נמי טעמא דר' ירמיה דמיבעי ליה בהורו ב"ד משום דקל הוא ודו"ק:

שם תוס' בד"ה בן עזאי כו' תימא ובן עזאי אי דריש אותה כו'. עי' צ"ק שכ' דבאמת לא דריש אותה אלא דיליף אשם דכשר שלא לשמו מהא דאיתקש מנחה לחטאת ואשם. ול"נ דאפילו דריש אותה לא קשיא דע"כ ליכא למימר דאותה הוי מיעוט גמור דאין פסול שלא לשמו אלא חטאת דהא אשכחן פסח דפסול ג"כ אלא אתי למעוטי איזה מין מהמזבח ולבן עזאי דדריש ק"ו ס"ל דאותה מסתבר יותר למעוטי אשם אבל לא עולה דאיכא ק"ו וק"ל:

שם תוס' בד"ה מה הצד תימא ולר"א כו'. ולפי הנ"ל יש לומר דר"א נמי מודה למיעוטא דאותה ומסתבר ליה למעוטי עולה דלא אתיא אלא מק"ו אבל לא אשם דאתי מהקישא דחטאת. וכ"ת א"כ מאי פריך לעיל אותה דדמה למעלה ג"כ לאו דווקא. ומאי קושיא כיון דר"א נמי דריש לאותה למיעוט. א"כ לענין שלא לשמו דאיכא למעוטי עולה לא ממעטינן אשם. אבל בדמו למעלה דליכא למעוטי מילי אחריתי ע"כ לא מיעט אלא אשם. לזה י"ל דלמאי דס"ד לעיל דר"א יליף אשם בק"ו דפסול שלא לשמו. ע"כ צ"ל דלא ס"ל כלל מיעוטא דאותה דאי ס"ל דמיעט איזה זבח היינו עולה אשם נמי אימעיט דמאי אולמיה דאשם מעולה כיון דבתרווייהו איכא ק"ו. אבל למסקנא דאשם יליף ר"א מהקישא שפיר איכא למימר דמודה ר"א דחד זיבחא ממעטינן מאותה והיינו עולה ודו"ק. וי"ל עוד דר"א דריש קרא דמוצא שפתיך דכל שבא בנדר ונדבה מייתי ולא מרצה כדאיתא בריש מכילתין:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף