אילת השחר/זבחים/יב/א
| < עמוד קודם · עמוד הבא > מעבר לתחתית הדף |
|
צור דיון על דף זה מפרשי הדף תוספות בית מאיר קרן אורה אילת השחר |
יאוחר דבר וכו'. יש לעיין בהא דתדיר קודם לשאינו תדיר, אם הוא דין לא להקדים את האינו תדיר לפני התדיר, או הוא דין בהתדיר שצריך להיות קודם, ונפק"מ באופן שיכול לקיים שניהם בבת אחת, אם אעפ"כ צריך להקדים את התדיר.
ומהא דתנן בפ' כל התדיר תמיד קודם למוסף, אע"ג דמיירי גם כשיש די כהנים שיוכלו לעסוק בשתי הקרבנות כאחד, ומ"מ תנן דהתמיד קודם, חזינן דמ"מ צריך להקדים את התדיר.
והנה אף אם צריך דוקא להקדים את התדיר, מ"מ אי"ז משום שזמנו של האינו תדיר הוא אחרי התדיר, אלא משום שיש לפניו כעת גם תדיר שיש מצוה להקריבו.
ומעתה יש לעיין בהא דאמרי' הכא יאוחר דבר וכו', אם הוא ג"כ מכח מצותו של התמיד דצריך להקדים את התמיד או שזה דין דהפסח צריך להיות יותר מאוחר ממנו, ואם נפרש שזה דין דהפסח צריך להתאחר ולא מכח הדין דהתמיד להקדים, קשה מאי מייתי ראי' מהא דמתפלל מנחה תחלה שזה מחמת הדין דתדיר קודם, וזה הרי דין שיהא התדיר מקדימו, אבל כאן שבאנו לחדש דין בהפסח שצריך להתאחר אע"פ שהי' כבר זמנו בשחרית, מנא לן דשייך שעכשיו ישתנה זמנו שצריך לאחרו.
לכן אפשר דגם יאוחר דבר אינו דין מחמת דהפסח צריך לאחרו אלא דין בהתמיד שצריך להקדימו וצע"ק.
והנה בשפת אמת הקשה על הא דפריך מי איכא מידי וכו', למה לא נימא דגם בשחרית לא יקריבנו לכתחילה לבן בתירא דצריך להמתין עד לאחר התמיד משום דיאוחר דבר, ולכאו' קושיתו היא רק אם נאמר דהדין יאוחר דבר הוא דין דהפסח צריך להתאחר, אבל אם אינו כן אלא גם זה כמו הדין דתדיר קודם דהוא דין בהתמיד להקדימו, בודאי לא שייך שיהא צריך להמתין משחרית לתמיד של בין הערבים כיון שעדיין לא הגיע זמנו כלל, ולכן ע"כ הי' פשוט לגמ' דמיירי רק אחרי שהגיע זמן מצות התמיד של בין הערבים, דאז הסדר הוא שצריך להקדים התמיד, אבל בבקר יכול להקריב את הפסח אפי' לכתחילה, ולהכי פריך ומי איכא מידי דמצפרא זימני' הוא וכו'.
[ובעצם הנידון הנ"ל אם העיקר הוא להקדים את התדיר, או רק לא להקדים את האינו תדיר, הראוני דבמקדש דוד (סי' ט' סק"א) הוכיח מהא דתנן דמערבין נסכי תמידין בשל מוספין ומנסכין בבת אחת, הרי דבבת אחת נמי שפיר דמי. אבל בקובץ שיעורים פסחים (אות ר"ה]]) הביא מש"כ תוס' בריש תמורה לענין המפריש תרומות ומעשרות בבת אחת שאינו עובר באיסור דמלאתך ודמעך לא תאחר ורק ביטל עשה שהיה צריך להקדים לפי הסדר, וכתב דה"ה הכא בתדיר ושאינו תדיר ביטל עשה שהי' צריך להקדים התדיר].
ומי איכא מידי וכו' אין דהא"ר יוחנן וכו'. ק"ק הא גופא תקשי מנא ליה לר' יוחנן לומר כן דהא משמע שהבינה הגמ' דהסברא אינה כן.
אלא א"ר יוחנן פוסל היה בן בתירא בפסח ששחטו בי"ד שחרית בין לשמו בין שלא לשמו הואיל ומקצתו ראוי. יש לעיין דהא מקראי ילפינן לעיל דפסח שלא לשמו פסול, מדכתיב פסח הוא, ודריש הוא לשמו כשר שלא לשמו פסול או שאר דרשות, ובכל אלו הרי הפסוק מלמד שפסול כיון שצריך ליעשות לשמו, אבל בי"ד שחרית דאין מצוה לעשותו לשמו מהיכי תיתי שיהא פסול שלא לשמו.
ואפשר דבאמת הפסול הוא משום פסח שלא בזמנו ולא משום שלא לשמו, וכמו שפסול בבקר לשמו משום קודם זמנו, ה"נ שלא לשמו, דכיון דהוי פסח ואי אפשר כבר לעקרו לשלמים ולפסח אינו ראוי הרי הוא פסול.
ובכתבים בשם מרן רי"ז זצ"ל כתב ג"כ דבפשטות הוא פסול משום פסח שלא בזמנו, אלא שדייק ברמב"ם בפט"ו מפסוה"מ הי"א דמשמע שפסול מצד פסח שנעשה בשינוי השם.
אך אפשר דגם הרמב"ם סובר שטעם הפסול הוא משום שלא בזמנו, וכמו שכתב שם בהל' י"ב דאם שחטו בשחרית לשמו פסול לפי שאינו זמנו, וכן גם בשחטו שלא לשמו פסול מפני שאינו זמנו. אלא דבהל' י"א דמיירי בשלא לשמה ובא לומר דשלא בזמנו הוא כשר שלא לשמה, הוצרך לבאר דבי"ד שחרית הוא פסול אף שלא לשמה ואינו כשאר ימות השנה דמהני לי' עקירה להכשירו, אך לא בא לומר שפסול משום שינוי קודש. ולפי"ז השוחט פסח שלא לשמו בי"ד שחרית אינו עובר משום לא יחשב, כיון דאין פסולו מטעם שינוי קודש.
מיהו עצם הסברא דמקצתו ראוי יל"ע מנ"ל לחדש כן מסברא בלי פסוק.
לילה אין מחוסר זמן. יל"ע מה הטעם בזה דהא לכל הדינים בקדשים הלילה הולך אחר היום, והכא ילפינן להיפך דבליל שמיני כבר אינו מחוסר זמן ומקרי יום השמיני.
דתני דבי ר"י ליל שמיני נכנס לדיר להתעשר וכו'. יל"ע אם חלות המעשר חל ע"י האדם ומקרי שהוא מקדישו או הוא חל ממילא ע"י שקורא לו עשירי, ואם נימא דע"י שקורא לו שם מעשר חל ממילא, ק"ק מאי ראי' ממעשר לשאר הקדשות, דילמא דוקא במעשר שהקדושה אינה תלויה במה שאמר שמקדיש, קדושה כזו חיילא גם בלילה, אבל כשהוא צריך להקדיש, מאי ראיה דיכול להקדיש גם בלילה.
והנה בגמ' מייתי הא דתני דבי ר' ישמעאל ומסיים וכדרבי אפטוריקי וכו', ולכאו' למאי הוצרך להביא הא דתנא דבי ר' ישמעאל דליל שמיני נכנס להתעשר, הרי העיקר נוגע לנו הא דרבי אפטוריקי.
ואפשר דלולא דברי ר' ישמעאל הוה אמינא דהא דמרבי קרא דרבי אפטוריקי דלילה לקדושה, לא בא הכתוב לומר שחלה הקדושה בלילה אלא דמותר להקדישו בלילה וחלות הקדושה תחול למחר, ואז לא היה ראיה מזה דלילה אין מחוסר זמן, ולהכי מייתי הא דתנא דבי רבי ישמעאל דנכנס בליל שמיני להתעשר, ושם לא שייך לומר דיכול לקרות שם מעשר בלילה ותחול עליו קדושת מעשר למחרת, דאם נימא דקדושת מעשר חיילא ממילא, לא שייך שיקרא היום שם מעשר והקדושה תחול למחר, דמצינו בדיני התורה שאדם יכול לעשות חלות דין לאחר זמן, אבל שעל ידי דבר שעושה מעצמו יחול לאחר זמן כמדומה שלא מצינו, וע"כ מוכח מיניה דלילה לקדושה היינו שכבר חלה הקדושה בלילה, וע"כ דלילה אין מחוס"ז.
דרבי אפטוריקי רמי כתיב והי' שבעת ימים תחת אמו וכו' הא כיצד לילה לקדושה וכו'. ונמצא דפי' הפסוק הוא דמליל שמיני הוא כבר ראוי לצאת מתחת אמו וק"ק במה הוי הפקעה מתחת אמו במה שמקדישו.
ולפמ"ש תוס' לקמן ||ממ|דף קי"ד ב' ד"ה היתר במה}} דכל הז' ימים אם הקדישו קדוש אלא שאסור להקדיש, יותר קשה דנמצא שהי' ראוי כל הז' ימים להקדישו, ובמה נשתנה ליל שמיני דנקרא כבר שאינו צריך להיות תחת אמו, אמנם התוס' כאן בד"ה לילה לקדושה ס"ל דקודם לכן לא חל ההקדש כלל.
תוד"ה בין הערבים וכו'. לכדאמר בריש תמיד נשחט דזימני' מכי ינטו צללי ערב. בקרן אורה הק' דביומא מפרש דקרב בשש ומחצה רק מדרבנן משום דלא מכווני, והאיך נימא דאתי קרא להכי.
ואפשר דאמנם מה שצריך חצי שעה זה רק מדרבנן, אבל עצם הדין דמכי ינטו צללי ערב, דבעינן שיהא משהו זמן לאחר חצות כשכבר ניכר שהחמה נוטה למערב זה מדאורייתא, ורבנן רק הוסיפו לאחר בחצי שעה כדי שיהא ניכר היטב שלא יוכלו לטעות.
תוד"ה אי דאפרשיה וכו'. דלא דמי למחוסר כפורים דלא חשיב דחוי קודם הבאת קרבנו. מה שחילקו תוס' ממחוסר כפורים לפסח בי"ד שחרית צריך ביאור, ובשם מרן רי"ז זצ"ל הובא שהחילוק הוא בין אם הדיחוי הוא בגברא או בחפצא, דלענין דיחוי מעיקרא בעינן דוקא שיהא דיחוי בחפצא, ולכן במחוסר כפורים דאין חסר אלא בגברא לא הוי דחוי מעיקרא, וצ"ע דהא במומר לעבודת כוכבים שהפריש קרבן הוי דחוי מעיקרא כמ"ש תוס' בקידושין דף ז' ב', אע"פ שאינו חסרון בחפצא אלא בגברא.
ואפשר לבאר באופן אחר דמחוסר כפורים דאין זמנו עדיין ואינו ראוי כלל לקרבן טהרה לא נעשה דחוי, משא"כ פסח דיש בו בו קדושת שלמים, דהא יכול להקריבו אחרי י"ד בתור שלמים, לכן כשהפרישו בבוקר של י"ד שאינו ראוי אפילו לשלמים אע"פ שזה זמן של הבאת שלמים אחרים, חשיב דחוי.
תוד"ה רב פפא. בריש מנחות משמע דר"פ ס"ל יש מחוסר זמן לבו ביום וצריך לחלק וכו'. י"ל דהחילוק הוא דהתם הוי מחוסר מעשה דהבאת העומר, וזה לא רק חסרון זמן אלא חסרון מעשה, ורב פפא לא ס"ל אלא דבאותו יום הזמן לא משוי ליה למחוסר זמן, ועי' שטמ"ק ובטהרת הקדש.
תוד"ה לילה אין מחוסר זמן. וכן משמע וכו'. לכאורה כונתם לומר דהכי הלכתא, דאל"כ למה הביאו את כל המקומות האלו.
תוד"ה לילה לקדושה. הקשה הרב רבי יוסף וכו'. ובשטמ"ק [אות ח' ואות ל"א] תי' דלא ממעט קרא אלא משנולד אבל עובר במעי אמו לא נתמעט ואין שייך בו מחוסר זמן, והנה לפי מש"כ התוס' לקמן דף קי"ד ב' ד"ה היתר במה דתוך ז' ימים נמי חל ההקדשה אלא שיש איסור להקדיש, אתי שפיר דאיסור יש רק משנולד עד יום השמיני, משא"כ כשהוא במעי אמו אין איסור להקדישו [ואפשר שכך סובר השטמ"ק כאן] אבל אם נימא דתוך ז' אינו קדוש כלל וכמו שסוברים התוס' כאן, תמוה קצת דנמצא שאמרה תורה דכל זמן שהוא עובר במעי אמו יכול לחול עליו קדושת קרבן ותמשיך הקדושה גם כשנולד, אבל אחרי שנולד עד יום השמיני אין יכול לעשותו קרבן, ואפשר שמטעם זה לא רצו תוס' לתרץ כהשטמ"ק.
והנה לכאורה אפשר ליישב קושית התוס' דכל שראוי יותר זה סיבה יותר לדחותו, ולכן עובר שאינו ראוי כלל לא הוי מחוסר זמן וחייל עליה קדושה שפיר, אמנם סברא זו שייכא לענין דלא מקרי דחוי, אבל הכא מיירי לענין חלות הקדושה דלא חייל אמחוסר זמן ובזה לא שייך לכאו' לחלק כן, אמנם הראוני בשטמ"ק תמורה [[שיטה מקובצת/תמורה/יט/ב|#דף י"ט ע"ב אות ל"ו [בהשמטות] שכתב סברא זו גם בנוגע כאן.
תוד"ה יום להרצאה. תימה תיפוק לי מביום צוותו וכו'. מקושית תוס' מבואר שסוברים דמה שאי אפשר להקריבו בליל שמיני אינו רק משום דלילה אינו זמן הקרבת קרבנות, אלא דלא הוי עדיין זמנו, דמיעטה התורה דדוקא מיום השמיני ירצה, ולפי"ז שפיר יליף מינה נמי לפסח, דהתם נמי זמנו אינו אלא ביום.
אמנם לתירוץ התוס' דאתא קרא למימר דהוי מחוסר זמן ותרד, ק"ק דהא מבואר מזה שחילקה התורה את חלות ההקדש מההקרבה, דלענין הקרבה עדיין לא הגיע זמנו ודוקא ביום השמיני חזי, ולענין הקדשה ריבתה תורה דהוי זמנו מבלילה, ונמצא שהפסוק לא השמיענו דלילה אינו מחוסר זמן, אלא גילתה תורה דאע"פ שלילה הוא מחוסר זמן מ"מ יכול להקדישו בלילה, וא"כ קשה מאי ראי' ללמוד מזה על פסח דלילה אינו מחוסר זמן.
בא"ד. דמודה אף ר"י דבבמה שחיטת לילה לא תרד. בכתבים בשם מרן רי"ז זצ"ל הובא שמפרש כונת תוס' לענין אם משלה בו האור, דלא שייך לפרש מצד קדושת מזבח, דהא מה דפסולין שעלו לא ירדו ילפי' מדכתיב כל הנוגע במזבח יקדש, ובמה אין בה קדושת מזבח אלא הוי מקום הקרבה לחוד.
וצ"ע דאם אין דין מזבח בבמה לענין כל הנוגע בו יקדש ממילא צריך שלא יהי' בו גם דין לחמו של מזבח וגם אם משלה בו האור ירד, דהא משילת האור מהני ג"כ רק משום שנעשה לחמו של מזבח. עוד יל"ע דאי מיירי במשלה האור [וחידשו כאן תוס' דאף לר"י, במשלה האור מודה דהנך ג' פסולין לא ירדו] לא היו התוס' צריכים לומר דמיירי בבמה אלא הוי להו למימר נפק"מ אף בבית המקדש בשמשלה בו האור.
בהמה של שני שותפין הקדיש חציה וחזר ולקח חציה והקדישה וכו'. וכשלא חזר והקדישה אם יכול לפדותה בלי מום, יהא תלוי בנידון האחרונים אם חל עליה קדושת הגוף או רק קדושת דמים, דבחידושי מרן רי"ז הלוי (במכתבים שבסוף הספר עמוד ע"ח) ובחזו"א מבואר דחל קדוה"ג ע"י ההקדש הראשון, אלא שנקרא קדושת דמים כיון שזה קדושת הגוף בלי קדושת הקרבה יעויי"ש, וסברתם היא דאם לא חל רק קדושת דמים כפשוטו לא הי' נעשה דחוי בכך, ולפי"ז א"א לפדותו בלי מום.
אבל באחיעזר [ח"א סי' מ"ד אות ג' וח"ג סי' נ"ו אות א'] נקט דבזמן שהי' שייך לו רק חציה והקדישה חל רק קדושת דמים בלבד, כיון שלא הי' בידו אז להקדיש את כולה עי"ש, ולפי"ז אפשר לפדותה בלי מום.
והנה בשטמ"ק ב"ק דף ק"י הביא בשם הרמ"ה על הא דאמרינן אין אשם לחצאין, דכשקדוש רק חצי בהמה הו"ל בעל מום, ולפי"ז יתכן דגם כאן כיון שאין בידו להקדיש חצי השני הו"ל בעל מום ואפשר לפדותו כך בלי שתרעה, משא"כ אחרי שחזר והקדישה דאז חל קדושת הגוף על כולה צריך שתרעה עד שיפול בה מום.
וש"מ דחוי מעיקרא הוה דחוי. יל"ע מאי ראי' דהטעם שאינה קריבה הוא משום דנעשה החצי הראשון דחוי, דלמא טעמא משום דאינו קדוש, הואיל ובשעה שהקדישו לא היה ראוי להקרבה ונשאר החצי הראשון בלי קדושת הקרבה [עי' סברא זו באבני מילואים סי' ל"א סקכ"ב].
ואפשר דאם לא הי' נעשה דחוי הי' מועיל מה שחזר והקדיש שתחול הקדושה על כולה מדין פשטה [מיהו לגירסא שהביא המאירי [בקידושין דף ז'] דלא גרסי' והקדישה, יקשה כנ"ל דבלאו דחוי מעיקרא נמי אינה קדושה להקרבה, כיון שכשהקדישה מתחילה לא הי' בה קדושת הקרבה].
אמנם בתמורה (דף י"א ע"ב) מיבעיא לן אי אמרינן תרי מיגו, ואי אמרינן תרי מיגו א"ש, דה"נ נימא מיגו דנחתא קדושת דמים נחתא קדוה"ג והדר תפשוט קדושה בכולה.
רש"י ד"ה ועושה תמורה. דהא אינה דשותפין. ק"ק מה בא לאפוקי בזה, דהא אין לומר דעד עכשיו לא היתה עושה תמורה משום דהוי של שותפין, דמה שיש לאחד חצי בהמה הקדש ולשני חצי בהמה חולין, אין בזה חסרון של שותפין לענין תמורה, ואי מהני תמורה לאברים היה יכול השותף שהקדיש חלקו להמיר אותו, ומה שמתחילה לא היתה עושה תמורה הוא משום שהי' בה רק קדושת דמים.
תוד"ה הג"ה קדושה. לא דמי לרגלה של זו עולה דתמכר לצרכי עולה דהתם אינה דחויה כיון דבידו לקדשה. יל"ע אם כונת תוס' על מה שהיה בידו לקדשה כולה מתחילה כשהקדיש רגלה, או דבידו היינו שעכשיו בידו להקדיש את כולה, ובפשוטו משמע דכונתם דבידו עכשיו להוסיף על קדושתה ולהקדיש את כולה.
והנה אם היה לו רק רגל של בהמה, וחזר וקנה את השאר והתנה בשעת קנין שיזכה בכולה בשעה פלונית, וחזר והקדיש את רגלה רגע קודם שזכה בכולה, דבר זה יהא תלוי בספק הנ"ל דאם מועיל מה שיכול עכשיו להקדיש את כולה אחרי שהקדיש את רגלה ה"ה בכהאי גוונא לא הוי דחוי, אבל אם תלוי במה שבשעה שהקדיש היה בידו להקדיש את כולה, בכה"ג לא יועיל כיון שעדיין לא היה יכול להקדיש כולה.
תוד"ה ש"מ בעלי חיים. וי"ל דמפריש נקבה דחייה בידים. ב[[טהרת הקודש/זבחים/יב/א טהרת הקדש ביאר דשותפין שהקדיש א' חצי' לא מקרי דחייה בידים כיון שבידו לחזור ולקנותה ולהקדישה, משא"כ במפריש נקבה לפסחו מקרי דחייה בידים כיון דנקבה לעולם ל"ש להקריבה לפסח.
ואפשר לומר באופן אחר דנקבה שהי' יכול להקדישה לשלמים והקדישה לפסח הוי דחיי' בידים, שהרי הי' יכול להקדישה בקדושה שתהא ראוי' להקרבה, משא"כ שותפין דאין לו אפשרות להקדיש באופן שיוכל להקריבו, לא נקרא דחי' בידים, ועי' שער המלך פ"ד מהל' קרבן פסח הל' ה'.
בא"ד. ומיהו קשה מאכל חלב והמיר דתו דהוי דחייה בידים. צ"ב מ"ט קרי לה דחייה בידים והא בידו לעשות תשובה [וכמו שנזכר סברא זו בתוס' להלן ד"ה ושמע מינה יש דיחוי בדמים בסופו], אמנם י"ל דלא שייך לומר בזה דמשום שבידו לעשות תשובה לא יהא דחיי' בידים, דהא אדרבה במה שהמיר דת גילה דעתו שרוצה לחטוא, ובזה הוא כדוחה בידים את הקרבן מלהקריבו [ועי' משנ"ת באילה"ש קידושין [[אילת השחר/קידושין/ז/א|דף ז' ד"ה רגלה].
תוד"ה וש"מ יש דיחוי בדמים. וא"ת א"כ דחוי מעיקרא ודחוי בדמים הכל אחד וכו'. קושיא זו היא גם לפי פירוש האחרונים [שהובא לעיל בגמ'] דקדושת דמים דהכא היינו קדושת הגוף דלא חזי להקרבה, דמ"מ כל דחוי מעיקרא אין בו קדושת הקרבה ולמה לי למימר תרוייהו.
בא"ד. וי"ל דמשכחת לה בקבל דם בכלי שיש בו מים וכו'. הנה לכאורה מה דאמרי' דיחוי בדמים, הוא לאו דוקא קדושת דמים אלא כל שאין בו קדושת הגוף וכנ"ל, וא"כ מה תירצו תוס' דמיירי בדם שנתבטל במים, דאמנם אי"ז קדושת דמים, אבל הרי כשנתבטל כבר אין בו קדושת הגוף ותו הוי כדיחוי בדמים.
ואין לתמוה דאם נתבטל קדושתו ע"י הביטול האיך חוזרת הקדושה מעצמה כשחזר למראה דם, דשאני ביטול דם במים דאפי' אם הי' רוב מים כל שיש בו מראה דם דין דם עליו [וכדלקמן ע"ז ב', וא"כ כל מה שבטל היינו שבטל מציאותו ומחמת זה בטל דינו, וממילא כשחוזר למראה דם חזר אליו דינו, דהא לא בטל דינו קודם אלא מחמת שמציאותו בטלה וכשחזרה מציאותו להיות דם חזר דינו כמקודם.
בא"ד. דמשכחת לה בקיבל דם בכלי שיש בו מים וכו'. בתוס' הרא"ש בקידושין (דף ז' ע"ב) הק' על פירוש זה דבכהאי גוונא אי"ז חוזר ונראה אלא דחוי לעולם הוא, כיון שהדם נופל מתחילה על המים, ובעינן שיתקבל הדם בכלי מצואר הבהמה כדתנן לקמן דף כ"ה א' דאם נשפך מצואר הבהמה על הרצפה ואספו פסול.
וליישב סברת התוס' אפשר דיש לעיין אם מה דצריך לקבל מהצואר לכלי שרת הוא מחמת שצריך לקדש הדם ע"י כלי שרת בשעת קבלה, או שהוא דין דצריך קבלה בכלי שרת וחוץ מזה יש דין דכלי שרת מקדש, ואם נאמר דאי"ז תלוי בקידוש וסגי בקבלה בכלי שרת, אתי שפיר דכיון שהי' קבלה מהצואר הוי דם כשר אע"פ שלא נתקדש בשעת קבלה [ואע"פ שנתבאר לעיל דבשעה שנתבטל במים לא הי' בו קדושת הגוף כלל, מ"מ הדם שחוזר ונראה הוא הדם שנתקבל בתחילה בכלי מהפר].
אמנם יש לעיין אם אח"כ כשמוסיף עליו דם עד שיחזור מראהו למראה דם צריך שיהי' באותו זמן בכלי שרת, כיון שרק אז הוא מתקדש, וכגון ששפך את הדם עם המים לכלי חול ואח"כ קיבל עוד דם בכלי שרת כדין, וחזר ועירבו בכלי שיש בו הדם עם המים עד שחזר הכל למראה דם, אם נימא דכיון שהדם הראשון כשנתקבל לא הי' בו קידוש והדם השני שעושהו למראה דם הוא רק בצירוף הדם הראשון שעוד לא נתקדש יהי' פסול, דנמצא דבשעה שהוא חוזר להיות דם אין מי שיקדשנו וצ"ע.
בא"ד. בכתבים בשם מרן רי"ז זצ"ל הק' מ"ט הוי דחוי מעיקרא הא מיד כשנכנס לאויר כלי מתקדש כדלקמן דף כ"ה ב', ואפשר דהא דאויר שסופו לנוח מקדש הוא רק באופן שכשינוח בכלי יתקדש כדינו, אבל כשיש מים בכלי דאף כשיבוא הדם לכלי עצמו לא יהא ראוי כיון שהוא מלא מים, אינו מתקדש באויר יותר מאילו הי' מונח בכלי, והוי שפיר דחוי מעיקרא.
בא"ד. ולענין כיסוי אינו כן דאין דיחוי אצל מצות. צ"ב למה צריך לטעם דאין דיחוי אצל מצות, הא בלא"ה אותה טיפת דם שנפלה עכשיו [כשיש כבר מראה דם] טעונה כיסוי, ועי' משנ"ת בסוגיא לקמן ע"ח א'.
בא"ד. וה"ר חיים מפרש וכו' ולא אמרי' לא אלימא להתפיס התמורה לדחותה מקדושתה וכו'. תמוה קצת למה יהא ס"ד דיהי' כח בדמים לעשות תמורה ותהא התמורה ראויה ליקרב יותר מעיקר הקדושה שהיא דחויה, ולכאורה אדרבה כיון שהיא קדושה דחויה מהקרבה ממילא גם תמורתה לא עדיפא מינה.
אמנם אם נימא דתמורה אי"ז המשכת הקדושה מהקרבן הראשון אלא היא קדושה חדשה, שייך שפיר דהתמורה תהי' ראויה להקרבה גם כשהקרבן שהמירו ממנו היה דחוי מהקרבה, אך בפשוטו קדושת תמורה אי"ז קדושה חדשה [עי' קובץ שיעורים (ח"ב סי' מ"ד) וקהלות יעקב (בכורות סי' י"ז)].
בא"ד (הנמשך לע"ב). ורבינו חננאל מפרש וכו'. פי' דס"ל דהבהמה עצמה נדחתה מהקרבה לגמרי מכל קרבן כיון שהיא דחויה, וכן קדושת פסח שהקדיש נמי נדחה דלא יוכל להביא אפי' בדמיו פסח, ונמצא לפי ר"ח דיש ב' דיחויין א' על הבהמה עצמה, ועוד על הקדושה שהקדיש ונדחית, וצ"ב מנא ידעינן לכולהו.
בא"ד. ירעה עד שיסתאב וימכר ויביא בדמיו שלמים. יל"ע בכל מפריש דמים לקרבן ולוקח באותן הדמים בהמה, האיך חיילא קדושת הגוף על הבהמה, הרי במעות אין יותר מקדושת דמים, וממילא כשמחלל את הדמים על הבהמה לא חל עליה רק קדושת דמים, ואיך אחרי שנתקדשה קדושת דמים מתקדשת בקדושת הגוף, הרי אינו יכול להוסיף קדושה ע"י פיו דכבר אינה שלו, ובמקדש דוד (בקונטרס סי' א' סק"ב) עמד בזה ורוצה לומר דקאתי מדין מיגו דנחתא קדושת דמים נחתא קדושת הגוף, והוא חידוש גדול דבכל מפריש מעות לקרבן צריך לבוא לדין מגו דנחתא.
והי' אפשר לומר דמעיקרא כי מפריש לדמים חיילא עלייהו קדושה דכשיקחו בהם בהמה תהי' לקרבן, אך לחדש כזה דבר צריך פסוק, דמהיכי תיתי יהי' כזה דין דאף שהקדיש רק קדושת דמים יועילו מעצמן לעשות בבהמה קדושת הגוף.
בא"ד. אמנם אין גירסא זו נכונה דא"כ היכי קאמר בגמ' ש"מ יש דיחוי וכו' הלא כי נמי בעלמא אין דיחוי אין יכול להקדיש איהי גופה פסח שהרי נקבה היא. צ"ב כונת תוס' למה בלי דין דיחוי לא היתה קריבה בעצמה לשלמים, הרי היא ראוי' לשלמים, וע"כ הוא רק משום דדיחוי מעיקרא הוא.
בא"ד. ור"ת אומר וכו' נשתיירה אחר הפסח וכו'. מבואר מזה דאפי' שלא היה קדושת פסח על הבהמה מ"מ יש לה דין מותר פסח דקרב שלמים.
מיהו יל"ע מ"ט הוי מותר פסח הא מפריש נקבה לפסחו הוי כמפריש דמים לפסח, ואיך ישתנה ממה שעומדים הדמים לפסח, ואפי' אם ירצה לעקור מהם קדושת פסח לא היה צריך להועיל דדמי פסח האיך יעשם לשלמים, ויכול רק לשמור המעות לשנה הבאה לקנות בהם פסח.
בא"ד. ולכך נמי נקט רבי יוחנן אכל חלב והפריש קרבן והמיר דתו וחזר שידחה דהוה ליה נראה ונדחה ולא נקט שהפריש קרבן לאחר שהמיר דתו דההוא כשר כיון דבידו לתקן בקל כמו נפגם המזבח. מבואר מתוס' דסברא זו דבידו מהני רק לענין דחוי מעיקרא ולא לנראה ונדחה ולא ביארו הטעם מאי שנא, ולכאו' כיון דבידו לא חשיב דחוי מה לי אם הי' דחוי מעיקרא או נראה ונדחה, ועי' לקמן דף נ"ט א' בתוד"ה עד שלא.
ובשם מרן רי"ז זצ"ל הובא לחלק דדחוי מעיקרא הוי דיחוי בגוף הקדושה ולזה מהני בידו, משא"כ נראה ונדחה דהוי דיחוי מההקרבה בפועל לא מהני לזה בידו.
וק"ק לפי דבריו מה שהק' תוס' בד"ה וש"מ דחוי מעיקרא, מדין דחוי מעיקרא של מצות, דהא שם לא שייך לומר דהוי דיחוי בגוף הקדושה.
 |
ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א |