קרבן העדה/קידושין/ב/א

קרבן העדה קידושין ב א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

מתני' האיש מקדש בו ובשלוחו. בו תחלה ואח"כ בשלוחו וקמ"ל שמצוה בו יותר מבשלוחו דכי עסיק הוא בעצמו במצוה מקבל שכר טפי:

כשהיא נערה. וכ"ש כשהיא קטנה האב מקדשה והא דנקט נערה לאשמועינן דאסור לאדם לקדש בתו כשהיא קטנה עד שתגדיל ותאמר בפלוני אני רוצה:

ואם לאו אינה מקודשת. בגמרא מפרש טעמא:

היתה אוכלת ראשונה ראשונה וכו'. בגמרא מפרש אהי קאי:

גמ' וויידא אמר דא. כלומר עיקרא דשליחות מנ"ל דושחטו אותו איצטרך לר' נתן שאכילת פסחי' לא מעכבא כדאמרינן בפסחים פ' כיצד צולין א"כ לדידיה שליחות מנ"ל:

וויידא. כמו והיכן:

ויקחו להם איש וגו'. אחד לוקח לכל המשפחה:

אר"י שנייא היא. מעיקרא ליכא למילף מושחטו שליחות שהרי אדם יכול לשחוט פסחו של חבירו שלא מדעתו והא ודאי דאין שליחות אלא מדעת:

אין תימר. א"כ אף מויקחו ליכא למילף דאדם מפריש פסחו של חבירו שלא מדעת:

לית יכיל. אי אפשר לומר כן דאר"ז וכו':

אין השליח עולה משום עד. בין לקידושין בין ששלח ממון לבעל חובו אין השליח מצטרף עם עד להיות שני עדים:

היך עבידא. היכי דמי:

שילח שנים. מלבד השלוח לב"ש צריך שיאמר שיהא האח' שליח ושנים עדי' אבל אם אמר שיהיו כולן שלוחי' אין אחד מהן יכול להיות עד ולב"ה יכול לעשות שלשתן שלוחים והן הן עדיו ודוקא אמר לשלשה צאו וקדשו לי אשה אבל אם אמר לשנים לא והא דקאמר שלשתן שלוחים היינו מי שירצה מהם יכול להיות שליח והשנים אחרים עדים:

נראין דברים. הא דקאמרי ב"ה דשליח נעשה עד דוקא כשקידשה השליח בשטר:

אבל קידשה. השליח בכסף של המשלח אינו נעשה עד לכ"ע דה"ל נוגע בעדות שהרי לאחר שתיקנו רבנן שבועת היסת צריך העד לישבע שעשה שליחותו ואיירי בשיש כפירות ממון ביניהון שהאשה אומרת שלא קיבלה הכסף:

מכיון שהאמינתו התורה. שהרי הוא כופר בכל ואמר שנתן ואין עליו שבועת התורה אינו נוגע בעדות:

אתא עובדא. בא מעשה לפני רב והכשיר השליח לעד:

חד בר נש. אדם אחד הפקיד חבית של יין אצל קרפף של חבירו ושלח לו היין ע"י כתף ואח"כ כפר בו הנפקד:

וחייבו שבועה ע"י כתף. כעד אחד שמחייב שבועה דאורייתא:

אית מתני' אמרה. יש ברייתות שנויות שנשמע מהן שבכל התורה אמרינן שלוחו של אדם כמותו ויש ברייתות שנשמע מהן בהיפך:

ואם המר ימירנו. דאין אדם ממיר קרבן שאינו שלו דכתיב קרבנו לכך איצטרך כפל לשון לרבות שלוחו שממיר:

ה"ג ואם הפר יפר. כפל לשון לרבות שלוחו שמפר:

הוון סברין מימר. סברוהו למימר דמהכא שמעינן שבכל התורה אין שלוחו כמותו אלא שמיעט הכתוב בהני תרתי דשלוחו כמותו:

וסמך ידו וכו'. ברייתא שנויה במנחות פ' שתי מדות:

הוינן סברין מימר ס"ל דשלוחו כמותו. בכל התורה לכך איצטריך התנא דהכא בסמיכה מיעט הכתוב שלוחו מדכתיב ידו:

אדוניו לא בנו. דהאי אדוניו מיותר דכבר כתיב ברישא והגישו אדוניו אלא למעט בנו ושלוחו ומדאצטריך קרא למעט שליח ש"מ דבכל התור' שלוחו כמותו:

ורצע לרבות וכו'. דכתיב ורצע אדוניו את אזנו במרצע והל"ל ונתן את המרצע באזנו כדכתיב במשנה תורה ולקחת את המרצע ונתת באזנו ורצע למה לי לרבות שלוחו:

ופריך עד כדון. הניחא לרבי עקיבא דדריש לשונות כפולים אייתר לי' במרצע אלא לר"י דלא דריש לשונו' כפולי' אלא קסבר דברה תורה כלשון בני אדם דנרצע ע"י שלוחו מנ"ל:

ומשני אדוניו. דמיותר דרשי' אפי' הבא מחמת אדוניו כגון בנו או שלוחו נרצע על ידן:

תמן תנינן. גיטין פ"ו:

היא ואביה. מקבלין את גיטה או היא או אביה היא שיש לה יד ואביה שהתור' זיכתה לו לקבל קידושי' ואיתקש יציא' להוי':

מקבלין את גיטה. אמר ר' יהוד' אין שתי ידים זוכו' כאחת בגוף אחד אלא אביה מקבל את גיטה:

כן מחלוקת בקידושין. מגירושין נשמע לקידושין דלרבנן אם קידשה עצמה מקודשת ולר"י אינה מקודשת:

הכל מודי' בקידושין. דבעינן שיהיו מדעתה וכיון דבעינן דעת המקנה הלכך אביה ולא היא שהתורה זיכתה לו אבל גירושין שישנו בע"כ סברי רבנן בין היא בין אבי' דמה לנו דעתו כי מקבל לי' איהו נמי בע"כ הוא:

ה"ג שאביה מקדשה לא היא מודה ר"ל בנישואין. דאף רבנן מודו דצריך דעת אביה:

שלא הכל ממנה. כלומר לאו כל כמינה להפסיד מעש' ידיה לאביה דמשעת נישואין מעשה ידי' לבעלה אבל באירוסין עדיין מעשה ידי' לאביה לכך באירוסין אין צריכין דעת אבי':

ע"ד דר"י. כשאביה קיים היא כמאן דלית לה דעת דמי' וכ"ש שאינה עוש' שליח והיינו כדפרישית:

מתני' פליגא. כלומר מתני' קשיא לר"י:

והאשה מתקדשת בה ובשלוחה. האיש מקדש את בתו כשהיא נער' בו ובשלוחו וקס"ד מדסיפא בנערה רישא נמי בנערה ואפ"ה מתקדשת בה ובשלוחה וקשי' לר"י:

ומשני פתר לה. לרישא דאיירי בגדולה בבוגרת:

והתנינן. גיטין פ' האומר:

אונו גט עד שיגיע גט לידה. דאין שליחות לקטן הלכך המביאו לה יהא שלוחו של בעל להולכ' ויתננו לה ודוקא קטנה הא נערה הרי זה גט ש"מ דנערה עושה שליח וקשיא לר' יוחנן:

ומשני פתר לה ביתומה. נערה שאין לה אב דיש לה יד ושליחות:

ופריך והתנינן. בסיפא אם אמר אביה וכו' ומדסיפא ביש לה אב רישא נמי בדיש לה אב:

ומשני פתר לה לצדדין. מתני' לצדדין קתני וכדמסיק:

הא מתני' תפרש לה רישא ביתומ' וסיפא בשיש לה אב. וחסורא מחסרא והכי קתני קטנה שאמרה וכו' אינו גט עד שיגיע גט לידה הא נערה ה"ז גט בד"א דקטנ' לא שייך בה שליחות בשאין לה אב אבל יש לה אב דשייך בה שליחו' ע"פ האב אפי' היא נערה ואם אמר אביה צא וקבל לבתי גיטה בין נערה בין קטנה ורוצה הבעל לחזור לא יחזור:

בו ובשלוחו. אבל בה ובשלוחה לא אלמא נערה שיש לה אב לא מקדשה עצמה וקס"ד דברי הכל היא:

פתר לה. למתני' דאתיא כר"י דפליג בגיטין ואמר אין שתי ידים זוכות כאח' וכ"ש בקידושין:

חד רב. חד מרבנן יצא מבית המדרש ואמר שהסכימו כולם הלכה למעשה כר"י וסמכו עליו:

לא. שהי' אותו תלמיד ראוי לסמוך על דבריו שמדקדק בשמועתו שאינו משכח אלא שלא הי' רחוק מבית המדרש למקום שאמר הלכה זו אלא כמן הים לעיר ששמה טיגני שהיה סמוכה לים מאוד ל"א לכך סמכו עליו דכיון דמקום קרוב הוא לא משקר כדאמרינן בעלמא הרוצה לשקר ירחיק עדותו אבל במקום קרוב חייש דלמא אתי אינש אחרינא ומכחישו:

קטנה שקידשה עצמה. אחר שהביאה שתי שערות והיינו נערה שלא אמר לה אביה לקבלם ולא ידע:

אביה ממאן. בקדושיה ולא היא דתנן עד מתי הבת ממאנת עד שתביא שתי שערות:

ופריך לא אתיא. הא דרבי אסי לא כר"י ולא כר"ל:

אין כר"י. אם כר"י אמרה לשמעתתיה לא שייך כאן מיאון דאפילו שתק האב אין כאן קידושין דהא לר"י לכ"ע אביה מקדשה ולא היא:

אין כר"ל. ואם כר"ל. אמרה לשמעתתיה:

נישואי תורה הן. קידושיה קידושין גמור הן ומה מהני מיאון דאב:

ומשני לא אתיא אלא כרבי יוחנן. כלומר לעולם כר"י ודקשיא אין כאן מיאון אינו דאף על גב דאר"י הכל מודים בקידושין שאביה מקדשה ולא היא:

מודה בה. ר"י דאם קידשה עצמה צריך שימאן אביה בקידושיה בפירוש אבל אם נתרצה למעשיה או אפילו ששתק קידושיה קידושין גמורין הן:

והכניסה שלא לדעת. לא הודיעתו לאביה נישואיה:

מגנונה. מחופתה:

סימן היה לו. לרבי בא בר כהנא על שמועה זו שאמר משמיה דר' יהושע בן לוי דריב"ל פליג אר"ל וכפי שהיא שנויה כאן לית היא פליגא אדרבה דמיא היא לדר"ל דהיך מה דאמר ר' שמעון בן לקיש תמן וכו':

אתא וכו'. כלו' אלא הכא שנויה אתא וכו' בשם ר' יהושע בן לוי וכו' ועקר קידושיה והיינו דפליג ארשב"ל דלדידי' קידושין מיהו הוי לרבנן דפליגי אר' יהודה:

וכנסה שלא לדעת. ואין אביה כאן:

מהו שתאכל בתרומה. אם כהן הוא זה שניסת לו ואע"פ שלא היה חופה זו לדעת אביה הואיל וקידושיה לדעתו אמרינן חופה נמי ניחא ליה או דלמא חיישי' שמא יבא אביה וימחה ונמצאת זרה אוכלת בתרומה חזקה שנכנסה לדעת. וכשיבא אביה לא ימחה וע"פ חזקה זו אוכלת בתרומה:

שכן משנה ראשונה. בכתובות פרק אף על פי ארוסה בת ישראל. לכהן אוכלת בתרומה:

מה נפק מן ביניהון. מאי איכא בין טעמא דרבי מנא לטעמא דרבי יוסי:

מעשה ידיה לבעלה. מטעם חזקה וה"ל כאשתו גמורה:

מעשה ידיה לאבי'. דאינה אלא כארוסה. אתא ר"י וכו'. פעמי' אם מתה בעלה יורשה כגון שהבעל מוחזק בנכסי מלוג שלם ומוקמינן ממונא בחזקתו מספיקא:

איתא חמי. בוא וראה שדברי שמואל הפוכי' ומה אלו קדשה לדעת וכנסה שלא לדעת שקידושי' קידושי דאורייתא אמר שמואל שאינה אוכלת הכא שקדשה שלא לדעת לא כ"ש:

ומשני שמואל עבד לה כיתומ'. דכיון שראה שנתקדשה וניסת שלא לדעתו ושתק מסתמא הפקיר זכות שיש לו בה דבשלמא נתקדשה לדעתו וניסת שלא לדעתו איכא למימר בחדא שתיקה מירתח רתח אבל כולי האי לא שתיק:

מתני' בשאמר אי אפשי בזו אלא בזו. דאי לא תימא הכי מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא הא נמי כללא הוא ואם יש בכולן שוה פרוטה מקודשת אלא בשאמר אי אפשי וכו' והא דתנן עד שיהא באחת מהן ש"פ וכו' היינו עד שיהא באחרונה ש"פ:

מאן תנא ווי"ן כללא הוא. ולא אמרי' כיון דאמר ובזו ה"ל פרט:

ר"י. דתנן בפ"ה דשבועות אמר תן לי חטין ושעורין וכוסמין שיש לי בידך שבוע' שאין לך בידי אינו חייב אלא אחת רמ"א אפי' אמר חטה ושעורה וכוסמת חייב על כל אחת ואחת דקסבר ר"מ ווי"ן מחלקין ה"ה ה"נ וה"ל כאומר או בזו או בזו ואינה מקודשת לר"מ עד שיהא שוה פרוטה בכל אחת מהן אלא מתני' כר"י אתיא:

ה"ג ונאכלת בתוך ל' יום. וה"פ שנאבד או שהוציאה הסלע תוך שלשים יום דכי בעי הקידושין למיחל ליתנהו אפ"ה הוי קידושין:

אף רשב"א. ואף רשב"א דקאמ' בסמוך מלוה כפקדון אם נשתייר שם שוה פרוטה מקודשת ואם לאו אינה מקודשת מודה דהכא מקודשת אע"פ שנאכלו הקידושין:

ופריך מה. בין זו שנאכל הסלע תוך ל' למלו' דהא כיון שנאכל הסלע קודם שחלו הקידושין ה"ל הך סלע מלוה גבה וכי בעי קידושין למיחל ה"ל מקדש במלו' שאינ' בעין דלכ"ע אינה מקודשת:

ומשני מלוה לא נתנה לשם קידושין. אלא להוצאה ניתנה מקמי דניתחלו הקידושין וכי אמר לה התקדשי לי בה לאו דידי' הוא ולא מידי יהיב לה שיחולי הקידושין עליו אבל אלו לא ניתנו לה להוצאה אלא ע"מ להתקדש בהן ולהכי כי אכלה דידה אכלה וכי מטא זימנא מתקדש' בהן למפרע. אר"א וכו'. סיומ' דקושיא היא מעתה לדברי רב אע"פ שאכלה הראשונ' תצטרף עם האחרונה הואיל ולשם קידושין ניתנו:

ומשני פתר לה. הא דתנן היתה אוכלת ארישא כי אמר התקדשי וכו' דאיירי בשאמר אי אפשי בזו וכו' הלכך בעינן שיהא באחת מהן ש"פ:

ופריך ואין על ראשה. ואי ארישא קשי' הא דתנן היתה אוכלת וכו' עד שיהא באחת מהן וכו' משמע אפי' בקמייתא הא לאחר שאמר' אי אפשי בזו קמייתא לאו דידה היא ואיך תתקדש בה:

דרבי שמעון בן אלעזר היא. מתני' אתי' כרשב"א:

אפי' לא נשתייר ש"פ מקודשת. בההיא הנאה דמחיל ההלואה לגבה:

מלוה כפקדון. אם נשתייר בעין מהמלו' ש"פ מקודשת ואם לאו אינה מקודשת:

ה"ג דהוא פתר לה במלו' שהמלו' אמר לה קח לך חטי' ולקח לה שעורי'. וה"פ שר' לעזר מפרש להא דרשב"א ורבנן דפליגי במלוה היינו שאמ' האיש להאשה קח לך מן החטין שלי והלכה ולקח' מהשעורי' לת"ק כיון דלא לקח' ע"מ לגזול לאו גזלה היא אלא כמלוה דמי' ולרשב"א כיון דכגזלן הוא דשינה מדע' בעלי' לפקדון דמיא וה"נ כיון דאמ' אי אפשי בזו ואכלתה לרשב"א לפקדון דמי וצריך שיהא בה שוה פרוטה עדיין בעין ולאו בדאכלה כולה איירי אלא שהתחילה לאכול ממנו ואפי' בקמיית' דה"ל כשולח יד בפקדון דכדידה דמיא:

וקשי' מקדשין בגזיל'. לרשב"א פריך דלדידי' דה"ל גזלני' איך תתקדש בגזלה זו שביד' ולא משני מידי אלא הא דקאמ' בסמוך אית תניי תני מקדשין בגזלה היינו שינויי' אקושי' זו:

ר"י בעי וכו'. את"ק דרשב"א פריך דמפרש במלוה אפי' לא נשתייר שם ש"פ מקודשת היינו בשלא נשתייר מחוב הלוואתה ש"פ וקשיא לי' א"כ במאי מקודשת בהנאת מחילת מלוה בשלמא מי שחייב לחבירו דינר נותן פרוטה להרווחת זמן או שימחול לו חובו אלא הא ודאי אין דרך בני אדם שיתנו ש"פ שימחול לו מלוה של פחות מש"פ:

ה"ג שמא ניתן ש"פ על פחות מש"פ:

אית תניי תני. יש ברייתות דתנינן בהו דמקדשין בגזלה:

א"ר מנא. ולא פליגי:

ה"ג בגזלה שהוא יכול להצילה מידה. דכל זמן שהיא בעין כפקדון דמי' ומתקדשת בה:

בגזלה שאינה יכול להוציאה מידה. דה"ל כמקדש בדבר שאינו שלו:

בגזלה שנתייאשו הבעלי' ממנה. והא דקתני מקדשין בגזלה לאו בגזלה שגזלה היא ממנו איירי אלא שמקדשה בגזלה שגזל הוא הלכך אם נתייאשו הבעלי' ממנה כדידי' דמיא ומתקדשת בה ואם לא נתייאשו הבעלים ממנה לאו כדידי' דמיא ואין מקדשין בה:

מתני'. הך ברייתא דתניא לעיל התקדשי לי בפקדון שיש לי בידך וכו' איירי בשאמר לה סתם בפקדון שיש לי בידך דמשמע כמו שהוא עתה הן רב או מעט ואף היא שלא הקפידה לומר והוא שלא נגנב או נאבד מינח ניחא לה בכל מה שהוא:

עד שיהו כולן קיימין. דאי לאו הכי לא סמכא דעתה:

ופריך מה בינו למלוה. דלכ"ע אפי' לא נשתייר בעין אלא מקצת המלוה מקודשת דאף רשב"א לא פליג אלא דמלוה כפקדון וכשנשתייר ממנו שוה פרוטה מיהת מקודשת ובמלוה כמאן דאמר בכל מה שבידך הוא:

ומשני מלוה ניתנה להוציאה. ואין כוונתו שתהא כל ההלואה בעין אלא כל מה שהלויתיך מחול לך אפי' מה שאינו בעין הלכך בשיור שוה פרוטה בעין סגי אבל פקדון לא ניתן להוציאה וכוונתם שיהי' הכל בעין:

מעתה וכו'. דקס"ד הא דתנן היתה אוכלת וכו' אסיפא קאי דאמר בזו ובזו דה"ל כללא וה"ל כאומר בכולן תתקדש לי וכיון דאכלה ראשונה ראשונה מאי מהני שיש באחת מהן ש"פ הא מיהת אין כולן קיימין בשעה שיחולי הקידושין:

ומשני פתר לה. תפרש הא דתנן היתה אוכלת וכו' דקאי ארישא דמתני' האומר התקדשי לי וכו' דקאמר אי אפשי בזו אלא בזו הלכך אם יש באחת מהן ש"פ מקודשת:

ופריך ואין על ראשה. ואם ארישא קאי קשי' וכי בהא תנינא היתה אוכלת וכו' הא אפי' מנחת נמי בעינן שיהא באחת מהן ש"פ וכדתנן ברישא:

ומשני אר"א וכו'. כלומר לעולם אסיפ' ודקשיא לא תהא מקודשת עד שיהו כולן קיימין לא כן סברנו למימר דסיפא דמתני' אתיא כר"י דאמר אפי' בוי"ו כדתנן במתני' בזו ובזו ה"ל כלל' וא"ר יוחנן לדברי ר"י הנכללין אם אמר שבועה שאין בידי חטין ושעורין וכוסמין אינו חייב אלא קרבן אחד אם נשבע לשקר:

ונפרטין. כגון שאין לך בידי חטין בפרוטה ושעורי' בפרוטה וכוסמין בפרוטה חייב ג' קרבנות כמה דהוא אמר בשבועה אם יש בנכללין באחד מהן פרוטה חייב קרבן אחד וה"ה אם יש בשלשתן פרוטה חייב קרבן אחד אבל בנפרטין אם אין בכל אחד מהן פרוטה אינו חייב קרבן כלל וכן בקידושין בכללין אם יש באחד מהן או בכולן פרוטה מקודשת ובנפרטין צריך שיהא באחד מהן שוה פרוטה:

אינה מקודשת. ולא אמרי' כיון דשליחתה קעביד ה"ל כאלו השליך סלע שלה אלא הואיל דלא הגיע מידו לידה אינה מקודשת:

ופריך מ"מ לא נכנס לתוך ידה כלום. אלא ודאי כיון דקעביד שליחותה ונתנו לעני מקודשת א"כ ברישא נמי דקעביד שליחותה וזרקו לים אמאי אינה מקודשת:

רוצה היא. להתקדש לו בהאי הנאה שרואה שהוא עושה טובה לעני:

אומר אדם לפועל. עכו"ם או עם הארץ:

לא משום שביעית. שמא יקח בשכרו פירות שביעית מן החשוד למכרם ותניא אין מוסרין דמי פירות שביעית לע"ה יותר מדמי ג' סעודות:

ולא משום מעשרו'. אם ע"ה הוא ויקח שאינו מעושר ולא נמצא שזה מאכילו דהא לא ספי לי' מידי אלא פריטי יהיב ליה:

ולא משום יין נסך. אם עכו"ם הוא לא נראה כמשקהו יין נסך דהא לא ספי לי' מידי אלא פריטי יהיב לי':

ואני נותן לך דמיו. דה"ל כלוקח האיסור ומאכילו דהשתא לא סליק נפשי' מיני' בפריטי:

ה"ג אמר ר' זעירא נעשה החנוני שלוחו של בעל הבית לזכות לפועל ר' הילא אמר פועל זוכה לבעל הבית משל החנווני וחוזר וזוכה לעצמו אוף הכא וכו' ע"ד דר' הילא העני זוכה וכו'. וה"פ ר"ז ור' הילא פליגי בטעמ' דברייתא למה אם א"ל צא וקח לך וכו' חוששין על דמיו ואר"ז שהחנוני שלוחו שלבעה"ב ור"ה אמר שהפועל נעשה שלוחו של בעה"ב וה"ה כאן בקידושין לר"ז הבעל נעשה שלוחה של האשה ולר"ה העני שלוחה של האשה:

מה נפק מן ביניהון. מאי איכ' בין ר"ז לר"ה:

שאין שליחות לחרש. דשליחות ילפינן מדכתיב ויקחו להם איש שה לבית אבות ודרשי' איש למעוטי קטן וה"ה חרש א"נ משום דלית לי' יד וה"ה שליחות לית לי':

בשעת מתנה. כלומר בשעת נתינה:

במה קידשה. שהרי הסלע אינו שלו שלא נתייאשה ממנו:

רוצה היא. להקנו' לו הסלע שיקדשנה בו והוא יהי' חייב לה סלע:

אילו איתמר כלי. שחטף כלי ממנה וקדשה בו שפיר צריכין לטעמ' דידך אבל השתא דתני סלע כיון שדרכה להחליף ודאי סמכא דעתה שזהו לקידושין והוא יתן לה סלע אחר:

כנסי לי סלע זו. לפקדון:

אם. לאחר שנתנה לה הסלע לפקדון אמר לה הרי את מקודשת לי בסלע זו שבידך לפקדון ממני:

רצת. שאמרה בפירוש אין ה"ז מקודשת ואם לאו שלא אמרה אין אינה מקודשת כיון דלא יהיב לה מידי בשעה שאמר לה הרי את מקודשת לי:

אע"פ ששניהן רוצין אינה מקודשת. שהרי לא יהיב לה מידי דהא לאחר שבא המעות לידה הרי הוא שלה:

במנה זו. דדעתה אכולה הלכך אם חסר דינר אינה מקודשת:

דינר רע. דנפיק ע"י הדחק:

עד שעה שישלים. שאין הקידושין עד שתקבל את כולו:

ה"ג התקדשי לי במנה ונתן לה דינר ר' לעזר אומר מקודשת בראשון וכו'. דכיון דאמר לה מנה סתם ולא אמר מנה זו כיון דקיהיב לה דינר כמ"ד על מנת שישלים תנאו וכל האומר ע"מ כאומר מעכשיו דמי:

לכשישלים. חלין הקידושין:

אמר דין חזר בי' ר"י. מדין זה דמייתי בסמוך נראה דחזר בי' ר"י והודה לדברי ר"ל ל"א אמר ר' לעזר לר"י ברייתא זו דבסמוך דתניא במנה זו אינה מקודשת עד שישלים אבל במנה סתם מקודשת בראשון וחזר בו ר"י ולשון ראשון נראה עיקר:

חד וכו'. אדם אחד נתן משכון לחבירו על פיסוק המרובה ואח"כ כפר בו חבירו שלא נתן לו המשכון על המקח ובב"מ הגירסא וחזר בו והיא גירסא הנכונה:

ומקצת דמים נתן לו. ולא ערבון:

ה"ג אתא עובדא קומי ר"י ור' חייא בר יוסף ר' יוחנן אמר וכו':

או יתן לו בכל מקחו. כפי אשר פסקו או יקבל עליו מי שפרע ה"ה כאן אע"פ שלא נתן אלא דינר חלו הקידושין שהרי קונה כנגד כולו ש"מ שחזר בו רבי יוחנן:

או יתן לו בכל ערבונו. שאין ערבון קונה אלא כנגדו אבל מה שפסקו יתר על שיווי הערבון אינו צריך ליתן:

או ימסור למי שפרע. דדוקא בקרקעות הכסף קונה קנין גמור אבל במטלטלין כל זמן שלא משך אין הכסף קונה אלא להתחייב במי שפרע:

מודה רחב"י לר"י במקום שאין דרכו להקנות לחציין. כגון שקנה ממנו פרה או טלית ונתן לו מקצת הדמים קונה כולו לפי שאין דרך לקנותו לחצאין:

ואשה דרכו להיקנות לחצאין. בתמיה וכיון שכן אף רחב"י מודה לר' לעזר דמקודשת בראשון:

תריהון. תרווייהו אמרו בפירוש דאשה אין דרכה להקנות לחצאין:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הלכה קודמת · הלכה הבאה >מעבר לתחילת הדף