פני משה/קידושין/ב/א

פני משה קידושין ב א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

מתני' האיש מקדש בו ובשלוחו. לכתחילה בו ואם לאו בשלוחו שמצוה בו יותר מבשלוחו דכי עסיק גופיה במצוה מקבל שכר טפי ושלוחו של אדם כמותו יליף בגמרא:

האיש מקדש את בתו כשהיא נערה. וכ"ש כשהיא קטנה והא דנקט נערה אורח ארעא אשמעינן שאסור לאדם לקדש את בתו כשהיא קטנה עד שתגדיל ותאמר בפלוני אני רוצה:

ואם לאו אינה מקודשת. דכיון שאמר התקדשי התקדשי כל חד הוו קידושין באפי נפשייהו:

עד שיהא באחת מהן שוה פרוטה. בבבלי מפרש דהאי באחת מהן לא מיתוקמא אלא באחרונה שבהן דכי אמר לה התקדשי לי בזו ובזו ובזו והיתה אוכלת ראשונה ראשונה כל אותן שאכלה הוו מלוה גבה וכי מטיא אחרונה שבה נגמרים הקדושין אי אית בה שוה פרוטה הוי ליה מקדש במלוה ופרוטה וקי"ל המקדש במלוה ופרוטה דעתה אפרוטה ומקודשת אבל אי לית באחרונה שוה פרוטה אע"ג דאיכא בקמאי שוה פרוטה כי מטי גמר קידושין הוי ליה מקדש במלוה והמקדש במלוה אינה מקודשת:

גמ' ויידא אמר דא. ומאיזה מקרא אנו למדין מזה דכתיב ויקחו וכי כלם לוקחין כו' ומפרש רבי יוסי טעמא דמקרא קמא לא נפקא לן שפיר דשנייא התם שאדם יכול לשחוט פסחו של חבירו אפילו שלא מדעתו ולא מצינו למילף דשלוחו של אדם כמותו שהרי אין צריך דעת בעלים בשחיטה:

אין תימר. כלומר אבל מקרא דויקחו שפיר נפקא לן שליחות דאין תימר שאדם מפריש כו' הא לא מצית אמרת דהא אמר ר' זעירא אין אדם יכול להפריש פסחו של חבירו שלא מדעתו שכל הקרבנות צריך דעת בעלים בהפרשתן חוץ ממחוסרי כפרה ומדאחד לוקח על ידי כלן שמעת מינה דשלוחו של אדם כמותו:

אין השליח עולה משום עד. אם שלח על ידי שליח לקדש אשה אין השליח מצטרף להיות עד בדבר דאין השליח נעשה עד:

היך עבידא. כלומר דמפרש דלא תימא לבית הלל דאמרו שליח נעשה עד דוקא באחד הוא דאמרי' דמצטרף עם עד אחר ולהיות שני עדים בדבר אבל בשני שלוחין לכולא עלמא אין יכולין להעשות שניהם עדים הלכך קאמר דאפילו בכהאי גוונא פליגי אם שילח שנים לבית שמאי שליח ושני עדים כלומר שצריך שיהיו שני העדים לבד מהשליח ולעולם אין השליח מצטרף לעד:

על דעתון דבית הלל שלשתן. כלומר אפילו הן שלשה שלוחים הן הן שלוחיו הן הן עדיו:

אבל אם קידשה בכסף נעש'. השליח כנוגע בעדותו ולא מהימן לומר שקיבלה:

אמר ר' יוסי מכיון שהאמינתו התורה. להשליח ויכיל להעשות עד אפילו קידשה בכסף לא מחשבינן ליה כנוגע בעדותו שאפילו היא מכחשת אותו שלא קבלה ממנו הוא מהימן:

גבי קרפיפא דחברי'. הפקיד גרב יין אחד אצל חבירו ונתנו בתוך קרפיפו שלפני חצירו וכפר בו הנפקד:

וחייבו שבועה על ידי הכתף. שהכתף והוא הנושא משא הי' שלוחו שהביא היין והעיד שהפקידו אצלו וחייבו שבועה וקמ"ל דאפילו בשליח אחד ואין כאן אחר והוא הכתף שלו אפ"ה נעשה עד לחייבו לזה שבועה להכחיש העד:

ואם המר ימירנו יפר יפירנו הוינן סברין מימר ששלוחו של אדם כמותו אלא שמיעט הכתוב גרסינן. כלומר מהכא נפקא לן דבעלמא שלוחו של אדם כמותו מדאיצטריך למיכתב ימירנו יפירנו ודרשינן הוא ולא שלוחו כדאמרינן בפרק בתרא דנדרים וטעמא דמיעט הכתוב הא לאו הכי הוינן סברין מימר ששלוחי של אדם כמותו וכן מקרא דוסמך ידו ורצע אדוניו דממעטינן שליח ש"מ דאי לאו דמיעטו הכתוב ה"א אפי' שליח כדקי"ל בעלמא שלוחו של אדם כמותו:

אית תניי תני ורצע לרבות את השליח. והאי מתני אמר' דאין שלוחו של אדם כמותו דאי לאו הכי ל"ל לרבויי הכא תיפוק לי' מהיכא דנפקא לן שליחות אלא ש"מ דל"ל להאי דרשא דלעיל:

עד כדון כר"ע. מילתא באפי נפשה היא עד כאן לר"ע דיליף לרבות שליחות ברציעה מקרא דורצע דמשמע כל מי שירצע:

כר' ישמעאל. אבל ר' ישמעאל יליף לה מדכתיב אדוניו דיתירא הוא כל שהוא בא מחמת אדוניו כמותו:

תמן תנינן. פרק התקבל וסוגיא זו מפורשת היטב שם עד מן ימא לטיגנא:

קטנה שקידשה את עצמה בשתי שערות. כלו' שקידשה את עצמה ועכשיו היא באה לפנינו והביאה ב' שערות ורוצה למאן על קידושין שנתקדשה מעצמה:

אבי' ממאן. בקידושי' אבל לא היא הואיל והיא מעצמה נתקדשה:

לא אתייא. הא דרב המנונא כמאן אתיא לא כר' יותנן ולא כר"ל דהא לר' יוחנן דאמר לעיל הכל מודין בקידושין שאביה מקדשה ולא היא א"כ אין כאן מיאון שאינה צריכה מיאון כלל דהא קידושי' לאו קידושין הן:

אין כר"ל. ואם לר"ל דקאמר כמחלוקת בגיטין כך מחלוקת בקידושין וסברי רבנן דיכולה היא לקדש עצמה וא"כ נישואי תורה כלומר קידושי תורה הוו ואמאי אביה יכול לעכב:

לא אתייא אלא כר' יוחנן. אפילו תימא דכר' יוחנן אתיא ולא תיקשי לדידיה אין כאן מיאון דאף על גב דר' יוחנן אמר הכל מודים שביה מקדשה ולא היא מודה הוא דאביה ימאן על ידיה שעכ"פ מיאון צריכה ולא קאמר היא אינה יכולה לקדש עצמה אלא לענין זה שאביה מעכב על ידה וכל זמן שלא עיכב קידושיה קידושין:

קידשה לדעת. קטנה שנתקדשה לדעת אביה והכניסה שלא לדעת שלא היה אביה כאן זה היה מעשה ובא אביה והוציא' מחופתה שמיחה האב וביטל נשואיה דלאו כלום הן:

סימן הוה לו. שגור בפיו היה זה לסימן דר' יהושע בן לוי דקאמר הכי פליג על ר"ל דקאמר לעיל לרבנן דיכולה היא לקדש את עצמ' ולדידיה אין האב יכול לעכב בנשואיה:

לית היא פליגא. ודחי הש"ס להא דר' יעקב דלא פליגא אלא היך מה דאמר ר"ל לעיל דהכל מודים בנישואין לא כל הימנה להפסיד מעשה ידיה שהן של אב ולהשיא עצמה בלתי רשותו וכן נמי לר' יהושע בן לוי דאע"ג דנתקדשה לדעת אביה אינה יכולה להנשא שלא לדעתו ולהפסידו מעשה ידיה ולא קאמר ר"ל דקידושיה הוו קידושין אלא לענין אם קדשה אחר שאינה צריכה הימנו גט אפי' אביה ממאן בקידושי' של ראשון אבל מודה הוא שאינה יכולה להנשא בלתי רשות אביה:

אתא ר' אבא בר כהנא. וקאמר מילתא אחריתא בשם ריב"ל דאם קידשה שלא לדעת אע"פ שכנסה זה היה מעשה ובא אביה ועקר קדושיה לגמרי והך מילתא כר' יוחנן אתיא:

מהו שתאכל בתרומה. אם כהן הוא דקי"ל בכתובות אין האשה אוכלת בתרומה עד שתכנס לחופה וזו הואיל וחופתה שלא לדעת אביה היא אם מאכילתה בתרומה או לא:

רב אמר אוכלת. כל זמן שלא בא האב ומיח':

ושמואל אמר אינה אוכלת. דשמא יבא האב וימחה ונמצאת למפרע זרה הויא:

טעמא דרב מכיון שקידשה לדעת. אביה חזקה שכנסה לדעת כלומר אמרינן דמסתמא מתרצ' האב בנשואיה ולא חיישינן שמא יבא וימחה:

ר' יוסי בר' בון. קאמר היינו טעמיה דרב שכן משנה ראשונה ארוסה אוכלת בתרומה דקנין כספו הוא אלא שחכמים אמרו אין האשה אוכלת בתרומ' עד שתכנס לחופה כדמפרש טעמא בפרק אע"פ גזיר' שמא ימצא בה סימפון וכיון דכאן אינו אלא משום ספק שמא לא יתרצה האב בנשואיה אוקמוה אדאוריית' דלא תיהוי אלא ארוסה ואוכלת בתרומ' דהרי אין כאן חשש סימפון:

מה נפק מן ביניהון. להני תרי טעמי אליבא דרב:

מעשה ידיה. איכא בינייהו דעל דעתיה דרבי מנא אליבא דרב דמסתמא אמרינן שיתרצה האב בנשיאיה וא"כ נשואין גמורין הן כל זמן שלא מיחה האב ומעשה ידיה לבעלה:

על דעתיה דרבי יוסי בר' בון. אליבא דרב דקאמר טעמיה משום דכארוס' היא א"כ מעשה ידיה לאביה דחיישינן שמא לא יתרצה האב אלא דלענין תרומה אוקמוה אדאורייתא:

מתה. קודם שבא האב ומיתה מי יורש':

בעלה יורשה. דהא לא חיישינן שמא לא נתרצה האב ואשתו גמורה היא ובעלה יורשה ולרבי יוסי ברבי בון דקאמר טעמא דכארוסה הויא ואבי' יורשה:

אתא ר' יוסי בר' בון. וקאמר בהדיא דלרב מתה בעלה יורשה דאפילו לטעמיה דקאמר דכארוסה מחשבינן לה לענין מעשה ידיה הוא דקאמר שמא יבא האב וימחה אבל לענין ירושה לא שייך לומר כן והרי בחזקת נשואה הוא כל זמן שלא מיחה האב:

איתא חמי. בא וראה דמה אילו קידשה לדעת הואיל וכנסה שלא לדעת קאמר שמואל לעיל דאינה אוכלת והכא דקידושין נמי שלא לדעת הוו וקאמר דאוכלת בתמיה:

שמואל עבד לה כיתומה. שאני הכא דנעשית לה מעשה יתומה בחיי האב דבשלמא התם דנתקדשה לדעתו וניסת שלא מדעתו איכא למימר דמירתח רתח בשתיקה זו ואין דעתו להתרצות אבל אם הקידושין ג"כ היו שלא לדעתו ושתק אמרי' מדשתק כולי האי אפשר דנתרצה הוא ושתיקה כהודאה היא:

מתני'. דקתני התקדשי לי בתמרה זו. וקאמר הש"ס וכל מתני' מיירי בשאמר' אי אפשו בזו אלא בזו והלכך צריך שתהיה באחת מהן שוה פרוטה אבל אם לא אמרה אי אפשי בזו אלא בזו מצטרפין הן לשוה פרוטה ולא ס"ל להאי ש"ס דהתקדשי התקדשי משוי להו לפרטא וכדמסיק דמתני' ר' יהודה היא:

מאן תנא ווי"ן ר' יודה. פלוגתא דר' מאיר ור' יודה בפ"ה דשבועות והובא לעיל ריש פרק ד' דנזיר ובכמה מקומות דפליגי גבי חמשה שהיו תובעין אותו פקדון לר' יהודה אינו חייב שבועה לכל אחד וא' עד שיאמר שבועה ולא לך ולא לך דבהא אמרינן שבועה על כל אחד ואחד קאי אבל אם אמר לא לך לא לך בלא ווי"ן אינו חייב אלא אחת וכמו דאמרי' התם אם אמר בווי"ן קאי שבועה על כלן ה"נ אם אמר התקדשי בזו ובזו קאי התקדשי על כלן ואם יש בכלן שוה פרוטה מצטרפין הן:

ברם כר"מ. דאמר התם ולא לך ולך אינן חייב אלא אחת דלא קאי שבועה על כל א' דכל חד וחד באפי נפשי' קאי וה"נ אפילו אמר בזו ובזו כל חדא וחדא בפני עצמה הויא והוי כמו שאמר או בזו או בזו ואם יש באחת מהן שוה פרוטה הוא דמקודשת:

התקדשי לי בסלע זו לאחר ל' אוכלת בתוך שלשים יום. והיא אכל' מעות הקידושין בתוך שלשים ה"ז מקודשת לכי מטא זימנא אף על פי שנתאכלו המעות:

אוף ר' שמעון בן אלעזר מודה בה. ר' שמעון בן אלעזר דס"ל לקמן דבמלוה נמי בעינן עד שישתייר שם שוה פרוטה מודה הוא הכא דאע"פ שלא נשתייר שוה פרוטה מקודשת:

מה בינה למלוה. מלוה לא ניתנה מעיקרא לשם קדושין ובשעה שמקדשה לא יהיב לה מידי אבל הני קדושין לכך ניתנו משעה ראשונה ואפילו לא נשתייר שוה פרוטה מקודשת היא דברשותא דידה קא מתאכלי:

והא תנינן היתה אוכלת ראשונה. וקס"ד דדמיא להאומר התקדשי לאחר ל' יום שהרי כולן מצטרפין הן לקדושין ועד שתקבל כולן הוא דחלו הקדושין ומעתה אפי' לא נשתייר שם שוה פרוטה תהא מקודשת ואמאי צריך שיהא באחת מהן שוה פרוטה הא כי אכלה מדנפשה קא אכלה וכמו דהתם אם נתאכלו המעות בתוך ל' יום שאע"פ שלא נשתייר מהן כלום מקודשת:

אמר רבי אלעזר. ל"ג הכא עד לקמן:

פתר לה על ראשה. הא דקתני היתה אוכלת ארישא קאי התקדשי לי בזו כו' דהתם בעינן עד שיהא באחת מהן שוה פרוטה אבל בסיפא דכולן מצטרפין לקדושי' אפילו אכלה ראשונה ראשונה לא בעינן שישתייר שוה פרוטה:

ואין על ראשה. קאי בדא תנינן היתה אוכלת בתמיה דמאי איריא אוכלת אפילו מנחת נמי עד שיהא באחת מהן שוה פרוטה:

אמר ר' אלעזר דרבי שמעון בן אלעזר היא. לעולם אסיפא קאי ולא כדקא ס"ד מעיקרא דמדמית לה להתקדשי לאחר ל' יום ולא בעינן נשתייר שוה פרוטה דשאני התם דיהיב לה כל הקידושין כאחת ובדיבור אחד והואיל וגמר דבורו קודם שנתאכלו המעות אלא שקבע זמן שלא יחולו הקידושין לגמרי עד לאחר ל' יום וכי מתאכלי ברשותה מתאכלי אבל הכא שמחלק דבורו ואמר בזו ובזו ובזו גלה דעתו שאינו רוצה שיתחילו הקדושין כלל עד גמר כולן ועד שתקבל את כלן וכשהיא אוכלת ראשונה חזרה עליה מלו' ואינה מקודשת עד שיהא באחת מהן והיינו באחרונה שוה פרוטה וכרשב"א דס"ל מלוה כפיקדון ועד שנשתייר שם שוה פרוטה:

דתני כו'. מפורש לעיל בפ"ק:

אתיא דרשב"א ברבי מאיר. ה"פ ר' אלעזר מפרש להא דרשב"א לאו בסתם מלוה מיירי דבהא לא פליג דמלוה עדיפא מפקדון כדמפר' טעמא לקמן דמלוה להוצאה ניתנה וכלו' דמסתמא לא היה דעתו שיהא המעות בעין שהרי להוצאה ניתנה ובודאי לא קדשה אלא בההיא הנאה דמחיל לה גבה והלכך אפי' לא נשתייר שוה פרוטה מקודשת חבל בפקדון דעתו הי' לקדשה בדבר שהוא בעין דלאו להוצאה ניתנה והלכך עד שנשתייר שם שוה פרוטה והא דר' שמעון בן אלעזר עביד מלוה כפקדון במלוה באה מחמת מכר מיירי וכר' מאיר אתיא:

כמה דר' מאיר אמר. בפרק הגוזל עצים הנותן צמר לצבע לצבוע לו אדום וצבעו שחור ר' מאיר אומר נותן לו דמי צמרו דמכיון ששינה מדעת בעלים נקרא גזלן וקנייה בשינוי ותני עלה התם בהאי תלמודא הנותן מעות לחבירו ליקח לו חטים ולקח לו שעורים אם פחתו פחתו לו ואם הותירו הותירו לאמצע דהואיל ושינה מדעת בעלים קניי' בשינוי והלכך הריוח לאמצע והכי מיקי לה נמי בבבלי שם דף ק"ב וכרבי מאיר:

דהוא פתר לה במלוה שהלוה אמר לו קח לי חטים. כלומר ר' אלעזר מפרש להא דר' שמעון בן אלעזר נמי בכה"ג שהאשה והיא הלוה שבתחלה נתנה לו מעות ליקח חטים והוא לקח שעורים והרויחו והריוח לאמצע ועכשיו נעשה לו מלוה עלי' מחצי הריוח שמגיע לו ובזה הוא שקדשה ואמר לה הרי את מקודשת לי במלוה שיש לי בידך דבכה"ג בעינן שישתייר שוה פרוטה שהרי מלוה זו לאו להוצאה ניתנה והאי מלוה כפקדון דמיא והיינו טעמיה דר' שמעון בן אלעזר:

וקשיא. סתמא דהש"ס מקשה על זה וכי מקדשין בגזילה שהרי גזלן הוא ששינה מדעתה ואותו ריוח המגיע לו בגזילה באת לידו ואין מקדשין בגזל:

. ר' יוסי בעא. על זה קושיא אחריתא וה"פ שהרי ע"כ לפי אוקימתא זו אכתי צריכין לטעמא דהמקדש במלוה ופרוטה דעתה אפרוטה דהא הך מלוה לא דמיא לסתם מלוה דנימא דעתו היה לקדשה בההיא הנאה דמחיל לה גבה שהרי לאו להוצאה ניתנה ולפקדון נמי לא דמיא דהתם מקדשה בדבר שמסר בידה ובש"פ שנשתייר הימנו אבל הכא הרי לא מסר בידה כלום ובמה הוא מקדשה אם לא בחוב שיש לו עלי' והרי אינו בעין וע"כ בפרוטה זו שנשתייר הוא מקדשה וא"כ הוי ליה כמלוה ופרוטה ומקודשת דאמרינן דעתה אפרוטה והיינו דבעי עלה:

ניחא אדם נותן שוה פרוטה על דינר. כלומר דרך הוא לשלם במעט מעט לחוב גדול אבל לא לחוב קטן אם יש לו אצל זה עוד חוב גדול וה"נ כן היכי אמרינן מלוה ופרוטה דעתה אפרוטה והלא בהני קידושין שנתרצית לו כמשלמת לו חוב שיש לו עלי' ובודאי דעתה לשלם חוב הגדול שעליה ולא חוב הקטן דשמא אדם נותן ש"פ בשביל חוב ש"פ שעליו והוא חייב לו עוד חוב גדול מזה בתמיה:

אית תניי תני מקדשין בגזילה. ול"ק קושיא קמייתא דכמ"ד מקדשין בגזילה מיתוקמא:

א"ר מנא. ולא פליגי וה"ג מ"ד מקדשין בגזילה בגזילה שאינו יכול להוציאה מידו בדין וכממונו דגזלן הוי ומקדשין בו ומ"ד אין מקדשין בגזילה בגזילה שהוא יכול להצילה מידו וכממונו דנגזל הוי אף על פי שעדיין ביד הגזלן הוא:

רבי יוסי ברבי בון. מפרש דמר מיירי בלאחר יאוש ומר בלפני יאוש וממונא דנגזל הוי:

מתני'. ברייתא דלעיל דקאמר בפקדון אם נשתייר ש"פ מקודשת דוקא בשאמר לה בפקדון שיש לי בידך דמשמע כפי שהוא עכשיו ומסתמא אמרינן דמינח ניחא לה בכל שהוא אם הרבה ואם מעט:

אבל אמר לה בכל מה שהפקדתי בידך. דעתה היה אכוליה ואינה מקודשת עד שיהא כל הפקדון קיים:

מה בינו למלו'. השתא מפרש טעמא דת"ק דמחלק בין פקדון למלוה:

מלוה ניתנה להוציאה. ומסתמא לא היה דעתו אלא בהנאת מחילת המלוה כדפרישית:

והתנינן היתה אוכלת ראשונה. לר' אבהו פריך דקאמר אם פירש בכל מה שהפקדתי בידך צריך שיהא כולו קיים ואם כן מתני' דאמר בזו ובזו ובזו וכללן לכולן כאחת מעתה נימא נמי דאפילו נשתייר שוה פרוטה לאו כלום הוי דצריך שיהא כולו קיים בשעה שיחולו הקידושין ואע"ג דלעיל מדמינן להא דמתני' למלוה ולא לפקדון מכל מקום פריך כמו דאמרי' בפקדון הואיל ופירש בכל מה שהפקדתי דעתה אכוליה וה"ה הכא נמי הואיל ואמר בזו ובזו ובזו דעתיה אכולן שיהו כולן קיימין בשעה שהקידושין חלין:

פתר לה. להך דהיתה אוכלת על ראשה דמתני' ופריך ואין על ראשה בדא תנינן כו' כדלעיל:

אמר רבי אבון. לעולם אסיפא קאי ולא תיקשי אמאי לא בעינן שיהו כולן קיימין דהא לא כן סברנן מימר לעיל דמאן תנא סיפא דמתני' ר' יודה היא דלדידיה יש לחלק בין אמר בווי"ם או לא ולר' יודה לא קשיא מידי כדאמר ר' יוחנן אליביה בפ' שבועת הפקדון:

דברי ר' יודה נכללין בקרבן אחד. התם תנן תן לי פקדון חטין ושעורין וכוסמין שיש לי בידך שבועה שאין לך בידי חטין ושעורין וכוסמין חייב על כל אחד ואחד וההיא כר' יודה דהוא ת"ק דר' מאיר התם וכמה דאמר בולא לך ולא לך כדפרישית לעיל וקאמר רבי יוחנן עלה לדברי ר' יודה נכללין בקרבן אחד ונפרטין בשלשה קרבנות וכדמפרש התם בהאי תלמודא וה"ג התם היך עבידא פרוטה שליש חטין ופרוטה שליש שעורין ופרוטה שליש כוסמין נכללין בקרבן אחד פרוטה חטין ופרוטה שעורין ופרוטה כוסמין נפרטין בשלשה קרבנות והתם הגי' מוחלפת היא וכמה שכתבתי הוא העיקר וה"פ אע"ג דר' יודה מחייב קרבן על כל אחד ואחד מכל מקום מצינו דלפעמים נכללין בקרבן אחד אם אמר שליש פרוטה מכל מין ומן יש לי בידך דאפחות מפרוטה לא מיחייב ופרוטה מכלן מצטרפת לחייב עליהן קרבן אחד ואם אמר פרוטה מכל מין ומן נפרטין הן דפרטא הוי וחייב בג' קרבנות:

כמה דהוא אמר תמן. וכמו דלרבי יודה התם אע"ג דאמר בווי"ם חטין ושעורין וכיסמין משכחת לה דפעמים כללא הוי ופעמים פרטא וה"נ כן דאף על גב דאמר בזו ובזו ובזו לפעמים נכללין הן בקידוש אחד היכי דלא הוי בכל אחת מהן בפני עצמה שוה פרוטה אהני ווי"ם דאמר לכללן לאחד ואם יש בכולן שוה פרוטה מקודשת:

ונפרטין בג' קידושין. כלומר אם יש בכל אחת מהן שוה פרוטה ודאי פרטא מיקרא דכל אחת ואחת קידושין בפני עצמה היא ומתקדשת בכל אחת מהן והלכך אם יש באחת מהן שוה פרוטה הוי כאלו קידשה בזו אע"פ שאין הראשונין קיימין:

מכל מקום לא נכנס לתוך ידה כלום. מ"ש רישא ומ"ש סיפא דהא בסיפא נמי היא לא נתקבלה כלו' והכא את אמר מקודשת וברישא אינה מקודשת:

אמר ר' אבהו בשם רבי יוחנן. היינו טעמא דסיפא דרוצה היא שתהא מקודשת בכך ותראה שעל ידה הוא עושה טובה לעני ובההיא הנאה מיתקדשה:

אומר הוא אדם לפועל. עכומ"ז או עם הארץ:

אין חוששין על שכרו. שהוא נותן לו:

לא משום שביעית. שמא יקח מפירות שביעית מן החשוד למכרם והרי הוא כאלו מאכילו:

ולא משום מעשרות. אם ע"ה הוא ויקח שאינו מעושר ונמצא שזה כמאכילו שאינו מעושר:

ולא משום יין נסך. אם עכומ"ז הוא ונמצא משקהו י"נ והרי מזונותיו עליו ונהנה הוא מיין נסך לכל אלו אין חוששין דהא איהו לא ספי ליה מידי אלא פריטי הוא דיהב ליה:

ואני נותן לך. בשבילך דמיו לחנווני אסור וחוששין לכלן ומפרש ר' זעירא הטעם דנעשה החנוני שלוחו של בעה"ב לזכות לו לפועל והוי כאלו הוא מאכילו בידו:

אמר ר' הילא. היינו טעמא דאסור דנעשה כפועל זכה לבעל הבית משל החנוני בתחילה וחוזר וזוכה לעצמו מבעה"ב והוי כמי שהבעל הבית מאכילו:

אוף הכא. הא דר' יוחנן שפיר אתיא או כר"ז או כר' אילא דלר"ז אמרינן הבעל נעשה שלוחו של אשה לזכות לעני ובההיא הנאה דקעביד שליחותה מיתקדשה ולמאי דאמר ר' הילא התם ה"נ העני זכה לאשה משל בעלה שמקבל ממנו בשבילה וחוזר הוא וזוכה לעצמו:

מה נפק מן ביניהון. דר' זעירא ור' הילא התם היה החנוני חרש איכא בינייהו דעל דעתיה דר' זעירא דמשום שליחות הוא ואין כאן חשש שאין שליחות לחרש אבל על דעתיה דר' הילא יש כאן חשש שהרי החרש יכול לזכות לאחרים:

היה הפועל חרש. ואם הפועל חרש נמי איכא בינייהו ולר' הילא אין כאן חשש שאין החנוני יכול לזכותו שאין זכות לחרש מאחרים ועל דעתיה דר' זעירא יש כאן חשש שהחנוני שליחותו של בעל הבית הוא עושה ולא מיקרי זכות מאחרים ואף בשביל החרש יכול לעשות שליחותו ונמצא דהוי כאלו בעה"ב מאכילו:

במה קידשה. הלא שלה הוא:

רוצה היא שתהיה מקודשת לו. בההיא הנא' שיהא חיוב לה סלע אחר ומתמה ר' יוסי עלה אילו איתמר כלי יאות קאמרת שנוכל לומר דניחא לה שיתן לה כלי אחר בחילוף כלי שלה שדרכו של כלי להתחלף איכא דניחא ליה בהאי ואיכא דניחא לי' בהאי אלא סלע דרכה להתחלף בתמיה מאי שנא סלע זה מאחר ומה הנא' דקא מטי לידה:

כינסי לי סלע זו. בפקדון ובשעת מתן מעות אמר לה הרי את מקודשת לי ה"ז מקודשת אפי' לא אמרה בפירוש אין דאמרינן מדשתקה ודאי נתרצית לו:

אם משנתנה לה. אמר לה:

רצת. דאמרה אין מקודשת:

לא רצת. שלא אמרה בפירוש אין אלא שתקה אינה מקודשת דשתיקה דלאחר מעות לאו כלום היא דלא איכפת לה מימר קאמרה מעיקרא לאו אדעתא דהכי קבילתיה ולכך שתקה:

הילך סלע זו שאני חייב לך. הואיל ושלה הוא אפי' בשעת מתנה רצת דאמרה אין מקודשת לא רצת שלא אמרה אין בפי' אלא אישתיקה אינה מקודשת דיכולה למימר אין שקלי ודידי שקלי:

יטלנו ממנה ויחזור ויתננו לה. שצריך שתתרצה בשעת מתן מעות ותאמר אין בפי' הואיל ושלה הוא:

ונמצא חסר דינר אינה מקודשת. דדעתה אכולה מנה:

היה מונה ראשון ראשון. שהיה מנה שלם בידו והי' מונה לה דינר דינר יכולה היא לחזור בה כ"ז שלא השלים אבל משהשלים מקודשת:

רבי אלעזר אומר מקודשת בראשון. כיון דנתן לה דינר ראשון מקודשת מעכשיו והשאר הוא על תנאי שצריך שישלים תנאו דכיון דיהיב לה דינר כאומר על מנת שישלים תנאו והאומר על מנת כאומר מעכשיו דמי:

ר' יוחנן אמר לכשישלים. תנאו הוא דמקודשת ואם בא אחר וקדשה מקודם שישלים מקודשת לשני:

אמרין. בני הישיבה חזר בו ר' יוחנן כדמוכח מדלקמן:

חד בר נש. נתן משכון לחבירו על המקח שלקח ממנו וכפר ביה חבריה בערבונו:

תלתיהון אמרין. לא כך היה המעשה אלא שנתן לו מקצת הדמים על זרע פשתן שלקח ממנו:

אתא עובדא קומי ר' יוחנן. שחזר בו המוכר ובאו לפני ר' יוחנן ואמר או יתן לו זרע פשתן בכל מקחו שכבר נתחייב לו במקצת הדמים שקיבל או יקבל עליו מי שפרע כדין החוזר בו אחר נתינת הדמים:

ר' חייא בר יוסף. פליג וקאמר שלא קנה בכל מקחו אלא כנגד ערבונו בלבד ואו שיתן לו בכל ערבונו והיינו כנגד דמים שקבל או יקבל מי שפרע:

במקח שאין דרכו להקנות חציים כגון פרה וטלית. שאין דרכם למכור וליקח לחציים בהא מודה כיון שקיבל המקצת קנה כולה:

ואשה דרכה להיקנות חציין. השתא מסיק לה דמהא שמעינן שחזר בו ר' יוחנן דכי דרכה של אשה להיקנות לחציי' אלא ודאי כיון שנתן לה מקצת הדמים קנה אותה ואינה יכולה לחזור דבהא אפי' ר' חייה בר יוסף מודה לר' יוחנן:

תריהון אמרין. דכך הוא הדין במקח לא קנה אלא כנגד ערבונו שדרכו להיקנות לחציו ואפילו פרה וטלית כגון פרה עומדת לשחיטה שיכול למכרה לחצייה וכן טלית א"נ שראוי' לשניהם ולהיו' שותפין בה אבל אשה אין דרכה להקנות לחצאין שאינה ראויה לשני' וד"ה קנה כולה:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הלכה קודמת · הלכה הבאה >מעבר לתחילת הדף