מראה הפנים/קידושין/ב/א

מראה הפנים קידושין ב א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

האיש מקדש בו ובשלוחו. מניין ששלוחו של אדם כמותו. מסקנת הבבלי דשליחות בכל התורה ילפינן מבינייא דקדשים וגירושין דכתיב ביה ושלחה דמקדשים לחוד לא נפקא לן שכן רוב מעשיהם ע"י שליח שהן הכהנים ומגירושין לחוד לא נפקא לן שכן ישנה בע"כ והלכך איתנהו נמי ע"י שליחות ואפילו למאי דאיתרבו קידושין לשליחות מהיקישא דיצאה והיתה מה להנך שכן חול אצל תרומה ולפיכך ילפינן מבינייא דקדשים וגירושין לתרומה וכ"ש לשאר מילי שהן חול גמור וקרא דאתם גם אתם דתרומה דדריש לרבות השליח איצטריך למעוטי עכו"ם מה אתם בני ברית אף שלוחכם בני ברית ומינה ילפינן לכל התורה דאין שליחות לעכו"ם. ושליחות לקדשים גופייהו יליף התם ר' יהושע בן קרחה כדיליף ר"א הכא מושחטו ופריך שם לרבי יונתן דס"ל דהאי קרא איצטריך ללמד שכל ישראל יוצאין בפסח אחד דס"ל אין אכילת פסחים מעכב שליחות בקדשים מנא לן דילמא התם משום דאית להו שותפות בגוייהו ומשני אליבא דר' יונתן דנפקא ליה מקרא דויקחו דליכא למימר משום שותפות דתרי קראי בשותפות למה לי וס"ל אין שוחטין פסח על היחיד וכי איצטריך קרא לשליחות הוא דאיצטריך. והשתא למה דקיי"ל דשוחטין את הפסח על היחיד כר' יוסי בפ' האשה דף צ"א דיליף לה מאיש לפי אכלו וקרא דויקחו וגו' איצטריך ללמד שאין הקטן זוכה כדמשמע מסוגיא דפרקין א"נ למעוטי אשה כדאמר התם א"כ ע"כ שליחות בקדשים מקרא דושחטו נפקא לן ולמאי דאמר הכא קשיא דהא מושחטו לית לן למילף דשאני שחיטה שא"צ דעת בעליה וי"ל למאי דאמר בפ' האשה דמקרא דאיש לפי אכלו ש"מ תרתי א"כ שפיר נפקא לן שליחות מקרא דויקחו לכ"ע ועיין בתוס' פרק האשה שם ד"ה אי נימא:

אמר רבי יוסי מכיון שהאמינתו התורה כו'. התוס' כתבו בדף מ"ג ד"ה וכן בדיני ממונות תימא דאמר בירושלמי וכן בקידושין הדא דתימא בשטר אבל בכסף לא וי"ל דההיא בתר דתקון רבנן שבועת היסת ע"כ ולפי דבריהם הא דר' יוסי קשיא ומלאתי בחידושי הרשב"א ז"ל שכתב עלה דהכא וז"ל וטעם דברי רבי יוסי לא הבנתי ושמא להצריכה גט קאמר שהיא מקודשת דבר תורה אע"פ שהוא נוגע בעדותו מן התקנה עכ"ל ומשמע מדבריו ז"ל שם דאפילו במודה שקבלתן הוו ספק קידושין וכן הביא הה"מ ז"ל בשמו בפ"ג מהל' אישות בהל' י"ו אבל הר"ן ז"ל כתב בפשיטות דאפי' במודה אינה מקודשת דכיון שאין נאמנין מצד עצמן אלא מצד הודאתה הוי לי' כמקדש שלא בעדים דאפילו שניהם מודים אינה מקודשת ומ"מ מדברי ר' יוסי המוזכרים בירושלמי חוששת וצריכה גט עכ"ל ולדבריהם ז"ל הא דקאמר ר' בא אתא עובדא קמי רב ועשה שליח. עד אפשר ג"כ לענין חוששת מיתפרשא דמסתמא בקדושי כסף איירי דאי בקדושי שטר מאי אשמועינן בהא פשיטא דהלכה כב"ה. והכ"מ כתב שם לתרץ דברי הרמב"ם דסתם וכתב השליח נעשה עד ולא חילק בין קידושי שטר לקידושי כסף משום דאדברי ר' בא דהכא סמיך שהכריע הלכה כר' יוסי ולמאי דפרישית אין הכרע כ"כ בזה דאיכא לומר הכל לבתר תקנה לענין חשש איתמר להצריכה גט כדברי ר' יוסי וכן נראה מדברי הר"ן ז"ל שכתב ההיא דכתף דלקמן מיירי נמי שפטרו משבועה לזה הכתף דאל"ה נוגע בעדותו הוי ומ"ש שם ובגמרא דידן נמי כיון שסתמו ואמרו והלכתא שליח נעשה עד משמע דאף בקידושי כסף קאמר דאל"כ לא הוי שתיק גמרא מלאפלוגי בינייהו וכ"כ בב"י בסי' ל"ה ואין זה ראיה מוכרחת דקידושי כסף כל היכא דאיכא הכתשה בכלל דיני ממונות דאיתמר התם הוא דחד טעמא אית להו בתר דתקון רבנן שבועת היסת. ואפשר נמי לומר לדעת הרמב"ם כן דסמיך אמ"ש בפ"א מהל' שלוחין הלכה ז' גבי דיני ממונות ולפ"ז לדעתו ז"ל דוקא בדאיכא הכחשה בקידושי כסף ומטעמא דמיקרו נוגעין בעדותן כדכתב שם גבי מלוה וע"ש:

אמר רבי יוחנן הכל מודין בקידושין שאביה מקדשה לא היא. עיין בפ' התקבל הלכה ב' ד"ה הכל מודים מ"ש שם בס"ד ובישוב דברי הרי"ף ז"ל:

אין כר' שמעון בן לקיש נישואי תורה הן. ואע"ג דמוקמינן בפ' התקבל דלא פליגי ר' יהודה ורבנן אלא בנערה כדפירש"י שם ובקטנה לד"ה קדושיה לאו כלום הן איכא למימר דהיינו טעמא דנקט הכא בשתי שערות שהביאה ב' שערות אח"כ ומכיון דשתק האב ולא מיחה עד שנתגדלה ולעשות נערה הוי כמו שנתקדשה בנערות ולר"ל אליבא דרבנן קדושי תורה הן דנערה יכולה לקדש את עצמה. א"נ יש לפרש הא דקאמר הכא קטנה שקדשה את עצמה בשתי שערות בנערה קמיירי שכבר הביאה ב' שערות בשעת קדושיה וקרי לה קטנה שעדיין לא נתבגרה וכמו דאמר לעיל פתר לה בגדולה ובבוגרת מיירי כדפרישית בגיטין ע"ש וכן משמע מדברי הרשב"א ז"ל שפירש להא דקאמר בבבלי בדף מ"ו קטנה שנתקדשה שלא לדעת אביה הא דנקט קטנה ה"ה לנערה וכתב דיש נוסחאות דגרסי התם נערה שנתקדשה שלא לדעת אביה וא"ת אי בנערה מיאון מאי עבידתי' הא משהביאה ב' שערות אינה יכולה למאן איכא למימר דבנערה דלא אפשר לא אפשר ובגיטא משתרי מידי דהוי אכל ספיקי קידושין דצריכה גט מספק אע"פ שאינה יכולה למאן ורב אחא גאון כתב דאף היא ממאנין אותה שכן כתב בפ' ואלה המשפטים אבל לא מצינו מיאון בנערה במקום אחר עכ"ל וזהו למסקנת הפוסקי' דפסקו כרב התם דאמר בין היא בין אביה יכולין לעכב וסוגיא דהכא אזלא אליבא דרב אסי דס"ל אביה דוקא יכול לעכב ומ"מ משמע מהכא דכל זמן שלא עיכב חיישינן שמא נתרצה האב כדמסיק אליבא דר' יוחנן. ופלוגתת הפוסקים היא אפי' שמענו שנתרצה האב כמבואר באה"ע בסי' ל"ז והמרדכי בפ"ב דמכילתין כתב בשם י"א דאם שמע האב ושתק ולא מיתה מיד הוי כאלו נתרצה והביאו הד"מ שם וזהו עולה כפי משמעות הסוגיא דהכא אליבא דר' יוחנן שאביה צריך למאן:

טעמא דרב שכן משנה ראשונה ארוסה בת ישראל אוכלת בתרומה. ושמואל ס"ל כיון דאצרכוה רבנן חופה וזו אין חופתה חופה גמורה שמא יבא אביה וימחה אינה אוכלת כדכתבו התוס' בדף מ"ה ד"ה ונמצאת זרה לרב אסי התם דס"ל כשמואל דהכא ופסק הרמב"ם בפ"ת מהל' תרומות הלכה י"ז כוותי' משום דאמר שם הוה עובדא וחש לה רב להא דרבי אסי והרשב"א ז"ל כתב על תירוץ התוס' וקשיא לי דהא חופה דתקינו לה לאו דוקא שתעכב חופתה באכילתה שהרי במוחל אוכלת היא ואפי' לא נכנסה לחופה וכדאמרי' לעיל פ"ק לעולא דאמר טעמא דמשנה אחרונה אין אשה אוכלת בתרומה עד שתיכנס לחופה שמא ימזגו לה כוס בבית אביה ותשקה לאמה ולאחיה ולאידך טעמא דקאמר התם משום סימפון ואיכא בינייהו קבל מסר והלך דבשקבל עליו הבעל לית ביה משום סימפון ובמסר לבעל ליכא משום דעולא וצ"ע עכ"ל ולדעת הרמב"ם ז"ל לק"מ דאיהו ס"ל חופה דוקא אמרו כדכתב בהל' תרומות שם לא תאכל עד שתכנס לחופה שמא תאכיל לבית אביה ומשמע אפי' מסר לבעל דלא פלוג רבנן בין ארוסה לארוסה והא דקאמר איכא בינייהו כו' ומשמע דלטעמא דעולא דפסק הרמב"ם כוותיה אוכלת במסר לבעל איכא למימר דהוא ז"ל מפרש דלאו למימרא דאיכא בינייהו למסקנא דדינא אלא דה"ק דלעולא בהא פליגי משנה האמצעית דקאמר בפ' אע"פ הגיע הזמן כו' דס"ל דהאי חששא מסתלקת בהגיע הזמן ובי"ד שלאחריהם ס"ל דבחופה דוקא ולאידך טעמא פליגי בחששא דסימפון ומ"מ לכ"ע עד שתכנס לחופה וקרוב לזה מצאתי בחידושי הרשב"א ז"ל שכ"כ בעצמו בפ"ק ע"ש:

התקדשי לי בסלע זו לאחר שלשים אוכלת בתוך שלשים יום ה"ז מקודשת בספרי הדפיס כתוב כאן אוכלת בתרומה וט"ס הוא. ופשוט הוא דהאי דינא הוא מה דאמרי רב ושמואל בבבלי ריש פ"ג אמתני' התם הרי את מקודשת לאחר ל' יום מקודשת לאחר ל' יום אע"פ שנתאכלו המעות וכך מצאתי בחידושי הרשב"א ז"ל. והאי תלמודא ס"ד דהאי דינא דמתני' דמי להא דנתאכלו המעות והלכך פריך עלה ממתני' ומשני דלא דמי משום דבמתני' לא גמר דבורו קודם שנתאכלו והלכך בעינן שיהא באחת מהן שוה פרוטה והיינו באחרונה דצריך שישתייר שוה פרוטה כדמוקי לה כרשב"א. וזהו כר' אמי בבבלי דף מ"ו דמפרש לה נמי היתה אוכלת אסיפא קאי ובאחת באחרונה היא אבל לא כטעמיה דר' אמי מפרש התם אליבא דכ"ע ואליבא דהלכתא המקדש במלוה אינה מקודשת וכפי שיטת הבבלי דלקמן דף מ"ז דמתיק להגי' דברייתא דלקמיה הא דקתני ובמלוה אפילו לא נשתייר כו' ומסיק התם דכ"ע המקדש במלוה אינה מקודשת ובמילתא אחריתא פליגי ולפיכך קאמר צריך שיהא באחרונה שוה פרוטה משום מלוה ופרוטה דעתה אפרוטה אבל האי תלמודא מפרש לפי הגי' דברייתא שלפנינו וכמו שהיא בתוספתא פ"ב ומפרש לה כפשטה דת"ק סבר המקדש במלוה מקודשת ואפי' לא נשתייר שוה פרוטה מטעמא דמלוה להוצאה ניתנה ומסתמא לא קדשה אלא בהנאת מחילת המלוה כדפרישית לק' ורשב"א סבר במלוה נמי בעינן שנשתייר שוה פרוטה ולהכי מוקי לה אליבי' ועד שיהא באחרונה שוה פרוטה:

מה בינה למלוה מלוה לא ניתנה לשם קידושין. מדמחלק הכי לרשב"א משמע דלת"ק דס"ל דבמלוה לא בעינן שנשתייר ואע"ג דלא ניתנה לשם קדושין מעיקרא משום דאמרינן מסתמא דעתו היה לקדש בההיא הנאה דמחיל לה גבה מכיון שידע דלהוצאה ניתנה ובודאי ליתא גבה כלום והכי מוכח מדלקמן דקאמר מה בינו למלוה כו' וזהו דלא כמשמע מפירושא דשיטת הבבלי בהך דמלוה להוצאה ניתנה וזה מסתייע להו לדעת הסוברים שהמקדש בהנאת מחילה מלוה מקודשת וכמ"ש בפ"ק הלכה ב' ד"ה במלוה שיש לי בידך וע"ש:

אית תניי תני מקדשין בגזילה בגזל דידה מיירי כדמשמע מהסוגיא לפי הך קושיא שהקשה לעיל עיין לקמן הל' ו' ד"ה ומקדשין בגזילה:

התקדשי לי בסלע זו ואמרה השליכה לים. ובתוספתא פ"ב גריס משנטלת מידו הטילתו לים וכן הוא בבבלי פ"ק דף ח' נטלתו וזרקתו לים ואפשר לפרש הכא נמי כעין דקאמר התם ולים דקאמר לרבותא הוא דהואיל שעל פיה זרקה לאיבוד וה"א דקדשה נפשה והא דעבדה הכי סברה אבדקיה להאי גברא אי רתחנא הוא קמ"ל דאינה מקודשת ומכ"ש אם צותה להשליכו במקום שאינו אבוד:

תניהו לעני הרי זו מקודשת. בבבלי פ"ק שס התקדשי לי בככר תנהו לעני אינה מקודשת אפילו עני הסמוך עליה מ"ט אמרה לי' כי היכי דמחייבנא ביה אנא מחייבת בי' את וכתב הרשב"א ז"ל דאפשר דהך דהכא לא פליגא דשאני סלע שהיא מתנה מרובה ואי אפשר לומר בו כי היכי דמחייבנא כו' לפי שאינו מחוייב במתנה מרובה כסלע בפעס אחת וסיים שם והנכון דהאי דהכא מיירי בשאמרה ואתקדש אני לך דמקודשת מדין ערב כדאמ' רבא התם תן מנה לפ' ואקדש אני לך מקודשת מדין ערב ולפי"ז ר' אבהו ורבי פנחס פליגי דרבי אבהו דוקא עני קאמר ולא ס"ל הך דרבא דמהך טעמא אפי' לעשיר נמי ורבי פנחס קאמר אפי' לעשיר נמי כדמפרש טעמא לקמן הוא זוכה לאשה מיד בעלה וחוזר וזוכה לעצמו וכדרבא שהלוה בקבלתו מיד המלוה זוכה להתחייב בו וחוזר וזוכה לעצמו ועיין לקמן:

הילך דינר זה כו'. בבבלי ע"ז דף ס"ג מסיק טעמא דסיפא דמיירי שהקדים בעה"ב דינר לחנוני והלכך מדבעל הבית קאכלי ואיסורא דידיה הוא ומשמע מסוגיא דהתם דלא דמי להך דרבא מדין ערב ואם כן טעמא דהכא כרבי אבהו ועני דוקא וסלע שאני שמתנה מרובה הוא וכדלעיל:

חטף הסלע מידה כו' בבבלי פ"ק דף י"ג מוקי להך ברייתא בדשדיך שדיבר עמה קודם לכן ונתרצית להתקדש לו וכי קבלה ושתקה ניחא הוא לה דהשתא לא תירמי אהך ברייתא דלקמן הילך סלע זו שאני חייב לך כו' דדוקא דקאמרה אין הא שתקה יכולה לומר אין שקלי ודידי שקלי דהתם בדלא שדיך מעיקרא מיירי ושמעינן מהא דבגזל דידה דוקא בדשדיך א"נ דקאמר' אין אע"ג דלא שדיך ונראה דסוגיא דהכא נמי בשקדשה סתם מיירי ולא שדיך מעיקרא והיינו דפריך עלה ר' יוסי וכי סלע דרכה להתחלף ובמה קדשה ואזלא הא דר' יוסי כפי שיטת הבבלי ואע"ג דקאמר אלו' איתמר כלי יאות ובבבלי משמע דלא מחלק גבי האי עובדא דההוא גברא דחטף וורשכא כו' ה"ק בכלי היה מן הסברא לומר כן אבל באמת כל היכא דמקדשה בדבר שלה ולא שדיך מעיקרא ולא קאמרה אין לא הוו קדושין. ובפרקין דף נ"ב דמייתי לה נמי גבי גזל דידה בדשדיך ופי' רש"י ז"ל ונתרצה להתקדש לו דכי קבילתיה לגזל דידה בשם קידושין אחילתיה וכתב הר"ן ז"ל ולפי זה נראה שנתקבלה קדושיה נתקבלה גזילתה אבל בירושלמי אמרו רוצה היא מקודשת ויהא חייב לה סלע עכ"ל וכ"כ הרשב"א ז"ל בפרקין על פי' רש"י ואינו מחוור דנהי די"ל כיון דשדיך ניחא לה שתתקדשה בו והוא שישלם לה מצד אחר דמחילת גזילה אין כאן ומביא ראיה מדהכא ע"ש ולפי מה שכתבתי נראה לע"ד דאין מכאן קושיא על רש"י ז"ל דהכא במקדשה סתם מיירי דלא שייך אחילתיה כיון שלא נתרצה מקודם ולהכי קאמר ר' פדת ויהא חייב לה סלע וכ"כ הרשב"א ז"ל בעצמו בפ"ק לחד פירושא דבשקדשה סתם מיירי הא דהכא ע"ש:

רבי לעזר אומר מקודשת בראשון והשאר על תנאי. נראה דרבי אלעזר לאו אמנה זו קאי דלא פליג על התוספתא אלא במנה סתם מיירי ונתן לה דינר הראשון מקודשת והוא משלים כדאמר רבי אלעזר גופיה בבבלי פ"ק שם וכמסקנת הפוסקים דבמנה זו שניהם יכולים לחזור בהן עד שישלים ובמנה סתם מקודשת מעכשיו בדינר ראשון והוא שישלים תנאו. והא דקאמר הכא לקמן בכל ערבונו כו' לאו משכון קאמר אלא כלומר מקצת דמים שקיבל וכן פירש"י ז"ל בפ' הזהב דף מ"ח גבי הא דקאמר ר' יוחנן נמי התם ערבון כנגד כולו הוא קונה מקצת המעות שנתן על פיסוק מרובה ובמטלטלין לענין מי שפרע והיינו דקאמר ואין אשה דרכה להקנות לחציין וקנה אותה במקצת הדמים שנתן לה וכר"א דחזר בו רבי יוחנן לגביה דאי בנתן לה משכון על קידושי' אינה מקודשת לכ"ע וכדאמ' רבא בדף ח' מנה אין כאן משכון אין כאן ובפרק הכסף נשתנית הנוסחא במקצת ולחד מ"ד התם ערבון ממש הוי וכדקאמר הכא ערבונא יהיב כו' וע"ש:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הלכה קודמת · הלכה הבאה >מעבר לתחילת הדף