צל"ח/פסחים/לה/ב
והכהנים בחלה ותרומה פשיטא. הא דלא משני מהו דתימא מצה ומרור מה מרור שאינו תרומה אף מצה שאינה תרומה קמ"ל מצות מצות ריבה משום דבלא"ה אי אפשר לאקושי בזה למרור דאם כן נימא מה מרור שאין במינו תרומה כדפריך לקמן דף ל"ו ע"א לענין ביכורים ומכאן ראיה שאין שום סברא כלל לומר דאהני הקישא למעוטי תרומה ואהני מצות מצות לרבות שבמינו תרומה ועיין דף כ"ו ע"ב בתוספת בד"ה אי מצות:
אמר ר"ש הא מני הוא דאמר אין אחע"א. הא ודאי דאיסור שאינו לא כולל ולא מוסיף גם חכמים ס"ל אין איסור קע"א אלא דחמץ על טבל הוא איסור כולל שקודם הפסק היה אסור רק בחמץ הזה שהוא טבל והיה מותר בשאר חמץ וכשבא זמן הפסח מיגו דאתסר בשאר חמץ שאינו טבל אתסר נמי בחמץ זה שהוא טבל אבל ר"ש אפילו כולל לית ליה דיה"כ, גם כן הוא איסור כולל גבי נבילה דכשחל יוה"כ מיגו דאתסר בכל מאכלות אתסר נמי בנבילה ואפ"ה ר"ש פוטר מכלל דלית ליה כולל. ויש לעיין אם גם ישראל בתרומה אימעט מהך קרא דישראל בתרומה איכא למימר דשפיר איסורו משום בל תאכל חמץ ושפיר חל איסור חמץ על איסור תרומה דהוה מוסיף שמשום תרומה אסור לישראל ומותר לכהנים אחמיץ מיגו דאיתוסף איסור לכהנים איתוסף נמי לישראל ובקידושין דף ע"ז ע"ב בתוספת בד"ה פרט לכה"ג מספקא להו שם אי ר"ש לית ליה איסור מוסיף כלל כי היכי דלית ליה כולל או דוקא בקל על חמור לית ליה מוסיף ואם כן שהוא איסור חמור שפיר חל על תרומה שהוא קל באיסור מוסיף:
והתוס' לשיטתייהו שכתבו בחולין דף ק"א בר"ה איסור כולל וכו' דאיסור הנאה לא מקרי איסור מוסיף רק איסור חמור אבל אי הוה אמרינן דאיסור הנאה מקרי איסור מוסיף אם כן על כרחך דר"ש לית ליה אפילו איסור מוסיף אפילו בחמור על קל דאל"כ אפילו על איסור טבל יחול איסור חמץ דטבל מותר בהנאה שאינה של כילוי וחמץ איתוסף איסור הנאה וגם הוא איסור חמור שהוא בכרת וא"כ היכי ממעט מצה של טבל מטעם אחע"א אלא ודאי דגם מוסיף לית ליה:
רבי שמעון היא וכו'. זהו פשוט דברייתא מוקי כר"ש לפי ששנינו בה בהדיא טעם זה דמי שאיסורו משום ב"ת חמץ אבל משנתינו אתיא ככ"ע ומשום מצוה הבאה בעבירה והר"ן פירש כן במשנתינו שהוא משום מצוה הב"ע ואעפ"כ יש לי קצת מקום עיון במשנתינו לפי מ"ש התוספת בסוכה דף למ"ד ע"א בד"ה מתוך דבמצוה דרבנן לא חייש אמצוה הבאה בעבירה ואף שהתוספת כתבו זה לשמואל אבל רבי יוחנן היא חייש שם בכל הימים משום מה"ב. מ"מ היינו בלולב שעכ"פ יום ראשון הוא מן התורה תיקן בשאר ימים כעין דאורייתא וסובר ר' יוחנן דגם לענין מצוה ה"ב אמרינן דתיקן כעין דאורייתא עיין שם בתוס' דף כ"ט ע"ב בד"ה בעינן הדר בסוף הדיבור אבל במצוה שהיא לגמרי מדרבנן משמע מדברי התוס' דלא חיישינן למצוה ה"ב ומעתה לרב אחא בר יעקב בשלהי מכילתן דף ק"כ ע"א דמצה בזה"ז דרבנן למה אין יוצאין בטבל ודוחק לאוקמי משנתינו דוקא בזמן הבית וצריך לומר דרב אחא בר יעכב מפרש טעם משנתינו ג"כ משום דאין איסורו משום ב"ת חמץ וכמפורש בברייתא אלא דקשיא תינח בטבל אבל למה ששנינו והכהנים בחלה ובתרומה דמשמע ישראל בתרומה לא נפיק ועיין ברש"י במשנתינו והרי חמץ נגד תרומה איסור מוסיף הוא וכמו שכתבתי לעיל ואם נימא דגם ר"ש מודה באיסור מוסיף בחמור על קל אם כן למה לא נפיק בתרומה בשלמא לרבא בשלהי מכילתין דמצה בזה"ז דאורייתא אתיא משנתינו שפיר משום מצוה ה"ב אבל לראב"י קשיא וצריך לומר דרב אחא סובר כרבינא דבעינן איסורו משום בל תאכל חמץ בלבד ואם כן מה בכך שאיסור מוסיף אכתי אין איסורו משום חמץ לבד אלא גם משום תרומה ולא משגח ראב"י בקושיא דמידי בלבד כתיב ובזה תעמוד על דברי רש"י במשנתינו בד"ה והכהנים וכו' מי שאינו מוזהר על חימוצו אלא משום חמץ וכו' ודבריו תמוהים שזהו כרבינא והרי מסיק מחוורתא כרב ששת ולפי מ"ש ניחא דרש"י רצה לפרש משנתינו גם לרב אחא ב"י ולדידי' צריך גם במשנתינו לטעם של הברייתא ובתרומה לא שייך דברי רב ששת רק דברי רבינא ובחיבורי נ"ב מהדורא תניינא שם הארכתי בדין מה"ב וה' יזכני להוציאו לאורה.
רש"י ד"ה דמאי לא חזי ליה ואמרינן לקמן מי שאסורו משום ב"ת חמץ לבדו וכו' אי נמי הוה ליה מה"ב. בדברי רש"י הללו תרי תמיהי חזינא ובשלמא דברי רש"י במשנתינו שפיר כתבתי לעיל שרצה לפרש גם לראב"י דום רב אחא צריך עכ"פ לפרש המשנה אבל קושית הגמרא דמקשה הא לאו חזי ליה שפיר אתיא משום מצוה ה"ב אפילו לראב"י דאף שכתבתי דדוחק לאוקמי משנתינו דוקא בזמן הבית אבל גם איפכא אי אפשר לאוקמי משנתינו דוקא בזה"ז ועוד שהרי במשנתינו שנינו חלות תודה וא"כ ע"כ גם בזמן הבית מיירי ואז מצה גם לראב"י דאורייתא ולא חזיא ליה משום מה"ב ועוד למה אחז רש"י משום ב"ת חמץ לבדו ולא פירש כר"ש שאין איסורו משום ר"ת חמץ משום דאין איסור חל על איסור ועיין מהרש"א מ"ש לקמן בדברי רש"י בד"ה טבול מדרבנן ונראה כוונת רש"י בזה ע"פ מאש התוס' בד"ה יוצאין בדמאי מסופק ר"י וכו' א"נ יוצאין אף לכתחלה הואיל ושרי לעניים ואכילת מצה נקראת אכילת עניות ולכאורה דברי התוס' תמוהים דהאיך ס"ד דשרי משום דנקרא אכילת עני א"כ למה אמר כלל דאי בעי מפקר נכסיה ונראה שהתרצן רצה ליישב גם לטעמא דברייתא דמי שאסורו וכו' ולזה לא מהני דמצה אכילת עני היא דתינח עכשיו שהיא מצה אבל אם היתה חמץ לא היתה אכילת עני והיתה אסורה משום דמאי ואין איסורי משום ב"ת חמץ ולכך הוצרך לומר דאי בעי מפקר נכסיה ושפיר אסור משום חמץ שאז אין בו איסור דמאי ומזה הוכיח רש"י דעל כרחך רצה התרצן ליישב גם טעם הברייתא ולכן פירש רש"י תכף בדברי המקשה הא לא חזיא ליה דאמרינן לקמן מי שאסורו משום ב"ת חמץ ואכתי אי הוה רש"י מפרש כרב ששת ולומר שהתרצן רצה ליישב משנתינו גם לר' שמעון דסבר אין איסור חל על איסור אכתי היה די לתרץ דתנן מאכילין את העניים דמאי ולא היה צריך לומר דאי בעי מפקר וכו' דכיון דעכ"פ דמאי מותר לעניים וחמץ אסור בין לעניים ובין לעשירים א"כ היה חמץ איסור מוסיף ושפיר חל על איסור דמאי ולכן הוצרך רש"י לפרש שרצה לתרץ גם לרבינא דבעינן מי שאסורו משום בל תאכל חמץ לבד ולכן הוצרך המתרץ לחדש דאי משקר נכסיה הוה ליה עני ולית בו אלא איסור חמץ לבדו ונפיק בו עתה ידי מצה ומה שפירש רש"י אי נמי דהוה מהאב היינו משום שרצה לפרש שיהיה קושיית המקשה שייך עכ"פ גם לרב ששת דמחוורתא כוותיה ואמנם חזינא לרש"י לקמן בד"ה טבול מדרבנן שכתב ולא דמי לדמאי וכדאמרן דהתם אשכחן ביה היתרא לכתחלה הלכך הכא בדיעבד נפיק עכ"ל רש"י ואם כן לא ס"ל לרש"י סברת ר"י בתוספת ונראה דאף דלא ס"ל לרש"י שיועיל מה שנקרא אכילת עני לענין לכתחלה אבל מועיל עכ"פ שיועיל דנפק אף בלא האי מנו דאי בעי מפקיר נכסיה:
תוספות ד"ה אין מחמיצין היינו להתחייב כרת כדאמר בהדיא אין חייבין על חימוצה כרת. ויש לדקדק תינח למה דמסיק דטעמיה דר"ל משום דהוה מי פירות וכו' אבל לפום מה דס"ד דרב פפא לפרש טעמיה דר"ל מהקישא דלא תאכל עליו חמץ וכו' אם כן ודאי אפי לאו לית ביה דהרי האי הקישא גבי לא תאכל כתיב ואם כן קשה למה אמר אין חייבין על חימוצה כרת ואומר אני דלפי ההוה אמינא דטעמיה מהקישא אין זה דיוקא ואף דאמר אין חייבין כרת אעפ"כ אפילו לאו לית ביה והא דאמר אין חייבין כרת משום דלפי ההוה אמינא הזאת איצטריך הך הקישא להכי ונסתר הוכחת ר"ש לעיל דף כ"א ע"ב דקאמר וכי אפשר לומר כן והלא כבר נאמר לא תאכל עליו חמץ וגו' בשעה שישנו וכו' דהרי הך הקישא איצטריך לכדר"ל למפטר בעיסה שנילושה במי פירות וא"כ ראש לית ליה דריש לקיש וריש לקיש אליבא דר' יהודה קאי ולר"י תלתא קראי כתובי חד לפני זמנו וכו' ואם איכא למימר דע"כ לא פטר קראי מחמץ בדבר שאינו יוצא בו ידי מצה אלא לפני זמנו אבל תוך זמנו דאית ליה קרא בפ"ע ולא כתיב ביה היקש למצה חייב על כל חמץ אפילו במה דלא נפיק ביה ידי מצה להכי קאמר ר"ל אין חייבים על חימוצה כרת ועל כרחך תוך זמנו מיירי דכרת גם לר' יהודה ליכא אלא תוך זמנו ואפ"ה ממעטינן עיסה שנילושה במי פירות ולעולם דאפילו לאו לית ביה וכל זה לפי ההוה אמינא שהוא משום הקישא ואיכא מקום לטעות לחלק בין לפני זמנו לתוך זמנו יש לומר סברא הנ"ל אבל למה דאיתער בהו רב אידי ואמר טעמיה דר"ל משום דהוה מי פירות שוב אין מקום לטעות לחלק בין לפני זמנו לתוך זמנו שפיר קשה למה אמר אין חייבין כרת אלא טל כרחך למידק כרת הוא דאין חייבין אבל לאו אית ביה כמושהוכיחו התוספת אלא דאכתי קשה לפי ההוה אמינא דטעמא דרב פפא מהקישא ואם כן על כרחך כר' יהודה ס"ל והיא גופא קשיא ודלמא ההיקש הזה הוא באמת רק לפני זמנו ומנא ליה לר"ל דגם תוך זמנו אימעט מהיקשא דקאמר אין חייבין כרת דמיירי תוך זמנו ונראה דאף לפי ההוה אמינא דטעמיה דר"ל מהיקשא אף שמוכח דר"ש לית ליה דרשב"ל שהרי ר"ש בהדיא יליף לעיל מהך הקישא בשעה שישנו וכו' אעפ"כ רשב"ל שפיר סובר כר"ש דלפני זמנו בשום חמץ אינו עובר עליו ולא מהך הקישא דיליף ר"ש אלא מטעם אחר דכיון דכולהו קראי מצריך להו ר"ש לעיל ממילא לית לן קרא על לפני זמנו וכקושיית התוספת לעיל דף כ"ח ע"ב בד"ה א"כ ואין להקשות א"כ מאי מיתיב רב הונא מהמחהו וגמעו אם חמץ הוא ענוש כרת ודלמא הך ברייתא ר' יהודה היא דאית ליה קרא ללפני זמנו ואם כן לפני זמנו הוא דאיתקיש דבעינן דברים שיוצא בהן י"ח מצה אבל תוך זמנו לא איתקיש ולכך חייב כרת ורשב"ל סובר כר"ש ועל כרחך תוך זמנו איתקוש ונראה דשפיר אותיב דהרי רשב"ל עצמו מפרש שם בחולין טעם הדבר מקרא דנפש לרבות את השותה ועל קרא לא שייך למימר ר"י היא:
ועפ"י הדברים הנזכרים יש מקום ליישב דברי הרי"ף שמביא הרא"ש דסובר דמי פירות ואפילו עם מים מותר לגמרי ומביא ראי' מריב"ל דלקמן דף ל"ו ע"א וכתב שאין שום אמורא חולק בדבר ולדידי גם לרשב"ל שום איסור אין בו אפי' בתערובת מים וקשיא קושיית התוס' דלמה אמר אין חייבין על חימוצו כרת ולא רציתי להאריך וסמכתי על המבין שיבין מדעתו והנחתי להמבין מקום להתגדר בו: