צל"ח/ברכות/יג/ב
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
איכא דמתני לה אהא דתניא וכו'. לכאורה אין שום חילוק בין הני תרי לישנא דהרי רב אחא משום ר"י היינו ממש ר"ע דלדברי שניהם פ' ראשונה כולה צריכה כוונה דפרק דאמר ר"א היינו כל פרשה ראשונה וכמו שפירש"י בד"ה בפרק ראשון וכו' וא"כ מה הפרש יש בין מאן דמתני להא דר' יוחנן על דברי ר"ע ובין מאן דמתני לי' על דברי רב אחא משום ר"י. ונראה שההפרש ביניהם דר"ע דאמר שכל הפרשה צריכה כוונה היינו צריך ואין לו תקכה ואפילו בדיעבד אינו יוצא וכדחזינן בדברי ר"מ לקמן שאמר על פסוק שמע ישראל ע"כ צריכא כוונת הלב היינו שאפילו בדיעבד לא יצא אם לא כיון לבו וכמבואר בדברי הרמב"ם פ"ב הלכה א' ובש"ע סימן ס' בסופו וסי' ס"ג סעיף ד' וא"כ גם דברי ר"ע שאמר כל הפרשה כולה צריכה כוונה היינו שאפי' דיעבד לא יצא וע"ז אמר ר"י הלכה כר"ע אבל לכתחלה אפשר דסובר ר"י דגם פרשה שני' צריכה כוונה וכת"ק דרב אחא אבל לקמן דברי ר"א משמי' דר"י דאמר שוב א"צ ודאי משמע דאפילו לכתחלה א"צ וע"ז אמר ר"י הלכה כר"א א"כ הכריע ר"י דאפי' לכתחלה אינו צריך:
שם ההוא מבעי' לי' לכדר' יצחק וכו'. ואין להקשות ומאי חזית שעל לבבך שבפ' ראשונה נאמר על הכוונ' ועל לבבכם שבפ' והי' לקביעת מקום נגד הלב ואימא איפכא שעל לבבך היינו נגד הלב והרי הרמב"ם בפ"ד מתפילין מביא באמת קרא דעל לבבך שיהי' נגד הלב ואף שאין באן קושיא מסוגיא זו על הרמב"ם דהרי לשטתו שפוסק בהל' ק"ש כר"מ דגם פרשה ראשונה א"צ כוונה רק פסוק ראשון וא"כ גם על לבבך שבפ' ראשונה הוא נדרש שיהיו נגד הלב אבל עכ"פ חזינן שגם על לבבך נוכל למדרש שיהי' נגד הלב וא"כ מנין לר' זוטרא למדרש על לבבך לכוונה ועל לבבכם לנגד הלב ודלמא איפכא. ונראה דמסתמא פרשה ראשונה שהיא קבלת עול מ"ש וכמו"ש לעיל בשם הב"י דכל הפרשה היא קבלת עול מ"ש צריכה כוונה. ועוד נלע"ד דבפרשה שני' דכתיב ושמתם על לבבכם לשון שימה מתפרש יותר על התפילין. וגם בדברי ר' יאשי' דדריש ודברת בם שבפ' שמע לענין קריאה של ק"ש ולדבר בם שבפ' שכ' על דברי תורה הוא ג"כ מכח הוכחת הכתוב וכמפורש ברש"י בד"ה ה"ג וכו' כדמוכח קרא ולר"מ דסובר דגם פרשה ראשונה א"צ כוונה רק פסוק ראשון א"כ ודאי דדריש גם על לבבך שבפ' שמע לענין קביעת מקום ולבן הביא רבינו הרמב"ם קרא דעל לבבך בהל' תפילין לקביעת מקום נגד הלב:
שם אמר רב נתן וכו' עד על לבבך בעמידה וכו'. כתב הרי"ף ולית הלכתא לא כר"נ ולא כר' יוחנן דקיי"ל כרבא דפסק כר"מ וכו' וכבר ראינו מי שדחה דברי ר"י מדפסק רבא כר"מ ופסק כר"נ והדין פיסקא לאו מעליא דכי היכי דדחי דברי רבא את דברי ר"י ה"כ דחו דברי ר"נ. והרא"ש כתב בשם הראב"ד דבעינן עמידה עד על לבבך משום דחשיב קריאת עראי והא דלא בעינן בכל הפרשה עמידה משום קריאת עראי היינו משום דפסוק דבתרי' כתיב ובלכתך בדרך אלמא דקורא במהלך עכ"ל הרא"ש בשם הראב"ד. ולענ"ד צ"ע דא"כ למה אסרו הרמיזה והקריצה בכל הפרק שהרי גם זה הוא משום עראי וכמו"ש הראב"ד עצמו ולמה לא נימא כיון שגם ההילוך חשיב עראי ואפילו הכי הכתוב התירו אחר פסוק בכל לבבך ה"נ הרמיזה והקריצה וצ"ל שהליכה שמפורש ההיתר בכתוב לא הי' יכולת ביד חכמים לאסרו משא"כ הרמיזה בעינים והקריצה בשפתים אסרו חכמים בכל הפרשה ור' יוחנן דהצריך עמידה בכל הפרש' ולא אשגח בקרא ובלכתך בדרך נלע"ד דר' יוחנן דטעמי' משום כוונה איכא למימר דודאי יש בני אדם שדעתן נכונה מאד ולא יבלבל ההילוך מחשבתו וכוונתו ובאלו קאמר קרא ובלכתך בדרך וקרא לא אתי אלא לאפוקי מב"ש לעיל דףי"א ע"א אבל רוב ב"א ההילוך מבלבל כוונתן ושפיר אסרו חכמים ההילוך בכל אדם משום לא פלוג אבל מטעם עראי אין חילוק וכל ב"א שוים בזה וכיון שהתירו הכתוב בפירוש התירו לכל אדם מפסוק שאחר על לבבך ואי אפשר לחכמים לאסרו:
שם אלא מפני הכבוד היינו דר"י. הקשה מהרש"א ודלמא לר"מ גם באמצע משיב שלום לכ"א ואהא פליג ר"י דאינו משיב רק מפני הכבוד. ונלע"ד דא"כ לא הוה לי' לר"י למימר רק באמצע שואל מפני היראה ומשיב מפני הכבוד ולמה הזכיר ר"י בין הפרקים כלל כיון דלא נחלק על ר"מ בבין הפרקים כלל ועיין מ"ש במשנתינו:
שם חסורי מחסרי וכו' הא דהוצרך למימר ח"מ ולא משני סתם זו ואצ"ל זו קתני והרי מצינו כמה פעמים בש"ס דתני תרי מילי שהם זו ואצ"ל זו ועיין בספר קול הרמ"ז ונלע"ד דודאי היכי דליכא למיטעי בבתרייתא רק שהוא מיותר דשמעינן לה מקמייתא שייך למימר זו ואצ"ל זו קתני וע"ד שאמרו ג"כ במלתא דכתיבא באורייתא דמלתא דאתי' בק"ו טרח וכתב לה קרא אבל היכי דע"י הך יתורא אתי למיטעי לא ה"ל למתני דבר הגורם למטעי והרי כאן איכא למטעי דמשיב היינו מדרגה יותר משאלה וכמו שהי' סובר המקשה אלא שהי' קשה לו דא"כ היינו ר"י והיינו שאנן אי אפשר לן לפרש כן דא"כ היינו ר"י אבל עכ"פ ר"מ עצמו איך נתן מקום לטעות בדבריו ולומר דר"מ סמך עצמו על דברי ר"י בר פלוגתי' שמדבריו נלמד כוונתו של ר"מ הוא דוחק ולכן הוצרך לומר חסורי מחסרא ור"מ בעצמו פירש דבריו היטב:
תוס' ד"ה שואל וכו' אבל באמצע שמנה עשרה אסור דמשמע לקמן וכו'. יל"ד למה הוצרכו להביא ממרחק ולמילף ק"ו מבין גאולה לתפלה והלא הוא מימרא מפורשת בדף ך"א ע"ב דהאמר דכ"ע מיהו מפסיק לא פסיק ואפשר לומר דהיינו לכתחלה שאין לו להתחיל להתפלל על דעת שכישמע קדושה יפסיק אבל אם הוא מתפלל לפי דרכו ופתאום באמצע תפלתו שמע ש"ץ אומר קדושה אפשר שמפסיק ואומר קדושה ולכן הוצרכו להביא מפרק אין עומדין שאינו מפסיק בין גאולה לתפלה וק"ו באמצע התפלה. ואף דאמרינן שם בדף ך"א מ"ס יחיד אומר קדושה וכו' וא"כ ממילא מוכח דגם אם התחיל ושומע הש"ץ אומר קדושה אינו מפסיק דאל"כ מה בכך שסובר שיחיד אומר קדושה אכתי צריך להמתין מלהתחיל להתפלל דאם יתחיל יצטרך להפסיק באמצע תפלתו לומר קדושה איכא למימר דזה תלוי בזה שאם יחיד אומר קדושה אז אינו רשאי להפסיק באמצע תפלתו שהרי הוא אומר ביחיד ולכך אינו מפסיק לומר עם הש"ץ אבל לדידן שאין יחיד אומר קדושה אפשר שבדיעבד אם כבר התחיל להתפלל מפסיק לומר קדושה עם הציבור ולכך הוצרכו להביא ראי' מפרק א"ע:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |