פתחי תשובה/יורה דעה/שעה
| < הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף |
|
טור ומפרשיו ארבעה טורים שו"ע ומפרשיו שולחן ערוך
|
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
(א) אחרת. עיין באר היטב בשם ש"ך ועי' בסידור תפלה של הגאון מליסא שכתב דמ"מ אם חלצו הסנדל ונהגו אבילות קודם שבאו הקוברים מביה"ק והיה סמוך לחשיכה ואח"כ באו הקוברים מביה"ק בלילה ואמרו שנסתם הגולל כשהיה יום קצת אף שהאבלים לא ידעו מזה רק שמספק נהגו אבילות עולה להם למנין ז' ול' וכן מוכח ממ"ש רמ"א בס"א היה סבור כו' ואח"כ נודע שטעה. משמע שאם אח"כ נודע שנהג אבילות כדין עולה לו מה שהתאבל:
(ב) סוף. עבה"ט ועי' בתשובת מהר"א בן חיים סי' י"ג מ"ש בזה:
(ג) שיצא קול. עיין באר היטב סק"ז דמיירי בענין שמותרת אשתו להנשא כו' ועיין בתשו' חינוך בית יהודה סי' צ"א באחד שנאבד ר"ל ולא נודע מה היה לו והורה שבניו לא יאמרו קדיש עליו דג"כ יש לחוש לתקלה כמו באבילות וחכם אחד חולק עליו ומחלק בין אבילות לאמירת קדיש והוא ז"ל חזר והשיב לו להעמיד דבריו והסכימו עמו כמה גדולים וכתב דמ"מ יעשו נחת רוח לנשמת המת באופן שלא תבא לתקלה כגון לברך בהמ"ז ולהפטיר ולהתפלל לפרקים במקום שאינו דוחה שאר אבלים ואם היתום קטן יש לעשות פעולות אחרות כגון ליתן לצדקה עבורו ולשכור אחד ללמוד עבורו ע"ש. ועי' בתשו' שבות יעקב (ח"ב סי' קי"ד) שהקשה מש"ס דכתובות דף ס"ב דא"ל ר' ינאי כפו מטתו אע"ג דודאי ע"פ אומדנא כזה שאינו מוכח אין משיאין את אשתו ולכן מחלק דדוקא בנאבד בעלה אין מתאבלין אא"כ בעדות ברור שמשיאין את אשתו משא"כ בהלך בעלה למקום קרוב שאפשר להתוודע הדבר תוך ימי אבלה אין מוחין להתאבל עליו כיון דהוא מילתא דעבידא לגלויי ע"ש עוד. עי' בתשו' כנסת יחזקאל (סוס"י נ"ג) כ' אף שמבואר בש"ע שאין מניחין בניו ואשתו להתאבל אבל אני נוהג מאחר שכבר מפורסם ששולחין שו"ת לרבנים אני מתיר לבניו להגיד קדיש בביתה לעשות מנין שבזה איכא פרסומי מלתא ולא חיישינן שיבא אחד ויעיד שפלוני מת סתם וגם לאשתו ובניו אינו מוחה לילך בבגדי חול אף בשעת אבל לא ללבוש בגדי אבל עכ"ל ע"ש. [ועי' בתשו' חתם סופר סי' שד"מ אודות נער פנוי שנטבע במים שאל"ס אי מתאבלין עליו כיון דליכא חשש היתר עגונה וכתב שדבר זה במחלוקת שנוי דהגאון מהר"ם בן חביב בס' עזרת נשים בא"ע סי' י"ז ס"ק ס' פשיטא ליה שלא יתאבלו אפילו על רווק משום גזירה לגזירה וכן הוא משמעות הש"ך כאן אף בתשו' שבות יעקב (ח"א סי' ק"ג) פשיטא ליה טובא דברווק מתאבלים והשיב על הש"ך וכיון דאיכא פלוגתא בזה הנה אם היו חולקים בדין אבילות אם ראוי להתאבל על כיוצא בזה היינו אומרים הלכה כדברי המיקל באבל. אך פלוגתתם רק אי נגזור גזירה לגזירה אבל זולת זה פשיטא דראוי להתאבל על רוב כזה דאפילו על ספק נפל היה ראוי להתאבל רק משום שלא להתיר ערוה כו' א"כ המיקל בגזירה לגזירה ומחמיר להתאבל אין מזחיחים אותו ותע"ב ויש לו על מה לסמוך גברא רבא תשובת שבו"י ע"ש. ועי' בתשו' משכנות יעקב (סי' ס"ט) שבא בשאלה לענין אמירת הבן קדיש אחר אביו אשר מיתתו לא נתבררה בבירור גמור שיהא בה כדי להתיר אשתו. והאריך לבאר שהש"ך וקצת תשובות אחרונים לא הרגישו שיש מחלוקת גדולה בזה בעיקר דין האבילות ורוב פוסקים הראשונים חולקים וס"ל דכל שע"פ רוב הוא מת מתאבלין עליו. גם פסק הש"ע גופיה צ"ע בזה ממ"ש בסי' של"ט ס"ב מי שאמרו לו ראינו קרובך גוסס כו' ובתשו' שבו"י דחק לתרץ הסתירה ולחלק דגבי גוסס שאינה רחוקה מבעלה רק מהלך ד' ימים לא חיישינן כו' (לכאורה לפמ"ש הוא ז"ל גופיה כמו שהובא לעיל בסמוך דברווק מתאבלים. יותר נכון לישב הסתירה דשם מיירי ברווק או אשה אך ז"א כי ברא"ש שלהי מ"ק שממנו מקור הדין דסימן של"ט הנ"ל מבואר להדיא דמיירי באשה שהיה בעלה גוסס אמנם בטור סי' של"ט הובא בשינוי לשון ואפשר שבכוונה מכוונת שינו הטור וש"ע מלשון הרא"ש ול"ק הסתירה הנ"ל ודוק) אבל באמת הם דעות חלוקים ולדעת מהר"ם והרא"ש והטור גם במים שאל"ס אזלינן בתר רובא כו' וגם במשאל"ס גופא נמצא מחלוקת מפורשת כי בת' מהר"ם ב"ב הביא תשובת ר"ש בן אברהם שכתב בהדיא דהנטבעים במשאל"ס מתאבלין עליהם משעה שנתייאשו לבקש אף שאשתו אסורה להנשא וכ"כ בס' הראב"ן רק לענין אנינות הביא שם מחלוקת אם אסורין בבשר ויין כ"ז שלא נתייאשו לבקש. ולפ"ז מאחר דהרשב"א והראב"ן והר"ם וטור ומרדכי כולהו בחדא שיטה קיימו לחייב באבילות ע"פ רובא ודאי יש מקום לחייב גם באבילות במשאל"ס ובפרט במקום שנמצא והוכר בט"ע וסימני בגדיו עם שעדיין לא נתברר כל העדות על מכונו לענין היתר להנשא ומה גם בענין אמירת קדיש שאינו דומה כ"כ לאבילות כמבואר בתשובת שבות יעקב ע"ש]:
(ד) פרסאות. בס' חמודי דניאל כ"י כתב צריך לשער דוקא בפרסאות שהם שמונה אלף אמה ולא מה שאנו נוהגין לקרות פרסה וגם צ"ע שעכשיו אין כל אדם יכול לילך עשרה פרסאות ביום א' ע"כ:
(ה) מי שהתפלל. עי' בתשו' רדב"ז החדשות סי' רס"ח מבואר שם דמי ששמע שמועה קרובה בין השמשות חשבינן בין השמשות מן היום ומונה אבילות מאותו יום ע"ש:
(ו) שמונה מיום המחרת. עי' בתשו' חינוך בית יהודה סי' פ"ג שכתב דדוקא לענין אבילות אבל לענין היארציי"ט אם אירע שמת אחר ערבית ועוד היום גדול בין שהוא בימות החול בין שהוא בע"ש לעולם חשבינן ליממא לקבוע יא"צ ביום שעבר ע"ש:
(ז) מיום המחרת. ואם מניח תפילין ביום המחרת עי' מ"ש לקמן סי' שפ"ח מזה:
(ח) אינו עולה. עיין באר היטב ס"ק י"א מ"ש בשם הראנ"ח וכ"כ בתשו' חינוך בית יהודה סי' נ"ג:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |