פתחי תשובה/חושן משפט/רצא
| < הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף |
|
טור ומפרשיו שו"ע ומפרשיו שולחן ערוך
|
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
(א) והוא קבל עליו לשומרו כו'. ע' בתשו' צ"צ סי' כ"ג באשה אחת שלקחה תינוק של אחותה על זרועותיה לילך עמו לרחוב ואחותה נתנה ליד בנה התינוק. דינר א' לשחוק בו ונאבד אח"כ הדינר מן התינוק ותובעת אם הילד שתשלם לה הדינר ואמרה שסמכה על אחותה שתהא משמרתו ופסק שהאשה פטורה מלשלם כיון שאחותה לא אמרה לה כלום בעת שנתנה הדינר ליד התינוק גרע מהנח סתם ולא קיבלה עלה שמירה כלל ואפי' אם אירע שהאשה שהיתה נושאת התינוק נטלה הדינר מיד התינוק והחזירה אותו ליד התינוק נמי פטורה דמעיקרא אבידה מדעת היא כו' עש"ב. וע' בס' שער משפט לעיל ס"ס צ"ו שתמה עליו שלא הזכיר דברי הטור וש"ע והסמ"ע בסי' שמ"ט ס"ב דמבואר שם דרבעל צריך לישבע ש"ש אע"ג דלא קיבל עליו שמורה והיינו משום דמסתמא קיבל עליו השמירה וה"ה בנד"ז מסתמא כשמסרה אחותה המטבע לתינוק סמכה עלה שתשמרנו יפה כיון שאין התינוק בן דעת והיא נמי מסתמא קיבלה על עצמה כן ומסיים דצ"ע לדינא ע"ש. ולע"ד אין כאן תימה לפי המבואר בב"ח בסי' שמ"ט שם הטעם דהבעל צריך לישבע הוא ע"פ דברי הרמב"ם שהביא הטור והש"ע בס"ס שמ"ו באם הודיעה את בעלה שהיא שאולה ה"ז נכנס תחתיה כיון דהבעל בנכסי אשתו דין לוקח יש לו כו' עש"ה וזה לא שייך כאן ובפרט דהרב בעל צ"צ הוא תלמידו של הב"ח ז"ל ונמשך אחריו ברוב הוראותיו. ועמ"ש בזה בסי' שמ"ט שם:
(ב) פירותיו לחצירו. עבה"ט שכ' אבל אם הכניס עינינו לבית כו' ועי' בנה"מ סק"ח שכ' טעם החילוק שבין חצר לבית הוא דבהילוך דבחצר לא קפדי אינשי ותיב ונטור קאמר אבל בבית דאהילוך דבית קפדי אינשי כמבואר בסי' קנ"ד בסמ"ע סק"ז וא"א לומר דתיב ונטור קאמר וע"כ עול ואנטר לך קאמר כו' ע"ש. וע' בתשו' זכרון יוסף סי' א' אודות שטען הנפקד כי בעת שבקשו ממנו להצניע אמר בפי' בזה"ל (ווארום וויל איך איהם ניט אויף הייבען עס שאדט מיר דאך נישט) (פי' למה לא אקבלנו הלא לא מזיק לי דבר) והיה כוונתו בזה שאינו מקבל עליו דין שומר כלל רק שביתו מוכן לזה לגמול חסד בזה נהנה וזה לא חסר ולכן דקדק לומר לשון הנ"ל שמורה בהדיא שיהיה על אופן שלא יגיע לו היזק כלל משא"כ לשומר שעכ"פ צריך לישבע כו' וכ' דטענה זו אין בה ממש ובודאי הוי שומר חנם דלא גרע מהנח לפני ואפי' באמר הנח סתמא בביתי קיבל עליו נטירותא כמ"ש הש"ך בסי' רצ"א כו' ונ"ל ברור דאפי' לפי פשטות דברי הרא"ש דבבית לא מקבל נטירותא הני מילי באחד שביקש רשות מחבירו להכניס דבר לביתו וא"ל הנח די"ל דעתו הי' שיניחהו שם וישמרנו בעצמו או ישכור איש לשומרו משא"כ בנ"ד שאמרו לו שרוצים להשליש אצלו הנדן ויהיה מופקד אצלו עד שעת החתונה והמה ישובו לביתם ולעירם אין ספק שקיבל עליו השמירה דאם הוא לא ישמרנו אחרי שידוע לו שלא ישארו פה רק ישובו למקומם ודמי ממש להך דהרא"ש בהניח מנעלים על החמור כו' וגם בלא"ה אפי' לדברי הנפקד לשון אקבלנו בלשון אשכנז (אויף הייב) ודאי משמעו בלי ספק אשמרנו ואינו ענין כלל להנח לפני או הנח סתם. ומה שטען דבמה שאמר הלא לא מזיק לי דבר התנה שלא יקבל שום אחריות ושיהיה פטור אפי' משבועה זה הבל דלשון זה לא משמע תנאי כלל אלא פטומי מילי שבטוח לנפשו שלא יקרה לו שום הפסד ע"י זה באשר שלא עלה על דעתו שיוגנב מעמו דאם היה דעתו לתנאי הי' לו לומר בלשון תנאי ע"מ שלא יקרני שום הפסד או אם לא יקרנו או שאר לשון מלשונות התנאי ואפי' הוה אמר בלשון זה אקבלנו ולא יגיע לי עי"ז שום נזק לא הוי תנאי וכדאמרי' במס' ביצה סוף ד' י"ט כו' ועי' בש"ך סי' רנ"ג ס"ק ט"ז כו' ולכן פשוט בנ"ד שאמר בפירוש אצניעהו ובלא לשון תנאי הוי ודאי ש"ח וחייב בפשיע' עכ"ד ע"ש:
(ג) וסופו באונס. עבה"ט שכ' בתשו' רש"ך כ' דאפשר כו' עד ואינו נ"ל. וע' בזה בשיטה מקובצת ב"ק דף נ"ב ע"ב סוד"ה ושכיחי גמלים עש"ה:
(ד) הרי זה פושע. עבה"ט שכ' וכתב בת"ה סי' של"ג שומר שא"י כו' מתוך שאיל"מ כו' וע' בתשובת זכרון יוסף סי' א' אות י"ב י"ג מ"ש בזה:
(ה) ובמקום המשתמר. עיין בתשו' שיבת ציון סי' צ"ט אודות שומר שהניח מעות ניירות שטרי הקיסר יר"ה שקורין (איינלעזינג שיינע) בכרך נייר והניחם בכיס שבחיקו במקום שמניח מעותיו וכתב דזה הוי פשיעה כי מנהג העולם להניחם בתוך אמתחת של עור שקורין (פארטעפילנע) ואותו אמתחת נותן בתוך כיסו שבחיקו ואם זה לא עשה כך רק נתן הניירות בכרך נייר בעלמא והניח בכיסו הוי פשיעה כי אדם עשוי למשמש בכיסו בכל שעה ומחמת דקותן ומעט הכמות המה קלים ויכולים הניירות להשמט וליפול ארצה בלי הרגשה ואין זו שמירה מעולה המוטלת על השומרים ובשלו הוא רשאי כו' ולכן אפי' אם הוא שומר חנם חייב בפשיעה זו ע"ש:
(ו) וכפי הזמן. עבה"ט וע' בתשובת זכרון יוסף חח"מ סי' א' במעשה שראובן והמיועד להיות חתנו השלישו אצל שמעון מעות נדוניא צרור וחתום על ל' יום וקיבל עליו להצניע והוא הניחו בארגז סגור שבו היו מלבושים יקרים ואיזה כפות כסף ולסוף כאשר נתאחר אצלו נאנס הפקדון הנ"ל ע"י אנשי מלחמות שבאו בלילה ושללו כל אשר מצאו בארגז הנ"ל ועתה תובע ראובן משמעון יען כי לא שמר כדרך השומרים כו' וכתב בזה הגאון השואל לחייב את שמעון דפושע הוא (והוי תחלתו בפשיעה וסופו באונס) במה ששם הפקדון בארגז הזה שהיה לו להניח בתיבת ברזל שלו להצניע אצל מעותיו ובפרט שכמה פעמים נתן הוא או אשתו רשות להמשרתת או אחד משאר בני הבית לפתוח הארגז להוציא בגדים או (קאפע וצוקר) ואפילו אם נימא דהארגז ההוא שמירה מעולה לפני גנבים דבית ומחוץ מ"מ לענין נורא פשיעותא היא כו' ובפרט אם יתברר כטענת התובע שבמקום הנפקד נתפרסם ביאת השונאים ואף אם לא יתברר שהנפקד עצמו ידע מזה מ"מ מסתמא חברא חברא אית ליה ואם גם יתברר שהנפקד לא הטמין מדיליה כלום מ"מ יכול המפקיד לומר דבשלו הוא רשאי ולא בשל אחרים כו'. והוא ז"ל השיב לו דמה שמחזיק בפשיטות לפושע במה שלא הניחו בתיבת ברזל שלו אשר שם שם לו חק להניח בו מעותיו לדידי מבעי' לי טובא ובפרט להוציא ממון בלי ראיה ברורה דמי גרע ממה שהביא הב"י בשם תה"ד מי שהטמין כד מלא זהובים תחת המטה כו' וממ"ש הד"מ בשמו דאע"ג דלא הניח הפקדון לתיבתו פטור דלאו דוקא כיפה כו' וכן מה שהביא הב"י מן הירושלמי נעל כראוי ונתן בשידה תיבה ומגדל ונתנם במקום שרגיל ליתן שם חפציו כו' דאטו בכל המקומות הנ"ל מיירי כשמונחים גם מעותיו שם כו' וכל המפקיד ע"ד המנהג בזמנו הוא מפקיד והמנהג בזמנינו להניח אפי' פקדון מעות צרורים בתיבה מסוגרת וכיוצא והא דלא הניחו בתיבת ברזל שלו אפשר שכבר היה מלא על כל גדותיו או מפני שאינו פותחו רק לעתים רחוקים ופקדון היה צריך להחזיר לפי דעתם תיכף אחר ל' יום ולאחר כלות הזמן סבר כל שעתא ושעתא השתא אתי. ואין סברא לומר דלא הוי שמירה מעולה בארגז הזה משום דדרכו להפתח ולהוציא מתוכו דבר בכל עת שהרי מבואר במהרי"ק ובש"ע סי"ט דאם הפקיד מעות שאינם צרורים שמותר להשתמש בהם א"צ לקברם בקרקע אפי' לדינא דש"ס משום שצריך להוציא ממנו מעות בכל שעה הא קמן דאע"פ שפותחו וסוגרו בכל עת ובכל זמן מ"מ שמירה מעולה מקרי וגם מה שחשבו לפושע משום שנתן רשות להמשרתת לכנוס ולהוציא דבר מן הארגז זה אינו כיון שלא מסר שמירת הארגז והמפתח רק לאשתו ולבני ביתו הדרינן לכללא דכל המפקיד ע"ד אשתו ובניו וב"ב הוא מפקיד רק דלפ"ז היו צריכין גם אשתו ובני ביתו לישבע שבועת שומרין ושלא הניחו לפותחו ע"י אחד מב"ב הקטנים כמבואר שם סעיף כ"א כו' וגם מ"ש דהוי פושע לענין נורא זה אינו וכמ"ש בתשוב' מהרח"ש סי' פ"ט דלא הוי לצריפא דאורבני דבש"ס (ובש"ע לעיל ס"ו) דעלולה היא להדלק ולהשרף מהרה משא"כ ארגז וכיוצא כו' ומנ"ל להוציא ממון מיד המוחזק ע"פ שקול הדעת בסברא בלתי ברורה. ומ"מ הנני מסכים לדינא לחייב הנפקד מטעם האחרון לבד שהוא עשיר מאד מפני שכבר נתפרסם שם שאנשי חיל המלחמה ממשמשים ובאים וידוע לנו שיש בהם שוללים וחומסים גשושאי טפוחאי א"כ הדרינן לדינא דש"ס דכספים אין להם שמירה אלא בקרקע כו' ואף שבשעת קבלת מעות הפקדון והנחתו בארגז היה הפקדון משומר שם מ"מ חשיב פושע במה שלא פינה לאחר ששמע מביאת האויבים למקום אחר כדמוכח ממ"ש לעיל סי"ו ואם נתאחר למוצאי שבת כו' וליכא למימר נמי כיון שראובן וחתנו השלישו אצלו רק על ל' יום א"כ בכלות הל' יום כלתה שמירתו זה אינו כמבואר בסי' ע"ד ס"ג בהגה ובסמ"ע וש"ך שם ובסי' רצ"ג ס"א דאפילו בכלות הזמן שקיבל עליו השמירה צריך עכ"פ לומר להמפקיד טול פקדונך וזולת מה מחיוב לשמרו כמקדם וא"כ בנ"ד היה לו לשמעון הנפקד להזהיר את ראובן וחתנו בפני עדים ולומר להם בואי וטלו הנדן שאיני חפץ לשמרה עוד אז לו לקחתה מן הארגז ולשומו במקום מוצנע ומכוסה ומדלא עביד הכי פושע הוא ומחייב לשלומי כל סך הנדן אשר הפקד אתו ככשורא לצלמא עכ"ד ע"ש עוד בענין שהחתן תבע שבאם יסרב שמעון לשלם שיתן לו החותן נדוניא אחרת כו' והובא לעיל סי' ע' ס"ה ס"ק ג':
(ז) צרורים ומונחים בידו. עיין בתשובת מהרי"ט חח"מ סי' קט"ו שכתב ונראה בעיני כי בדוכתא דשכיחי אנשי חיל ששומטים מיד בני אדם פשיעה היא להוליד בידו כסף או זהב כי אם עבר ורמס וטרף ואין מציל. וזה הוא דרכן של בני אדם בעלי דעה לצרור ולהניח בחיקו ולתוספת שמירה שלא יפול מחיקו קושר ראש הסדין באזורו נמצא שמור מגנבה ושמור מאבידה כו' ע"ש:
(ח) ומונחים בידו. עבה"ט וע' בתשובת חתם סופר חח"מ סי' קס"ח בלשון השאלה שם (ויובא לקמן סי' שמ"ו סק"א במעשה שבן השותף שהיה בידו צרור השותפות בנסעו למקום מלאכת השותפות ושמו בתפיסה שלו עם מעותיו של עצמו והניחו בכיס התפור בבתי שוקים ובדרך אבד כל המעות וכתב דזה הוי כעין פשיעה שדרך לצרור מעות בכיס התפור בבגד שעל החזה כו' ע"ש. ולכאורה לפי מה דמשמע קצת מל' השאלה שם שמה שהניחו בכיס התפור בבתי שוקים היה זה במעמד השותפים א"כ י"ל דבכה"ג הרי ראו ונתרצו על שמירה פחותה כזו וסברא זו כתב מהרש"ך ח"ב סי' קס"ט הובא בכנה"ג סי' ע"ב בהגב"י אות י"ט שכתב וז"ל אפי' למ"ד דמלוה על המשכון ש"ש הוי וחייב בגו"א אם הראה המלוה ללוה מקום השמירה ונתרצה ה"ל כאילו התנה בפי' שנפטר בשמירה זו עכ"ל וכפי הנראה האי ונתרצה לאו שאמר מרוצה אני בזה דאי הכי מאי למימרא אלא ששתק (דוגמת מ"ש הרמ"א לקמן סכ"ו מיהו שומר כו' עד ולא מיחה פטור) וצ"ל דהכא היה זה שלא במעמד השותפים ומה שהיה בפני בן השותף הב' אינו מועיל כלום וצ"ע. וע' עוד מ"ש לעיל סי' קע"ו ס"ח ס"ק י':
(ט) הוא מפקיד. עבה"ט שכתב כתב מהרי"ק כו' עד דה"ל להניח תחת מראשותיו כו' ומזה מבואר דאילו באמת הניחו תחת מראשותיו ונגנב פטור לכ"ע אפי' בש"ש דהא כאן היה המעשה בש"ש אך באמת הד"מ והסמ"ע קיצרו מאד בהעתקת דברי מהרי"ק כי סמכו על המעיין שם וז"ל מהרי"ק ואשר שאלת בראובן ששלח את שמעון בשכירות וויניזייא לעשות שליחות ושכב בחדר עם שאר אנשים נכבדים ובאו גנבים שודדי לילה וגנבו לג' מהם בגדים עם כיסם ולשמעון היה לו מעות בכיסו גם משלו גם משל ראובן משלחו ועתה נתעצמו בדין וכל אחד תובע לחבירו ראובן תובע לשמעון שישלם לו מעותיו כדין ש"ש שחייב בגניבה ואבידה ושמעון תובע לראובן אדרבה שישלם לו מעותיו שהיו שלו מאחר שבשליחותו אירע זה נראה לע"ד דבר פשוט שראובן פטור ממעות שמעון כו' אך שמעון השליח חייב באחריות מעות ראובן משלחו כיון שהוא ש"ש עליהם כאשר כתבתי שראובן פורע שכרו ולא מבעיא לדברי ר"י (הוא הי"א שבש"ע לקמן סי' ש"ג ס"ב) שפסק דש"ש חייב אפי' בגניבת כספים מן הקרקע כו' פשיטא דכ"ש הכא דש"ש חייב אלא אפי' לדברי האומר דש"ש פטור מגניבת כספים בקרקע (עש"ך שם) פשיטא דהיינו דוקא היכא שנתנו בקרקע דאין לך שמירה מעולה מזו והרי אונס גמור דמאי ה"ל למיעבד אבל הכא פשיטא דלא חשיב אונס גמור שהרי היה בידו להשמר מזה והיה לו להניח כיסו תחת מראשותיו או קשורה לו בזרועי או להצניע במקום המוצנע שלא ימצאנו כגנב ואפי' היה ש"ח קרוב אני לומר שהיה חייב לשלם בכה"ג דחשיב פשיעה כו' כ"ש וכ"ש דשומר שכר חייב כו' עכ"ל ע"ש ומשמע מדבריו דמה שהיה פטור אילו הניחו תחת מראשותיו זהו דוקא לדעת החולק על ר"י ודס"ל ש"ש פטור מגניבת אונס אבל לדעת ר"י וסייעתו (דהיינו הרא"ש והטור והש"ע וכ"נ דעת הסמ"ע בסי' ש"ג שם) אפי' הניחו תחת מראשותיו היה חייב ש"ש ולא עדיף מאילו טמנו בקרקע בעומק כו' ועוד נראה לכאורה דאפי' לדעת החולק על ר"י הנ"ל (דהיינו המרדכי ומהרש"ל וכן הסכמת הש"ך) לא היה פטור בהניח תחת מראשותיו אלא דוקא בנידון השאלה שם ששכר בחדר עם אנשים מכובדים אבל אם לא היו מכובדים היה חייב משום דהוי תחלתו בפשיעה לגבי אנשים שלנו עמו (ע' ברמ"א סעיף זה שכתב וכן אם הניח אחרים כו' אע"פ שאינן בחזקת גנבים כו') וצ"ע. ומה שכ' הבה"ט בשם סמ"ע ודוקא בזה כו' אבל אם נאבדו המעות בדרך הולכה עי' לקמן כו' כפי הנראה חסר כאן תיבה אחת וצ"ל בדרך הולכה פטור ור"ל משום שהניח במקום שמניח מעותיו וכמ"ש הש"ך הובא בבה"ט ס"ק הקודם ומה שרמז לע' בסי' רצ"ב ס"י כונתו דאם נאבד קצת מעות וא"י של מי נתבאר שם בהגה. ועי' בתשו' גליא מסכת סימן י"ג בעובדא כיוצא בו באחד שנתן מעות לבעל עגלה שיקנה עבורו מלח בפנקס ושכרו שיביאם לעירו ובדרך לן בשדה עם שיירא ושם המעות בתוך בגד עליון שלו הנקרא חאלאט והניח החאלאט עם המעות מראשותיו ושכב עליו ונגנב החאלאט עם המעות. והשיב ע"ז באריכות דהבע"ג חייב לשלם דמה דהלך לישן בעידן דניימו אינשי ולא חטפתו שינה לאונסו לא מיקרי אונס וחייב אפי' להחולקים על הר"י וסייעתו כו' ומה שהניח בתוך החאלאט והניחו מראשותיו לאו שמירה היא כלל לגבי כספים ועובדא דמהרי"ק שאני שהיה ישן בתוך חדר ועם אנשים מכובדים כו' ועוד דמהרי"ק קאמר שהיה לו להניח כיסו תחת מראשותיו והיינו שהי' לו להניח המעות עצמן בלא הבגד ואז היה שמור טובא כי אין רואה ואין יודע שמונח שם איזה דבר אבל בנ"ד שהניח בתוך החלאט ובודאי היה מורשו לבר והיה נראה קצותיו חוץ מראשותיו אין זו שמירה כלל ואף שישן עליו הוא בדרך ובשדה שכיחי עוברים ושבים ושכיחי גנבי ובפרט בלילה כו' ע"כ מעיקר הדין חייב הבע"ג לשלם אמנם בזה וכיוצא בזה ראוי והגון ליכנס לפנים משוה"ד כמבואר בש"ס ס"פ האומנין וכמ"ש הטור ר"ס ד"ש כו' עכ"ד ע"ש עוד שהעיר ג"כ ע"ד הד"מ והסמ"ע הנ"ל דלאיזה צורך הביאו דברי מהרי"ק הנ"ל אחרי שהם לא הזכירו כלל בסי' ש"ג דעת החולקים על ר"י וכפי הנראה הסכימו שם לפסק הר"י וסייעתו דש"ש חייב בגנבת אונס א"כ הכא פשיטא דחייב בכל ענין וצ"ל שהביאו להורות דאף ש"ח יש לחייבו משום דהוי פשיעה כו' ע"ש. ומ"ש הבה"ט עוד וכתב הש"ך דבתשובת ר"י לבית לוי תמה על רש"ך שכ' בפשיטות דהיינו דוקא בש"ח שהרי כתב הב"י כשם רי"ו כו' הנה באמת גם הב"י בבד"ה הביא בשם הריטב"א דדוקא בש"ח ע"ש והוא כדברי מהרש"ך אולם בש"ך לעיל סימן ע"ב בס"ק קל"ד (עבה"ט שם סקפ"ו) הביא ג"כ דברי' הבד"ה בשם הריטב"א אלו וחולק גם עליו שכתב שם וז"ל וראיתי בבד"ה סימן רצ"א שכתב בשם הריטב"א דהא דאמרי' ע"ד אשתו ובניו הוא מפקיד היינו דוקא בש"ח ע"ש מיהו בנ"י פרק המפקיד כתב להדיא דה"ה בש"ש וכ"מ להדיא בדברי תלמידי רשב"א שהביא ב"י לקמן סי' רצ"א עכ"ל. הנה מ"ש מיהו בנ"י כו' נראה שכוון לדברי הנ"י שהביא הש"ך לקמן סקל"ג (עבה"ט סקל"ד) ומ"ש וכ"מ להדיא בדברי תלמידי רשב"א כו' נראה שכוון לדברי ת"ר שהביא הש"ך לקמן ס"ק מ"ד ע"ש וע' בקצה"ח שכ' דגם הריטב"א והרש"ך מודים בש"ש שמסר לאשתו ובניו שהמה ש"ח אם איכא עדים שנאנס אצל אשתו ובניו (או שהוא בעצמו ראה ויכול לישבע ע"ז) דודאי פטור השומר הראשון אבל בליכא עדים ס"ל דאין יכולים אשתו ובניו לפטרו בשביעתם ע"ש בסק"ו וסקי"ב וכיוצא בזה כ' בתשו' ושב הכהן ס"ס ט"ו יובא לקמן סכ"ו סקכ"א. וע' בנ"צ מ"ש בדינים אלו באריכות:
(י) כ"ש שהיתה נזהרת. עבה"ט שכ' ודוקא ש"ח אבל ש"ש חייב כו' (ע' בנה"מ) וע' בתשובת נו"ב סי' ל"ו שכ' טעם נכון למה ש"ש חייב דלכאורה אינו מובן דהרי טענה זו עצמה שטוען הש"ח דכ"ש דאי סברא דידי מזהרא טפי שייך גם בש"ש אך הטעם בזה ע"פ דברי הש"ך בסי' ס"ג סק"ז בשם תשובת רמ"א כו' וא"כ ניחא דלגבי ש"ש פשיעה היא מה שלא הודיע שהוא פקדון שאם יארע איזה הפסד תצטרך להציל תחלה את הפקדון קודם לחפצים שלו אבל בש"ח אפי' תדע שהוא פקדון שלו קודם (עמ"ש בס' ש"ג סק"ד) ע"ש. וע' בנו"ב תניינא סי' נ"ה דרב אחד הקשה הלא הנ"י בשמעתין מביא טעם אחר בשם הר"ן דבש"ח הבן טוען דסבר שיקברו אמו הואיל ודרכה היה לקבור מה שלא היה צריך להם אבל בש"ש צריך להודיע לה הואיל ולא די בשמירה בקרקע עד שיהא יושב ומשמר והשיב לו הרב בן המחבר שאביו הגאון ז"ל הוצרך לטעם הנ"ל משום דלהש"ך לשיטתו ליתא להך טעם של הנ"י דהא הש"ך בסי' ש"ג סק"ד הכריע כהנך פוסקים דש"ש אינו צריך להיות יושב ומשמר כו' ע"ש:
(יא) שהרי לא אמר לה עבה"ט עד והיינו כשיש עדים שנאנסה כו' וע' בזה בתשו' עבוה"ג ס"ס קי"ט וגם בס' נה"מ ובספר דברי חיים דיני שומרים סי' א' מ"ש בזה:
(יב) וי"א דפטור. עבה"ט מ"ש ואם היה שומר שכר ומסר לשומר חנם ע' בתשו' דברי ריבות כו' וע' בתשובת חתם סופר חח"מ קס"ח ויובא לקמן סי' שמ"ו ס"ו:
(יג) אפי' אם הוא ש"ח. עבה"ט שכ' ואף אם שומר הראשון שאל בבעלים מ"מ השני חייב ולא מקרי ש"ב כיון דאין הממון כו' ולכאורה אין הבנה לדברים אלו ועיינתי במקור הדין ביש"ש שם וכתב שם בזה"ל ואם השומר הראשון עם השני במלאכתו לא נפטר השני כי לא נקרא ש"ב מאחר דקמה ברשותא דבעלים ולא פטרה התורה אלא שמירה בבעל שהממון שלו וראיה נכונה מפ' השואל דבעי היכא ששכרה האשה פרה מאחרים ואחר כך נשאת כו' עכ"ל ולפ"ז נראה דט"ס יש כאן בש"ך ובבה"ט וצ"ל ואף אם שומר השני שאל בבעלים כו' אבל מדין שומר הראשון אם היתה ש"ב לא איירי כאן ועמ"ש לקמן סקי"ט:
(יד) אפי' אם ידוע לכל שהשני כו'. כ' הסמ"ע משום דמצי א"ל דלא היה לך להאמינו למי שאין לי עסק עמו עכ"ל וע' בנ"צ בענין אם הודה המפקיד לפני ב"ד שגם הוא היה מאמין להשני אם זה מהני לפטרו כמו ברגיל להפקיד אצלו ע"ש:
(טו) לפני המפקיד כ' בדגמ"ר וז"ל ואם שומר מסר לשומר שלא בפני המפקיד אלא שאח"כ הודיע להמפקיד ע"ל סי' קע"ו ס"י ובסמ"ע שם ס"ק ל"ד עכ"ל:
(טז) להפקיד תמיד. עבה"ט וכתב הריטב"א דהא דאמרינן דאי מסר למי שדרך הבעלים להפקיד אצלו פטור דוקא שלא העני ולא נעשה חשוד בינתים עכ"ל הובא בב"י וכתב דגם מדברי הרמב"ם יש לדקדק כן כו' וע"ש וע' בתשו' ושב הכהן סי' י"ז שכ' דמ"ש הריטב"א שנעשה חשוד ל"ד חשוד ממש וה"ה אם איתרע חזקתו יכול לומר איהו לא מהימן לי (עמ"ש לעיל סי ע"א סי"ג סקי"א ובסי' צ"א ס"ג סק"ד) . וע"ש עוד אודות ראובן שבא לשמעון ואמר לו שלוי שלח אותו אליו שיתקן משי ונתן לו המשי ואח"כ בא ראובן לשמעון וא"ל שיחזירם לו אחר שתיקנם וכהיום תובע לוי לשמעון ואמר שעשה את ראובן לשליח להוליך המשי אליו ולא הביא לו בחזרה ומדוע נתן המשי ליד ראובן בלתי ידיעתו ושמעון טוען כיון שראובן הביא לו המשי כשם דהימניה בתחלה כך הימניה בסופו ולכן החזיר לו המשי. מה דינו. והשיב דהדין עם שמעון כיון שלוי שלח ע"י ראובן המשי לשמעון לתקן א"כ האמין לוי לראובן לשלוח על ידו ולכן אין לחייב את שמעון מדין שומר שמסר לשומר כיון שלא מיעט שמירתו דשניהם ש"ש ואף אם נאמר דבעינן דוקא שהבעלים רגילין להפקיד אצלו אבל משום פעם א' לא ע' בב"י מה שהשיג על מהרי"ו (ע' במל"מ פ"א מה' שכירות דין ד') אפ"ה בנ"ד שאותו דבר עצמו שלח לוי ע"י ראובן לע"ד דכ"ע מודו דהוי כאילו מסרו למי שרגיל להפקיד אצלו כיון שלא נשתנה בינתיים ולכן פטור שמעון כו' ושוב הביא דברי הג"א ספ"ק דגיטין המתחלת ראובן ששלח מנה לשמעון לשמרו לו וע"י אותו השליח החזירו שמעון ונאנס בדרך כו' ומסיק וכתב דבנ"ד לא מבעיא לדעת ר' שמחה בהג"א הנ"ל ודאי שמעון פטור כיון שלוי לא דיבר עם שמעון כלל רק שראובן הבית המשי ליד שמעון בשם לוי יכול שמעון לומר ללוי לאו בר דברים דידי את אלא אפי' למ"ש בהג"א שם בשם א"ז דהנפקד נעשה בע"ד של המפקיד לכל הלכות נפקד אפ"ה פטור שמעון משום דהוה כאלו מסרו למי שרגיל ואם אין לראובן לשלם זה תלוי בפלוגתא (דלעיל סכ"ד בהגה) ואין בידינו להכריע לכן אין להוציא ממון מיד המוחזק עכ"ד ע"ש וע' בשו"ת מ"ב בסוף הספר סי' ז' (הובא לעיל סי' קפ"ה ס"ה סק"ב) מעשה כעין זה בשם תשו' הגאונים ודעתם דהדין עם המשלח ע"ש וצ"ע:
(יז) כגון שהראשון היה ש"ש כו'. עש"ך סקמ"ד עד ולא נהירא לי דעת רבינו דהא דאמרי' בש"ס דאפי' ש"ח שמסר לש"ש חייב מטעם דא"ל את מהימנת לי בשבועה כו' עש"ב וע' בנה"מ ובספר שער משפט מ"ש בזה וע' בתשובת שמן רקח ח"א סי' פ"ג מזה. וע"ע בש"מ שהביא בשם תשובת המבי"ט ח"ב בשאלות השניות סי' כ"ג בראובן שנתן לשמעון מטוה לארוג ושמעון נתנו ללוי אורג אחר שלא מדעת ראובן ואחר שארג לוי הבגד תובע ראובן משמעון כי הבגדים שארג הוא לו לא נכנס בהם כ"כ צמר כמו שנכנס עתה שנתנו לאורג אחר וטוען שמא לוי השאיר מן הצמר אצלו ואותך הייתי מאמין ולא ללוי ופסק כיון דקי"ל כל האומנין שומרי שכר הם ושומר שמסר לשומר חייב לכך גם בטענה זו אע"פ שלא היה מחויב שמעון שבועת השומרים אפ"ה כיון דמ"מ חייב שמעון שבועת היסת אף בשאר טענות כמבואר בסי' רצ"ו וכיון שאם היה טוען בנ"ד ברי לי שנשאר לו צמר משלי היה חייב לוי שבועה ואומר ראובן אותך הייתי מאמין ולא ללוי והיה חייב שמעון לשלם והוא ידון עם לוי וכן כשטוען ראובן כי בשאר בגדים כמו זה כשהיה אורג שמעון לא היה נכנס לו כל כך צמר ואם היה שמעון אורג בגד זה והיה טוען עליו ראובן שנשאר בידו צמר לפי מה שהיה נכנס בבגדים אחרים שהיה אורג לו אע"פ שאינה טענה ודאי היה חייב שמעון לקבל חרם שלא נשאר אצלו משלו כלום יכול ראובן לו' לשמעון אותך הייתי מאמין כשתקבל בחרם ולא ללוי עש"ב. והוא ז"ל כתב עליו שדבריו תמוהים מאד כיון שגוף הטענה אינו טענת ברי היאך שייך בזה שומר שמסר לשומר חייב והא אף פשיעה גמורה אם המפקיד אינו יודע כמה היה שוה הפקדון פשיטא דאינו יכול להוציא ממון בספק מאומד הדעת וכ"ש בשומר שמסר לשומר בכה"ג כיון שאינו חייב שבועה דאורייתא וגם התובע טוענו בספק פשיטא דא"צ לשלם ממון בספק בשלמא אם ראובן טוען ברי שנשאר לו צמר ביד לוי אף דשמעון א"י מזה י"ל כדברי הרב דשמעון חייב ול"ד לאומר נגנב לי דבר מהפקדון והלה אומר א"י דנשבע ונפטר דש"ה דה"ל כאומר א"י אם נתחייבתי לך כיון שמעולם לא ידע כמה היה משא"כ אם נתן לו צמר במנין ובמשקל וטוען טענת ברי שנשאר לו מן הצמר ביד לוי ושמעון א"י אם נכנס הצמר בהבגדים או לא ה"ל א"י אם החזרתי לך וחייב לשלם משא"כ אם ראובן נמי טוען בספק ל"ש בזה א"י אם החזרתי לך כיון דשניהם טוענין בספק היאך יכול להוציא ממון בספק כיון דשמעון לא נתחייב שד"א ול"ש בו לומר משאיל"מ. והדבר צע"ג ולדינא נלע"ד עיקר שלא כדבריו עכ"ד ע"ש:
(יח) ומשלם אע"פ ששאל או שכר בבעלים. ע' בתשו' ח"ס חח"מ מימן צ"ד שכתב דה"ה שומר שטרות שמסר לשומר אם הראשון ש"ש ומסרו לש"ח אע"ג דכל יומי מפקיד גבי' מ"מ פושע הוא דגריעי גרעיה לשמירתו מש"ש לש"ח אע"ג דלענין תשלומין אין נפקותא בשטרות דבין ש"ש ובין ש"ח אינם חייבים אלא בפשיעה מכל מקום מקרי גריעותא בשמירה דשמירת ש"ש אפילו בלי תשלומין הוה שמירה מעליא משמירת ש"ח כו' ע"ש וע' בתוס' ב"ק דף י"א ע"ב בד"ה דעילוי:
(יט) אע"פ ששאל כו' בבעלים. ע' בתשו' ח"ס אה"ע ח"ב סימן קס"ג מ"ש ליישב קושית העולם מב"מ צ"ו ע"ב בעי רמי בר חמא בעל בנכסי אשתו שואל היה כו' למאי נ"מ כו' ע"ש וע' בתשו' שב יעקב סי' י"א ובנה"מ מ"ש בזה:
(כ) בבעלים. ע' באר הגולה אות ר' בשם הכ"מ שנ"ל טעמו משום דיותר מזיק בידים כו' (עמ"ש לעיל סימן קט"ו ס"י סקי"ג) וע' במל"מ פ"א מה' שכירות דין ד' שתמה ע"ז וכתב לא ידעתי טעם לדברים אלו כו' דהא אדרבה הראשון הוסיף על שמירתו כשמסרה לאחר שחייב השני בכל דהו אף אם יהיה ש"ח מה שהראשון פטור לגמרי וצ"ע עכ"ל וע' בנה"מ מזה וע' בתשובת שב יעקב סימן י"א שכ' דה"ה בדין דלעיל ריש הסעיף בלא מיעט שמירתו רק שמסר לשומר שאין דרך הבעלים להפקיד אצלו גם כן חייב אפילו בשמירה בבעלים ומה דהרמב"ם והש"ע לא כתבו זה לעיל י"ל דלרבותא כתבו כאן דלעיל פשוט דלא מהני לפטור שמירה בבעלים כיון דהחיוב לעיל משום דלא מהימן ליה מאי מהני ש"ב דהמפקיד מצי למימר דהוא מזיק ליה בידים שנתן לאיש דלא מהימן ואפשר שטען טענת גנב והוא עצמו גנבו משא"כ בדין זה דמהימן נמי להמפקיד שטוען טענת אמת רק דמיעט בשמירתו דאפשר לומר שפשע בשמירתו דהוי רק ש"ח ה"א דלא גרע מאם השומר הראשון עצמו פשע פשיעה גמורה שחייב בו ש"ח ואפ"ה פטור משום דהוי ש"ב לכן צריך לאשמועינן דאפילו בהא חייב אף בש"ב מכ"ש בדין דלעיל היכא שמסר לשומר שאינו רגיל להפקיד אצלו דחייב אף בש"ב כו' ע"ש ועמ"ש לעיל סי' קע"ו ס"י סקי"ג:
(כא) ואם יש עדים. עבה"ט עד ואני אומר דאפילו בשבועה היה בדין שיפטר כו' וע' בזה בפנים בש"ך סקמ"ו עד ונ"ל דגם הרמב"ם וסמ"ג מודים דשבועה מועיל כו' וכיוצא בזה כתב המל"מ פ"א מה' שכירות דין ה' (רק תיבת פושע הוא שכתב הרמב"ם אינו מפרש כהש"ך) וז"ל קשיא לי דלמאי אצטריך שיביא ראיה הא כיון שדרך הבעלים להפקיד אצלו לא שייך לומר את מהימן לי בשבועה ודי שישבע השומר השני שנאנסה דמה לי שהאמינו לשבועת ש"ח או לשבועת ש"ש כו' ונראה דהאי דנקט רבינו שאם הביא עדים השומר השני בענין שיפטר הראשון ל"ד עדים דהא אילו בעי לישבע מהימן אלא משום דע"כ לא ירצה לישבע שנאנסה אלא שלא פשע בה והראשון חייב לישבע שנאנסה כדי ליפטר דהא ש"ש הוי נקט עדים וה"ה אם רוצה לישבע ודו"ק עכ"ל גם בס' מחנה אפרים ה' שומרים סי' ל"א כתב ולע"ד נראה דכל שנשבע השני שנאנסה אף הר"מ ז"ל מודה דפטור הראשון והכא מיירי כשאין השני רוצה לישבע כה"ג כו' ע"ש וע"ע בש"ך מ"ש מיהו הפי' הראשון שכתבתי ברמב"ם הוא דוחק כו' עד ע"כ נראה עיקר לדינא כרי"ו עכ"ל ומבואר מדבריו שמסיק לדינא דאפילו מיעט בשמירתו כגון שמסר לש"ח אם דרכו להפקיד אצלו די שישבע השומר השני שנאנסה ונפטר הראשון (וכ"ד המל"מ והמח"א הנ"ל והם מפרשים שגם דעת הרמב"ם כן כנ"ל) וע' בקצה"ח ובנה"מ שחולקים ע"ז והסכימו לדינא כמשמעות הרמב"ם והמחבר דדוקא ביש עדים פטור הראשון אבל שבועת השני לא מהני וכתבו בזה טעמים שונים ע' בדבריהם. וע' בתשו' ושב הכהן סימן ט"ו שחולק ג"כ על הש"ך והסכים לדינא כהרמב"ם דאם מיעט שמירתו לא מהני שבועת השני אף שרגילים להפקיד אצלו וביאר הענין בטוב טעם והוא כיון דקי"ל דאם נשבע לשקר מחובה לפטור מביא אשם גזילות והוא שבועת הפקדון ואם נשבע מחיוב לחיוב או מפטור לפטור מביא חטאת והוא שבועת ביטוי כדאיתא בסוף שביעית ובסוגיא זו בב"מ דף ל"ו. וידוע ששבועת הפקדון חמור משבועת ביטוי חדא דשבועת פקדון הוי כפירת ממון ג"כ משא"כ שבועת ביטוי ועוד דזה באשם כסף שקלים וזה בחטאת בת דנקא וכדאיתא בשבועות דף ל"ז כו' ולפ"ז טעמא רבה איכא במלתא דדוקא בלא מיעט שמירתו הוא דמהני שבועת השני אם רגיל להפקיד אצלו דאז לא יכול לומר איהו לא מהימן לי כיון שדרכו להאמינו ושבועת שניהם שוים אבל אם מיעט שמירתו כגון ש"ש שמסר לש"ח איך אפשר לפטור הראשון שמחוייב בגו"א בשבועת השני הא השני הוא ש"ח ופטור מגו"א וא"כ אם נגנבה או נאבדה והוא נשבע שנאנסה הוא שבועת ביטוי כיון שהוא מפטור לפטור ואיך יפטור השומר הראשון שנתחייב לישבע שבועת הפקדון ולפ"ז מאי מהני מה שרגיל להפקיד אצלו דפשוט שיכול לומר באמת הוא נאמן בעיני על שבועת הפקדון בכפירת ממון אבל לא על שבועת ביטוי הקל ממנו כו' ולפ"ז אפשר לומר דהיינו נמי טעמא דהריטב"א שהביא הב"י בבד"ה ותשובת רש"ך שהביא הש"ך ס"ק כ"ז (בבה"ט לעיל ס"ק ר"ט) שכתבו בפשיטות דהא דאמרינן כל המפקיד ע"ד אשתו ובניו הוא דוקא בש"ח ר"ל דאם הוא ש"ש ומסר לאשתו ובניו והמה ש"ח אף דא"י המפקיד לומר באשתו ובניו איהו לא מהימן לי מ"מ אין יכולים לפטור אותו בשבועתם מטעם הנ"ל (כיוצא בזה כתב ג"כ בקצה"ח הובא לעיל סק"א ס"ק ט') ע"ש עוד שהאריך בביאור כל דברי הרמב"ם בהלכה זו ובסופו כמה חילוקי דינים עש"ה:
(כב) אף בדברים. עבה"ט מ"ש בתשובת מהר"א ששון נסתפק באם התנה ש"ח להיות חייב כש"ש וטוען שנאנס כו' (ועיין בזה בקצה"ח לקמן סי' ש"א) וע' בתוס' פ' הזהב דף נ"ח ע"א בד"ה א"ר יוחנן שכתבו וז"ל אי נמי התם כיון שמתחייב בשואל סבורים העולם שהשאילו לו ובההיא הנאה משעבד נפשיה עכ"ל לפ"ז לכאורה י"ל דש"ח אינו מתחייב כלל כש"ש בלא קנין ודוקא כשואל אמרו אבל לא כש"ש אמנם הפוסקים כתבו רק תירוץ הראשון שבתוס' שם וכמו שכתב הסמ"ע לקמן סימן ש"א ס"ד ולעיל סי' ס"ו סעיף קטן צ' ע"ש לפי זה אין חילוק:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |