דרישה/חושן משפט/רצא

דרישה ‏ חושן משפט רצא

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

כי יתן איש אל רעהו כו' בב"מ דף צ"ד ע"ב ת"ר פרשה ראשונה נאמרה בשומר חנם שנייה בשומר שכר איפוך אנא מסתברא שנייה בש"ש שכן חייב בגניבה אדרבה ראשונה בש"ש שכן משלם תשלומי כפל בטוען טענת גנב אפ"ה קרנא בלא שבועה עדיפא מכפילא בשבועה תדע דהא שואל כלים דכל הנאה שלו ואינו משלם אלא קרן עכ"ל ובב"מ דף מ"א בד"ה קרנא בלא שבועה כו' כתבו התוספות וא"ת ור"י ור"א דלית להו הך סברא מנ"ל דפרשה ראשונה בש"ח ופרשה שנייה בש"ש כו' ופי' ר"ש דמסברא ידעינן דבפרשה ראשונה כתיב כסף וכלים ורגילים לשמרם בחנם דלית בהו טירחא ופ' שנייה כתיב בהמה דאיכא טירחא ורגינים לשמור בשכר א"נ דכ"ע אית להו דקרנא עדיפא מכפילא בשבועה ומ"מ כו' ע"ש והנה רבינו כתב שתי הוכחות דפרשה ראשונה איירי בש"ח ושנייה בש"ש חדא מדפטר בראשונה [ועוד מדפרט בראשינה] כסף או כלים ובשנייה בהמה כתירוץ קמא דתוס' אליבא דר"י ור"א וק"ל וב"י כתב דרבינו נמשך אחר דברי הרמב"ן (שכ"כ בפי' התוס') ול"נ דנמשך אחר הגמרא והתוס' וכמ"ש וק"ל:

ב

אלא אמר הנח לפני הוה כש"ח וכתב נ"י פ' האומנין ז"ל וא"ת ובמה נשתעבד לו לשמור דבדיבור לא נתחייב עד דמשיך וי"ל כגון שהניחו בד' אמותיו בסמטא א"נ הכא איירי בבהמה וא"ל הכישה במקל והיא תבוא עכ"ל וכבר כתבתי בפרישה דהנ"י נמשך לדעת הרמב"ם דבעי משיכה ואע"ג דהרמב"ם כתב בפ"ג מהל' שאלה דהכישה במקל לא מהני בשואל להתחייב עליה והביאו רבינו לקמן בסימן ש"מ ס"י וגם הנ"י הביאו בפ' האומנין וכתב שכן דעת הר"ן ע"ש ודוחק לחלק בין שואל לשאר שומרים וי"ל שהנ"י ס"ל בהא כהרא"ש והטור דס"ל דמהני הכישה במקל בא"ל השואל למשאיל הכישה כו' וכמש"ר שם בסימן ש"מ ס"י ובדין מאימת יתחייב הש"ח בשמירתו לא ס"ל כהרא"ש והטור להתחייב מיד שיסתלקו הבעלים וא"ת תקשה להו דהא קיי"ל כר"י דאמר ש"ח שמקבל אפילו בדיבורא בעלמא להיות ש"ש מיחייב משום דבההוא הנאה דקא נפיק עליה קלא דאינש מהימנא [הוא] קא גמר (להו) ומשעבד נפשיה והביאו רבינו לקמן בס"ס זה די"ל דדוקא אם כבר הוא שומר ומשעבד לפשיה יכול לקבל עליו תוספת שמירה אפילו בדיבור בעלמא אבל בתחלה לא חל עליו חיוב השמירה עד דמשיך או הניח בד' אמותיו כו' וכ"פ נ"י פרק הזהב והביאו ב"י לקמן סימן ש"א ס"ס א' על דין עבדים והקדשות ושטרות דאין בהן דין שומרים דאפ"ה אם קנו מידו הו"ל (הוא) בהו דין שומר וכתב דוקא קנין אבל בדיבור בעלמא לא כיון דבתחלה לא הוה שומר כלל ול"ד להא דר"י כו' ע"ש (וכ"כ נ"י עוד בס"פ הפועלים ע"ש) עוד כתב שם ול"ד לערב דשועבד נפשיה אפילו לכתחלה בלא קנין דשאני ערב דעל דיבורו והימנותו הוציאו המלוה המעות והלוה ללוה:

ג

והא דאמרינן הא ביתא קמך כר ומיבעיא בהנח סתמא זהו בבית הנפקד שהוא מקום המשתמר כו' ז"ל המשנה פ' האומנין דף פ' שמור לי וא"ל הנח לפני ש"ח (פי' הרא"ש ואע"פ שלא משכו השומר דש"ח וש"ש חייבים כשקבלו עליהם לשמור עכ"ל) ובגמרא שם דף פ"א אמר רב הונא א"ל הנח לפניך אינו לא ש"ח ולא ש"ש איבעיא להו הנח סתמא מאי כו' ע"ש בגמרא עם פירש"י דמוכח משם דבבית הנח סתם הוה כאומר עול ופליגי ביה רבנן ור' והרא"ש פסק כרבנן דאמרי חייב וכמש"ר בשמו ס"ד וא"כ תימה למה כתב הרא"ש כאן בתשובה דאיבעיא דהנח סתמא הוא בבית הנפקד שהוא מקום המשתמר משמע דס"ל דשם בבית הוא פטור בהנח סתם כיון דלא נפשטה האיבעיא וכמ"ש הרי"ף והרא"ש בהדיא דקיי"ל בה לקולת הנתבע ועוד דמשמע מדברי התשובה הא בשוק דאינו משתמר חייב בהנח סתם ובגמרא הנ"ל קאמר אליבא דרבנן דקיי"ל כוותייהו דיכול להיות דס"ל פטור בשוק וגם רבינו בעצמו לפני זה כתב דבהנח סתם פטור כמו בהנח לפניך ובהנח לפניך אין חילוק בין שוק לבית וכבר נתעורר בד"מ בקושיא זו ע"ש בשני מקומות זא"ז והניחו בצ"ע ונראה ליישב ולומר מאחר דלא מצינו בשום פוסק ומחבר שיחלק בהנח סתם בין חצר לבית (זולת משמעות דברי ר' ירוחם שאכתוב בסמוך) וגם הרי"ף השמיט הא דקאמר הגמרא לימא כתנאי כו' דמינה נלמד דהנח סתמא הו"ל כעול וחייב לרבנן וא"ל דהשמיטו משום שהוא פשוט בעיניהן דהוה ש"ח בבית דז"א דהא הגמרא איבעיא להו אי הנח סתם הו"ל כהנח לפניך או כהנח לפני ובהנח לפניך אין חילוק בין בית לשיק ובשניהן פטור והו"ל להביא להאי לימא כתנאי דנלמד מיניה לפחות דבבית אין הנח סתם כהנח לפניך אלא ודאי מש"ה השמיטוהו דס"ל דאין ראיה מההוא דאמרו רבנן בעול חייב דהא בעול גופא קיי"ל דלא חייב בה כ"א בהיזק דאתי ליה מיניה ולא בהיזק דאתי ליה מעלמא וכמש"ר בסמוך ס"ד ואיבעיא דהנח סתמא הוה אי הו"ל דין ש"ח להתחייב באפילו אהיזק דאתי מעלמא דומה להנח לפני והגמרא דאמרה לימא כתנאי ורצה לפשוט הנח סתם מההוא דעול נראה משום דהא דאמרינן דבעול אינו חייב אהיזק דאתי ליה מעלמא ה"ט משום דהוא איבעיא דלא איפשעא בב"ק דף מ"ז ע"ש וכיון דלא איפשיטא קיי"ל בה לקולת הנתבע והפשטן רצה לפשוט הא דהנח סתם הוה שומר לרבנן לפי האיפן דאיבעיא לן ור"ל דבעול חייב אפילו אהיזק דאתי ליה מעלמא ודחי ליה דאפילו לפי אופן זה אין לפשוט שוק מעול דמיירי בחצר אבל לפי מאי דקיי"ל דאפילו בחצר אינו חייב אהיזק דאתי ליה מעלמא אין ללמוד מיניה להנח סתם להיות לו דין שומר אפילו בחצר ובית וכמ"ש והשתא א"ש משמעות הגמרא דקבעי האיבעיא הנח סתמא מהו אמשנה וגמרא דהנח לפני והנח לפניך קאי דאיירי בכל ענין בין בית וחצר בין בשוק גם נתיישב בזה הא דקאמרינן בגמרא דדיוקי דהנח לפני והנח לפניך דסתרי אהדדי דמש"ה ליכא למשמע מיניה וקשה הא איכא ליישב הדיוקי' דמ"ש הנח לפני ש"ח אבל סתמא לא [מיירי בשוק] ומ"ש הנח לפני לא הוי ש"ח דמשמע הא הנח סתמא הוה ש"ח מיירי בבית אלא ודאי ס"ל דאין לחלק ביה בין חצר ובית לשוק לענין להתחייב אהיזק דעלמא וכמ"ש והשתא א"ש הא דסתם רבינו לפני זה וכתב דבאמרו הנח לפניך או הנח סתם אפילו ש"ח לא היה ומיירי אפילו בבית דומיא דהנח לפניך והא ביתא קמך וא"ש דהרא"ש כתב בתשובה דביתא קמך והנח לפניך ומיבעיא בהנח סתם דזהו בבית הנפקד כו' דלא עלה על דעתו למעט בא"ל כן בשוק דמהיכי תיתי לחלק ביניהן מסתמא אלא לרבותא נקט וכמ"ש בפרישה והוא דאפילו בבית הנפקד דמחייבי בהו רבנן טפי מבשוק לסברת הגמרא אליבא דרבנן וכאילו אמר אף דקיי"ל דבהנח לפניך וגם בהנח סתם כיון דלא איפשטא האיבעיא דהוא פטור אפילו בבית הנפקד וכ"ש בשיק וא"כ תאמר אף אם נדמה הא דאמר הניחם על חמור שלי כא"ל הנח סתם בביתי אפ"ה הוא פטור וכמו שהיה דעת דיין העיר כמ"ש שם בשו"ת הרא"ש ע"ז כתב הרא"ש דאין ראיה מזה דשאני בית הנפקד שהוא מקום המשתמר ואיכא למימר דבקשת המפקיד לא היתה אלא שיתן לו רשות להניחן בביתו מה שאין כן בזה שבקש ממנו להניח מנעליו על חמורו ונתרצה בעל החמור לזה ודאי היתה דעת שניהן שישמרם בעל החמור דהרי בעל מנעלים ישאר כאן ול"ד להנח סתמא בשוק דשניהן שווין בעמידתן ומהיכי תיתי דזה יעמוד אצלם לשמרם יותר מהוא עצמו ובזה נתיישב הכל ודוק. אלא שיש לתמוה שר' ירוחם כתב בנתיב ל' ז"ל ואם קא"ל הנח בעיא דלא איפשיטא ודוקא בשוק אבל בחצר אם א"ל עול עול ואנטר קאמר עכ"ל ומדכתב שהך בעיא בהנח סתם דוקא בשוק כו' משמע דס"ל דבחצר אם אמר הנח סתם הו"ל ש"ח עליה וזהו דלא כדברי תשובת הרא"ש ומשמעות הפוסקים הנ"ל ודוחק לומר שלקח לו שיטה לנפשו למשוך אחר משמעות לשון הגמרא הנ"ל ויש ליישב בדוחק דה"ק ודוקא בשוק הוא דאינו שומר כלל אפילו לענין היזק דאתי מיניה אבל בחצר דינו כעול להתחייב אהיזק דנפשו ודוק. ובהגהות ש"ע כתב מור"ם ז"ל ויש חולקין וס"ל דאפילו במקום שאינו משתמר כו' ע"ש והוא ע"פ דרכו דהניחו בצ"ע הקושיא ולפי מ"ש אין כאן פלוגתא ועיין מ"ש בסמ"ע עוד מזה (ועיין בקונטרס שלי ממהדורא קמא שכתבתי ישוב לקושיות הראשונות בענין אחר אבל דקדוקים וקושיות לא נתיישבו בו לכן נראה דמ"ש כאן הוא העיקר):

ד

בהא פליגי ר' סבר כו' בפ' הפרה איתמר רב אמר הלכה כת"ק ושמואל אמר הלכה כר' וכתב הרי"ף דהלכתא כשמואל דקיי"ל כוותיה בדיני וכתב ע"ז הרא"ש וז"ל התוס' כתבו צ"ע משום דרבא שהוא בתראה סובר כחכמים דקאמר הכניס שורו לחצר ב"ה שלא ברשות וחפר בה בורות שיחין ומערות בעל השור חייב בנזקי חצר והיינו כרבנן (דאמרי אם הכניס ברשות השמירה היא על ב"ה ומש"ה הוצרך לאמר שכשהכניס שלא ברשות דאז אין השמירה על הב"ה דבעל השור חייב לשלם היזקא דשורו דהא לא היה מוטל על ב"ה לשמרו שלא יעשה היזק) דאי כרבי אפילו ברשות נמי ובכולה סוגיא מסיק לעיל כרבנן ואפילו נשברו ברוח אפילו חנק את עצמו עכ"ל וב"י השיג על רבינו שכתב וכן הוא מסקנת הרא"ש כחכמים כו' ע"ש [גם בב"ח בסעיף זה] ול"נ דהמדקדק שם בתוספות והרא"ש בסוגיא יראה לו כדברי רבינו שהרי כתב שכל הסוגיא מתפרשה ואזלא אליבא דרבנן ובודאי מוכח מיניה דס"ל כרבנן להלכה: [ומשר"ל] ודוקא בהיזק דאתי ליה מיניה כו' שם דף מ"ז ע"ב איבעיא הוא בגמרא היכא דקבל עליו נטירותא כגון לרבנן סתמא ולר' דא"ל כנוס שורך ואשמרנו כו' ומקשה עליו הרא"ש ז"ל וקשה לי כיון דא"ל כנוס שורך ואני כו' הו"ל ש"ח ואמרינן לעיל אמר רב אר"א מסר לש"ח או לש"ש כו' אפילו הוזק חייב הילכך נראה דלרבנן דוקא מיבעיא ליה כו' וכתב עוד הרא"ש א"נ נוכל לקיים פירש"י כי היכי דתיהוי בעיא זו אליבא דהלכתא לפסק הרי"ף ונחלק בין מסר לו שורו לשמרו בסתם דמסתמא כל נטירותא קבל עליו אבל אם א"ל כנוס שורך לחצר ואשמרנו אין ל' זה משמע כל מיני שמירות אלא שיהיה שמור בחצר מבהמות שבחצר שלא יזיקוהו עכ"ל הרא"ש וכתב עליו ב"י וז"ל ואיני יודע אמאי מסכן נפשיה לאוקמי האי בעיא אליבא דהלכתא לפסק הרי"ף שמאחר שלא כתב בהלכותיו משמע דס"ל לרבנן דוקא מיבעיא ליה עכ"ל ול"נ דהרא"ש בא ליישב דעת רש"י ולומר דלהכי כתב רש"י דאיבעיא זו אזלא ג"כ לר' משום דס"ל הלכה כמותו וא"כ הוא דוחק דקמיבעיא להגמרא שלא אליבא דהלכתא וכדי שלא תיקשי דודאי אין הלכה כר' במקום רבנן החולקים עליו מש"ה מסיק הרא"ש דז"א מן התימה ארש"י שהרי הרי"ף פסק כר' ואף שהרי"ף ס"ל דאיבעיא זו לא איבעיא אליבא דר' נ"ל דרש"י לא ס"ל בהא כוותיה ומחלק בין מסר לו כו' כמ"ש הרא"ש ודוק:

ז

כההוא דאפקידו זוזי גביה בב"מ דף מ"ב ההוא גברא דאפקיד זוזי גביה אותבינהו בצריפא דאורבני איגנוב אמר רב יוסף אע"ג דלענין גנבי נטירותא היא לענין נורא פשיעותא כו' ופירש"י צריפא דאורבני בית קטן כגון כובע עגול שעושין ציידי עופות לארוב שם דאורבני משל ערבי ואע"ג דלענין גנבי נטירותא היא אפילו בלא קבורה שאין גנבים הולכים שם לגנוב שאין ממון מצוי שם תחילתו בפשיעה אם תפול שם דליקה ונמצא פשע שלא קברן עכ"ל ומשמע מכאן דמ"ש כספים אין להם שמירה אלא בקרקע היינו מתרתי טעמי הא' חששא דנורא והשני חששא דגנבי ואע"פ דבמידי אחריני איכא ג"כ חששא דנורא אם לא יקברם בקרקע לא תקנו קבורה אלא לגבי כספים דמשאו קל וגם אין הקרקע מאבדו משא"כ במילי אחריני וכן מוכח מל' הרי"ף דכ"כ אהאי עובדא דצריפא ז"ל דאי קברינהו בארעא כדאמר שמואל כספים אין להם שמירה אלא בקרקע לא הוה מיגנבי ולא מיתלי בהו נורא הלכך מיחייב בגניבה אע"ג דנאנס דאי לאו דפשע לענין נורא לא הוי איתניס (פירוש לא היה נגנב בודאי) כי שמא לא נעשה שם האונס לחפש בקרקע לאפוקי מת באגם דקאי עלה הרי"ף שם דמלאד המות מה לי כו' (וכן הוא ל' רש"י ע"ש דף נ"ג ע"ב) וגם המרדכי פ' המפקיד סי' ר"פ אהאי דאמרינן כספים אין להם שמירה אלא בקרקע כתב ז"ל כתב אבי העזרי הכל תלוי במנהג המקום כו' אהיכא שנתנו במקום המשתמר מאש ומגנבי כגון בכיפה שתחת הקרקע או על גבי הקרקע פטור דחזינן לקמן דלא חייש רב יוסף אלא לאש ולגנבי כו' וא"כ תימה על הרמב"ם ורבינו דלא הו"ל לאשתמוטי מלהזכיר חשש דנורא לגבי כספים ועוד שבהדיא אמרו והאידנא דשכיחי טפוחאי מניחו בשמי קורה אע"פ דבתקרה ודאי איכא חששא דנורא ועוד דא"כ גם בזמנינו לא היה שמירת כספים אלא בקרקע מטעם נורא ורבינו לא כ"כ בסמוך ונראה דס"ל להפוסקים דאגב חששא דגנבי הצריכו לטמנו בשמירה מעולה חששו ג"כ לחששא דנורא ותקנו שלא יטמנם אלא בקרקע ולא בשמי קורה ולא בכותל בטפח הסמוך לשמי קורה אלא בקרקע מפני חשש האש אלא אחר כשבאו הרמאין וחפשו בקרקע לא מצאו תקנה אחרת כ"א להטמינה בשמי קורה או בכותל ובזמנינו דליכא חשש גנבי לא חששו להצריכו לטמנו בקרקע בשביל נורא לחוד (ודומה לזה כתבתי לקמן בסימן זה סעיף י"ח במ"ש כספים אין להם שמירה אלא בקרקע או בכותל טפח כו' ולא כתב נמי או ביני אורבני ע"ש) אבל רבינו שכתב משום שדרך האש לשלוט בצריפא משמע דס"ל דמ"ש כספים אין להן שמירה אלא בקרקע אינו אלא לגבי אששא דגנבי אבל לנורא לא חיישי' ואפילו הניחו בבית בבנין של עץ דנורא מילתא דלא שכיח הוא ואף כי אתא נורא יכולין להצילו במהרה ומה שחשבה כאן פשיעה לגבי נורם היינו דוקא בצריפא דאורבני דבקל מריחא דטרא נשרף בפעם אחת וא"א להצילו וכמ"ש שם ברישה ע"ש ודוק:

יב

העלה הבהמה לראש ההר לרעות שם ונפלה כו' כ"כ בספרים המדוייקים גם בס"י לרעות שם אבל בדפוס ב"י ליתא ונראה דמחקוהו משום דלא אמרו כן בגמרא אלא לאביי ולא קיי"ל כוותיה דשם בפרק המפקיד דף ל"ו פליגי אביי ורבא בהך דפשע השומר ולא שמר כראוי ויצא לאגם כו' (שהביא רבינו לפני זה בסמוך) דרבא ס"ל דפטור דמ"ה מ"ל הכא כו' ואביי ס"ל דחייב דאמרינן בשינוי אוירא והבלא דאגמא קטלה ופריך על אביי מהעלה לראשי צוקין (פירש"י הרים חדים ומשופעים) ונפלה אין זה אונס וחייב הא מתה כדרכה פטור ואמאי לימא אוירא דהר קטלה א"נ אובצינא דהר (פירש"י עייפות וטורח המעלה) הב"ע שהעלה למרעה שמן וטוב (כדרך הרועים להעלות שם לרעות) א"ה נפלה נמי שהיה לו לתקפה ולא תקפה א"ה אימא רישא עלתה לראשי צוקין ונפלה ה"ז אונס איבעי ליה לתקפה לא צריכא שתקפתו ועלתה ותקפתו וירדה עכ"ל הגמרא הרי שדוקא לאביי הוצרכו לומר כן ולא לרבא וכ"כ שם בתוס' וא"ל דלרבינו לרבותא קאמר דאפילו העלהו לרעות מ"מ מיקרי פשיעה וחייב בשנפלה דמ"מ לא הו"ל לרבינו לסתום דהא אפילו לאביי אינו חייב בשהעלהו לרעות במרעה שמן כ"א כשהיה בידו לתקפה ולא תקפה כנזכר ועוד די"ל דאפילו בכה"ג אביי לא אמר כ"א בש"ש וכמ"ש בסמוך דאיירי בש"ש ורבינו דאיירי בש"ח מנ"ל דחייב בכה"ג כיון דלא פשע מתחלה בהעלותו מ"מ נראה דא"צ למחוק הספרים שכתוב בהן לרעות שם משום דודאי גם לרבא לא לחנם העלהו אלא שלאביי צ"ל שהעלהו לרעות שם במרעה שמן וטוב יותר ממה שהיה מרעה באגם וזה א"צ לרבא וזהו שדקדקו התוס' וכתבו דלרבא א"צ לומר דהעלה במרעה שמן וטוב וק"ל:

יג

לא העלה הוא לא מיבעיא כר רבינו מיירי כאן בש"ח דוקא אבל בש"ש כתב לקמן בס"ס ש"ג דבעלתה מאליה חייב ודע שגם המשנה דס"פ הפועלים דעלתה לראש ההר ופלוגתא דאביי ורבא דפ' המפקיד הנ"ל כולם איירי בש"ש אלא שרבינו למד מדין ש"ש לדין ש"ח כל חד לפי עניינו וכן מוכח באשר"י דשם בס"פ הפועלים על לשון המשנה דעלתה לראש ההר כתב ז"ל עלתה לראשי הצוקין הרי וה אונס והוא שתקפתו ועלתה ותקפתו וירדה כ"כ הרי"ף משום דמסקינן הכי בפ' המפקיד והקשה עליו הראב"ד דהא דמסקינן הכי היינו אליבא דאביי אבל רבא מוקי מתני' כפשטה דעלתה מאליה ונפלה פטור אע"פ שלא תקפתו דלא אמרינן איבעי ליה לתקופי אבל אם העלה חייב בנפילה ופטור במיתה ותירץ הרמב"ן דאביי ורבא מיירי אליבא דרבה ולרבא ודאי אם עלתה מאליה ונפלה פטור ורבא לטעמיה דאמר בהשוכר את הפועלים מאי הוה ליה למיעבד הא נטר כדנטרי אינשי אבל אנן דקיי"ל כר"פ דס"ל דהו"ל לעבורי חדא חדא בש"ש היא וכדקאמר להכי יהבי לך אגרא אבל בש"ח מודה ר"פ דפטור ש"מ דהמשנה ופלוגתתם ודברי הרי"ף הנ"ל כולם בש"ש היא ורבינו איירי כאן בש"ח ומש"ה כתב דאפילו לא עלתה בע"כ ונפלה פטור. ודברי הרא"ש הנ"ל הואיל ואתא לידן נימא בהו מילתא והוא דאין להקשות למה לא תירצו בקיצור דהרי"ף כתב דינו אהמשנה דאיירי בש"ש ובש"ש גם רבא מודה ול"פ עם אביי כ"א בשומר חנם דז"א דאם רבא מודה בש"ש מאי פריך לאביי מרישא דקתני עלתה ונפלה אמאי פטור היה לו לתקפה תיקשי נמי לנפשיה דהא המשנה בש"ש איירי ולמה פטר הרישא אלא ודאי רבא ג"כ בש"ש פליג ומשום דס"ל כרבה וכמ"ש הרמב"ן ומיהו התוס' יש לו שיטה אחרת ע"ש בד"ה א"ה עלתה נמי כו' ולדבריהם לק"מ להרי"ף דהא כתבו דגם רבא מוקי להמשנה בתקפתו ועלתה ותקפתו ונפלה וצ"ל דהתוספות ס"ל דגם רבא בכה"ג מודה ול"ד לעבורי חדא חדא ודוק:

יח

ויתן עליהם עפר בגובה טפח ז"ל הגמרא אמר שמואל כספים כו' [עיין לשון הגמרא בב"ח תחילת סעיף זה] והרמב"ם בפ"ד דשאלה כתב כדברי רבינו שבכאן וסיים בזה אבל לא באמצע הכותל שמא יחפרו הגנבים שם וימצאו וכתב ב"י וז"ל ואיכא למידק כשם שחשש הרמב"ם לטפוחאי ומש"ה כתב אבל לא באמצע הכותל למה לא חשש לגשושאי ולא הו"ל לסתום ולכתוב שכספים אין להם שמירה אלא בקרקע עכ"ל וגם על רבינו שהביאו וסתם דבריו יש להקשות קושיא זו ואיכא למימר דמ"ש וכספים אין להן שמירה אלא בקרקע לא רצה למימר דסגי בהטמנת קרקע אלא אדלעיל קאי וה"ק כל הדברים סגי בשמירתן בבית או בתיבה וכיוצא בו חוץ מבכספים שאמרו חז"ל שאין שמירתם כשמירת שאר דברים אלא צריך הטמנת קרקע והיינו מחשש גניבה היכא דליכא רמאי או יתננה כו' ר"ל במקום דיש לחשוש לרמאי יתננה בטפח כו' והיינו או דקאמרי דס"ל לעולם לא ישנה מאלו ב' המקומות דהיינו בקרקע היכא דליכא רמאי ובטפח כו' היכא דאיכא רמאי דס"ל לאחר שתקנו רבנן לבסוף לתתם בכותל בטפח הסמוך לקרקע כו' ס"ל לא ישנה ויעשה התקנה היותר טובה מהרמאין אם לא במקום דליכא רמאין דאז סגי בקרקע וק"ל:

כה

מי שהמפקיד רגיל תמיד כו' עיין מ"ש בפרישה וכ"כ מהר"י וויי"ל וז"ל אף אם לאה האמינה לו חדא זימנא או תרי זימנא דילמא לפעמים האמינה לו מחמת דוחק וכיון שלא אשכחן שהורגלה תמיד מציא לאה למטען אין רצוני כו' וכן משמע מלשון הרמב"ם [עיין לשון הרמב"ם בב"ח] ומדנקט תמיד משמע דוקא שהאמינו תמיד ולא שהאמינו לפרקים עכ"ל וכנ"ל עיקר שגם בגמרא דקדקו ואמרו שאני התם דאינהו בכל יומא ויומא הוי מפקדי כו' וכן דייק הרא"ש בלשונו גם הסמ"ג ורבינו ודקדקו בלשונם לכתוב לשון הגמרא והרמב"ם תיבת תמיד ומה שהקשה ב"י עליו ז"ל ואין דבריו נראין שהרי כתב הרמב"ם בסוף דבריו שהרי כו' [עיין לשונו בב"ח] וה"ט שייך נמי במאמינו לפרקים עכ"ל נ"ל דאין זה כוונת הרמב"ם במ"ש אמש הפקדתם כו' אלא לאפוקי אם היה רגיל להפקיד אצלו ואח"כ העני הנפקד או נעשה חשוד דהא ודאי אין מה שרגיל להפקיד אצלו הוכחה שהוא מחזיק אותו עכשיו לנאמן ולהכי דייק וכתב אמש הייתם כו' ר"ל דומיא דאמש שאין דרך להשתנות הנפקד מיום ליום הא אם נשתנה לא ותמיהני שהב"י בעצמו כ"כ לתרוצי לפי דעתו ל' תמיד שכתב הרמב"ם ובאמת שאין זה נשמע מל' תמיד אלא אדרבה דוקא מלשון אמש הייתם כו' ע"כ נ"ל דברי מהרי"ו ברורים שרירים וקיימים דודאי לא לחנם דקדקו וכתבו כולם האי תיבת תמיד ודוק. וכתב עוד ב"י עוד י"ל בהרמב"ם דמשמע דוקא כו' ע"ש ונ"ל דשפיר קאמר וכן צריך לחלק בדברי המרדכי פ' המפקיד שהביא ב' תשובות מוהר"ם דסתרי אהדדי ובזה אפשר ליישבם ע"ל סימן רע"א ורע"ב ושם הארכתי בביאורי:

מעבר לתחילת הדף< הקודם · הבא >

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.