פתחי תשובה/חושן משפט/רנג
|
< הקודם · הבא >
טור ומפרשיו שו"ע ומפרשיו שולחן ערוך
|
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
(א) וצוה בפניהם כותבין. עי' בתשובת שבות יעקב ח"ב סי' קס"ט שהביא תשובת מבי"ט ח"ב סי' קמ"ח שכתב וז"ל אין הצוואה ניתנת ע"פ עד אחד אפי' שיהיה חנם ודיין עכ"ז נ"ל שיוכלו לומר ליורש שיקבל בחרם שאינו מאמין שהוא אמת מה שאומר העד עכ"ל והוא ז"ל תמה עליו מאד מה צורך לקבל בחרם שאינו מאמין אחרי שהתורה לא האמינתו והאריך בראיות ומסיים נשתקע הדבר ולא נא' דודאי כל שצוה המוריש רק בפני עד אחד שלא בפני היורש שא"צ כלל לקיים דבריו ע"ש וכ"כ בתשובת קרית חנה סי' י"ט ע"ש:
(ב) או יזכה. עבה"ט מ"ש וה"ה אם אמר יהא כו' ועמ"ש לעיל סימן רמ"ה ע"ג ס"ק ג' דה"ה אם אמר יהיה דלא כתשובת חו"י שנסתפק בזה ע"ש:
(ג) אני מניח לפלוני. עבה"ט וע' בתשובת חתם סופר חח"מ סי' קי"ב שכתב דמה שרמז הש"ך ועיין במהרי"ק שורש צ"ד הנה מהרי"ק שם מייתי ראשונים חולקים חולקים על הרא"ש וס"ל שאין ל' מניח משמעות של כלום אך הש"ך בעצמו לקמן סימן רפ"א סק"ח פסק דלא כמהרי"ק אלא שט"ס שם במ"ש דהוא לשון ירושה וצ"ל הוא לשון מתנת שכ"מ וכדמוכח מתשובת דברי ריבות דמייתי ש"ך שם כו' והש"ך לא מייתי הכא לעיין בתשובת מהרי"ק לפסוק כמותו אלא אם יצטרך לעשותו סניף לסברות אחרות אבל לא לפסול צוואה בשביל זה ובתשובת רד"ך בית ל' נחלק עליו וכן בתשו' מהרי"ט סימן כ"ב לא עלה על דעתו לומר מניח לשון גרוע הוא כו' ועוד נ"ל דבזמנינו שנתפשט הוראות הש"ע בכל תפוצה לשון מניח הוא לשון המועיל בשכ"מ תו לא גרע מקנין או ל' שהסכימו עליו במדינה דמועיל כו' ובזה"ז גם הגאונים שבמרדכי ומהרי"ק יודו דל' מניח הוא לשון קנין המועיל עכ"ד ועמש"ל סימן רפ"א ס"ז סק"ו:
(ד) כך וכך לפלוני. ע' בתשובת כנסת יחזקאל סי' פ"ח שכתב על נדון דידיה (וז"ל מה שאמרה השטאפין קלייד זאל אחותי פלוני האבין) הוא אף שכתב הש"ך (בבה"ט סק"ס) דאם אמר יהא דבר זה לפלוני ה"ל מתנה. י"ל דאם היתה מדברת בלשון אשכנז (זאל זיין) ניחא משא"כ תיבת (האבין) אין סובל לשון יהא וטפי סובל לשון יהנה או יעמוד בהם כו' ודומה למ"ש מהרי"ק אם אמר כך וכך לפלוני בנכסי לאו כלום הוא כו' ואף שבריש הצואה נאמר בכל תוקף שטר מתנת ש"מ הא ניחא באם שלא היתה מזכרת עוד אצל שום אחד מהמקבלין ל' מתנה היינו מהמפרשים דקאי על לשון מתנה שבתחלה משא"כ בנ"ד שאמרה לאחותה הכלה ת"ק ר"ט במתנת ולאחיה פלוני שני (שניר) מרגליות במתנה י"מ דלשון מתנה בתחלה קאי עליהם אבל לזו לא יהבה במתנה ועוד דהא מבואר בגמרא ב"ב דף קצ"ח דדרשינן לישנא יתירא לטפויי ופסקו כן כל הפוסקים (לקמן ס"ח) אף אנו נאמר בנ"ד לישנא יתירא דטפויי שאמרה גבי אחותה הכלה ואחיה פלוני שיהיה במתנה כוונתה בשאר צוואה שלא יהיה במתנה ומטעם זה אני אומר ג"כ דמה שאמרה עוד שני מאות ר"ט (זאל גיגעבין ווערדין) לאמי וכן בגד (סמוט) שלי (זאל גיגעבין ווערדין) לפלוני אף דלשון (גיגעבין ווערדין) הוא לשון תנו מ"מ לישנא יתירא דטפויי בשאר מקבלין מוכיח דאינו לשון תנו רק י"ל אפוטרופסים שווינהו כו' עכ"ד ועמ"ש לקמן ס"ג סק"ו:
(ה) לשונות כו'. ע' בתשובת עבוה"ג סי' מ"ה שכתב להרב השואל וז"ל הנה מכ"ת תפס במושלם שלישנא דיקח הוה מתנה אפילו בבריא כאילו הוה הלכה פסוקה בלי מחלוקת וזה אינו כו' ודעת הב"י נראה דהוי ספיקא דדינא מדכתב הב' דעות בלשון י"א כו' (עמ"ש לעיל סי' רמ"א ס"ד סק"ה) אמנם נראה להוכיח שהב"י ס"ל דסברת הרא"ש שלשונות אלו מועילים כמו בבריא הוא עיקר דהא הוא פוסק שלשון מניח מועיל בש"מ דהוה לשון מתנה ממילא מוכח דס"ל שלשונות אלו מועילים נמי בבריא דאם לא תימא הכי קשה אמאי לא קחשיב רב ששת בפרק מי שמת נמי לשון מניח בהדי הנך לישני יקח יטול כו' אלא ע"כ שרב ששת איירי בין בבריא בין בש"מ ע"כ לא נקט לשון מניח בהדייהו כי ודאי לשון מניח לא מועיל בבריא ועיין במהרי"ק שורש צ"ד שכ"כ להדיא והאריך שם לבאר דהא בהא תליא א"כ יפה כוון מר שתפס במושלם שלשון יקח הוי לשון מניח שכן דעת הב"י בהכרח אף על פי שכתב השני דעות בלשון י"א עכ"ל וע' בס"ק שאח"ז:
(ו) וי"א שאינם מועילים. ע' בתשובת נו"ב סי' כ"ה בתשובה הגאון מוהר"ר יוסף זצ"ל שכתב על נידון דידיה וז"ל ועוד בר מן דין הרי דין זה הוא פלוגתא דרבוותא כו' ואם כן אין יכול להוציא מהיתומים אף מהנכסים שהיו בעת הכתיבה ועוד נלע"ד דאף הרמב"ן ז"ל וסיעתו מודים בלשון יתנו בני דלא מהני שהרי הרמב"ן ז"ל הובא בב"י כתב על דברי הר"י הלוי והרמב"ם דאינו מחוור שאין קנין דברים אלא באומר אתן או אמכור לך או שקנו מידה לחלק אבל האומר יזכה ויטול במתנה זו משמע או במשיכה זו כו' וא"כ בנ"ד שאמר קנו ממני כו' אזי יתנו בני כו' הוי כמו קנין אתן לך דמאי שנא אמר שאתן או שיקנו בני אף דלכאורה י"ל דיש חילוק בין לשון אתן דהוי הבטחת דברים שמבטיחו שיתן לו מתנה אבל לא עכשיו ובין לשון שיתנו בני דלא שייך לומר שמבטיחו שיתנו לו בניו וא"כ הוא ל' שיתנו לו בניו ע"פ קנין זה כמו יטול לדעת הרמב"ן ז"ל אך ראיתי בחמ"ח באה"ע סי' ק"ט סק"א הביא בשם הב"מ דבבריא האומר תנו מאתים זוז הוי קנין דברים ומשמע דאף לדעת הרמב"ן ז"ל א"נ ע"כ צריכין אנו לחלק בין לשון יטול ויזכה היינו לשון של זכות ומשמע שיזכה מעכשיו לדעת הרמב"ן אבל אם אומר בלשון נתינה אין במשמעותו שום לשון של זכות רק הבטחה שייתן לו או דבורים בעלמא ולא שיזכה מעכשיו וא"כ בנ"ד אף להרמב"ן ז"ל לא קנה עכ"ד ע"ש עוד:
(ז) לתלות בטעות סופר. ע' בתשובת ח"ס סי' קל"ח שכתב ע"ד הפקפוק בלשון צוואה שכתוב בה שלשלת של זהב אתן לפלוני. ושכ"מ צ"ל תנו ולא אתן. טעות דמוכח הוא מתוך השטר וקלקול סופרים הוא כמבואר מלשונה שהיא אומרת אחר מיתתה אתן חפץ זה לפלוני ואיך תאמר שאז אחר מיתתה אתן וע' בתומים סי' מ"ט סק"ה ע"ש ע"ש:
(ח) לבעל חובי כראוי לו כו'. ע' בתשובת חא"ז פמ"א ח"א סי' ל"ד שכתב דדוקא היכא דהזכיר תנו לבעל חובי אז דוקא אם אמר כראוי לו אבל היכא דלא הזכיר לבעל חובי אלא אמר סתם תנו לפלוני ק"ק זוז אף שהיה חייב לזה מ"מ נראה פשוט דלא בחובו אמר לו ונוטלן יותר על חובו וכן מצאתי סברא זו בהגהת מרדכי סוף ב"ב כו' ע"ש:
(ט) זוז עודף. עבה"ט מ"ש דרשינן לישנא יתירא כו' והוא מדברי הגמרא ב"ב קל"ח ע"ב וע' בב"י לעיל ס"ס ס"א שהביא תשובת הרשב"א דאין כח בידינו לדון בדמיונות ללמוד מזה במקום אחר אלא המקום שאמרו אמרו כו' ע"ש וע' בתשובת פנ"י סי' ק"א מ"ש בענין זה והובא קצת לעיל סי' מ"ב ס"י ס"ק י'. וע' עוד בתשובת נו"ב סי' ג' והובא לעיל סי' י"ג ס"א ס"ק ב' ובתשובת נו"ב תניינא חלק אה"ע סי' ק' הובא בפ"ת לאה"ע סי' ס"ו סי"א סק"ו:
(י) אבל אם אמר כו'. ע' בתשובת עבוה"ג סי' מ"ד בענין צוואת בריא שהיה כתוב בה כמה פרטים על סדר א' ב' ג' כו' ובפרט הט"ז נאמר בזה"ל ששית לאחותי לאה מחוייב אני בחוב גמור לשלם לה כו' שעה אחת קודם מותו כו' או יורשי הנ"ל יתנו לאחותי הנ"ל חלק שביעית מכל עזבונו כו' אזי באותו חלק הנ"ל השטר פרוע כו' והנה אחר מותו יצאו עליו כמה שט"ח מכמה אלפים שהתחייב לשלם שעה אחת קודם מותו גם כתובת אשתו גם היה חייב להקהל כו' וכתב דהא ודאי שאחות הנעדר מחייבת לשלם ג"ב לפי חלקה כי תלמוד ערוך בידינו ב"ב קל"ח ש"מ שאמר תנו מאתים זוז לפלוני ושלש מאות לפלוני כו' יצא עליו שט"ח כו' ולכאור' נראה בנ"ד שהיא הפסידה הכל שנ"ד דומה לסיפא שאמר ואחריו באשר שהמצוה מנה פורטים בסדר א' ב' לא לחנם אמר אצל כל פרט כמה הוא למנין הפרטי' אלא להורות בא על קדימתן ואיחרתן והוה כאילו אמר ואחריו בהיות שזכות של הזוכים בכל העזבון אמר המצוה בפרט הד' וזכות אחותו בפרט הששי ממילא י"ל שהאחות הפסידה שהיא אחרונ' כ"נ לע"ד אבל לא מפני שאנו מדמין נעביד עובדא אבל עכ"פ בהא לית ספיקא שצריכא לשלם לפי חלקה ואע"ג שיש מקום לומר כיון שהזוכי' בעזבון קרא אותם המצוה יורשי' יש גלוי דעת שכוונתו שיהיה להם כדין יורשים הזוכי' בירושה (ובסוף התשובה שם כתב דבאמת ע"פ הדין הם יורשי' גמורים מצד שבאים מכח אבא דאבא ע"ש) וא"כ הרי כתב הטור בסי' רנ"ג בשם תשו' הרא"ש (ע' בסעיף שאח"ז ובנה"מ שם) יעקב שצוה מחמת מיתה שיתנו מנכסיו לבתו שני שלישים והשליש ישאר למי שראוי ליורשו ויש לו בו ויצא עליו ש"ח ואמר הבן שתפרע הבת ב' שלישים ממה שקיבלה תשובה אין שומעין לו כיון שהבן יורש הוא צריך לפרוע הכל כו' הרי שפסק הרא"ש שהיורש הוא מחוייב לשלם חוב אביו א"כ בנ"ד אם אנו נותנים להזוכים בעזבון דין יורשים מחוייבים הם לפרוע חובות של הנעדר אך באמת ז"א דכבר כתב בתשובת מהר"ם פדואה סי' נ"א דטעמא של הרא"ש בזה מכח אומדנא דנראה מדעתו דמתנת הבת עיקר לו והנשאר לבד יהי' ליורש כו' א"כ בנ"ד איכא אומדנא להיפך דנראה מדעתו דמתנתם של הזוכים הנ"ל היא עיקר ועכ"פ לא היה כוונתו שהם לבד ישלמו חובותיו כו' ולכן פשוט שגם האחות הנ"ל מחוייבת לשלם לפי חלקה לפחות מכח אומדנא כו'. וע"ש עוד בענין שטען האחות שאינה צריכה לשלם כלל מחמת שבצוואה זו נאמר בזה"ל או יורשי הנ"ל יתנו לאחותי חלק השביעית מכל עזבוני כו' באופן קודם שנתמעט שום דבר מכל עזבוני שהנחתי אחרי בשעת מיתתי יהיה המיעוט מחמת איזה דבר שיהיה מה שיגיע לאותו הפעם חלק השביעית יתנו לאחותי הנ"ל כו' וא"כ לישנא יתירא לטפויי אתי לרבות ג"כ מה שיתמעט ע"י מה שהוא חייב בחוב גמור והיורשים טענו שבא לרבות צרכי קבורה ומה שצוה לתת לעניים זה לא ינוכה לה אבל החובות ינוכה לה שזה אינו בכלל העזבון כי מה שחייב קודם מותו לא יפול עליו לשון עזבון כו' גם רוצים לנכות לה מה שהוציאו הוצאות להציל העזבון מיד העירנים שהיה כלל העזבון בסכנה ע"י אכלי קורצי כו' והשיב שהדין עם היורשים ואין בידינו לפטרה מן החובות מחמת לשון זה באופן קודם שנתמעט שום דבר מכל עזבונו כו' כי אין בכלל לשון מיעוט העזבון מה שיגבו לב"ח כי אותו הסך כבר חסר הוא בחייו אע"פ שעדיין לא נגבה וראיה מדברי (הר"ן) הנ"י [ר"פ] מי שמת גבי אבעיא דר' ירמיה בע"ח מהו שימעט כו' שכ' ודוקא מלוה בע"פ הוא דמספקא לן אבל במלוה בשטר פשיטא לן דממעט דמלוה בשטר כמאן דגבי דמי כו' (ע' באה"ע סי' קי"ב סט"ו בח"מ וב"ש שפסקו דלא כהנ"י בזה) וא"כ בנ"ד ע"כ שלא נתכוון המצוה על מיעוט זה אלא מה שיתמעט ע"י שיתיאשו חובות או יוזלו הסחורות וכיוצא בזה אבל פרעון החובות בשטר לא מיקרי מיעוט העזבון שהניח אחריו וממילא קם דינא שאחות הנעדר מחוייבת לשלם חלקה לחובות שבשטר. ויותר מזה נלע"ד לפי שביארנו שלהזוכים הנ"ל יש להם דין יורשים גמורי' א"כ מחוייבת ג"כ לשלם חלקה אפי' בחובות בעל פה דאף שלענין מזון הבנות פסקו הפוסקי' שלא חשבינן כאילו נתמעטו הנכסים בחייו מחמת חוב בע"פ היינו כיון דהוא אבעיא דלא איפשטא אמרינן הנכסים בחזקת הבנים קיימי שהם היורשי' ממילא שמעינן אי הוה איפכא שהיה זכות להבנים שיחשבו כאילו כבר נתמעטו בחייו ע"י חוב בע"פ היינו אומרי' כן לזכות היורשי' א"כ בנ"ד נמי יש לנו לומר לטובתם כאילו נתמעטו בחייו ולכן מחוייבת האחות לשלם לפי חלקה גם לחובות בעל פה שהיה חייב אחיה המלוה בחייו כי כל הספיקות שיולדו בינה לבין היתומי' הם נקראי' מוחזקים גם לענין שארי דברים שנתמעט העזבון על ידם נלע"ד אם הם דברים דלא שכיחי גם להם צריכה האחות ליתן לפי חלקם כי יש לאמוד דעת המצוה שלא היה דעתו על זה כו' וע"י כן נגרע כח האחות גם עבור שלקחו העירנים כי גם זה לא שכיח שיהיה בישראל אכלי קורצי כו' עכ"ד ע"ש:
(יא) כל איזה מהם שירצה יקח. כתב בספר שער משפט נשאלתי במעשה שאירע בשכ"מ שחילק נכסיו לבניו והיה לאשתו שטר כתובה משך מאה אדומים וכל התכשיטין השייכים לגופה וצוה לפני מותו שיתנו לה הכתובה ב' מאות אדומים ומן השייך לגופה יתנו לה רק החצי לבד וגם פטרה מהשבעת הכתובה ועתה האשה תובעת סך שני מאות אדומים ורוצית ליפטר בלא השבעת הכתובה ומן השייך לגופה אומרת שאינה חוששת לצוואתו כיון שחייב א"ע בכתובתה בכל התכשיטין וחצי התכשיטין הם שוים יותר ממאה אדומים והיורשי' טוענים שלא צוה ליתן ר' אדומים וגם לא פטרה מהשבעת הכתובה אלא באופן שלא תטול רק החצי מן התכשיטין. והשבתי שהדין עם היורשי' ולא דמי להאי דינא המבואר כאן כו' דדוקא הכא אמרינן שהברירה ביד המקבל מתנה ליקח ר' זוז ולא ישא בתו דכיון דאמר מתחלה תנו לו ר' זוז זהו העיקר בדבריו ומה שאמר וישא בתי צוואה אחרת היא וברצונו תליא מלתא אבל בנ"ד כיון דחזינן שדעתו היה לפחות לה מכתובתה לטובת היורשים דהא אמר בפירוש שלא יתנו לה רק חצי התכשיטין וחצי שוים יותר ממאה אדומים שהוסיף לה א"כ היכי מצינן למימר שהוסיף לה על הכתובה מאה אדומים עכ"פ ובענין התכשיטין תהיה הברירה בידה ליטול כולם דזה הוי תרתי מילי דסתרי אהדדי כו' וה"ה לענין פטור השבועה אמרי' נמי שלא פטרה אלא אם לא תטול רק חצי התכשיטין כו' וראיה ברורה מהא דאמרי' בפרק נערה דף מ"ג ע"ב כו' דמוכח משם דכל היכא שהבעל ייפה כחה בדבר א' וגורע כחה בדבר אחר אמרי' דמסתמא תלה זה בזה כו' עכ"ד ע"ש:
(יב) נותנין ליורשיה. ע' בתשובת קהלת יעקב ס"ס ד' שתמה על הרמ"א ז"ל בזה שהרי הוציא כן מדברי הת"ה סי' ש"ן ובאמת בת"ה שם ר"ל כן בתחלה לדמות להך דביצה דאמרי' ברתיה אי בעי נסיב כו' ואח"כ הביא בשם הסמ"ג והרי"ף דשאני התם דשתי מתנות הם ולא תלי חדא באידך אבל בנ"ד מתנה אחת היא ואם לא תקנה חגורה לא קנתה כלל וכן היא מסקנתו שם וא"כ מהתימה על הרמ"א ז"ל שהביא תחלת דברי התה"ד ולא הביא סוף דבריו. והזכיר שם דכבר עמד על זה הרב קצה"ח ופסק כסוף דברי תה"ד ושכ"פ בתשובת דברי ריבות יעו"ש (ע' עוד בקצה"ח מזה) . וע"ש עוד באחד שצוה ליתן לאמו סך מסויים וביאר שהסך הלז יותן בלאמברט ויונח ביד האפוטרופוס והפריצענט מזה יותן לה על הצטרכותה והיא תדור בביתו עם זוגתו באהבה ותשגיח על הילדים ואח"כ מתה הזקנה ובא יורש שלה לירש זה הלאמברט. וכתב דנרא' דאחר שכ' בפירוש שהמעות יושם ת"י אפוטרופס בלאמברט ויותן לה הפריצענט להצטרכותה הרי לא ניתן לה המעות רק לפירות ואלו רצתה לתת במתנה איזה סך אין בידה רק הפריצענט ממילא אין יורשיה יורשים אותו כלל דלא עדיפי מינה וזה דומה לאומר תנו דקל לפלוני ויאכל פירות דאין זה רק קנין לפירות כמבואר בש"ס כו' ה"נ אף שכתב מתחלה שיותן לה סך מסויים הרי פירש ואמר שיותן לה הפירות להצטרכותה ובלא"ה קי"ל בכל דוכתי תפוס ל' אחרון ובפרט במתנת שכ"מ דמצי הדר ביה בוודאי אזלינן בתר לשון אחרון ואין לה רק קנין פירות ואף הפירות לא הקנה לה רק להצטרכות' ומשמע כ"ז שתצטרך ולהרוחה דידה איכוין והא לא אצטריך כו' ולא דמי להא דמסכת ביצה דאמרי' ברתיה אי בעי נסיב אי בעי לא נסיב דשאני התם דשתי מתנות הם וזה מבואר בתה"ד סי' ש"ן כו' ונידון דידן עדיף טפי דשם אמר שינתן לה הסך המבואר וכאן ביאר בפירוש שלא יותן לה רק הפירות על הצטרכותה ודמיא להך דאומר תנו לפלונית ר' זוז לנדונייתה ומתה שהוא מחלוקת הפוסקי' ופסק הרמ"א ז"ל (לקמן סעיף ט"ז) דלא זכו היורשי' כיון שאמר לנדוניתה והרי מתה ואינה צריכה לנדונייתה ע"כ נלפ"ד דמעיק' דינא אין להיורש שום זכות רק מהראוי לפשר ולתת לו בדרך מתנה סך מה עכ"ד ע"ש:
(יג) ק"ק זוז שלימים. כתב בספר דגול מרבבה וז"ל ונרא' דעכ"פ יכולים לדחותו עד שיומכר כל היין ואם מערימין לייקר היין כדי שלא ימצא קונה אין שומעין להם וע' בתשובת הרא"ש כלל צ"ג סי' ג' עכ"ל. ומ"ש הרמ"א בהג"ה צריכין ליתן לו מנה אחר. ע' בנה"מ שכ' דהרב רמ"א קיצר כאן דלא בא לומר רק שא"י לומר לו שלך נאבד אבל ודאי דמ"מ הפסד לפי חשבון דלא עדיף מאמר סתם ר' זוז מנכסי דההפסד לפי חשבון כמבואר בסעיף י"ט (משום דמנכסי לא הוה יפוי כח ודלא כהריטב"א שהביא הב"י סמוך למחודש ג' ותשו' מיוחסת לרמב"ן סי' ס"ב שהביא הב"י ס"ס זה מחו' ח' ע"ש) וכן הוא בחשובת הרשב"א הביאו הב"י בהדיא דההפסד לפי חשבון. וכתב עוד אמנם זהו כשההפסד הוא אחר מותו משום דבשעת מיתה תיכף זכה המקבל במתנתו והיורש בירושתו והוי כב' שהטילו לכיס שההפסד לפי חשבון אבל אם נגנב בחיי הנותן אחר אמירתו כו' ע"ש. וע' בתשו' ח"ס חח"מ סי' קל"ה בענין ראובן שנשא אשה אלמנה ולא הכניסה לו כל אשר לה רק עשה שטר סילוק זולת מה שהכניסה לו ואותו הסך נמי כתבו בשטר תנאים אחרונים להחזיר ליורשיה אם תמות בשנה ראשונה ואח"כ מתה בשנה ראשונה ועשתה שטר צוואה וחילקה נכסיה מקצת ללומדי תורה שילמדו עבור נשמתה ומקצת נתנה לקרוביה והשאר הכל לבעלה ובתוך הנכסים חילוף כתב על שר אחד מסך ת' זהו' והשר ההוא עיכב מהפרעון ק"פ זהו' באמרו שיותר ראוי ליתן הסך ההוא ליורשי בעלה הראשון וכן עשה ועתה טוען ראובן בעלה הב' שההפסד מסך ק"פ זהו' הנ"ל יגיע לכל מקבלי מתנה לפי חשבון. והנה כפי הנראה חלוק נכסיה הוא בד' ענינים. א' הוא שכר פעולת לומדי תורה הבאים בשכרם כפועל ואם אולי הפריזה בשכרם סך רב יותר מהראוי מ"מ הכל לשכר פעולה נחשב. ע' בח"מ סי' רס"ד ס"ז בהגה. ב' חלק מקבלי מתנת חנם ומתנתם קצובה כך וכך לפלוני כו"כ לפלוני. ג' מה שנתנה לבעלה הסך שהכניסה לו שלא יצטרך להחזיר כפי הכתוב בתנאים אחרונים. ד' מה שנתנה לבעלה הסך שלא הכניסה לו שעשה שטר סילוק ועתה ניתן לו מתנת שכ"מ וסכומו אינו ידוע לנו כי כתבה סתם והשאר הכל לבעלה. והנה לומדי תורה אשר שכרם אתם לית דין צריך בושש דלא יפסידו כלום. כי קא מבעיא לן בהאחרים מקבלי מתנת חנם. והאריך קצת לברר פלוגתת הראשונים בההיא דגיטין דף ס"ו ד' מאה זוזי מחמרא דיש כאן ד' שיטות כו' ומסיק דנ"ד פשוט דדמי להחמיץ היין דאין לדמותו ליצא עליו שט"ח שהרי באמת היא לא היתה חייבת כלום רק באלמות וחוזק יד נפסד השטר ההוא והשתא איתרע והוי מחש כהחמיץ היין והשתא לא מבעיא אי לא הוזכר בצוואה פלוני ופלוני יטלו מנכסי פשוט דאין כאן יפוי כח וההפסד שוה בשוה אלא אפי' אמרה מנכסי מ"מ הא רוב הפוסקי' והש"ע (בסעיף י"ט) פסקו כהר"ן סוף פ"ק דגיטין והרשב"א דמנכסי אינו יפוי כח והכל בשוה וצריכים לסבול ההיזק כפי המגיע על חלקם של מקבלי מתנת חנם אמנם גם הבעל ישא ויסבול עמהם ולא מצי למימר קים לי כהרמב"ן דמראהו נפול ואין על היורש שום הפסד לא מבעיא בהסכום שעשה לאשתו שטר סילוק ולא הכניסה לו כלל שבזה פשוט שהיא כמו זר נחשב וככל מקבלי מתנה אלא אפי' במה שהכניסה שבזה צ"ל שאינו מקבל מתנה רק כיון שגלתה דעתה דניחא לה שישארו נכסיה לבעל כדינא חוזר הדין לסיני דבעל יורש את אשתו מ"מ לא מצי לומר קים לי כיון דרוב וכמעט כל הפוסקי' פליגי ארמב"ן ולכן ההפסד שוה בשוה דהיינו כל מקבלי מתנת חנם עם הבעל בשוה אבל לא לומדי תורה כנ"ל. אך כיון שאין חלקו של בעל מבורר לא פיו אנו חיים ע"כ ישבע שבועת שותפים ואפוטרופוס כמה הפסד מגיע לחלקו של כל אחד ויפטר מלשלם כפי הסך ההוא עכ"ד ע"ש:
(יד) ויש חולקין באלו הדינין. עבה"ט ס"ק ל"ב דמהרש"ל כתב בשם הגמ"י וז"ל מכאן נראה שאדם שנתנו לו אחרים לסיועת בתו כו' הנה דברי הגמי"י אלו הביא ג"כ הד"מ אות ו' בשינוי קצת וכתב דמזה משמע ג"כ דלא כדברי הריטב"א (שהוא דעת המחבר דס"ל דזכו בהם יורשי') . ושם בהגמי"י ד"ח הגזילה כתב שיצא לו כן מש"ס ב"ק ק"י ע"ב נתן את הכסף לאנשי משמר כו' אמר אביי ש"מ כסף מכפר מחצה דאי לא מכפר הוה אמינא מהדר ליורשיו מ"ט אדעתא דהכי לא יהב ליה ע"ש. וע' בתשובת ח"ס חח"מ סימן קמ"ז שכתב דאף שדעת רמ"א דיש מחלוקת באלו הדינין לפע"ד אין כאן מחלוקת כלל וענינים שונים הם דכ"ע מודים לדברי הריטב"א ורשב"א דודאי סברת הרשב"א נכונה ואמיתות מיד שנתן פרוטה לעני למזונות הרי קיים מצותו אפילו העני משנה מדעת בעה"ב איהו דידיה עביד כמצותו וה"ל ככסף מכפר מחצה וה"נ אחר שכבר נתנו להבת לנדוניא כבר נתקיים ואם היא משנה הדעת בעה"ב אין לנו בזה כלום הא הנותן כבר קיים מצותו וממילא אם מתה זכו בהם יורשי' אך הגמי"י מיירי שלא ניתן להבת הענייה אלא שנתנו לאביה ליתן לה בשעת נישואיה וכיון שמתה או שלא רצה להשיאה יחזור להנותנים ע' בח"מ סי' קכ"ה ס"ח אבל אי היה כבר ביד הבת גם הגמי"י מודה להרשב"א והריטב"א הנ"ל. וההיא דמרדכי פרק אף ע"פ (במעשה באחד שנדר להשיא יתומה וממה ופסק ר"ח כהן שפטור דלא כתב לה אלא על מנת לכנסה וראבי"ה פליג וכתב דהוה נדר לעני ומותר המת ליורשיו ע"ש וע' ביו"ד סימן רנ"ג ס"ז) הוא בנידר ליתן ועדיין לא הוציא מת"י ומתה ע"כ ס"ל לר"ח כהן שפטור אך ראבי"ה ס"ל דמתנה לעני אמירה לגבוה כמסירה להדיוט וה"ל כאילו כבר הגיע לידה ועדיף מניתן ליד האב המקבץ בעדה. והיוצא מזה לדינא לפע"ד משהגיע ליד המקבל בין למזונות בין לנדן זכה המקבל ויורשיו אחריו וכשלא הוציא הנודר מת"י פלוגתא ר"ח כהן וראבי"ה (וע' במהרי"ל ח"ב סימן ס"ו שכתב שדברי ר"ח כהן מסתברא ע"כ אפילו אי תפסו יורשי היתומה מפקינן מינייהו ולא מצי למימר קים לי כראבי"ה ע"ש) וכשניתן ליד שליח כגון המקבץ אזי לכ"ע חוזר להנותנים. אמנם כשניתן ביד אפוטרופסים של היתומים (כמו בנידון השאלה שם) יש קצת ספק אם דומה לאב המקבץ שבהגמי"י. ונלע"ד דלא דמי דאפטרופסים הממונים ע"פ המתנדבים עצמם לטובת יתומים קטנים יד יתומים הם וכבר נעשה מצותה ואינו דומה לשליח בעלמא דאם לא אמר לו זכי חוזר ליורשי הנותן אבל הכא זכו האפוטרופסים בודאי עבור יתומים ושייך ליורשיהם ואם אין כאן יורשים ידועים יעשו מהם צרכי רבים כמ"ש הרא"ש שבטור סי' רפ"ג (ובסמ"ע שם) עכ"ד ע"ש וע' עוד בתשובת ח"ס חיו"ד סי' רל"ח ובליקוטי שו"ת ח"ס חלק ששי סימן מ"ו מענין זה ועמ"ש לעיל סי' קכ"ה ס"ה ס"ק ד':
(טו) לא זכו בהם יורשים ע' בתשובת משכנות יעקב חח"מ סימן מ"ה אודות אשה שנשאת לבעל ובעת נשואיה הכניסה לו בית של אמה בסך נדוניא ולה בת והתחייב הבעל להשיאה כדרך בנות ישראל וילדה עם בעלה עוד ב' בנות ואחר כמה שנים נפטר הבעל ונתפשרה האלמנה אז ע"פ ב"ד עם יורשי הבעל עבור כתובתה שהיה לה על ת"ק זהו' וגם על התחייבות המנוח על בתה שמבעלה הראשון וגם עבור מזונות הבנות שעם המנוח הנ"ל והחליטו לה היורשים את הבית הנ"ל לחלוטין ובתנאי שהיא התחייבת בקגא"ס להחזיק הבנות הקטנות לזונן ולפרנסן עד שיגיעו לפרקן וגם להשיאן בנדוניא כפי שתתן לבתה של בעלה הראשון ושאם לא תקיים כן אין לה זכות בבית הנ"ל רק לבנות הנ"ל וב"כ כמבואר בכתב פשר ע"פ ב"ד ועתה מתה אחת מהבנות קודם הגיעה לפרק נישואין ותובעין היורשין את האלמנה לבטל קנין שלה אם מצד שיורשין את אחותם והם במקומה או מצד שהאלמנה לא קיימה התנאי שהרי כתיב שאם לא תקיים ככל הנ"ל אין לה זכות והרי לא קיימה והאלמנה אומרת שהיא התחייבה לתת נדוניא לבתה כשתצטרך ולא ליורשיה וגם קיימה התנאי מה שיש עליה לקיים הדין עם מי והשיב נראה ברור שהדין עם האלמנה ואין ממש בכל טענות היורשין דטענה האחת שבאין מכח ירושה ודאי לאו כלום הוא דודאי האלמנה לא נתחייבה רק כשתגיע לפרקה ותצטרך לנדוניא כמבואר הלשון בכתב פשר ואף אם הבת חיה אין בידה להוציא מאמה כ"א בעת נשואיה ואין צריכה לתת לה מיד כ"ש כשמתה דאין יורשיה יורשין כלל כשלא הגיעה לזמן נישואין וה"ז הדין מבואר בח"מ סי' רנ"ג סט"ז כו' וגם אין להתעקש בזה מצד אומדן דעת יורשין שהחליטו לה הבית לומר שלא החליטו לה רק ע"ד שתנשא אחותם וע"פ דברי הרמ"א ז"ל שם שכל שניתן לנישואין מתה המעות חוזרין שלא נתן רק ע"ד להשיאה ה"נ טוענים שהבית היה שוה אז יותר מכדי חובותיה ולא וויתרו רק ע"ד שתשיא הבנות זה אינו מכמה טעמים אף אם יהיה האמת כדבריהם חדא דכנדון הרמ"א איכא אומדנא ברורה כיון שתחלת הנתינה היתה לצורך נישואין וגלוי הדבר שאילו ידע שתמות קודם לא נתן לה כלל אבל בנ"ד אין כאן אומדנא ברורה לומר שאילו ידעו שתמות אמת מהבנות לא החליטו לה דאעפ"כ ניחא להו לסלק מעליהן טיפול וגידול הבנות מזונות ומלבושים כו' ועוד דבנדון הרמ"א יתנו לאשה לצורך נישואין וכל שאין כאן נישואין המתנה בטלה מתחלתה שהרי אותן המעות עצמן נתנו לנישואין דוקא אבל בנ"ד הרי הבית נחלט להאלמנה ולא להבנות לנישואיהן רק היא התחייבה עצמה להשיאן אין לנו לדון בזה דין אומדנא רק צריכין לדון מדין קיום התנאי וכל שהיא פטורה מצד חיובה ומדין התנאי אין בזה דין אומדנא כלל כו' ועוד יש לחלק בעיקר דין האומדנא בזה בין מתנה למכר דהכא הוי מכירה בעד חובותיה ואף שהיא שוה יותר אין אונאה לקרקעות עד פלגא מעתה אין כאן אומדנא דאפשר שאף ששוה יותר היו מחליטין לה הבית אף שיעלה על הדעת שתמות אחת מהבנות דאין דמים ידועים לקרקע כו' (ע' בסי' ר"ה ס"ד) ועוד יש לחלק ע"פ דברי התוספות בכתובות פרק נערה (דף מ"ז ע"ב בד"ה שלא כתב לה) כו' ובפרט שכפי הנראה אף לפי טענתן בשווי הבית אז היה היתרון דבר קטן שלא יספיק אף במזונותיהן ולנישואי אחת מהן והאלמנה משלה וויתרה על בנותיה ואין כאן אומדנא כלל. והטענה הב' שהאלמנה לא קיימה התנאי גם כן לאו כלום הוא כיון שאין העכבה ממנה ודין זה מתבאר מתוך סוגיא פרק מי שאחזו דאיפלגו רבנן ורשב"ג גבי הרי זה גיטך על מנת שתניקי בני שתי שנים שתשמשי את אבא שתי שנים מת האב או הבן כו' (ע' באה"ע סימן קמ"ג ס"ח) ולא מבעיא לשיטת התוספת שפסקו אף בגיטין כרשב"ג דמת הבן או האב הוי גט משום דעכבה אינה הימנה ואמרי' להרוחה קא מכוון והא לא אצטרך ואם בגיטין כן כ"ש בממון דודאי רק להרוחה קא מכווין כו' אלא דאף לדעת הפוסקי' גבי גיטין כרבנן דלא הוי גט היינו דוקא גבי גיטין משום דלצעור' קא מכווין אבל בממון מודו רבנן דכל היכא דלא אצטריך א"צ קיום התנאי בפועל כו' והאריך בזה הרב' והביא ראיות לדבריו מדברי המרדכי פ' מי שאחזו שהביא תשובת מהר"ם על א' שנתן כל נכסי לבנו ע"מ שיתן לד' בנותיו כך וכך מעות ונפטרה אחת כו' שהובא בקצרה לעיל סי' רמ"ז ס"ג בהגה ומדברי תשו' הרשב"א שהובא בב"י סי' של"ה על אחד ששכרוהו לשרת בכל הדרך ומת השוכר בחצי הדרך כו' שהובא ג"כ בסמ"ע ובש"ך שם ומסיים דהדין דין אמת ואין לפקפק בזה כלל ע"ש:
(טז) שביד פ' תנו לפלוני. עבה"ט ס"ק מ"ב והציון נרשם בטעות וצ"ל עמ"ש המחבר בש"ע וכן אם אמר שטר חוב כו' תנו לפלוני כו' וגם בש"ע שעם הש"ך נדפס ג"כ הציון ס"ק כ"ט בטעות זה. ומ"ש הבה"ט בשם ש"ך ולפעד"נ עיקר דברי הר"ן כו' ע' לעיל סי' ס"ו סמ"ב בש"ך ס"ק קל"ג שלא כתב כן. ועמ"ש שם בד"ה ואם הוא שכ"מ. בשם תשובת נו"ב תניינא סי' מ"ה שכתב דאף להפוסקי' דצריך שיאמר איהו וכל שעבודיה דוקא אם אמר השכ"מ שיתנו השטרות לפלוני אבל אם אמר פלוני יטול החוב שבשטר פשיטא דלא גרע חוב זה שבשטר מחוב בע"פ כו' ע"ש:
(יז) אבל לא הלואה. עבה"ט שכתב המרדכי כתב טעמא כו' וע' בנה"מ שכתב וז"ל נראה דאם אמר ליורש בלשון ירושה שיירש ב' חלקים בנכסיו דזכה אף בהלוואת עו"א ואף דלענין לעשות עובר ליורש מדמה הש"ס בב"ב דף קל"א לקנין דכשם שאין אדם מקנה לדשלב"ל כך אינו יכול לעשות יורש לדבר שלב"ל מ"מ נרא' דמהני לעשותו יורש בזה דהא כתב הטעם דכיון דלא סמכא דעתיה לא נתכוין למתנה גמורה והכא דעשאו יורש בסתם על שני חלקים מכל הנכסים ל"ש סברא זו אבל לא עשאו ליורש רק על הלואת עו"א י"ל דשייך בזה סברת הד"מ דלא נתכוון למתנה גמורה עכ"ל. ולכאורה משמע דכוונתי במ"ש דמהני לעשותו יורש כו' היינו שיזכה מדאורייתא מדין ירושה ולא מדון מתנת ש"מ אך א"כ קשה דיהיו דבריו סותרין למ"ש הוא ז"ל בעצמו לקמן סי' רפ"א סק"ב דא"י להנחיל מלוה אפילו מלוה של ישראל כיון שאינו ברשותו ואינו יכול להקנותו מן התורה ה"נ א"י להנחיל אותו כו' (ויובא בדברינו שם ס"ק ג' ועמ"ש שם) וצריך לדחות ולפרש דכאן ר"ל שיזכה מטעם מתנת ש"מ דרבנן דלשון ירושה אינו מגרע בדברי שכ"מ כשהוא ראוי ליורשו כמבואר שם וכל עיקר חידושו בזה הוא רק לומר דבכה"ג ל"ש טעם הד"מ דלא סמכא דעתיה וממילא קם דינא דיכול ליתן במתנת שכ"מ הלוואתו שביד פלוני ואין חילוק בין ישראל לעכו"ם (אמנם אכתי דין זה צ"ע לפי הב"ח שיובא לקמן דמ"ש המרדכי דלא סמכא דעתיה היינו לפי שאין מעמד שלשתן בעכו"ם א"כ גם בכה"ג שייך זה וצ"ע וע' לקמן בשם נו"ב) . ומ"ש הבה"ט ובב"ח פי' בענין אחר. הנה ז"ל הב"ח בזה ולי נראה שכך פירושו דכיון שאין מעמד שלשתן בעכו"ם כדפי' ר"ת (הובא בש"ע לעיל סי' קכ"ו סכ"ב בשם יש מי שחולק ע"ש) א"כ ליתא בבריא לפיכך ליתא בשכ"מ והיינו דקאמר דבהקפות של עכו"ם לא סמכא דעתיה כלומר כיון דלגבי בריא שנתן לחבירו חובות של עכו"ם לא סמכא דעתו של מקבל דלהוי קנינו קנין דכיון דאין מעמ"ש בעכו"ם במאי יהא קונה הלכך לא קנה אפילו במתנת ש"מ מטעם דכל דליתא בבריא כו' ואע"פ דיש לו משכון של עכו"ם בידו אפ"ה כיון דישראל מעכו"ם לא קני משכון א"כ לא מצי מקני לחבירו גוף המשכון שבידו דאיהו גופיה לא קני וה"ל החוב כמו הקפה ולא מצי מקני לחבירו החוב במעמ"ש בבריא ומיהו ודאי היכא דמקנה לחבירו במתנת שכ"מ המשכון כדי לגבות החוב קני במתנת ש"מ גם החוב דדברי ש"מ ככומ"ס הם וכי היכא דבבריא אי מקנה לו המשכון באחד מדרכי הקנאות לגבות בו החוב קנה ה"נ בש"מ קנה בדבורו אבל באינו מקנה לו המשכון כ"א החובות בלבד לא קני במתנת ש"מ כו' והכי נקטינן עכ"ל. וע' בתשובת עבוה"ג סי' י"א בעובדא שיעקב עשה צוואת ש"מ וכתיב בה שנתן במתנה גמורה לג' בניו ראובן שמעון לוי את כל העזבון שלו בכלל הן מעות מזומנים וחובות בע"פ וחובות בשטר הן על יהודים או על עכו"ם מכל מה שהפה יכול לדבר כו' רק שיתנו לנכדו שלה בן בנו יהודה שנפטר בחייו בכל שנה ושנה סך חמשים זהובים כו' (שם מבואר ל' הלוואה באריכות) והנה עבר כמו ה' שנים אחרי מות יעקב הנ"ל וג' בניו החזיקו בכל הנכסים בכלל ונתנו לבן אחיהם הנ"ל מה ששייך לו ע"פ צוואת אביהם כעת נתעצמו בדין שלה נכד יעקב עם דודיו ראובן שמעון ולוי ומבקש שיתנו לו חלקו מה שמגיע לו מן החובות שהניח זקינו יעקב אצל אינם יהודים הן בשטר הן בע"פ אף ע"פ שמפורש בשטר המתנה שיעקב נתן להם במתנה החובות הנ"ל מ"מ אין המתנה קיימת שאין חובות על עו"ג נקנה אפילו במתנת ש"מ והאחים רש"ל משיבים מאחר שכבר החזיקו בכל הנכסים באין מוחה אין עוד לשלה שום זכות בזה. והשיב דהדין עם האחים הנ"ל ואינם מחוייבים ליתן לבן אחיהם כלום מכמה טעמים חדא כיון שכבר שמטו וגבו החובות אין מוציאין מידם דהא מבואר בש"ס ב"ב קמ"ח ע"א שדברי ש"מ הוי כמו מעמ"ש ואף דאין מועיל מעמ"ש גבי עכו"ם הא כתב הרמ"ח בס"ס קכ"ו דאם כבר נתן העכו"ם מה שבידו לישראל המקבל אין מוציאין מידו וכן בכל מקום שאין הקנין נתפס בו כו' וזה אפי' לא ידע המזכה כמפורש בת"ה מקור דברי הרמ"א הנ"ל מכ"ש בנ"ד שכבר ידע נכד יעקב שדודיו אחי אביו שמטו ואכלו כמה שנים ובנ"ד גם הש"ך בסי' ס"ו סי"ג דפליג מודה הכא כיון שידע ומחיל. ועוד נראה לרווחא דמלתא שאפי' עדיין לא הוציאו האחים החובות הנ"ל פטורים מליתן לבן אחיהם כלום דהא המרדכי כתב טעמא דא"י להקנות במתנת ש"מ חובות של עכו"ם משום דלא סמכא דעתיה ולפי פי' הרמ"א בד"מ היינו דלא סמכא דעת הנותן שיפרע לו ולאו למתנה גמורה קא מכוון לפ"ז י"ל דע"כ לא קאמר המרדכי כן אלא בנתן לאיש אחר אבל אם נתן לבניו דמקרבי דעתיה לגבייהו אמרי' ודאי גמר ומקני וכדקיי"ל במזכה לעובר (לעיל סי' ר"י ולקמן סכ"ו) וכ"ש גבי בניו הגדולים שמקרבי דעתיו לגבייהו טפי. וגם לפי פי' הב"ח דלא סמכא דעתו של מקבל דלהוי קנינו קנין כיון דאין מעמ"ש בעכו"ם במאי יהא קונה נמי יש לחלק כן. דהא מבואר בסוגיא ב' טעמים מה שיכול ליתן במתנת ש"מ הלואה שביד אחרים אע"ג דליתא בבריא ר"פ אמר הואיל ויורש יורשה רבי אחא בריה דרב איקא אמר הלואה איתא בבריא וכדרב הונא כו' נמצא לפי דברי ר"פ כל מה שהיורש יורשה איתא נמי במתנת ש"מ ואפי' הלואה בעכו"ם אלא דהר"ן כתב דטעמא דר"פ לא סליק כו' וכדאיתא בב"י א"כ י"ל דע"כ לא מסתבר להר"ן מלתא דר"פ אלא במתנת ש"מ לאיש אחר אבל המחלק נכסיו על פיו לבניו או למי שראוי ליורשו מן התורה ונחלה דאורייתא מיקרי דילפינן לה מביום הנחילו את בניו ודאי צדקו דברי ר"פ שי"ל כל מה דאיתא בירושה איתא במתנת ש"מ (עמ"ש בזה לקמן סי' רפ"א ס"א ס"קג) ואף דכתב הרמ"א בסי' רנ"ג ס"ו דאם פי' בהדיא שנותן לו במתנה אפי' ראוי ליורשו אינו אלא לשון מתנה י"ל דזהו דוקא לענין אם אמר אחריך לפלוני משום דאם נאמר שכוונתו היה בתורת ירושה א"כ בטלו דבריו מה שאמר ואחריך לפלוני כי ירושה אין לה הפסק אבל כשלא אמר אחריך לפלוני כמו בנ"ד י"ל כ"ע מודו אע"פ שאמר בפירוש לשון מתנה אנו מחשבין כאילו אמר לשון ירושה ובפרט דבנ"ד נזכר בצוואה שאמר אמנם מחוייבים יורשי אחרי ג' בנים הנ"ל כו' הרי גילה דעתו דמידי יורשים לא יצאו והא דאמר לשון מתנה הוא לייפות כוחם. כללא דמלתא דלענ"ד אליבא דכ"ע אין מוציאין כלום מן האחים אפי' לא שמטו ואכלו ומכ"ש כאשר שמטו ואכלו. וכ"ז בחובות בעל פה אבל חובות בשטר בלא"ה אין זכות לנכד יעקב הנ"ל לפי מה שפי' הב"ח הנ"ל דהטעם הוא לפי שחובות של עי"ג ליתא בבריא דבעכו"ם ליכא דין מעמד שלשתן א"כ חובות בשטר על עכו"ם הא איתא בבריא ע"י קני לך איהו וכל שעבודיה כו' וכן הוא להדיא בתשובת מהרי"ב ס"ס ע"ט כו' א"כ ברור שלפי פירשו של הב"ח פשוט ששטר חוב על עו"ג נקנה במתנת ש"מ בלי פקפוק עכ"ד ע"ש. וע' בתשובת נו"ב תניינא סי' מ"ה אודות צוואה אחת שכתוב בה פלוני יטול כך וכך ופלוני כך וכך והמותר שימצא בעזבוני יהיה מה שיהיה הן כסף ושוה כסף הן קרקעות הן משכנות וחובות של נימולים ואינם נימולים חובות שבשטר ובעל פה הן מזומנים ואשראות ראוי ומוחזק טמון וגלוי כל אותו מותר יטול פב"פ כו'. וכתב דהא ודאי שחובות שאצל יהודים נקנו לאותו פלוני במתנת ש"מ וגם חובות שבשטר אף דלא אמרה אינהו וכל שעבודייהו כו' (עמ"ש בס"ק הקודם) אך החובות בעל פה שאצל אינם נימולים פשוט דלא קנה אותו פלוני דמלבד מה שמביא רמ"א בסי' רנ"ג ס"כ שזהו גם בחובות שבשטר אלא שבחובות בע"פ בלא"ה יש לדון לפי המבואר בסוגיא בב"ב דף קמ"ח דהטעם בהלואתי לפלוני דבריו קיימים הואיל ואי' בבריא במעמד שלשתן ולפ"ז בהלואה בע"פ ביד עו"ג הרי דעת ר"ת ור"י והרא"ש שאינו נקנה במעיו"ש כמבואר בש"ע סי' קכ"ו סכ"ב א"כ ליתא בבריא כלל וממילא ליתא בש"מ ובש"ע שם הביא שני הדעות בדין מעמ"ש בעו"ג ולא הכריע וא"כ כיון שהיורש תמיד נקרא מוחזק בנכסי' א"א להוציא מידו. ואף החובות בשטר שאצל עו"א ואפי' על משכנות הרי כתב הרמ"א דיש להסתפק אם יוכל להקנות וכן נ"ל להורות וא"כ איך יוכל הזוכה ע"פ צוואה זו להוציא מחזקת היורש כו' אמנם נראה דבחובות בשטר אם תפס פ' לא מפקינן מיניה שהרי גם הרמ"א נסתפק בו אבל חובות שבעל פה לא מהני ליה תפיסה כו' ע"ש. וע"ש עוד שכתב דלכאורה יש לדון על גוף צוואה זו מאחר שבררנו שחובות בע"פ שאצל א"י ודאי לא נקנו להני רבוותא דסברי דבמעמד שלשתן אינו מועיל רק בישראל א"כ צ"ע אם תתקיים כלל מתנה זו שנתנה לאותו פ' לשום דבר כיון שמתבטלת לחובות שאצל עו"א לפמ"ש רמ"א בסי' ר"ג ס"י החליף מעות ומטלטלין כו' וא"כ לדעה ראשונה שם דנתבטל כל הקנין ה"ה בנ"ד נתבטלה כל המתנה ונשאר להיורש דאורייתא והנה בני הרב מהר"ש השיב דזה אינו דומה לדברי הרמ"א הנ"ל דבחליפין או שאר קנינים כיון דהיה קנין אחד על הכל בזה נחלקו אי אמרינן כיון שבטל לדבר אחד גורם ביטול גם לדבר הב' אבל במתנת שכ"מ שא"צ שום קנין כל אחד הוא לעצמו ואף אם אינו מתקיים לאיזה דבר לא שייך לומר שיגרום ביטול לשאר דברים וסברא זו כבר כתב גם כן תתני הגאון מהר"ר יוסף לענין דברים הנקנית באמירה הובא בחבורי נו"ב סי' כ"ה (ע' בפ"ת לאה"ע סימן נ"א סק"ד) אך מ"מ יש לפקפק בצוואה זו שנזכר יטול לבסוף (ר"ל לפמ"ש חתני הגאון הנ"ל בנו"ב שם בענין שטרי פסיקתא שהיה על הנכסים שברשותו ועל שאינו ברשותו דיש לחלק דאם היה בשתי אמירות קנה הדבר שברשותו דהאי אמירה לחודה והאי אמירה לחודה אבל אם כלל יחד באמירה אחת לא קנה כלל כמו בקנין ע"ש וא"כ הכא שנזכר יטול לבסוף הוי אמירה אחת ודמי לקנין) אמנם באמת זה אינו כי א"א לבטל צוואה זו לגמרי כ"א בצירוף כמה חששות כי לדעת המחבר גם חובות של עו"ג נקנו במתנת ש"מ ואף לדעת המרדכי והגמ"י הרי לדברי הסמ"ע בשם ד"מ שפי' דלא סמכא דעתיה היינו של הנותן ג"כ אין חשש בזה לפי מה שבארתי בחבורי נו"ב סי' כ"ו (הובא בסי' ר"ג שם ס"ק ד') דע"כ לא דימו הפוסקים מקנה דבר שאינו נקנה עם דבר הנקנה לקני את וחמור דס"ל לרב המנונא דלא קנה אלא בדבר שלא היה להמקנה עצמו ספק כו' וגם הדעה ראשונה שבסי' ר"ג הנ"ל כמעט דחויה היא לגמרי כמבואר בסמ"ע שם ס"ק י"ט וכאן שיש עוד סברא לחזקה צוואה בודאי לא מבטלינן לה. וקים לי לא שייך כאן כי אף שהירושה היא בחזקת היורש מ"מ אינה בידו והרי כתב הכנה"ג סי' כ"ה בכללי קים לי אות י"ז דנכסים ביד שליש לא מצי בעל הנכסים לומר קים לי וק"ו היורש הזה אשר ע"ז אנו דנין אם היה מעולם בעל הנכסים. ולכן סיומא דפסקא כל החובות של עי"ג בין בשטר בין בע"פ שייכים להיורש דאוריי' אלא שבחובות בשטר מהני תפיסה ובחובות בע"פ לא מהני תפיסה אבל כל שאר הנכסים וגם החובות שאצל יהודים בין בע"פ ובין בשטר הכל זוכה המקבל מתנה ע"פ הצוואה לחלוטין עכ"ד ע"ש:
(יח) או שטר מן העכו"ם יש להסתפק ע' בתשובת כנ"י סי' פ"ח בד"ה ועתה נבאר שכ' וז"ל הנה פשיטא החוב על התקופה כבר פסק רמ"א סי' רנ"ג ס"כ להורות הלואה שביד טו"א אפי' בשטר או במשכון יש להסתפק והב"ח פסק בלי ספק דלא מהני הצוואה דאין מעמד שלשתן בעכו"ם וזה פשוט דא"כ על התקופה שייך להיתומים עכ"ל. ומשמע מדבריו דהב"ח פסק גם בחוב בשטר על העכו"ם בלי ספק דלא מהני. והוא תמוה דבאמת מדברי הב"ח שהבאתי לשונו בס"ק הקודם מבואר דרק בחוב שע"פ משכון פסק הכי מטעם כיון דישראל מעובד כוכבים לא קני משכון א"כ ה"ל החוב כחו הקפה ולא מצי מקני החוב במעמ"ש בבריא אבל בחוב בשטר דאיתא בבריא בקני לך איהו וכל שעבודא פשוט דלפ"ד הב"ח ודאי מהני מתנת ש"מ וכ"כ להדיא בתשובת עבוה"ג ס"ס י"א שהבאתי בס"ק הקודם וכ"כ עוד בת' נו"ב תניינא סי' מ"ה בפשיטות דלדברי הב"ח שבשטר אפי' של ע"א נקנה במתנת ש"מ אך כתב שם דמי ירים ראש נגד דברי רמ"א ע"ש וצ"ע:
(יט) פירות דקל זה לא אמר כלום. ע' בת' רבינו עקיבא איגר ס"ס קמ"ו שכתב וז"ל וביסוד הדין דאמרינן ש"מ שאמר יטול פירות דקל דלא מהני כיון דהוי דבר שלב"ל וליתא בבריא נסתפקתי אם בעידן אמירתו עדיין לא גדלו הפירות ובשעת מיתתו כבר גדלו הפירות אי נימא דבעי בשעת אמירתו שיהיה בעולם דאמירתו הוי כקנין בריא או דדנין דכל שלא חזר נמשך אמירתו עד שעת מיתתו וכאילו צוה בשעת מיתתו ובפשוטו נראה הצד הראשון דבעי' דבשעת אמירתו באו לעולם ואולם מדברי תו' גיטין דף י"ד ע"ב ד"ה הא בשכ"מ שכתבו ואפילו לא נולדו יורשי מקבל עד אחר מיתת הנותן ואמאי לא נקטו בפשוט יותר דאפי' לא נולדו עד אחר אמירתו הילך מנה משמע דזה מהני כיון דבשעת מיתתו באו לעולם ועדיין צ"ע עכ"ל:
(כ) תנו בית לפלוני כדי שידור בו כו' או תנו דקל כו'. עמ"ש לעיל סי' רי"ב ס"ט ס"ק י' בענין אם אמר תנו מעות לפירותיו ע"ש וע"ל סי"ב ס"ק י"ב:
(כא) עד זמן פלוני. ע' לעיל סי' רי"ב ס"א בהגה מ"ש שם בס"ק ג':
(כב) נכסי לטוביה ע' בתשו' נו"ב תניינא סי' מ"ח אודות צוואה שנמצא אחר מות אלמנה אחת וכתוב בה כל המטלטלין ותכשיטין שלה לנכדה (טריינה) ויש לה שני נכדים ששמם (טריינה) ואחת מהם נשיאה לצורבא מרבנן. והשיב הנה דין זה הוא ממש הדין הנזכר בש"ע ש"מ שאמר נכסי לטובי' כו' ואינו היה הדבר נוגע לבעלה של (טריינה) היה הדבר פשוט שמגיע לו כמבואר שם שאם אחד ת"ח הוא קודם אבל כיון שאין הצוואה רק על (טריינה) אין לנו לחדש בזה לומר שאשת חבר כחבר ואם היה הצוואה על מעות שאז הם נכסי מלוג וזיכה הבעל בפירות ג"כ היה מקום שיזכה הת"ח אבל כיון שהצוואה היא על בגדים ותכשיטין ואין להבעל שום ריוח מזה אין כאן אומדנא וממילא נשאר בספק כו' ואמנם אם המטלטלין הנזכר בצוואה אינם בגדים רק שאר מטלטלין שיכול הבעל להשתמש בהם בתורת נ"מ אזי אמרי' ילמדו התכשיטין מהמטלטלין ושייך הכל לאשת החבר אבל לפי שאין דין זה ברור כל כך שמחמת שזוכה בהפירות יהיה הדין שוה כאילו אמרה נכסי לו לכן טוב לעשות פשרה עכ"ד ע' שם:
(כג) ואחד קרוב. עבה"ט שכתב וכתב הטור בשם יש אומרים דמיירי דהקרוב אינו ראוי ליורשו כו' והנה הטור עצמו חולק על זה וכתב ולא נהירא דאדרבה כשהוא ראוי ליורשו איכא הוכחה טפי שלא היה בדעתו עליו שלא היה צריך לצוות עליו דבלא"ה ראוי לירש עכ"ל אך דעת הש"ך משמע להלכה כהי"א. גם הב"ח כתב ליישב קושיית הטור ולפרש דברי הי"א בטוב טעם ומסיק דכן עיקר ע"ש גם בת' שבו"י ח"א סי' קס"ט כתב שדברי הטור לא ברירין כל כך להשיג על היש אומרים כו' (ולא ראה דברי הב"ח בזה שכבר קדמו בעיקר דבריו) אך מסיים שם וז"ל אכן כיון ששאר כל גדולי ראשונים לא חלקו כלל בין ראוי ליורשו או לא כיון דלא מחלק כן בש"ס גם בש"ע ושאר אחרונים סתמו כדעת הטור לכן לא מלאני לבי לדחות דברי הטור מהלכה וכל שכן למעשה עכ"ל ע"ש. ואפשר משום שלא ראה דברי הב"ח הנ"ל וע' בת' עבוה"ג סי' ל"ג נראה שדעתו כהטור ומפרש שם שגם הי"א הכי ס"ל (וז"ל שם אין דברי הטור מובנים לי בזה כי גם דעת הי"א הכי ס"ל אלא הי"א מיירי כשהוא ראוי ליורשו ראוי דייקא אבל באמת אינו יורשו ממש כי יש גואל קרוב ממנו בכה"ג ואמר שהוא קודם לשכן כיון שקרוב לו כ"כ עד שראוי ליורשו יש לו קירוב הדעת אתו יותר ממה שיש לו קירוב הדעת עם השכן קרוב אבל בשאין קרוב יותר ממנו ודאי גם הי"א מודים שלאו לההוא טוביה קמכוין ולא דעתו עליו כיון שבלא"ה ראוי ליורשו כנלע"ד ברור בלישנא דהי"א עכ"ל) וצריך עיון:
(כד) אבל אם אמר שחייב לטוביה עש"ך ס"ק ט"ל עד ונ"ל דלק"מ מהתוספתא כו' א"כ התוספתא אתיא כמ"ד יחלוקו ואנן קי"ל שודא כו' וע' בס' כתונת פסים ס"פ ג"פ בד"ה גרסינן בתוספתא שתמה על הש"ך דלא תירץ כלום קושית הר"ן וה"ה דהא עיקר קושייתם מהא דאמרינן בתוספת דלא אזלינן בתר אומדנא לזה היה אוהב יותר ועל זה לא תירץ הש"ך מידי דאין זה תלוי בפלוגתא אי שודא או יחלוקו דזהו באם שניהם שכנים או ת"ח דבזה ליכא אומדנא דמוכח אבל מה דאמר דשכן או קרוב קודם זה לא תליא בפלוגתא הנ"ל וצ"ע ע"ש:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |