פתחי תשובה/חושן משפט/פב
|
< הקודם · הבא >
טור ומפרשיו שו"ע ומפרשיו שולחן ערוך
|
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
(א) וגובה בו. עבה"ט מ"ש וע' בש"ך שהשיג על הב"ח כו' וע' בת' נו"ב סי' י"ב שכתב הגם דלפי דברי הש"ך במ"ש לחלק בין הך דהכא להך שהביא הב"י סי' נ"ח מדברי הר"ן וכ' הש"ך דשם השני יכול להחזיק בשבועתו עד שיחזיר לו שטרו כדי שלא יוכל שוב לתופסו משא"כ הכא שאם יקיים זה שטרו יתחייב זה לשלם אף בלי תפיסה עכ"ל א"כ משמע דהיכא שצריך אח"כ תפיסה יוכל זה להחזיק בשבועתו שלא לישבע אם לא שלא יוכל אח"כ לתופסו אומר אני בשלמא בהך דסי' נ"ח בסטראי שהוא שם ספיקא דדינא ומהני תפיסה אף בעדים א"כ יוכל לומר לא אשבע עד שתחזיר שטרי שלא תוכל לתפוס בעדים אבל לענין תפיסה שלא בעדים דמהני תמיד פשיטא דאינו יכול לעכב השבועה דאם לא כן בטלה לה שבועת היסת או אפי' שבועת מודה במקצת שהרי תמיד יוכל כשכנגדו לתפוס אח"כ שלא בעדים (כמבואר בסי' פ"ז סעיף ל') ויהיה זה מחוייב לחייב עצמו שלא לתפוס אפי' שלא בעדים הא ודאי ליתא כו' ע"ש עוד:
(ב) לא יגבה אלא בשבועה. בגש"ע דהגאון רע"ק איגר זצ"ל נ"ב ואם הב"ח מוקדם הוא חשוד אינו מפסיד ונוטל בלא שבועה ת' ושב הכהן סי' ע' עכ"ל:
(ג) אומרים לו. עבה"ט עד רק הלוה תובע למלוה שיחזור לו השטר כו' וע' בת' גליא מסכת סוף סימן ח' שכתב שיש מקום עיון על זה ממ"ש הסמ"ע עצמו בסי' ע"ב ס"ק מ"ט בשם הר"ן גבי משכון כשאין המלוה תובע למעות אלא בעל המשכון תובע למשכון אז לא ישבע המלוה אלא היסת כו' ואפשר דמ"מ יש הפרש בזה בין שטר למשכון עכ"ד ועש"ך שם:
(ד) הבא מעותיו. עבה"ט עד י"ל דצריך שיביא מעות דוקא. ובאו"ת כ' על זה ונראה אם הלוה אומר שאין לו מעות פשיטא דמהני משכון דהא יכול לסלקו במטלטלין כשאומר שאין לו מעות כמש"ל סי' ק"א ואין משביעין אותו כלל אם יש לו מעות עכ"ל וכן הסכים בנה"מ ע"ש וע' בתשובת גליא מסכת סי' י"ב שכ' דנראין הדברים דכאן לא מהני סילוק מטלטלין אף באומר שאין לו מעות לפי מה שכ' הסמ"ע הובא בבה"ט ס"ק הקודם דהכא מיירי דהמלוה אינו תובע ללוה שיפרענו רק הלוה תובע למלוה שיחזיר לו השטר ומש"ה טוענין הבית דין למלוה כו' וא"כ בכה"ג שהמלוה אינו נוגש להתפרע כבר מבואר בסי' ע"ד ס"ה וס"ו שאינו יכול להזקיקו לשומא עסמ"ע שם וממילא דהכא צריך להביא דוקא מעות: ומה דהש"ך מקשה מסי' צ"ג בטור סי"ח אף דהתם המלוה הוא תובע מ"מ כיון דהתם מיירי בתביעה בע"פ ואינו זוכה רק שישבע לוה וא"כ הלוה שמהפך השבועה הוא שרוצה לקנות את עצמו משבועתו לכן מהדר הוא הגמר א"כ י"ל דנקרא הוא המוציא כו' עש"ב. וע' בת' בית אפרים חח"מ סי' ו' בדבר המשפט באחד שתבע לחבירו בשטר שבידו וזה טוען השבע לי שלא פרעתיך וטען המלוה הבא מעות ואשבע לך ואמר אין לי מעות רק קרקע ואני מעמיד לך הקרקע באפותיקי שתגב' ממנה לכשתשבע וזה אומר איני רוצה בקרקע ואמתין לך עד שתביא מעות וזה טוען איני רוצה שתמתין כי זילי נכסאי ואם תרצה לישבע תיכף ליטול מוטב ואם לאו פטור אותי מתביעתך וכן האמת דזילי נכסי' לפי ראות עיני הב"ד וגם כי הלוה שרוי בלא אשה ועי"ז שיש עליו קול שהוא חייב לזה אינו מוצא ליקח והדבר מבואר בכנה"ג סי' כ"ד דבכה"ג מקרי זילי נכסי' הדין עם מי והאריך שם בעיקר הך דינא דצריך הנתבע להכין מעות קודם שישבע למצוא מקור לזה ואחר זה פלפל בדברי הש"ך הנ"ל דלא סגי במשכון רק צריך להביא מעות דוקא וכ' שזה לא מסתבר כלל דעיקר הטעם שצריך להמתין לו מעות קודם השבועה הוא שלא יאמר המלוה למה אשבע שמא לא יתן אח"כ וימצא השבועה לבטלה משא"כ בנותן משכון ליכא שבועה לבטלה וצריך המלוה לישבע ואח"כ באמת יצטרך הלוה לישבע שא"ל מעות לדעת הרא"ש שהביא הש"ך בסימן ק"א סק"ה ולדעת ש"פ יקבל בחרם אבל להכריחו עתה שישבע או יקב"ח שאין לו רק מטלטלין או קרקע לא מסתבר כלל כו' ואפשר דהש"ך מיירי היכא שזה באמת יש לו מעות אלא שאינו רוצה ליתן רק משכון בזה כ' הש"ך דצריך ליתן מעות דוקא אבל בטוען שאין לו מעות רק משכון אין לנו להכריחו למכור וליתן מעות כו' (זהו כדעת התומים ונה"מ הנ"ל) אך כ"ז כשהמלוה דוחק הלוה ורוצה לישבע ואומר שיביא מעות אבל כשהלוה תובע למלוה שישבע או יחזיר שטרו לכאורה מסתברא שהמלוה יכול לומר לא אשבע עתה דהא קיימא לן נזקקין לתובע תחלה ואע"ג דהיכא דזילי נכסי' נזקקין לנתבע וא"כ בכה"ג יכול הנתבע לומר אם אינך רוצה לישבע תחזיר שטרי כו' י"ל דזה דוקא כשאומר תשבע ואז אסלק אותך כדינך במעות משא"כ היכא שהלוה אומר שאין לו מעות רק קרקע א"כ יכול המלוה לומר איני רוצה לישבע עתה אלא אמתין עד שיהיה לך מעות כמבואר בסי' ע"ד וסי' ק"א בשם ת' הרא"ש (זהו כעין דברי ג"מ הנ"ל) ומשמע דאע"ג דזילי נכסיה דלוה מ"מ יכול המלוה לו' לא אקבל ממך קרקע כו' אולם בת' הרשב"א ח"ג דפוס ליוורני סי' מ"ג מבואר דהיכא דזילי נכסי' דלוה ע"י זה נחלקו בו רבותיו של הרשב"א ודעת הרשב"א עצמו נוטה לדעת האומרים דבכה"ג צריך המלוה לקבל קרקע ומעתה בכה"ג (כנידון השאלה דלעיל) פשיטא דהלו' יכול לכוף למלוה ואומר החזר לי שטרי או השבע וטול קרקע שאין לי ד"א ליתן לך וזילי נכסאי וא"ל דהמלוה מקרי מוחזק לענין זה ומצי אמר קים לי כאידך מ"ד דס"ל דבכל גווני אין הלוה יכול לכוף למלוה לקבל קרקע ז"א דע"כ לא נחלקו אלא בחוב ברור אבל בזה שהלוה צועק למה תעכב שטרי שבאמת איני חייב לך כלום ולדבריך השבע וטול ואם מדאגה פן תשבע לבטלה הילך קרקע נראה פשוט דבכה"ג גם אידך מ"ד מודה שצריך לקבל קרקע כיון שזה אית ליה פסידא דזילי נכסיה ואין החוב ברור ל"ש האי טעמא שכ' הרא"ש דאית ביה משום נ"ד בפני לוין דבכה"ג שהלוה מכחישו אין לחוש לזה. ועוד דאפי' תימא דאף בכה"ג שייך נ"ד כיון שלאחר שישבע ויהא החוב ברור לא ימצא ליקח אלא קרקע מ"מ נראה דשפיר מצי הלוה לטעון כיון דזילי נכסאי אתה צריך לישבע שאני אומר שלא תשבע כלל ואי משום שאינך חפץ מי יכריחך ליקח קרקע שאחר שתשבע ויהא החוב ברור אם תרצה תמתין אחר כך אבל כעת איני רוצה שאהיה תלוי עמך בדין כי אני אומר שלא תשבע כי אין מגיע לך כלום ולכן נלע"ד בנידון השאלה הדין עם הלוה (ובסוף התשובה שם מבואר דזהו אם כתוב בשטר לפרוע בו במזומנים עש"ה) . וכתב עוד אך כל זה אם אין בשטר נאמנות אבל אם יש בו נאמנות שאז הדין שהמלוה נוטל בלא שבועה רק שמ"מ אנו פוסקים לו שבועת היסת דהוי כשבועת היסת לאחר פרעון כיון שהלוה מביא המעות לב"ד (עש"ך ר"ס ע"א) נראה שהדין עם המלוה שהרי הוא אומר לי מגיע חוב ברור ואם תתן כדיני במעות אקבל ממך ואשבע לאחר הפרעון מה שאין כן כשאין לך מעות איני רוצה להמתין והגם שלדעת הרשב"א הנ"ל אף בשטר שיש בו נאמנות יכול לכופו ליקח קרקע כיון דזילי נכסי' מ"מ נראה דבכה"ג נקרא המלוה מוחזק לענין זה ויכול לומר קים לי כדעת רבו של הרשב"א וכפשטות דברי הרא"ש שהביא הטור בסימן ע"ד הנ"ל דאף דזילי נכסי' צריך לסלק במעות דוקא ויכול המלוה לומר אמתין כו' וכיון שהשטר בנאמנות אם כן חוב ברור הוא יכול המלוה לומר אם תרצה שאשבע לך צריך אתה לסלק אותי במעות קודם ואחר כך תתבע אותי לישבע היסת שלאחר הפרעון. אך אם הלוה רוצה לעשות איזה חילוף בקרקע וכדומה והמלוה מעכב על ידו ועושה מחאה בבית דין בכה"ג אפשר דהלוה מקרי מוחזק לענין זה ויכול לומר הרי קרקע לפניך השבע וטול וכאות' דעה שהביא הרשב"א דהיכא דזילי נכסי' אין המלוה יכול לומר אמתין כו' עכת"ד. וע"ש עוד שהביא דברי ספר עטרת צבי (וכן במאמר קדישין סי' זה שכתב לענין דברי הש"ך הנ"ל אי סגי במשכון יש לחלק בין אם כ' בשטר במזומנים בת"כ בפ"מ צריך ליתן מעות דוקא ואם לא כ' במזומנים בת"כ בפ"מ במשכון סגי והוא ז"ל כ' עליו שאין לזה טעם כו' עש"ה:
(ה) ישבע הלוה. עבה"ט בשם ט"ז שהסכים לדעת הגאונים שהביא הטור כו' עד ואין כח למלוה לכוף להלוה לישבע כ"ז שלא נשבע הוא כו' וע' בש"ך שהסכים לדעת הרמב"ם והמחבר וכ' לחלק דהגאונים מיירי בשאר נשבעין ונוטלין בלא שטר כגון נגזל ונחבל וחנוני על פנקסו וכה"ג דדינן שאף בשבועה לא יטלו אלא שחכמים תקנו כו' משא"כ הכא שיש בידו שטר מקויים שמן התורה המלוה נוטל בלא שבועה כו' ע"ש וכן הסכים בתומים ובנה"מ ע"ש וע' גליא מסכת שם שכתב דע"פ סברא נראה פסק הגאונים שא"י המלוה לכוף ללוה שישבע עד שישבע הוא תחלה להחזיק השט"ח בחזקתו אך כל זה כשהמלוה הוא תובע ונוגש להתפרע ובהכי מיירי הגאונים וגם ת' הרא"ש שהביא הט"ז אבל כשאין המלוה נוגש כלל רק שהלוה תובע שיחזיר לו שטרו כפי דמיירי הרמב"ם הכא כמבואר בסמ"ע הנ"ל והיינו שאף שאין לו רוצה לקנות עצמו שאינו חייב לשום אדם וירויח לו שיוכל לעסוק עם ב"א באשראי והקפה בזה בודאי גם הגאונים מודים להרמב"ם שצריך הלוה לישבע תחלה שאין לו ואז יהיה נקי מן המלוה עד עת שיהיה לו וירויח לו שיוכל לעסוק במעות אחרים עד שירויח ויהיה לו מה להשלים ואז יכריח להמלוה שישבע או להחזיר שטרו עש"ה. וכיוצא בזה ממש כתב גם כן בת' בית אפרים שם לחלק בכך ואם הלוה תובע למלוה שיחזיר לו שטרו שפיר צריך הוא לישבע תחלה אבל אם המלוה הוא תובע א"י לכוף ללוה לישבע עד שישבע המלוה תחל' הפסק הגאונים וכהכרעת הע"ז (ושם תמה ע"ד הש"ך הנ"ל שכלל חנוני על פנקסו עם שאר נשבעין ונוטלין דהרי הש"ך גופי' לסי' צ"ב ס"ק י"ד הסכים לדברי בעל המאור דחנוני על פנקסו מדינא היה נוטל בלא שבועה גם תמה שם על הט"ז בראייתו מתשו' הרא"ש שאין הנדון דומה לראיה והביא שם דברי המל"מ פ"ג מה' שכירות בזה) וע"ש דמשמע מדבריו דמ"מ יש להטיל על הנתבע קב"ח לפי שאנו חוששין שמא אשתמוטי קא משתמיט טוען אין לי כדי לדחות המלוה משבועתו דודאי לא ישבע המלוה על חנם שאף אם יהי' ראוי ליטול אין לו אך א"צ לישבע על זה רק בקב"ח בלבד סגי ע"ש עוד:
(ו) כאומר לא פרעתי. עבה"ט שכתב הב"ח הק' מאי קמ"ל כו' ועיין בת' אא"ז פמ"א ח"ב סימן פ"ו שכתב ליישב בטוב טעם דהכא אשמועינן רבותא טובא דס"ד הכא שהין עדים מעידים שפרע משביעין אותו ולא דמי לפרק שבועת הדיינים ולעיל ר"ס ע"ט דהתם קאמרי עדים שפרע ולכך אין משביעין אותו דאיך נקבל שבועתו שלא פרע נגד ב' עדים שמעידים שפרע כו' וקמ"ל נמי דהכא לאחר הפרעון יכול להחרים סתם גם באומר שפרעו קודם להד"ם אף דבסימן ע"ט אין יכול להחרים שם הוא מהאי טעמא דהאיך יחרים על מי שנטל ממנו שלא כדין הא לדברי עדים בודאי שלא בדין נטל וע"כ דמשלם משום דהודאתו יותר ממאה עדים אם כן אין להחרים סתם מה שאין כן הכא כו' עכ"ד ע"ש:
(ז) ומחרימין שלא בפניו. ע' בתומים דבזמנינו נוהגים בכל מקום שנזכר חרם סתם הוא מקבל חרם ע"ע וגם כאן כופין אותו שיקבל בפי' החרם וכן דנין בכל ב"ד בישראל (במקום שיש רשות מן הממשלה) ע"ש וכ"כ בנה"מ ע"ש ועמש"ל סי' ע"א ס"ו סק"ט:
(ח) אע"פ שיש בו נאמנות כו'. בגש"ע דהגר"א איגר זצ"ל נ"ב אף דמחיל' טענ' גרוע ולא מהימן אלא במגו דפרעתי ע"ל סי' ע' ס"א בהגה היינו להאמינו לפטרו אבל להשביע מהני בלא מגו. ולפ"ז ממילא גם בתוך הזמן יכול להשביע שלא מחל לו דלענין מחילה אין חילוק בין ת"ז לאח"ז כמ"ש המרדכי ריש ב"ב. והא דס"ל לכמה פוסקים דא"י להשביעו בטענת פרעון ת"ז ולא מהימן במגו דמחלת צ"ל דמגו להשביע לא אמרי' כמ"ש הב"ש סי' צ"ו סק"ח (עמ"ש בפ"ת שם סק"ד) ואולם עדיין ק' על הרמב"ן דס"ל כאן דיכול להשביעו שלא מחל לו אפי' בלא מגו א"כ אמאי גובים היתומים ת"ז בלא שבועה מ"מ נטעון שמא מחל לו להרמב"ן לשיטתו דטענינן לא שכיח לקמן סי' ק"ח וכיון דאביהם היה יכול להשביעו שלא מחל לו אנן נמי לטעון כך בעד היתומים ודוחק לומר דבאמת צריך לישבע שלא מחל אלא דגובה בלא שבוע' שלא נפרע וצ"ע עכ"ל:
(ט) שעדיין לא קיימו הלוה על המלוה להביא ראיה. ע' בת' מים חיים חח"מ סימן י"ז שכתב לכאורה ק' מלקמן סי' רמ"א ס"י האומר לחבירו הריני נותן כו' אבל אם א"ל ע"מ שלא תעשה כי' ופי' הסמ"ע שם דלעולם מוקמינן הדבר שנשאר כמו שהי' מעיקרא משום הכי צריך להביא ראי' שנשתנה כו' ומשמע מזה דהוא הדין אם אחד מחייב א"ע לחבירו ומתנה באם שיעשה דבר פלוני אזי יפטר מהחיוב צריך להביא ראי' שעשה דבר פלוני ואם לאו מתחייב לתת לחבירו מה שחייב א"ע דמוקמינן הדבר כמו שהיה מעיקרא ובודאי לא עשה דהא מחמת סברא זו מפקינן ממונא מהנותן בתנאי דשב וא"ת ואם הוא הדין גבי תנאי דקום ועשה לפ"ז אמאי הכא צריך המלוה להביא ראי' שהלוה לא קיים התנאי דהא הכא מיירי שהלוה התנה על עצמו תנאי דקום ועשה וע"כ צריך לומר משום דהלוה מוחזק נאמן לומר שקיים התנאי ואפילו בקום ועש' וצריכין לחלק דלא אמרינן דמסתמא נשאר כמו שהיה אף להוציא ממון רק גבי תנאי דשוא"ת אבל גבי קום ועשה לא אמרינן להוציא ממון מסברא זו כו' אך מדברי הש"ך לקמן ס"ק ל"ג בסיפא דסעיף זה באם יש ללוה עדים שבתנאי נעשה כו' כתב בשם הב"ח פי' והלוה מוכן לקיים התנאי אי נמי שיש עדים ג"כ שקיים התנאי כו' משמע דהלוה בעצמו לא מהימן לומר קיימתי התנאי והוא תמוה למה גרע מרישא בליכא עדים כו' ונ"ל לתרץ דהב"ח וש"ך סוברים דגם גבי תנאי דקום ועשה אמרינן מסתמא נשאר כמו שהיה ולא קיים התנאי וצריך להביא ראי' שקיים התנאי ואם לא מפקינן אפילו ממונא מיניה רק שסוברים דגבי קום ועשה לא אמרינן כפשוטו מסתמא כשאר כמו שהי' ולא קיים התנאי דהא חזינן כמה אנשים מקיימים תנאים בקום ועשה אפילו כתנאי ב"ג וב"ר רק דאמרינן דבכל תנאי שהוא בקום ועשה מסתמא בשעת קיום התנאי מייחד עדים שיראו שקיים התנאי ונפטר מחיובו ואם לא הביא עדים אמרינן מסתמא נשאר כמו שהי' דאם איתא דקיים בסהדי הוי מקיים ולפי"ז ניחא דברישא דליכא עדים על התנאי רק המלוה בעצמו מודה שהי' תנאי שפיר מהימן הלוה שקיים תנאו דלמה לו סהדי ממ"נ אם ירצה המלוה לכפור לא יועיל לו סהדי על קיום דהא מלוה יכול לכפור שלא שום תנאי כו' אבל בסיפא דיש עדים על התנאי אז הלוה לא מהימן דקיים התנאי דאם איתא דקיים בסהדי הוי מקיים ולפ"ז זכינו לדין דבכל תנאי דקום ועש' ויש עדים על התנאי מחוייב להביא ראיה שקיים התנאי ואם לאו מפקינן אפילו ממונא מיניה וכדעת הב"ח וש"ך והוא מחמת סברא זו דאם איתא דקיים בסהדי הוי מקיים כו' ושוב פקפק בזה מדברי החמ"ח באה"ע סימן ל"ח ס"ק נ"ח כו' והניח דין זה בצע"ג ע"ש. ועיין בספר שער משפט לעיל סימן מ"ו ס"ק י"ח ובספר בית מאיר לא"ה סי' קי"ג סי"ב דף פ"ז ע"א ועמ"ש לקמן ס"ק י"א:
(י) נשבע הלוה היסת ונפטר. עיין בס' בית מאיר לא"ה סי' קי"ג שכתב דאם טען הלו' איני יודע אם קיימתי התנאי ונפטרתי והמלו' טען ברי לא קיימת פשיטא שחייב דהוי כנתחייבתי וא"י אם פרעתי אך אם גם המלוה אינו יודע נרא' דהלו' פטור ואין המלוה יכול להוציא בספק ואינו דומה להמבואר בש"ך סי' ע"ה (ס"ק ס"ה) שבשטר שטענו שניהם ספק בפרעון שחייב בזה דוקא בפרעון דסתמו דשטר בחזקת שלא נפרע מטעם שטרך בידי מאי בעי אבל בקיום תנאי כו' ע"ש:
(יא) ונפטר הלוה אפילו בלא שבועה. עיין בת' מים חיים סימן י"ז שכתב דלא קשה מאי שנא רישא דאף דהלוה נאמן מ"מ שבועה בעי דלא דמי דרישא מיירי שמכחישין עצמם אם נתקיי' התנאי לכך אף דהשטר בטל מ"מ צריך הלוה לישבע בכל תביעה בעל פה אבל הכא לא מיירי בהכחשה בקיום התנאי ויכול להיות דהמלוה מוד' שהלוה קיים תנאי זה או לפחות שאינו יודע אם קיים או לא ואין משביעין על טענת ספק רק עיקר טענת המלו' שלא היה שום תנאי ועדים מכחישים אותו לכך לא מהימן והלוה פטור אפילו משבועה וקמשמע לן דלא תימא כיון דהעדים חתמו על השטר סתם הוי כאילו העידו דלא היה תנאי אף דעדים אחרים העידו שהיה תנאי הוי כתרי ותרי ויצטרך הלוה לישבע על גוף התנאי לכך כתב דלוה פטור אפילו משבועה. ור"ל שהי' תנאי משום דתנאי מלתא אחריתי כו' וכן מוכרח לפר' לפי דברי הב"ח שהביא הש"ך ס"ק ל"ג כו' עיין שם. אולם בספר בית מאיר לא"ה סי' קי"ג מפר' כפשוטו שפטור משבועה על קיום התנאי והיינו במכחישין זה את זה גם בקיום ולא קשה מאי שנא רישא דשאני הכא כיון דהמלו' הוחזק כפרן ע"י עדים על התנאי להכי נאמן הלוה בלא שבוע' אף על הקיום כמ"ש בסימן ע"ט ס"ח (וכתב שם שדברי הב"ח וש"ך דס"ק ל"ג הנ"ל צריך עיון עיין שם): שם בדיני מגו בש"ך אות ו' מ"ש ועוד נרא' לי דדוקא לענין פטור שבועה שייך האי טעמא כו' ועיין בת' נו"ב סי' ל' אות כ"ז שכתב בענין מגו במקום קול אף דבספר כנה"ג כתב דמגו במקום קול לא אמרינן והביא כמה תשובות שפסקו כן מ"מ אין לסמוך על זה להוציא ממון כיון שלא נתבאר בדברי הפוסקים הקדמונים והאחרונים ומעובדא דרבה בר שרשום אין ראי' לא מבעיא בפי' רבינו האי שהביא הרא"ש שם אין כאן מגו כלל ואף לפי' התוספות הוא זה חידוש ואין לך בו אלא חידושו שהרי שם בלא"ה הוי מגו להוציא ואף דבמקום דאיכא שטרא מעליא אמרינן מגו להוציא מ"מ שוב היכא דאיכא קול נגדו לא אמרינן מגו להוציא אפילו במקום דאיכ' שטרא מעליא אבל מגו לפטור עצמו חזקת ממון אלים טובא ועוד דשם עיקר המגו של רבה היה לפטור נפשי' משבועה ומגו לאפטורי משבועה לא אמרינן במקום קול אבל מגו לאפטורי מממון אפילו במקום קול אמרינן ויש טעם לחילוק זה כי מגו במקום קול דומה למגו דהעזה שגם זה העזה להכחיש הקול והרי נתבאר בש"ך בדיני מגו סי' ו' דהא דמגו דהעזה לא אמרינן היינו לאפטורי משבוע' אבל לאפטורי מממון אמרי' מגו דהעז' כו' ע"ש ועיין בתומים בכ"מ סקל"ה ועיין עוד בנו"ב חלק אה"ע סי' ע"ב דף פ"ז ע"א בהגה ובתשו' ברית אברהם (אה"ע סימן צ"ד אות י') והובא קצת בפ"ת לא"ה סימן קע"ח סקי"א. ומ"ש הש"ך אות ט"ו ומצינו מגו להוציא בברי ושמא כו' בגש"ע דהגר"ע איגר זצ"ל נ"ב ע' בשער המלך פ"ח מהלכות טוען הלכ' ז' וכמ"ש בקצה"ח סי' קל"ג סק"ב. ומ"ש הש"ך שם דהא מוכח בהכותב גבי סטראי כו' בגש"ע דהגר"ע הנ"ל נ"ב וז"ל לענ"ד לק"מ דדוקא בסטראי דהשטר היה בודאי בחזקתו אלא דטוען פרוע אבל הכא דכפי החשש שמא עד שלא אירס' נאנסה ומעולם לא היה השטר בחזקתו ומעיקרא גרוע ועומד ועל זה אנו דנין אם השטר פסול מעיקרא בזה לא אמרינן מגו להוציא עכ"ל. ומ"ש הש"ך ונרא' דהא דאמרינן דבשטרא מעליא אמרינן מגו להוציא היינו כשהמלו' יודע בודאי שחייב לו והשטר מעליא הוא מצד שממון שלו בידו כו' ע' בס' קרבן נתנאל פרק הכותב אות ס' שכתב דמדברי הרא"ש שם סתיר' לדברי הש"ך בזה ע"ש. ובמ"ש הש"ך אות ל' כתב בספר דגמ"ר וז"ל ועיין עוד מדין מגו בסי' קל"ט סעיף ד' בסמ"ע סק"ח ובש"ך סק"ה אם הוא טוען על השדה ועל הפירות ויש לו מגו על הפירות ולא על השדה שמוציאין ממנו גם הפירות עכ"ל. וכמ"ש באורים ותומים בקיצור כ"מ אות ע"ו וע"ז דמגו דהעזה במקום חזק' תרתי לא אמרינן כו' ע"ש ע' בזה בת' מוהר"ר משה רוטנבורג חח"מ סי' י"ד וט"ו עש"ה:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |