דרישה/חושן משפט/פב

דרישה ‏ חושן משפט פב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ג

לא רצה לישבע ותפש מנכסי הלוה כו' ז"ל ב"י יש לתמוה שמדברי הרא"ש לא משמע דין זה דלא מפקינן מיניה אלא דוקא בצורבא מרבנן ע"ש שהאריך (וקצת מנהו כתוב בב"ח) ולעד"נ דהרא"ש כתב דבריו דוקא אצורבא דרבנן ומשום דבא לומר דמניחין השט"ח בידו ואי יתפוס יתפוס ולא מנדינן ולא מנגדינן ליה כמ"ש בפרי' מיהו בבעה"ת בשער כ"א נראה שחילק חילוק אחר בין צורבא מדרבנן לאינש אחרינא דלע"ה משביעין דוקא בב"ד ולת"ח אין מניחין לישבע בפני ב"ד אלא אם ירצה יצא חוץ לב"ד וישבע ויגבה ע"ש. ודע שהר"ן בשם הרמב"ן כתב על דברי הרי"ף (ב"י וד"מ הביאוהו בסימן פ"ז) ז"ל מסתברא דוקא בתופס מעות אבל תפס מטלטלין כיון דגופייהו לא מיקני ליה מפקינן להו מיניה והדר לא גבי אלא בשבועה עכ"ל ולפ"ו אפשר לחלק בהכי בין ת"ח לאינש אחרינא דבשאר כל אדם דוקא בתפס מעות ובצורבא דרבנן שאין אנו חושדין אותו אפילו תפס מטלטלין אין מוציאין מידו ודוק:

ח

טעון המלוה כו' ל' ב"י וגדולה מזו נראה מדברי הרמב"ם שאפילו לא טען המלוה טוענין לו ב"ד שכתב בפי"ד מה' מלוה וז"ל טען שפרע השטר ואמר ישבע המלוה ויטול אומרים לו הבא מעותיו ואח"כ ישבע ויטול עכ"ל ואין ל' רבינו משמע כן ומהתימה שלא הזכיר רבינו דעת הרמב"ם בזה ונלע"ד דרבינו ס"ל דמ"ש הרמב"ם שהב"ד טוענין לו היינו כשהמלוה אינו תובע ללוה אלא לוה תובע המלוה ובא לב"ד ואומר פרעתיו ויחזיר לי שטרו או ישבע שלא פרעתיו ואשלם לו בכה"ג ב"ד טוענין למלוה שהוא הנתבע אבל כשהמלוה תובע אין טוענין לו ועיין ברמב"ם שקצת משמע כן שהרי כשכתב בתחלת הפ' טוענו המלוה לא כתב האי דינא אלא לבסוף הפ' דשם לא איירי בטענת המלוה:

יא

והרמ"ה כ' שנוטל כו' וקשה דכאן הסכים רבי' עם הרמ"ה דנוטל בלא שבועה ובא"ע סימן צ"ו גבי כתובה שצריכה האשה גם כן לישבע וליטול כ"ר דאם היא חשודה על השבועה שאינה יכולה לישבע אם שכנגדה אינו חשוד ישבע ויפטר וכבר הרגיש מ"ו ר"ש ז"ל בקושיא זו שם בא"ע וע"ק דשם בא"ע כתב ב"י על דברי רבינו שכתב דשכנגדה ישבע ויפטר ז"ל כ"כ שם הרא"ש בשם הרי"ף וכתב הר"ן שבתשובה כ"כ עכ"ל ולקמן סימן צ"ב סי"ג כ"ר ז"ל מי שנתחייב שבועה מדבריהם והוא חשוד אם הוא מהנשבעים ונוטלים א"י לישבע וליטול וכתב רב אלפס שהנתבע פטור בלא שבועה עכ"ל וי"ל דבכתובה נראה לרבי' להחמיר לפי שהאשה בחיי בעלה היתה עוסקת ונושאת ונותנת בתוך הבית ויש לחוש שלקחה ממון בעלה וגם יש לחוש דלמא בעלה אתפסה צררי וחששות הללו לא שייכי בשאר שטרות ושאר נשבעים ונוטלים ודברי הרי"ף נראה לתרץ דהתם שהכתובה ביד האשה צריך אותו שכנגדה לישבע משא"כ במש"ר בשם הרי"ף לקמן בסימן צ"ב שהנתבע פטור בלא שבועה דמיירי בנשבעים ונוטלים שאין שטר בידיהם כגון נגזל ונחבל וחנוני על פנקסו והא ראיה דשם בסימן צ"ב אחר שהביא דברי הרי"ף ודברי ב"ה והרמב"ם שחולקים עליו כ"ר ז"ל וכתב עוד שבפוגם שטרו או היכא שהלוה טוען אשתבע כו' משמע שעד הנה לא איירי בנשבעים ונוטלים בשטר ובזה מיושב הא דלא מייתי רבינו דברי הרי"ף כאן משום דהרי"ף לא איירי אלא בנוטלים בלא שטר והכא איירי בשטר והא דלא כ"ר כאן דברי הרי"ף דא"ע דס"ל בכתובה דשכנגדו נשבע ונפטר כנ"ל משום דרבינו מסופק בסברת הרי"ף די"ל דדוקא בשטר כתובה דריעא הוא מטעם הנ"ל ס"ל דנשבע ונפטר משא"כ בשטר דעלמא ודוק:

יח

ואם אינו מפורש כו' בפרישה כתבתי דר"ל שגם בלא שום שיור אינו מפורש בו וכן הוא בהדיא בספר התרומות וסיים שם שאפילו עדי השטר אינם נאמנים לומר תנאי היה כשנזכר בשטר בלא שום שיור וע"ל ס"ס מ"ו דכ"ר שאם אמרו העדים שהיה תנאי במכר ושמ"ש בשטר שלא היה בו שום שיור לא נכתב אלא לכשיתקיים התנאי נאמנים ע"כ וי"ל דה"נ דינא הכי ורבינו קיצר כאן וסמך אמש"ל א"נ שאני התם דגם אם יקויים התנאי שייך בו שיור דדלמא לא רצה למכור כולו אלא שייר לעצמו זכות בו ומש"ה הוצרכו לכתוב בשטר בלא שום שיור משא"כ בהלואה דלא שייך כ"כ לומר בה דלא היה בגוף ההלואה שיור והכי דייק קצת לישנא דלעיל:

יט

שאין אומרים מגו להוציא צ"ע הלא בעה"ת בעל דין זה ס"ל דבעלמא אמרינן מגו להוציא אלא דהכא שאני דשטרא ריעא הוא וקצת דמי למודה שהוא מוויף וא"כ לא הו"ל למיכתב טעמיה סתמא משום דלא אמרינן מגו להוציא:

כג

טען הלוה על שטר מקויים כו' בבא בתרא דף קכ"ח שלח ליה ר' אבא לר"י בר חמא המוציא ש"ח על חבירו מלוה אומר לא נפרעתי כלום ולוה אומר פרעתי מחצה ועדים מעידים שפרע כולו ה"ז נשבע וגובה מחצה מבני חרי אבל ממשועבדים לא דאמרי (אתון קנוניא עשיתם עלינו) אנן אעדים סמכינן ואפילו לר"ע דאמר משיב אבדה הוי (גבי סלעין דינרים כו' כמ"ש בפרישה) ה"מ היכא דליכא עדים אבל הוכא דאיכא עדים אירתותי מירתת ע"כ ופסקו התוספות הלכתא כוותיה ופר"ש והעדים מעידים כו' (ע' ל' ר"ש ותוספות בב"ח) ודבריהם צריכין ביאור דקשה דמאחר שכתבו דהנתבע סובר שיבואו עדים לסייעו כי גילו לו דעתן (א"א לומר מירתת) שיחזרו בהם לא די שלא יסייעוהו אלא אפילו יכחישוהו (הלא תרתי לא עבדי כמ"ש בסימן כ"ח) וצ"ל שירא שמא כשיבואו אצל הב"ד ויראו שהשטר מקוים ויוצא קיום מתחת יד המלוה יחזרו מיראה שמא הב"ד יחקרו וידרשו היטב בעדותן עד שיוכחשו ומש"ה לא רצה הלוה לסמוך עליהם ולא הודה אלא מחצה ואין כאן השבת אבדה ובישוב זה נתיישבו ג"כ דברי רבינו שלכאורה דבריו תמוהין שבגמ' הזכירו עדים וכן רשב"ם והתוס' פירשו הענין דמפני העדים מרתת ואיך לקח הוא שטה לעצמו וכתב שלא הודה אלא מפני השטר ואע"פ שגם הרי"ף והרמב"ם וב"ה כתבו שטר מ"מ גם לדידהו קשה דבכל ספרי התלמוד איתא עדים ודוחק לומר שגי' אחרת היה להם דלא משתמיט חד מינייהו להזכיר הגי' ועוד שדרך רבי' לילך בעקבי אביו ז"ל והרא"ש הביא הגי' כדאיתא בספרים דידן הכא דאיכא עדים כו' וב"י כתב שהם פירשו אבל הכא דאיכא עדים כו' כלומר שיש עליו שטר מקוים ולא היה יכול לומר פרעתי ע"כ והוא דוחק בעיני דאין הל' משמע כן ועוד דא"כ לא נתיישב בזה קושיית התוס' למה להגמרא למימר אבל הכא איכא שטר מש"ה הודה ולא הוי משיב אבידה הא בלה"נ אמרינן דהודה מפני דלא היה יכול להעיז לכפור בכולי' וככל (מקום) [מ"מ] אבל לפי מה שפירשתי אתא שפיר דלכולם היה גי' הספרים הכא דאיכא עדים כו' אלא שרשב"ם הנ"ל פירשו כפשוטו שמפני יראת העדים בלא יראת השטר הודה שסבר שמא יכחישוהו וכל שאר המפרשים מאנו בפי' זה מפני קושיית התוס' ופי' שיירא מהעדים מפני השטר שכשיראו השטר מקוים יחזרו בהם ויכחישוהו וז"ש שלא הודה אלא מפני השטר ר"ל מהשטר שיראו העדים יחזרו בהן. והעולה מזה דלכל הפוסקים אם באו מתחלה והעידו שפרע כולי ואח"כ הודה הוא שלא פרע אלא מחצה נאמן הלוה בלא שבועה וכמ"ש בפרישה ועמ"ש (מ"ש) [שם] פי' אחר יותר נכון לפי סתימת ל' רבי' ודוק: ועדים מעידים שכולו פרוע נשבע וגובה מחצה כו' ל' ב"י כתב ב"ה בשער ח' ואל יקשה בעיניך כו' (עי' שם בב"י) וראיתי מי שלמד משינויא קמא שכתב ב"ה דה"ה בשאר ש"ח והלוה טוען פרעתי מחצה דנשבע ונפטר דאל"כ לא הוי משני מידי ור"י הלוי (אך) שכתב שינויא אחרינא בעיקר הקושיא מ"מ אינו מוכח דפליג עמו בדינא ולעד"נ דאפי' אם נניח להם דעתם שב"ה סובר כן מ"מ לא קיי"ל הכא כלל אלא כהרשב"א דמייתי ב"י לפני זה (מס"ו) וכן מוכח מגמרא פ' ג"פ וכתבתיהו לעיל סימן נ"ג אהא דמי שיש לו ב' שטרות של נ' נ' ואמר לב"ד שיעשו לו א' של מנה אין שומעין לו ומפרש שם הטעם משום דזכות הוא ללוה שיהיה בב' שטרות שאם הוא בחד שטרא יצטרך לפרוע הכל ביחד ושמא יאבד שוברו ויחזור לגבות הכל ממנו אבל יותר נראה דגם בהא לא קאמר אלא בכה"ג דאיירי ביה דאיכא סהדי דמסהדי דפרע כולו דבזה י"ל דהנוח השטר בידו משום המחצה שעדיין ח"ל שהרי לא הו"ל להתיירא שמא יתבע ממנו גם המחצה שפרע לו כבר דסמיך אסהדי דידעו דפרעיה אבל בכל ש"ח שבעולם דליכא סהדי דפרע ודאי גם ב"ה מודה דאמרינן ללוה אי איתא דפרעת שום דבר לא היה לך להניח השטר בידו שלם אלא היה לך ליקח שובר על מה שפרעת או לכתוב הפרעון על השטר ור"י הלוי מתרץ דא"צ לזה אלא הטעם דהכא השטר בטל לגמרי הואיל שהעדים אומרים שפרע ונ"מ בין שני התירוצים לענין אם ידוע שלא ידע זה בסהדי דלב"ה לא הו"ל להניח שטרו בידו ולר"י מיגא"ש פטור כנ"ל עיקר לדינא:

מעבר לתחילת הדף< הקודם · הבא >

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.