פרי מגדים - משבצות זהב/יורה דעה/סח

פרי מגדים - משבצות זהב ‏ יורה דעה סח

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

הראש. עט"ז דע כי בגמרא חולין צ"ג ב' רישא בכבשא כ"ה גי' רש"י. וש"ד צ"א גורס בכבשן וסמ"ק ר"ה גורס דכבשא בדלי"ת כמו שהעתיק הב"י הביא זה הכה"ג בהגהות ב"י אות א' ופי' דתלוי במחלוקת בכבשא היינו הטמנה הא לצלי לא מהני אותביה אנחיריה ולגי' בכבשן היינו צלי ולגי' דכבשא ר"ל ראש של כבש הא של עוף אין דינו כן. והב"י הביא דברי תה"א ע"ז די"א דוקא למולגו הא לצלי לא מהני אותביה אביה"ש אבל הרמב"ם כתב דינו אצלי וכ"כ הר"ן דצלי מהני אותביה אנחיריה ולהסיר שער א"צ לאותביה אנחיריה ואין כן דעת הטור שהרי אטומן ברמץ למולגו כתב דינים אלו. והנה מבואר דכוונתו בין בצלי בין במליגה משוה מדותיו דהא בסי' ע"א הביא הטור בפירוש דלצלי אותביה אנחיריה ש"ד ואם כן יש לתמוה על הט"ז מ"ש בגמרא האי מאן דמטוי שלא נזכר בגמ' מזה והוא לשון בה"ג הביאו הרא"ש בפג"ה ושאר פוסקים. ומ"ש דב"י דקדק מטור דלמולגו לא לענין צליה והא בסימן ע"א כתב הטור דלצלי נמי הדין כן ומ"ש דלדינא אין חילוק והא בסעיף ג' מביא הב"י מחלוקת במליגה אי שרי או לאו. שוב ראיתי לכה"ג בהגהות ב"י אות י' והאורח מישור עמדו בזה במ"ש הט"ז דב"י דקדק מטור דלמולגו משמע לצלי לא מהני והא בסימן ע"א כתב בפי' לצלי נמי מהני אלא דלמולגו נמי בעינן אותביה אנחיריה. ועוד איך כתב לדינא אין חילוק ובס"ג הביא מחלוקת ובדמש"א תי' דבסימן ע"א הם דברי הרשב"א בת"ה לא דברי הטור והוא דחוק. ובקושיא דמטוי רישא לא הרגישו בזה דלא נזכר בגמרא ונראה דט"ס יש וצ"ל בה"ג איתא האי כו' והביא דברי בה"ג שהן דברי קבלה הרא"ש בפג"ה סימן ז' וי"ד והר"מ פ"ו ממ"א כתב לצלותו. וכל כוונתו דקשיא ליה כיון דבס"ג הביא ב' דיעות למולגו יש מי שמתיר וי"א הן שלש דיעות כמו שחשבן הכה"ג באות הנ"ל הר"ן סובר לצלותו הא למולגו א"צ התנאים האלו והרשב"א בית ג' ש"ג בשם י"א דוקא למולגו הא לצלותו לא מהני והטור משוה מדותיו דבין צליה ומליגה שרי יע"ש וכפי הנראה הוא ג"כ דעת הרשב"א למעיין בארוך ריש ב"ג ש"ג ולא אבין מה שציין הבאר הגולה רשב"א יע"ש. וא"כ מדהביא הב"י בס"ג ב' דיעות במליגה היה להביא ג"כ ב' דיעות בס"א בצליה דליש מי שאוסר בס"ד דרישא בכבשא למליגה בעינן תנאים אלו הא לצלי לא מהני. לכן כתב הט"ז בצלי הפסק כבה"ג דמטוי רישא כהר"מ ז"ל דפסק כן ולא להחמיר ולהסיר השער כתב ב' דיעות. ואין נראה מלשונו כן. והיה נראה דמשום הכי לא הביא הב"י בס"א ב' דיעות משום מאן דאוסר הטעם דחוטין וקרום המוח בעינן חתיכה לצלי שזהו עיקר טעם האוסרין עיין ר"ן פג"ה והרשב"א בארוך וכיון שהמחבר בסימן ס"ה הכריע כדיעה א' בסתם דלצלי א"צ חתיכה מש"ה לא הביא ב' דיעות בס"א והר"ב כפי הנראה מדבריו בסימן ס"ה דלצלי צריך חתיכה בחוטין ומ"מ לא הגיה כאן בס"א דצולה הרא"ש דסובר כמ"ש הרשב"א בארוך ס"ט דקרומו רך כ"ע מודים דלצלי לא בעינן חתיכה והדברים ארוכים אין מקומן כאן. ומ"ש דאין נ"מ לדינא ר"ל בין הטור והש"ע לא דאין נ"מ בין מליגה לצליה אלא אף דהש"ע שינה מלשון הטור אפ"ה הטור מודה דצליה שרי וכמ"ש בע"א:

ב

המוח. עט"ז דקשיא ליה הא המחבר פסק בסימן ס"ה כדיעה א' בסתם דלצלי א"צ חתיכה ותי' דהתם הם על האש אף שאין מופשטין משא"כ כאן דמונח בקדירה העצם ונתבשל בדם כ"כ פרישה ולא מצאתיו בפרישה כאן ובדרישה אות ד' אחוטין שבלחי חילק זה כמו שאבאר בש"ך אות יו"ד ואולי כיון למ"ש הפרישה בסימן ס"ה אות ד' בשם מ"ו דיש חילוק שמונח בקדירה יע"ש. ודע דהא דבעינן אותביה אנחיריה או אביה"ש הוא דגולגולת מקיף המוח כקדירה מכל צד ובנחיריו פתוח הוא וכן ביה"ש מידב דייב דרך חוט השדרה. ועיין בתה"א ס"ט וע"ה ב' יש מקום עיון דמשמע לכאורה עיקר האיסור משום מוק"ר היינו קרום לחוד דמלא דם והעצם מעכב מלצאת ומשום הכי המוח נאסר ואין כל הראש מצטרף לבטל הקרום דמסתמא יש ס' נגד ב' הקרומים אלא כמאן דמנח לחוד בקדירה. ומיד אח"כ כתב דבבישול צריך ס' נגד כל המוח ורא"ה השיג דא"צ כ"א נגד הקרום ובמשמרת הבית כתב דמוח עצמו יש בו דם ואין יוצא דמונח בקדירה ובדף ע"ה י"ל דמתחלה הוא לשון בה"ג וצ"ע. ומ"מ הדין אמת כשלא אותביה אנחיריה דם שבמוח עצמו אין יוצא. ואף לדידן בלא"ה חנ"נ ואיסור דבוק מ"מ יש נ"מ ולכן אין להחשיבו להאיסור דבוק אלא דם של מוח עצמו אין יוצא והא דמוח שבעצמות מהני מליחה ע"ג העצמות י"ל דמוח אין בו כ"כ דם או דעצם גולגולת לא חלחולי מחלחל להיות בו נקבים כבשאר עצמות עיין באחרונים:

עוד הביא הט"ז בשם הב"י בשם אגור י"א הראש דחנ"נ ושמנונית המוח יוצא לשאר בשר ולא שייך כבכ"פ והוא התיר מטעם שא"ת שיוצא חוץ לעצם כבכ"פ ור"ל דאין הנאסר יותר מהאוסר וכיון שלא נשאר שום דם בראש ונפרד ממנו לגמרי לא אמרינן חנ"נ ולקמן בהלכות מליחה יבואר זה ומסתימת דבריו שתפס הטעם כבכ"פ משמע דשאר בשר שפלט כל דמו וצירו או הודחה ונצלה עם הראש אסור דלא שייך כבכ"פ ועש"ך בסימן ע"א אות ח' הביא ב' טעמים א' שאין עצם פולט כלל ועוד כבכ"פ וטעם א' עיקר יע"ש. ומיהו לענין צליה לכאורה אין נ"מ בין הטעמים דמבואר סימן ע"ו דבשר שנמלח עם לא נמלח שרי דיעבד והש"ך בע"א לענין מליחה קאי יע"ש. ומ"מ מ"ש ש"ך דעצם מפסיק ואינו פולט הוא סברת הרשב"א בארוך ע"ה ב' ואלו הרא"ש בפג"ה סימן ז' כתב דקרום מפסיק ויש קצת נ"מ דאי הוציא המוח ומונח אצל בשר שנמלח. אלא שהמי"ט קצ"ו הגיה הקדירה מפסיק לא הקרום ובע"א אבאר עוד:

ג

ולכתחלה. עט"ז בשם רש"ל (יש"ש פג"ה סימן י"ב) דמש"ה משליכין הראש של אווזא דחורכין להסיר הנוצות וחושבין זה כהטמנה ברמץ ושמא לא אותביה אנחיריה ואסור. ומיהו לדידן שאנו נוהגין למלוח הרא"ש תחלה ע"ג הנוצות דמהני כמו שיתבאר א"כ אין לחוש ומוח ג"כ חותכין הראש לשנים אלא דאין מוח אווז ד"ח משליכין המוח ועמ"ש לקמן:

ד

להסיר. עט"ז הראה מקום לסימן ע"א אות ב' בשם רש"ל פג"ה סימן י"ב דיותר טוב לעשות המליחה אחר החריכה אף ע"פ שהרגל עדיין חם מחריכה אין כלום ומהני מליחה. ומ"ש אחר נקיבה כמדומה צ"ל אחר החריכה. ומ"מ המנהג למלוח רגלי הבהמה על גבי השיער ומנקבין הטלפים ואח"כ חורכין. נקיבת הטלפים שיהא נקב ממש ולא מהני שחותכין מקצת הצפורן ואין נקב דהוה מולח בכשא"מ וכ"כ בל"י והוא פשוט:

ה

מותר. עט"ז ולא זכיתי להבין דבריו בכאן דהמעיין ברא"ש פ' ג"ה סי' פ"ו אין שם רמז אדרבא משמע למלוג התרנגולת בלא הראש רק הגוף דבהמה יש בראש עצמות המעכבים משא"כ בעוף ר"ל בלא הרא"ש גם מ"ש הרא"ש בעוף לא שייך דץ בנחיריו יורה ע"ז והמרדכי ותה"א ע"א ב' כתבו דגוף התרנגולת שרי חוץ מן האורחת חיים שהבין הב"י במעשה דר"ק הזקן בראש אווז מתיר בראש עוף ואין הלכה כן ועיין פר"ח אות י"ג א"כ מה זה שכתב זהו דעת הרא"ש עיין בד"מ כאן וצ"ע:

ו

דקיי"ל. עט"ז וכוונתו מבואר דלקמן סימן ק"ה אות ד' פסק כרש"ל דכ"ש מפליט או מבליע באין ה"מ ואפ"ה כאן שרי דלכ"ע אין מבשל ויוצא שפיר ע"י מליחה כמו שאבאר. ואין לחוש שמא הפליט הכל לחוץ ויבלע דלא שייך כבכ"פ דלהא לא חיישינן או דמ"מ פולט ציר ומיהו לפ"ז דוקא עוף ולא בהמה דיש חלב בכ"ש אסור באין ה"מ ופשוט. ועב"י בשם הרשב"א משמע דכ"ש מפליט ומבליע אסור דיעבד אף בדם דלא אמרינן כבכ"פ ועש"ך אות כ"ז דלא כת"ח כלל ל"ג דרשב"א מתיר דיעבד ועמ"י אות א' כתב דהט"ז והש"ך מודים כאן דמפליט ע"י מליחה והמעיין כאן בש"ך אות כ"ח שעשה כלומר במ"ש הר"ב דאין מבשל וה"ה אין מבליע יראה הא אי מבליע אסור ואף דעירוי שנפסק הקילוח אין מפליט ומבליע כא' כמ"ש סי' ק"ה אות ד' כ"ש כ"ש אה"נ אלא כששוהה בכ"ש מפליט ואח"כ מבליע ומ"מ י"ל בע"א ובש"ך אבאר. ועמ"י כלל ט"ו אות ה' במה שהקשה דברי הרשב"א מת"ה לתשובה סימן תתמ"ג שכתב דכ"ש יוצא ע"י מליחה ותי' שאין זה הרשב"א אלא רשב"א משאנ"ץ ותי' הב' יותר נכון דחזר מתה"א בתשובה וא"כ שפיר כתב הט"ז דדבריו שבתשובה הם עיקר שחיבר באחרונה:

ז

שלא. עט"ז ודבריו צריכין תיקון דודאי המחבר סובר דכ"ש אין מפליט ומבליע כלל ומה"ט טריפה בין הכשירות אין כלום וכמ"ש סימן ק"ה דרק לכתחלה יש ליזהר וכ"כ כאן דלכתחלה יש ליזהר דמפליט ועפר"ח אות כ"ז ומרדכי בשם ראבי"ה אוסר אף דיעבד דסובר כ"ש מפליט ונהי שהתרנגולת אין נאסר דע"י מליחה יוצא מ"מ הכלים נאסרים ואולי הט"ז טעמא דנפשיה קאמר דלרש"ל כ"ש מפליט ומבליע ואפ"ה רשאין למלוג בכ"ש דע"י מליחה יוצא ולכלים אין לחוש דכולי האי לא חיישינן שיפלטו התרנגולים ויבלעו הכלים ומש"ה אסור להרתיחם דיבלעו הכלים:

ח

אבל. עט"ז ור"ל דהתרנגולת אסורה כ"ק שבלעה ממחבת חולבת ב"י ואותה הקליפה אסורה בהנאה:

ט

ויש. עט"ז ויראה דסובר כלבוש ומיהו לאו ממש כוותיה דלהלבוש קאי יש מתיר אכלי והוא ז"ל סובר דקאי אתרנגולת ומיירי שנמלחה כבר דלית בה דם דמהני מליחה ע"ג הנוצות ומש"ה לא הוקשה לו מי הוא האוסר וכמו שהקשה הש"ך אות ל"ה דסברת האוסר נזכר שם דנקיט כלי חולבת דדוחק לומר משום כ"ש נקיט לה וע"כ נאמר דסברת המתיר אין זכר שם. ואח"כ תמה על סברת האוסר דרמ"א כתב בסימן צ"ה דאין עירוי חמור כ"כ שיפליט מכלי למאכל יע"ש והמחבר הכריע כן מסברת עצמו:

ראיתי לכתוב בכאן קצת דיני כ"ר ועירוי וכ"ש. הנה הדין נחלק לחמשה דינין. כ"ר שעומד אצל האש וכ"ר שהוסר מאש ועירוי שלא נפסק הקילוח ועירוי שנפסק הקילוח מכ"ש. ועם היות שהם דברים ארוכים מ"מ אכתוב קצת מהן בעזר העוזר:

הדין הא' כ"ר שעומד אצל האש ויס"ב מבשל בכולו לגמרי. ולענין שבת חייב חטאת ולשאר איסורים מבשל בכולו כל הדברים אף בשר שור וכדומה. ולענין בב"ח להיות אסור בהנאה אי נפל חתיכת בשר ליורה ע"ג האש וסלקוהו מיד בענין דודאי לא נתבשל המאכל שליש בישולו כמאב"ד עפר"ח סי' פ"ז אות ג' כתב דאין אסור מן התורה כדמסיק בחולין ק"ח ב' באיזו בישול אמרו כדרך שאחרים אוכלין והיינו כמאב"ד ושרי בהנאה. ולפי דבריו באכילה מדרבנן אסור. ועיין כר"ו סימן צ"ב אות ג' מה שתי' דמש"ה השמיטו הפוסקים זה דהטעם דהוה שלכ"א ולדידן לוקין שלכ"א עיין פי"ד ממ"א יע"ש. ול"נ דטעמא דדרך בישול אסרה תורה וכל שאינו כמאב"ד לא הוה דרך בישול. וסבור הייתי לומר דהאי תנא סובר כבוש לאו דאורייתא בכל איסורין ודאפקיה רחמנא בלשון בישול לומר כמאב"ד בעינן ולדידן דכבוש דאורייתא אתא קרא למעט כבוש וכל זה איננו שוה לי (דהא איכא מליחה וכדומה) ולקמן בהל' בב"ח יבואר זה. ולענין הגעלה כלי שנשתמש ע"י רתיחות צריך שיהא הגעלה בכלי שלמעלה רתיחות אף דכ"ר כל שיס"ב הוה כ"ר מ"מ לענין הגעלה כללא הוא כתשמישו כך הכשירו עא"ח תנ"ב ורא"ש פכ"ש ותה"ד סימן קל"א דאף דיעבד אסור בהגעלה אבל לענין איסור כל שיס"ב ונפל לתוכו אף סלקוהו מיד אין שיעור לדבר. ויס"ב היינו שיעור שכריסו של תינוק ב"י נכוית בו כדאמרינן פ' כירה מ"א ב' אבל אין יס"ב אף שעומד אצל האש אין מבשל ואף אין מפליט ומבליע כן פסק המחבר והרב בק"ה ודוכתי טובא. אלא שיש"ש הביאו הש"ך בק"ה אות ד' כתב דמסתפינא להקל בכ"ר שעומד על האש והביא ראיה מירושלמי והש"ך כתב דאדרבה משם ראיה להיפוך ולכן מוכרח אני להעתיק דברי הירושלמי בפ' כירה תניא ר' יוסי בן נורי ממלא אדם חבית מים ונותן נגד המדורה לא בשביל שתיחם אלא להפיג צינתן דר"מ וחכמים אוסרין יאות אמר ר"מ ומ"ט דרבנן ייבא כיי דמר ר' זעירא בשם ר' יהודא מותר להפשיר במקום שיד שולטת ואסור להפשיר במקום שאין יד שולטת אפי' במקום שיד שולטת עד איכן רבי יהודה בר פזי ר' סימון בשם רבי יוסי בר חנינא עד שהוא נותן ידו לתוכה והיא נכוית. הכל מודים בכלי שני שהוא מותר מה בין כ"ר לכ"ש א"ר יוסי כאן היד שולטת וכאן אין היד שולטת. א"ר יונה כאן וכאן אין היד שולטת עשו הרחקה לכ"ר ולא עשו הרחקה לכ"ש. א"ר מנא ההן פינכא דארוזא מסייע לאבא ההן פינכא דגריסא מסייע לאבא דאת מפני מאתר לאתר ועד כדון הוא רותח עכ"ל. העתקתיו מדפוס דעסוי עם פי' קרבן העדה ותוספתא שירי קרבן. והנה טרם כל אומר לולי שדרכי החכמה נעלמו ממני הייתי אומר דה"פ דפריך בשלמא ר"מ שפיר דכל להפשיר אין זה בישול אלא רבנן מ"ט. ומשני ייבא (שם אמורא) דרבנן כי האי (כיי כמו כי האי) דמר (כמו דאמר) ר' זעירא דהא דמותר להפשיר במקום שיד שולטת רחוק מהמדורה דליכא למיחש שיבוא לידי בישול ואסור להפשיר במקום שאין היד שולטת קרוב למדורה דאי שרית להפשיר יבוא לידי בישול. ופי' אין שולטת היינו שנכוית היד שם כדמסיק. והדר אמר דה"מ בכ"ש דשרי ליתן שמן או מים לתוכו ופריך מה בין כ"ר לכ"ש רבי יוסי אמר סתם כ"ש אין יד סולדת דהיינו יד שולטת בו וכאן בכ"ר אין יד שולטת. וסבר ר"י כל שאין יד שולטת אלא סולדת אף כ"ש מבשל ור' יונה אמר כאן וכאן אף בכ"ש אין שולטת אלא נכוית אפ"ה עשו הרחקה לכ"ר ולא לכ"ש וירצה בזה דכ"ר מבשל עשו הרחקה דאפילו להפשיר לתוכו נמי אסור דאי שרית להפשיר יבוא לידי בישול שישהה שם וכ"ש אף דיס"ב אין מבשל ולא עשו הרחקה כ"ש אטו כ"ר כן נראה לי ההדיוט הפירוש. וע"ז מסיק ר' מנא בריה דרב יונה ההן פינכא דארוזא (קערה עם מאכל אורז או גריסין) דמשתמר חומו ויס"ב אלמא אין סתם כ"ש דאין יס"ב ואפ"ה כ"ש מותר ומסייע לאבא (לר' יונה) דכ"ש אף שאין יד שולטת אלא סולדת אין מבשל. ולפ"ז הירושלמי לא כמר דייק ולא כמר דייק דאין ענינו כלל לאיסורין ובשבת גזרו להפשיר בכ"ר אטו ישהה בתוכו ויבוא לידי בישול לא באיסורין דאם אין יס"ב אף עומד אצל האש אין מבשל ואף לא מפליט ומבליע וכדאמרן:

אמנם כן הפר"ח אות ח"י כתב וז"ל גרסינן בירושלמי על מתני' דאלפס וקדירה שהעבירן מרותחין לא יתן תבלין לתוכה ר"י אומר נותן ואמרינן הכל מודים בכ"ש מה בין כ"ר כו'. אולי בגירסתו היה כתוב הכל מודים בתר משנה דאלפס. וגי' שמצאתי בדפוס דעסויא כתובה אמשנה המיחם שפינהו. ודוחק לומר שמפרש הפר"ח ה"מ דקאי אמשנה של אח"כ האלפס אלא שאני רואה שהיש"ש בכ"ה ע"א והש"ך ק"ה אות ד' מפרשים כן כמ"ש הפר"ח דהכל מודים קאי אפלוגתא דת"ק ור' יהודא לא אר"מ וחכמים יע"ש. ולפי דבריהם צ"ל כמ"ש הפר"ח דר"י כ"ש כל שיס"ב מבשל מן התורה ור' יונה סובר אף כ"ר שהעביר מאש אין מבשל כ"א מדרבנן ועשו הרחקה לכ"ר שהעביר מאור ולא לכ"ש וכדמסיק אח"כ איזהו חלוט ברור כל שהאור מהלך תחתיו וכדבעינן למימר קמן. והר"ן בפרק כירה אמתני' דאלפס סוף מס' ע"ז כתב דגמרא דבני מערבא חולק עם תלמוד שלנו דלדידהו ליכא בישול כ"א שהאור מהלך תחתיו וכמו שאפרש לקמן ולא הביא הא דעשו הרחקה לכ"ר אלמא ליכא בישול דאורייתא בהעביר מהאור. אלא דמפרש דקאי אפלוגתא דר"מ וחכמים. ומיהו לפי שיטת היש"ש וש"ך ופר"ח דקאי אפלוגתא דר"י וחכמים נמי אין ראיה לאסור דיעבד דעשו הרחקה לענין שבת לכתחלה אטו יס"ב אבל לא לאסור דיעבד. ואפשר מש"ה כתב רש"ל מסתפינא כו'. וראיתי לשו"ת בית יעקב סימן כ' שכתב שהיה לו ויכוח עם הש"ך בעצמו דבערוך ערך סלד פירש דמה דאמר בירושלמי שולטת היינו סולדת ועוד דאי אין היד שולטת אלא סולדת איך שייך הרחקה והלא מדינא אסור וכתב שהש"ך הודה לדבריו יע"ש והנה עיינתי בערוך שפי' בירושלמי שולטת היינו סולדת ולפי כוונת הב"י ה"ק (בחילוף אתוון שי"ן בסמ"ך וט"ת בדלי"ת) לר' יוסי כאן פי' בכ"ר יד שולטת סולדת וכאן כ"ש אין שולטת אין סולדת ור' יונה אמר כאן וכאן אין שולטת אין סולדת ועשו הרחקה לכ"ר אף שאין סולדת ולפ"ז לכ"ע בין לר"י ובין לר' יונה כל שאין האור מהלך תחתיו מבשל מ"ה וכ"ש שיס"ב מבשל גם כן כי פליגי בכ"ר שאין יס"ב וזה דבר שא"א לאומרו דכ"ע כ"ש אין מבשל אף שיס"ב וכדמסיק אח"כ איזהו חלוט ברור יע"ש ועוד מה זה דקאמר ההן פנכא דארוזא מסייע לאבא דעד כדון הוא רותח משמע דר' יונה פליג אף יס"ב בכ"ש שרי ומינה בכ"ר דווקא כשיס"ב אסור. ויש ליישב בדוחק דה"ק דר' יונה אית ליה סייעתא מפנכא דארוזא אלמא כ"ש נמי לפעמים יס"ב. וע"כ מתני' דמחלוקת בין כ"ר לכ"ש מיירי באין יס"ב דאי ביס"ב איך אמר נותן לתמחוי ומה פסקא והא לפעמים כ"ש נמי יס"ב אלא מתני' באין יס"ב מיירי. אמנם המעיין בערוך ערך סלד כתב סלד לשון חוזר לאחורו ר"ל כשנותן אצבעו במים נוטל מיד מתיירא שלא יכוה והביא ראיה מבכורות חוטמו סולד שנתכווץ לאחוריו. פירוש אחר בירושלמי שולטת היא סולדת יע"ש. וקשיא פי' א' נמי הכין הוא אלא ה"ק שיש ב' שרשים בענין סלד פי' א' ועוד פי' דהיינו לשון חמימה ושולטת ר"ל שיש להיד שליטה להתחמם שם במים ולא תכוה וז"ש שולטת היינו סולדת ויהיה פי' יד סולדת שמתחממת ויש בה כח שלא תכוה. ואיך שיהיה אין משם סתירה ולענין דינא כ"ר שאין יס"ב כתב רמ"א בת"ח כלל ס"ג ובמ"י אות ד' דאוסר כ"ק והיינו למאכל אבל לכלי כתב בכלל נ"ז ובאות כ' דאין מפליט ומבליע כלל אף כ"ק יע"ש. וכיון דמידי דרבנן הוא שמעינן להקל בספיקו. ואני תמה על מ"ש היש"ש דמסתפינא להקל בכ"ר שעומד על האש ולפי גירסתו בירושלמי בכ"ר אפילו אין עומד אצל האש עשו הרחקה (עמ"ש בק"ה בש"ך אות ד') וכבר כתבנו הגירסא. ומ"ש הבית יעקב דאי כגי' הש"ך איך שייך הרחקה והא מדינא אסור כבר אתה רואה דלירושלמי כל שאין האור מהלך תחתיו אין מבשל כ"א מדרבנן ואין לא קיי"ל כן כמו שיתבאר. ועיין תוס' כירה מ' ב' ד"ה ושמע מיניה שהוקשה להם תימא מה בין כ"ר לכ"ש ותי' דכ"ש דופנותיה מקררין והוא תמוה לי דבירושלמי מחלק בין כ"ר לכ"ש והתוס' לא הזכירו מירושלמי שוב ראיתי בשירי קרבן שעמד בזה ולפי מ"ש א"ש דלכולהו פירושי מקשין שפיר למ"ש דעשו הרחקה קאי להפשיר א"ש דאין מיירי כלל לחלק בין כ"ר לכ"ש לר' יונה אי מבשל כו' וליש"ש דגריס איפכא או לערוך כפי הבנת בית יעקב דשולט"ת היינו "סולדת א"כ קושית התוס' לחלק ביס"ב ולגי' הש"ך ופר"ח וכפי גירסתינו פשיטא א"ש דירושלמי לשיטתיה דכל שאין האור מהלך תחתיו אין מבשל מ"ה ועשו הרחקה כו' משא"כ לש"ס דילן כל שיס"ב מבשל מ"ה אף שהעבירוהו מאש כמ"ש הר"ן בשבת ובע"ז בסופו הוקשה להם שפיר והוצרכו לחלק שדפנותיה מקררין וכדאמרן נראה לי:

הדין הב' הוא כ"ר שהוסר מאש ויס"ב אי מבשל או מפליט ומבליע לחוד ואת"ל מבשל אי מ"ה או דרבנן. הנה כפי הנראה מירושלמי כאן עשו הרחקה לכ"ר היינו בהוסר מאש כהבנת פר"ח ישמע דמ"ה אין מבשל אלא באור מהלך תחתיו ומיהו מודה הפר"ח דאף לירושלמי מפליט ומבליע בכולו ואף לפי פירושינו וה"ה לפי' יש"ש אין מוכח מכאן מ"מ מוכח כן מירושלמי כמו שאעתיק לשון ירושלמי על משנה דאלפס וז"ל. מהו ליתן תבלין מלמטה ולערות עליהן מלמעלה ר' יונה אסור ועירוי ככלי ראשון. חייליה דר"י מן הדא אחד שבישל ואחד שעירה לתוכו רותח. אמר רבי יוסי תמן כ"ח בולע תבלין אין מתבשלין התיב ר' יוסי בר בון והתני אף בכלי נחושת כן אית לן למימר כ"נ בולע. מהו לערות מקילוח אמר רב חנניא בריה דרב הלל מחלוקת ר' יונה ור"י. ר' יצחק בר גופתא בעי קומי ר' מנא עשה כן בשבת ובב"ח חייב משום מבשל אמר כיי דמר ר' זעירא איזהו חלוט ברור כל שאור מהלך תחתיו ואיזו תבשיל ברור כל שאור מהלך תחתיו עכ"ל הירושלמי העתקתיו מדפוס הנ"ל ופי' בו המפרש מהו לערות אם חשיב עירוי כבישול. חייליה דר"י (תוקפיה וכח דיליה) ממשנה זבחים א' שבישל וא' שעירה טעון שבירה וקרא כתיב אשר תבושל ש"מ דעירוי חשוב בישול ור' יוסי דחה כ"ח בולע הרבה ומקשה והתני' אף כ"נ וש"מ עירוי מבשל. והדר מיבעיא ע"י קילוח מהו ופשוט מחלוקת ר' יונה ור' יוסי כי היכי דפליגי בסתם עירוי ה"ה כאן. חלוט ברור שאין מחמין בישול ברור היינו לשבת ובב"ח. הנה ממרוצת דברי המפרש נראה דר' יונה ור' יוסי פליגי בעירוי שנפסק הקילוח והוא פלוגתא דרב ושמואל בתתאה גבר בכיצד צולין כמו שאבאר בעז"ה. ואמר ר' יונה עירוי כזה מבשל הוא ור' יוסי חולק ואפשר דמודה ר' יוסי דמפליט ומבליע. ור"י בר בון התיב (הקשה) מכ"ח דבעי שבירה והתם בישול כתיב אלמא עירוי מבשל ולא דחי לה דר"י מודה בעירוי שלא נפסק הקילוח דר"י בר בון ידע דר' יוסי חולק אף בלא נפסק הקילוח ומשני תמן כ"ח בולע הרבה והוה כבישול או דיש לפרש דיש חילוק בין בליעה לבישול והתם רבי קרא אף בלוע בלא בישול. ומלת "הרבה שכתב לכאורה מיותר. ומקשי בכ"נ אי אין מבשל אין בולע ושתיק ר' יוסי. והדר מיבעיא בלא נפסק הקילוח מהו ואמר דבהא נמי פליגי ומסיק דכל שאין האור מהלך תחתיו לא הוה בישול. והר"ן ז"ל אמתני' דאלפס מפרש כפשטיה דר"י ור' יוסי מחולקין בעירוי אי מבשל אי לאו ורצה להביא ראיה ממתני' א' שבישל כו' ודחי לה שאני בלוע מבישול ור"י בר בון קאמר דכ"נ אי אין מבשל אין בולע וע"כ מבשל והיינו מ"ה מדטעון מריקה ושטיפה ור' יוסי לא חש לתרץ דסובר כ"נ נמי בולע ולא מבשל ואדרבה מסקנא שם דכל שאין האור מהלך תחתיו אין מבשל וכ"ש עירוי זהו תוכן דבריו. והנה יראה לפרש דוודאי הר"ן מודה דלהירושלמי כל שאין האור מהלך תחתיו עכ"פ מדרבנן בבישול ולא מ"ה ובשבת אין חייב הא איסורא איכא ובב"ח איסורא מדרבנן איכא לבשל וכ"ש אכילה והשתא ר' מנא לא פליג על אביו דר' יונה דעירוי אסור היינו מדרבנן כבישול ואף שרצה להביא ראיה מא' שבישל משמע מ"ה מ"מ לאחר שדחה ר' יוסי קיבלה אלא שהר"ן כתב דגמרא דידן חולק על ירושלמי בזה ואף שאין אור מהלך תתתיו מבשל מ"ה. ועיין סוף ע"ז פי' הר"ן דר' יונה אמר כיון דחזינן דבולע ע"י עירוי אם כן ראוי לגזור בשבת דליהוי כמבשל ולקמן אבאר. וכל עיקרו של הר"ן לדחות דברי ר"ת דאמר עירוי ככ"ר ומבשל מ"ה שהרי התיר להגעיל כ"ר ע"י עירוי עיין שבת מ"ב ב' תוס' ד"ה אבל ורא"ש שם וע"ז ע"ד ב' ד"ה דרש ורא"ש שם וזבחים צ"ה ב' ד"ה עירה וע"ז אמר הר"ן דמירושלמי מוכח דאף כ"ר כל שאין האור מהלך תחתיו לא הוה בישול מ"ה כ"ש עירוי ואיך יועיל הגעלה ובשבת נמי כוונת הר"ן כן הוא ואף דלא הזכיר שם הגעלה ואדרבה לבסוף כתב לענין הגעלה אין נ"מ לא לר"ת קאמר כן אלא סברא דנפשיה. ולפ"ז הר"ן מודה דלירושלמי עירוי וכ"ש כ"ר שהוסר מאור מפליט ומבליע וחשיב בישול מדרבנן אלא דלא הוה בישול מ"ה וכדאמרן. ואף שר"ן בשבת כתב וז"ל ור"ת אוסר לערות דעירוי דכ"ר ככ"ר. ה"נ קאמר מדכתב ר"ת דעירוי ככ"ר משמע לגמרי מ"ה וע"ז כתב דמירושלמי מוכח אפילו כ"ר שהוסר מאש אין מבשל מ"ה ודבריו שבע"ז יוכיחו כן. ומעתה מ"ש הגאון בשירי קרבי והאריך להשיב אפו על הר"ן תראה דיש לומר כמ"ש דהר"ן וודאי מודה דירושלמי מדרבנן ולדידן מ"ה. וגם מ"ש דבש"ס דילן אין הכרע דמבשל מ"ה דגלגל חייב איירי באור מהלך תחתיו והדר מייתי ראייה משבת קמ"ה הדיח חייב חמאת אלמא אף אין אור מהלך תחתיו עכ"ל אני תמה דהא קולייס האספנין אף בכ"ש אם הדיח חייב חטאת כיון דדק ורך הוא הדחתו הוה גמר מלאכתו עיין תוס' שבת ל"ט א" ד"ה כל ובא"ח שי"ח ס"ד בט"ז אות ה' ומ"א אות ט"ו מבואר כן. האם אמר יאמר דכ"ש מבשל אלא שאני דג מליח וקולייס דהדחתן גמר מלאכתן. ועמ"א אות ט"ו וט"ז אות ד' בהערינג צוננין מותר והיינו דראוי לאכול עכ"פ אבל אם אין ראוי לאכול כלל בלא הדחה אף בצונן אסור דחייב משום מכה בפטיש כמ"ש הלבוש ס"ד לא משום מבשל וה"ה דבר קשה כמבואר ברמ"א. וז"ש המ"א דאם אין ראוי לאכול כלל אף בצונן אסור והמחבר מליח ישן איירי בכ"ש ומשום מבשל ומ"ש בב"י דברי הפרדס מגומגמין א"י דבחמין הוה מבושל כן נ"ל כוונת המ"א. ולענין דינא אבאר:

הנה הפר"ח כתב על מ"ש ר' יונה דעירוי מבשל וראיה מא' שבישל הקשה הא ר' יונה סובר לעיל דכ"ר שהוסר מאש עשו מדרבנן הרחקה ותי' דמביא ראייה כיון דבולע אית למיעבד הרחקה ורבי יוסי מחלק ור' יוסי בר בון חולק אתרוייהו וסובר עירוי מבשל מ"ה. וזה לפי שיטתו אבל לפי מ"ש למעלה ר' יונה סובר כ"ר שהוסר מאש אפשר מ"ה מבשל והרחקה קאי אלהפשיר או לגי' מהרש"ל באין יס"ב וכתב לדינא הוסר מאש מבשל מ"ה ושכן כתב הב"י בא"ח תנ"א וראיה מאלפס ומיהו התם יש לומר מדרבנן כמו שסובר ירושלמי. ומ"מ הדין אמת דרש"י פי' בכ"ר ואמבטי מבשל ומלחא בכ"ר אין מבשל ואי על האש אפי' מלחא מבשל ובחולין ק"ד ב' שמא יעלה באלפס רותח ואי הוסר מדרבנן הוה גזירה לגזירה עכ"ל. הנה מרש"י שבת יש לדחות דמדרבנן קרי לה מבשל ומראיה דפכ"ה יש לדחות דיעלה באלפס רותח ובעודו על האור ישכח ויתן גבינה לתוכו אי שרית ליה להעלות בשר וגבינה על שולחן ובזה א"ש דלא אמר שמא יערה דהוה דרבנן לשיטה זו עפר"ח או יאמר שמא יעלה בכ"ר ויהא בלוע ואח"כ ישכח ויבשל על האש עם הבלוע ויהיה ד"ת. מ"מ הלכה ודאי כך הוא דכ"ר שהוסר מאש ויס"ב מבשל מ"ה עיין ר"ן שבת. והנה מהא דאמרינן שבת ל"ט א' גזירה תולדת חמה אטו תולדת האור וכ"ה בר"מ פ"ו ה"ב משבת אטו תולדת האור ובטור כתב אטו אור וכפי הנראה שצ"ל אטו תולדת אור ועיין לבוש שי"א ס"ג תולדת אור מ"ה ובמ"א שם אות ט' חייב מ"ה והר"מ פ"ט משבת ה"ג המבשל בתולדת חמה פטור ומינה הא תולדת אור חייב דאל"כ הוה גזירה לגזירה ועיין תוס' שבת ל"ט א' ד"ה שמא דרבי יוסי לא גזר תולדת כו' דאין דרך להתחמם כ"כ שלא יהיו נשרפין. דהוה קשיא להו טובא דאמאי גזר חול אטו רמץ ולא גזר תולדת חמה בסודרין. ולפי מה דכתיבנא יש לומר דפלוגתא דתנאי היא רבנן סברי כ"ר שהוסר מבשל מ"ה ור"י סובר כ"ר שהוסר אין מבשל מ"ה והוה גזירה לגזירה וחול אטו רמץ הוה ד"ת שיש עדיין קצת גחלים ומבשל מ"ה לר"י. וסבור הייתי לומר דמה דאמר בירושלמי איזה חלוט ברור (ר"ל דאין בו ספק) שהאור מהלך תחתיו הוא דהי' לוקה בשבת ובב"ח הא הוסר הוה פלוגתא ולא הכריעו אי כת"ק או כר' יוסי וא"א לחייב מלקות. העולה מזה לדידן כ"ר שהוסר מאש מבשל מ"ה ובב"ח אסור בהנאה ושבת חייב ונ"מ לחשוד וכדומה ואי ספק אי נפל חלב לכ"ר בשר שהוסר ספיקו ד"ת:

הדין הג' הוא עירוי שלא נפסק הקילוח מכ"ר והוא מחלוקת ר"ת ורשב"ם והמעיין במקומות ש"ל יראה דלר"ת פעם כתבו התוס' דאוסר כולו ופעם כתבו כ"ק וסובר דבלוע ובישול א' הוא דאי אין מבשל אין מפליט ומבליע והר"ן בע"ז האריך בזה דשאני בלוע מבישול דנהי דאין מבשל מ"מ מפליט. ואנן קי"ל עירוי מבשל כ"ק מספק לחומרא שמא הלכה כר"ת וכמשמעות ר"י בר בון הלכך בשבת אסור ובב"ח אסור בהנאה כ"ק מספק ולפ"ז כלי שנאסר ע"י עירוי הכשירו ע"י עירוי הא כלי שבלע ע"י מליחה כ"ק עס"י צ"א אין הכשירו ע"י עירוי דאף עכ"פ מפליט ומבליע כ"ק מ"מ תו לא הוה הגעלה ועמ"ש בסימן צ"א ואיכא לעיונא בב"ח אי יש ספק שנפל ע"י עירוי אם יש לחשוב לס"ס עס"י ק"י ואין להקל: עש"ך ק"ה אות ד' דעירוי כזה מפליט ומבליע כא'. ומ"ש ש"ך שם על הפרישה המעיין בתוספות יראה דאין ברור לרבינו תם אי עירוי מבשל בכולו או כ"ק ועיין פר"ח:

ויש לחקור עירוי שלא נפסק הקילוח מבשל כ"ק אם הוא דווקא על דבר גוש אבל כשהתחתון מים וכדומה אין כח בעליון לבשל כלל שמיד מתערב עם מים תחתונים או ל"ש ואת"ל ל"ש ואם דווקא שהם שוים אבל כשהתחתונים רבים לא. מפני שיש כאן עיון דק כמו שאגיד. התוס' בפרק כירה מ"ב א' ד"ה נותן פירש"י דתתאה גבר והקשו התוס' ב' קושיות. א' דתיקשי למ"ד עילאה גבר. הב' דלמ"ד תתאה עכ"פ מבשל כ"ק. ותי' כיון דמים תחתונים מרובין שכן דרך נותן המועט לתוך המרובה מש"ה חמין לצונן שרי דאין מבשל כ"ק ולהיפוך צונן לחם אסור דתחתונים מרובים ולפי דבריהם הא דקיי"ל תתאה גבר הוא שוה בשוה לא כשתחתון מרובה וצונן אין אוסר כ"ק וכן להיפוך כשהעליון מרובה אפשר דאוסר. אמנם הר"ן בשמעתין לא חילק בין מרובין למיעוטין אלא חילק בין התחתון דבר יבש או מים דאפילו אי עירוי ככ"ר ה"מ אתבלין שהקילוח מכה עליו בכח משא"כ מים במים מתערבין ואין כח לבשל ודוק בדבריו. ונולד מבוכה רבה דלפ"ז למ"ד תתאה גבר ומבשל כ"ק היינו דבר יבש לא במים ועיין תוס' פסחים מ' ב' ד"ה האלפס הסכימו לר"ן דאין חילוק בין מרובים כו' רק בין מים לגוש ולענין דינא אומר שאין חילוק בין שניהן משקה או שניהן אוכלין או א' משקה וא' אוכל תתאה גבר ואם התחתון חם אוסר כולו לדידן אף בכחוש ואם תחתון קר ולא נפסק הקילוח מבשל כ"ק ולא יותר. ומנא אמינא לה ממ"ש הטור בא"ח שי"ח ספל שיש בו מים לרחיצה אפילו כ"ש אסור ליתן לתוכו צוננין ומותר ליתן מספל על צוננין וכן הדין בכ"ר לשתיה מותר לתוך צוננין ולא צוננין לחמין עכ"ל והמתבאר שם מב"י דרבינו כרש"י ואין חילוק בין תחתונים מרובים או לאו. וגם בש"ע שם ס"י כתב סתמא אלא שעדיין י"ל כחילוק הר"ן ותוס' פסחים אמנם מסתימת דבריהם משמע שאין לחלק ולב' קושיות התוספות י"ל דבלא"ה מסיק בכיצד צולין תניא כוותיה דשמואל דתתאה גבר ומ"ש מהא ברייתא וקושיא ב' דעכ"פ כ"ק מבשל י"ל דיש חילוק דחם לצונן תתאה גבר ואדמיקר בלע אמרו לא מבשל והתוס' לשיטת ר"ת דסובר דאין חילוק בין בלוע לבישול כמו שיראה הרואה שם דראייתו מהא דאדמיקר בלע דעירוי מבשל ולזה כתבו התוס' ע"כ נראה כר"ת דהתחתון מרובה דר"ת לשיטתיה משא"כ לדידן. ועם זה יתיישב מ"ש הט"ז בשי"ח אות ח"י דהטור לא חילק בין מרובין לדידן דתתאה גבר ואכתי קשיא דמבשל כ"ק אלא דאין מבשל רק מבליע ושרי בשבת ומ"מ אכתי תקשה לדידן דלא נפסק הקילוח מבשל כ"ק לחומרא איך סתם שם דמותר ולזה י"ל כמ"ש הר"ן ותוס' פסחים דמים במים לכ"ע אין מבשל כ"א מפליט ומבליע וא"ש. ונוראות נפלאתי על מרן המ"א שם אות ל"ה כתב דמותר לערות מכ"ר לצונן דמים במים מתערב ר"ן ותוס' פסחים ובשר רותח לצונן אסור דמבשל כ"ק וכ"מ בי"ד צ"א עכ"ל. הנה מ"ש כר"ן ותוס' פסחים שפיר דקשיא בלא נפסק קילוח מבשל לדידן ע"כ תי' כתוס' פסחים ור"ן לא כתוס' שבת דהמחבר לא חילק בין מרובין למיעוטין אמנם מ"ש בשר רותח לצונן אסור דמבשל כ"ק לא ידענא מהו דאנן אדמיקר בלע קיי"ל לא מבשל כ"ק כמבואר ואין חילוק בין תחתון משקה או לאו ומ"ש ראיה מצ"א לא הבינותי דאדמיקר בלע אמרינן לא מבשל באופן שלמידין מכאן דעירוי שלא נפסק הקילוח מבשל כ"ק מספק ומש"ה פסק המחבר בא"ח שי"ח ס"י אסור לערות יע"ש ואין חילוק ומים עם מים אין מבשל אבל מבליע כ"ק וכדאמרן:

הרביעי עירוי שנפסק הקילוח אין מבשל אבל מפליט ומבליע כ"ק הלכך בשבת שרי ובב"ח אוסר באכילה כ"ק מדרבנן כיון שאין מבשל [ג] ובספק יש להקל ככל ספק דרבנן. ולכאורה נראה בשאר איסורין חם לתוך צונן תתאה גבר ואוסר כ"ק מ"ה אדמיקר בלע וכדכתיבנא אמנם המ"א סי' תס"ז אות ל"ב כתב דבתתאה גבר הקליפה רק חומרא בעלמא ומש"ה אם נתבשל ואין ס' נגד הקליפה שרי משא"כ היכא דמדינא צריך קליפה צריך ס' נגד הקליפה. משמע מדבריו דכ"ק בתתאה גבר לא הוה אלא מדרבנן חומרא בעלמא. ועמ"ש בצ"א ס"ח. ולפ"ז ספק לקולא ומתוס' שהביאו ראיה לר"ת דעירוי מבשל מתתאה גבר אלמא כ"ק מיהת מ"ה וי"ל זה ועש"ך סי' ק"ה אות ד' דבעירוי שנפסק הקילוח אין מפליט ומבליע כאחד ומש"ה במליגת תרנגולים בנפסק הקילוח שרי ומ"מ צ"ע אם עירה כמה פעמים דפ"א מפליט ובפעם הב' מבליע וצ"ע וע"ש בדין הה' בכ"ש. ואמנם עירוי שלא נפסק הקילוח מפליט ומבליע כאחד:

מה שהקשה הפר"ח מצ"ב ס"ז דנפסק הקילוח הוה כ"ש לא ידענא מה קושיא דהמקום שנשפך עליו הוה צונן כמ"ש הט"ז שם א"כ הוה כ"ש שנצטנן קודם בואו אל הקדירה צוננת. ומה דהקשה מחלב מהותך שא"צ הכלי כ"א גרירה י"ל ברזל קשה הוא ואפילו כלי עץ י"ל שאני כלי דקשה מאוכל ומש"ה סגי בגרירה דהוא פחות מכ"ק בנפסק הקילוח וכדאמרן. ומה שהקשה מצ"ה ס"ג שם אבאר. אמנם עדיין יש לנו לחקור בהא דחם לצונן תתאה גבר אם הוא דווקא שהתחתון צונן הא כשתחתון חם שיס"ב מכ"ש כפי הכרעת רמ"א דכ"ש אין מפליט ולא מבליע מ"מ אין מקרר לעליון החם מכ"ר ואוסר בכולו א"ד דל"ש כיון דתחתון חם דכ"ש תו מקרר לעליון ואין בו כח כ"א כ"ק. עמ"י כלל נ"א אות א' וכלל נ"ו אות כ"א תחתון חם כ"ש יס"ב ונפל מכ"ר עליו בנפסק הקילוח לא אמרינן תתאה גבר יע"ש אמנם מהט"ז צ"ב אות כ"ו ומש"ך סימן ק"ז אות א' מוכח דאפילו כה"ג אמרינן תתאה גבר ויש להחמיר באיסור תורה ובאיסור דרבנן או בה"מ בשל תורה המיקל כט"ז וש"ך לא הפסיד ושם אבאר עוד ואם התחתון או העליון אין איסורו מחמת עצמו רק מחמת בלוע דעת הש"ך בק"ה דלא שייך אדמיקר בלע דאדרבה אדמחמם להפליט כבר מקורר והפר"ח חולק שם והמחמיר תע"ב כיון דקליפה דבר מועט הוא. ובק"ה אבאר הפי' להפליט ולהבליע כא' מהו ועמ"ש בדין הה' ולעניו אי שייך בכלי תתאה גבר אבאר בדין הה' שזה מחלוקת רש"ל וש"ך בק"ה ועי' תוס' חולין קי"א:

החמישי הוא דין כלי שני. המחבר סי' ק"ה פסק דכ"ש אין מפליט ולא מבליע אף כ"ק וי"א כ"ק מבליע (הוא הרשב"א בתה"א) ומסיק דיעבד שרי בלא קליפה והר"ב הסכים לזה ומ"ש בסי' צ"ד חתך בשר בכ"ש בסכין חולב' צריך קליפה הוא רק חומרא בעלמא מחמת דוחקא דסכינא ג"כ כמו שיראה הרואה בת"ח כלל ס"א ועש"ך ק"ה אות ד' ות"ח כלל כ"ג ד"ד ונ"ז די"ב דכ"ר שאין יס"ב ואין אצל האש מ"מ יש להצריך קליפה. והרשב"א בתה"א צ"ו א"ב דכ"ש מפליט ומבליע ומשמע כ"ק דראיה שלו מחום ביה"ש וחום הכסלים וביה"ש די בקולף. אמנם היש"ש פג"ה סי' מ"ה ופכ"ה סימן ס"א כתב דתתאה לא שייך אלא באוכלין ולא בכלי ובסימן ע"א פכ"ה דכ"ש מפליט ומבליע בכולו ועש"ך ק"ה אות יו"ד ואות ה'. והט"ז בסי' ק"ה אות ד' נמשך אחר יש"ש באין ה"מ לאסור כולו ובנה"ך שם חרה אפו בו וביש"ש על מה שאוסרין כולו דהרשב"א לא אסר אלא כ"ק ועוד דבכיצד צולין ע"ו א' חם לצונן קולף ונפסק קילוח עדיף הוא מכ"ש עכ"פ אלמא דאין מבליע בכולו זה תוכן דבריו בקיצור ואמנם יש לנו לומר דוודאי היש"ש לשיטתיה בג"ה מ"ה וכ"ה ס"א דתתאה לא שייך בכלי דאין לו פליטה מגופו ואין מקרר אם כן וודאי כ"ש לדידיה מפליט ומבליע עד"מ רוטב רותח לכלי קר וכ"ש דבר גוש בכלי קר ואח"כ נפל דבר קר עליו אמרינן עודנו ברתיחתו ותתאה גבר כ"ז שיס"ב ואוסר בכולו והא דכיצד צולין חם לצונן קולף שאני ב' אוכלין שאחד מקרר חבירו וגם יש"ש יודה לזה וכדכתיבנא והש"ך לשיטתיה דהשיג עליו בק"ה מכיצד צולין דמוכח מהא דחרס צוננת דאפילו בכלי שייך תתאה ועכר"ו בק"ה אות ז' תי' דכולי האי לא אמרינן דרוטב מרתח לחרס וחרס יטוה לרוטב יע"ש ועש"ך שם כתב רק לכאורה מוכח ושם אבאר גם מ"ש ראיה מחולין קי"א יבואר שם א"כ היש"ש לשיטתיה א"ש וכי משכחת ליה כ"ש דאין מפליט ומבליע כלל ליש"ש היינו בנפל אוכל חם לאוכל צונן דבהא אפשר דיודה יש"ש דאח"כ אין מפליט ומבליע כלישנא דגמרא אדמיקר בלע הא לאחר מיכן מקרר לגמרי וכדאמרן אבל עירה רותחין מכ"ר לכלי קר אף לאחר כך כ"ז שיס"ב מפליט ומבליע בכולו וכ"ש עירוי כה"ג דאוסר בכולו לרש"ל וזה פשוט וכדאמרן. וא"כ הט"ז דהעלה שם להלכה כיש"ש באין ה"מ היינו כה"ג דלא היה בכלי שום מאכל קר [ד] אלא דא"כ היה להט"ז לבאר דתתאה לא שייך בכלי ועמ"ש בק"ה בזה. ומ"ש היש"ש פכ"ה סי' ע"א וז"ל דרוטב מקיפו מכל צד לא שייך תתאה גבר לא ידענא מהו ועמ"ש בק"ה ודע דכ"ש ועירוי שנפסק הקילוח אין מפליט ומבליע כאחד וכ"כ רש"ל פכ"ה סימן ס"ד בסופו וע"א. ופי' מפליט ומבליע כא' לכאורה ב' דברים גושיים א' קר וא' חם ותרנגולת טריפה נמלגה בין כשירות או בקערה חולבת אבל אם עירו מכ"ר לכלי קר וכן גבינה חמה לכלי קר ואח"כ נתערבו בכ"ש אפשר שיפליט ויבליע בכ"ש ולקמן בק"ה אבאר הפי' בזה:

ואכתי פש גבן לברורי בכלי נחושת אי בולע כל שאין האור מהלך תחתיו וגם אי יש לחלק בין נחושת לשאר מתכות (עיין בירושלמי דפוס דעסויא עם פי' הגאון שם יע"ש שיפה פי'). גם בשר שור בהוסר מעל האש. גם אי יש ספק אם היה יס"ב בשעה שנפל שם. הנה בשר שור עס"י ס"ט בט"ז אות כ"ג ושם אבאר ואי ספק אם היה יס"ב ספיקא ד"ת לחומרא וכ"כ או"ה כלל ל"ז ד"ב בשם סמ"ק ונראה אפילו לע"ע אין יס"ב לא שייך אוקמיה אחזקה דהשתא וחזקה דמעיקרא שהיה קר כיון דחזקה העשוי' וודאי להשתנות בכל רגע לא הוה חזקה ועיין קידושין בהא דקידשה אביה בדרך ועיין שם ואי"ה בספר שושנת העמקים אבאר זה. ובכלי נחושת כתב הש"ך אות ל"ג ופר"ח אות כ"ד דכ"נ ע"י עירוי נמי בולע והמ"י בכלל ל"ג אות ו' בה"מ להתיר אם שימש קודם הגעלה ולפ"ז ה"ה הבשר אין נאסר בה"מ דמה לי להבליע או להפליט וה"ה הוסר מאש ולאו דווקא עירוי דהא רי"ו כתב כל שאין אור מהלך תחתיו ומש"ך משמע דאין לחלק בין שאר מתכות לכ"נ אמנם בשו"ת מקום שמואל סימן י"ז חילק בין מתכות לנחושת. ולענין דינא אין לסמוך כלל אזה ל"מ בהוסר מאש אלא אפילו ע"י עירוי בולע ואף בה"מ אין להקל ומיהו מ"ש המ"י להתיר בה"מ אם בישלו בלי הגעלה הא ע"י עירוי לא נאסר הכלי כ"א כ"ק ומסתמא יש ס' נגד הקליפה. ובמעשה דמקום שמואל שעמד איסור לח מעל"ע ביורה נחושת ואח"כ בישלו בו בזה יש לצדד להתיר התבשיל דבלא"ה יש דעות דכבוש בכלי אין אוסר כ"א כ"ק עס"י קל"ה ואף דלא קי"ל כן מ"מ בכ"נ יש לצרף סברת רי"ו ויש ס' וכאמור ועמ"ש בק"ה . ודע דתתאה ועילאה לא שייך אלא בהוסר מאש עמ"ש בסי' צ"ב בט"ז מזה. ובכ"ש אי יש ספק אי היה יס"ב יש להתיר אף באין ה"מ דהוה ס"ס שמא לא היה יס"ב ושמא הלכה דכ"ש אין מפליט ומבליע (כיון דבה"מ מיקל הט"ז הוה ספק פלוגתא) ועמ"י כלל ל"ב אות ג' דכ"מ שיש תקנה בהגעלה אף כ"ש צריך הגעלה דזה הוה כלכתחלה ועמ"ש בק"ג לענין נט"ל בכלים שקיבלו טעם פגום אי צריכין הגעלה דהוה כלכתחלה. ומה שהחמיר הר"ב סי' תנ"א בא"ח בכ"ש דיעבד עש"ך ק"ה אות ד' משום חומרא דחמץ ואיכא למידק מהו הפירוש חומרא דחמץ אי הואיל ואית ביה כרת או כ"ש נהי דאין מפליט ומבליע בשפע ויש ס' מ"מ משהו איכא בחמץ ולפ"ז דשיל"מ דאוסר במשהו אם נאמר אף טעמא לא בטיל (עס"י ק"ב) אף כ"ש אוסר ונראה משום חומרא דחמץ לא משום משהו והכין מסתבר. הנה הארכנו קצת ועדיין לא יצאנו ידי חובה ובסי' ק"ה אבאר עוד:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.