פרי מגדים - משבצות זהב/יורה דעה/סא

פרי מגדים - משבצות זהב ‏ יורה דעה סא

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

של ימין מה"א דהזרוע ט"ז והוא מבואר בגמרא ודכוותיה הירך המיומן כו' והטור של הזרוע נמי מחויב ליתן עיין לבוש ס"ד ור"ן ופר"ח:

ב

מפרק ארכובה. פי' מסוף הפרק ט"ז והם ביד ימין שני פרקים הזרוע כנגדו ברגל נקרא שוק ופרק הב' המחובר לגוף ועד בכלל עם הרוחב צריך ליתן לכהן ומשמע רכובה גופא הנקרא טשי"ך אין לכהן כ"א ב' פרקים בלבד:

ג

שקורין אישפל"דא. עט"ז וכבר כתבנו דהיינו עם רוחב היד הכל לכהן:

ד

מפרק של לחי עד שיפוי כובע ט"ז והלשון שביניהם לכהן כמבואר בגמ' אמר רבא לשמעי' זכה לי מתנות דבעינן למיכל לישנא בחרדלא:

ה

שאין רשאי למולגם מרבינן מה"א דהלחיים ט"ז ועב"י בשם הר"ן דמשמע לגי' אחת אם רוצה למלוג וליתן לו הצמר בפ"ע או להפשיט העור וליתן לו בפ"ע כיון דיש מולגין שמא ניחא לכהן למלוג ושמא ניחא ליה בעור ומ"ה אין רשאי בפ"ע משא"כ זרוע רשאי להפשיט וליתן לו במקום שנהגו להפשיט וא"י למה כתב הט"ז מקרא וכאמור:

ו

עם כל חלבה מרבינן מה"א דהקיבה דאייתרא ואקשתא ועט"ז:

ז

אא"כ נהגו. עט"ז ור"ל דה"ה צמר שבלחי ועור שבזרוע אם נהגו הכהנים לתתן לבעלים בעין יפה כן הוא והמחבר שכתב בחלב משום דכבר מיוסד המנהג הזה בימי חכמי הגמרא ואה"נ אם נהגו כן בעור וצמר:

ודע בזה"ז בח"ל אין נוהגין מתנות כמ"ש המחבר סכ"א ומיהו בא"י וודאי נוהג מדרבנן כמו תרומה בסימן של"א ס"ב דסתם רמ"א דלא הוה מ"ה ה"ה מתנות דחד טעמא הוא דיליף נתינה מתרומה ועפר"ח בקו"א. ואין מברכין על נתינת מתנות לכהן דמשולחן גבוה זכו ולא משל בעלים הרשב"א בתשובה סי' ח"י הביאו הפר"ח אות א' והכה"ג בהגהות הטור אות ב'. ומה שכתב הכה"ג על הדמש"א שסובר שמברכין על הפרשה כמו תרומה שלא ראה דברי הרשב"א לא ידענא דהרשב"א בנתינה מיירי ומיהו וודאי דאין מברכין על הפרשה דלאו מצוה הוא שיכול לאכול קודם שיפריש דאין טובלים דלא כתוס' כמו שיתבאר משא"כ תרומה דמצוה בפ"ע להפרישה וכאן לא שייך הפרשה דמובדלין וניכרים הם:

ח

טריפה כטור דדרשינן מאת זובחי הזבח פרט לטריפה ט"ז והוא מספרי ור"ל זבח הראוי לאכילה וספק נמי פטור כמ"ש הש"ך אות ג'. ואיסור דרבנן כתב הפר"ח אות י"א דאין נותן לכהן דלאו זבח הראוי לאכילה הוא והפ"ת אות ד' כתב בפשיטות דלא מפקי רבנן זכותיה דכהן והכה"ג בהגהות הטור ע"ש וא"י דבכיסוי הדם (סי' כ"ח) אות ל"ב פוסק הפר"ח דחומרת אחרונים מכסה בברכה ואף שהפר"ח סיים זבח הראוי לאכילת כהן ולא לכלבו ולאו מזובחי זבח הראוי לאכילה משמע אלא דהתורה לא חייבה אלא מה שראוי לכהן ולא לכלבו וכאן א"א לו לאכול ומ"מ הנכון כפ"ת:

עוד כתב הפר"ח שם דהפריס ע"ג קרקע אין חייב במתנות מדרבנן דטעמא משום דלא לאיחלופי ובמתנות יאמרו דמכר לו הכהן. ומיהו הכה"ג בהגהות הטור אות ה' מסופק בזה אי תפס הכהן אי מוציאין יע"ש:

ט

לכהנת דנתן לכהן אפילו כהנת משמע ט"ז וכל התורה בלשון זכר מלבד היכא דכתיב בני ממעטינן נקבה. כתב הר"מ בפ"ט מהלכות ביכורים חללה אין נותנין לה הביאו הפר"ח אות י"ב והכה"ג אות כ' וכ"א כהן נושא נשים בעבירה או מטמא למתים אין נותנים לו ולאו דווקא חללה ה"ה כהן חלל כו'. כ' ר"א מזרחי פ' אמור דכהנים אפילו בנות משמע מדר"י אמר רב השוה הכתוב לכל עונשין כו' ולא ידענא דכאן אמר עולא ונתן לכהן אפילו כהנת ומדר"י אמר רב לא משמע בטומאה דאין שווין בכל אין משוה אשה לאיש עיין יבמות פ' אלמנה לכ"ג ובמקום אחר יבואר:

י

והנותנם. עט"ז דהמחבר שינה מלשון הטור וכתב דכהנת נמי נוטלת והנותן לבעלה קיים מצות נתינה זהו מבואר בגמרא והפוסקים למדוהו מכ"ש שבעלה פטור וא"צ להפריש כלל כמו כהן בשלו והיינו רבותא דיחזקאל או בע"א עיין פרישה אות י"ד. והטור כתב נותן לכהנת ולא עוד אלא שבעלה פטור בשבילה והשמיט הדין דאחר רשאי ליתן לבעלה ויוצא י"ח והט"ז גורס בטור "פוטר ור"ל דהבעל פוטר אחרים והשמיט הדין דבעלה פטור דכ"ש הוא. כתב הפר"ח אות י"ג דע"י שלוחו של כהן יוצא ידי נתינה ובספרי דאמר ונתן לכהן לעצמו פי' ולא לשלוחו כדאיתא בפסיקתא היינו היכא דסתמא אבל אי שלח הכהן שלוחו ש"ד. והכין מסתבר ומיהו ממה שיוצא ע"י נתינת הבעל אין כ"כ ראיה דאשתו כגופו ומלקמן דמזכה לת"ח ע"י אחר משמע כן דלא ככר"ו שחולק באות ט' על פר"ח דלקמן מבואר שיוצא ע"י שליח. ומיהו אם גלתה האשה דעתה שאין רוצה ליתן לבעל אין יי"ח אחרונים:

יא

ישום וב"ה אוכלן כי אין שום קדושה במתנות ט"ז ואפילו להשליך לכלבים רשאי כמו שיתבאר לקמן וחללה שאין אוכלת היינו שאין נוטלת ואין יוצא י"ח אבל אין בהם קדושה:

יב

לחטוף. וה"ה לשאול ונפיק מקרא דויטו אחר הבצע עט"ז:

יג

שהם. עט"ז ור"ל קושית הדרישה אות ט"ו ומה גם בגמרא לא נזכר כהנים רבים לכן אמר המשך הלשון דל"מ אם די מתנות לכ"א דלא ישאל בפה אלא אפילו כהנים רבים ולא יבוא לכ"א כדי נתינה וה"א חביבה מצוה וישאל בפה לז"א דאדרבה כשאין מגיעין די נתינה הצנועין אם יתנו להם מושכין ידיהם זולת במקום שאין מכירין:

יד

במקום. עט"ז וכוונתו לתרץ קושית הדרישה והב"ח דהא די בפרישת כפיו דאביי אנסי ליה עידניה משא"כ בשאר ב"א ותי' דאביי מוחזק היה לכהן ושלא ישתכח היה די בפריסת כפיו משא"כ למי שא"מ כלל והט"ז תי' דמ"ש א"מ היינו נמי למי שאנסי ליה כו':

טו

צלי כו'. ולמשחה היינו שררה וגדולה ט"ז:

טז

משרת. עט"ז הנה בש"ע תרתי קאמר ולא יהיה משרת בבית זה שמזכה לו והוא נלמוד מכ"ש בדין המוזכר בגמרא דלא יזכה לאורח שבע"ה שמא יזכה לו בע"כ כ"ש לבע"ה עצמו ולא זו אף זו נקיט והטור כתב ולא יהיה משרת בבית שרגיל ליתן לו המתנות אבל אם משרת בבית ישראל והאורח ת"ח אסור ליתן המתנות והוא דין דגמ' והשמיט הכ"ש והיינו לב"ה עצמו. והקשה הט"ז דלא רישא סיפא דלא זכר כלל ברישא מאורח ואף אם תפרשהו בב"ה שמזכה לו. ועוד דאיך תפרש על ב"ה דאם כן מה איריא שרגיל אפילו באקראי אסור לזכות לב"ה שמא יזכה לו בע"כ. ואי קאי אכהן שלא יהיה משרת בבית ישראל שרגיל ליתן לו המתנות דמה בכך כיון שהוא מזכה לאיש אחר. וע"כ כתב הדרישה על קושיא א' דגרסינן אבל אם משרת בבית ישראל והיינו רישא או לאורח וזה דין דגמ' וא"ש ומ"מ קושיא שניה לא מיושב שפיר. והט"ז תי' דה"ק שלא יהיה כהן המזכה משרת בבית ישראל שרגיל ליתן לו המתנות דתי' בבית מיותר והל"ל משרת לישראל אלא דבבית דבוק הוא עם מזכה וכאלו אמר ולא יהיה כהן המשרת מזכה בבית ישראל שרגיל ליתן המתנות והיינו שרבו רגיל ליתן לו המתנות אסור לזכות לאורח ישראל וזהו דין דגמרא ממש שאם רבו רגיל ליתן מתנות לעבדו כהן אסור למשרת לזכות לאורח ב"ה באקראי ורגיל אורחא דמלתא עיין פרישה וסיפא הפוכו דרישה ומכוון עם דברי הש"ע. ומיהו אם כבר באו ליד משרת יוכל ליתן לאורח תלמיד חכם או לרבו דאחר כבר יצא ידי נתינה כ"כ ז"ל:

יז

פטור. עט"ז ועב"י ואף אם אין אלא כהן א' בעיר לא הוה תובעין דאומר אמתין עד שיבוא אחר וכדומה:

יח

מותר. עט"ז ור"ל דמותר לקבל ומיהו אפילו גזלן ונתן לאחר וקיבל דרשאי תו לאכול כמבואר לקמן:

יט

ופן. עט"ז וזה כפי הבנת ב"י בדברי הר"מ ומרבוי' דקרא לא כמו שהבין הטור בר"מ דמיירי מכלאים עיין אות כ':

כ

בחצי. עט"ז הטור כתב כוי הבא מבהמה וחיה כתב הרמב"ם ז"ל כוי מפרישין ממנו כל המתנות צבי שבא על העז חייב בחצי מתנות תייש הבא על הצביה פטור ואיני מבין כיון שפטור למה מפריש ולפי גירס' זו כוי שזכר הר"מ היינו מבהמה וחיה והשיג עליו הטור מדנקיט הפרשה בעלמא וע"כ בתיש הבא על הצביה דאי בצבי על התיישה חייב ליתן חצי וע"כ הוקשה לו שפיר כיון שאין חייב כלל למה מפריש שאין טובלין והב"י כתב דכוי שזכר הר"מ הוא בריה בפ"ע וחייב להפריש וליתן ובזה כ"ע גם הטור מודה דחייב להפריש וליתן. ורש"ל גורס בטור כוי וכן הבא מבהמה וחיה ואפ"ה השיג הטור וחילק בכוי בריה בפ"ע שאין נותן לכהן והמחבר שהשמיט דעת הטור דאזיל לשיטתיה דגורס בטור כוי הבא מבהמה וחיה כדאמרן. ומ"מ איני מבין במ"ש והפרשה משמע רק הפרשה בעלמא בכל גווני והיינו תיש על הצביה והוקשה לטור דכה"ג אין צורך להפריש כיון שאין נותן לכהן כלום הא בצבי הבא על התיישה נמי קשיא למה להפריש הכל כיון שאין טובלין ואין נותן לכהן אלא מחצה להר"מ דלא כהרא"ש עפ"י הבנת הטור. ואולי כיון שנותן מחצה אהני אם שה להר"מ דמ"מ מפריש הכל אף שאין טובלין מ"מ מצוה להפריש הכל אלא מדנקיט סתמא משמע אף בתיש על הצביה ושם ליכא ריבוי' דקרא. שוב ראיתי שז"א אלא ה"פ דהר"מ ז"ל כתב כוי מפרישין כל המתנות צבי שבא על העז חייב חצי ולהיפך פטור והוקשה להטור דע"כ כוי שזכר הר"מ היינו אמה דסמוך אבהמה וחיה קאי דאי בריה בפ"ע איך אמר הפרשה בעלמא והא אתי מריבויה וז"ש בכל גווני היינו אף מבהמה וחיה. ומ"ש כוי הבא מבהמה וחיה לשון הר"מ אינו כן אלא כוי מפרישין אלא דהוכיח דקאי אבהמה וחיה. והראשון מתיישב יותר. גם יש ליישב הקישור למ"ש בפירוש הא' ועיין:

כא

בקדשים. עט"ז דלאו משום דאין קדושה חל על קדושה דמתנות אין קדוש אלא דהמצוה אין נוהגת בהם:

כב

בכור. הט"ז האריך ואבאר במשנה דבכורות יצאו ב' ראשין כא' א' לכהן והב' ירעה (דא"א לצמצם) והב' חייב במתנות דר"מ ור"י פוטר ואמרינן מ"ט דר"מ דכהן בא מב' צדדין ור"י פוטר דעשו שאינו זוכה כזוכה אף דלא מטי לידיה. ומפירש"י יראה דבתרתי פליגי דלר"מ אף דמטי ליד כהן יאמר מהדרינה לך ותן לי מתנות ור"י פליג אף דלא מטי ליד כהן כיון דע"כ נתן לו א' עשו שאינו זוכה כזוכה כדמסיק להדיא שם. ולר"מ אין הדבר מבואר דאפשר דלא פליג אלא בלא מטי עדיין לכהן הא מטי לא מצי למימר מהדרינא אלא דמסתימת המשנה משמע דר"מ אף במטי חולק ובחולין פ' הזרוע משנה בכור שנתערב במאה בזמן שכולן שוחטין כולן פטורים ואם א' שוחט פטור מא' ופריך יבוא עליו מב' צדדין (ופירש"י ואמאי כולן פטורין וארישא קאי) ומשני בבא ליד כהן ומכרו לישראל דפטור ממתנות וכתבו התוספות דקושית המקשן אף לר"י דבכורות. דהתם לקח אחד מהם מה שאין כן כאן. והנה מ"ש דלקח לאו דווקא דא"נ לא לקח כיון שיש לו א' עכ"פ עשו שאינו זוכה כזוכה משא"כ כאן דמאה שוחטין ובספק בכור אין לכהן כלום כמו זכר ונקיבה וה"ה כאן דכ"א יאמר אצל חבירו הבכור וזה שפירש"י ארישא ואמאי לא אסיפא דאפילו מא' אין ראוי לפטור ממ"נ למה דלא ידע לאוקמיה בבא ליד כהן אלא דאיכא לאוקמיה כר"י ומש"ה פטור מא' דממוניה גביה וצריך ליתן לו א' ואף שלא בא ליד כהן מעולם ומיהו יותר מא' אין לפטור דבכור א' פוטר בהמה א' דיאמר זה הבכור ואתה לקחת חליפין והוה כבכור שלקח ישראל מיד כהן דפטור ממתנות והתם בבכורות דפוטר ר"י הב' ממתנות היינו נמי א' הא יותר צריך ליתן לכהן וכאמור משא"כ ארישא פריך שפיר דמאה בעלים ולא בא עדיין ליד כהן א"צ ליתן כ"א משלו כלום פריך שפיר ליתי ממ"נ והגמרא דמשני ל"צ דבא ליד כהן ומכרו לישראל היינו לתרץ אליביה דר"מ דסתם מתני' כוותיה אבל לר"י א"צ לומר כ"א בא ליד כהן ולא בא לישראל ומאה בעלים כולן פטורים כיון דע"כ יתנו לו א' דממוניה גבייהו הוא ונשאר צ"ט כ"א פטור דעשו שאינו זוכה כזוכה ויאמר כ"א לכהן הבכור שלי ואתה לקחת חליפיו. משא"כ לר"מ יאמר לכ"א אי זה הבכור אני אקח כו' ומהדרינא לך מה שבידי ותן מתנות כו'. נמצא למאן דפסק כר"י הדין כן הוא בכור שלא בא ליד כהן מעולם ונתערב בק' של אדם א' נותן לו א' לשם בכור וא' פטור ממתנות ומצ"ח יתן מתנות. ואם של מאה אז א"צ ליתן לו כולם בשותפות א' לשם בכור ולא מצי אמר גבייכו ממוני כיון שלא בא ליד כהן מעולם ומתנות כולם נותנים ממ"נ ומב' צדדים בא עליהם. ואם בא ליד כהן פ"א ונתערב בין של אדם א' או של מאה צריכין ליתן לו א' לשם בכור דממוני' גבייהו ונשאר צ"ט ואף הם של א' פוטר א' ממתנות וצ"ח נותן מתנות אבל של מאה כולם הצ"ט פטורים ממתנות דכ"א יאמר שלי הבכור ונטלת חליפיו זהו לר"י אבל לר"מ הדין כך במאה בעלים ולא בא ליד כהן א"צ ליתן לו לשם בכור כלום ומתנות נותנים לו ואם הם של א' צריך ליתן לו א' לשם בכור ומצ"ט מתנות ובבא ליד כהן אף מאה בעלים צריכים ליתן א' בשותפות לבכור ומצ"ט מתנות ואם מכר במומו לישראל אם אדם א' פוטר א' וצ"ט חייבין ומאה כולם פטורים. ומ"ש המחבר הוא לר"מ דאלו לר"י עשו שאינו זוכה כזוכה וכדאמרן. ולקמן סי' שי"ח לא הזכיר כלל אם השני חייב במתנות והט"ז שם אות ב' העתיק דברי הטור דחייב במתנות ויפה עשה דאזיל לשיטתיה כאן דהמחבר פוסק כר"מ וכטור והש"ך פסק שם דפטור ממתנות כר"י ואני תמה איך מזכה שטרא לבי תרי הא כאן כתב דווקא בא ליד כהן ומכרו הא לא"ה לא הנה הוא יורה כר"מ ולא כר"י ומרישא נמי מוכח דבכור קודם שבא ליד כהן לא חילק בין של א' ומאה בעלים ולר"י של אדם א' כיון דע"כ נותן א' לכהן פטור א' ממתנות. שוב ראיתי דלק"מ דהש"ך כאן לשיטתיה אות י"א דהמחבר כר"י דלאו דווקא מכרו לישראל וה"ה יצאו ב' ראשים וכדומה דהב' פטור והוא לשון הר"מ ז"ל בפ"ט מהל' בכורים ולאו דוקא שלקחו אלא ה"ה כה"ג ורישא קשה אמאי בלא בא ליד כהן אמאי חייב ליתן המתנות אם של אדם א' פטור א' מהם ואפשר דה"ק חייב ליתן המתנות אף שהם מאה בעלים והבן וצ"ע:

ועיין פרישה שכתב אף שמסתמא צריך ליתן א' לכהן כמו תרומה מ"מ כיון שסלקת מן זה דין בכורה תן מתנות ועוד אחזיר לך כו'. והט"ז השיגו מ"ש ראיה מתרומה הא משנה שלימה ב' זכרים א' לכהן ומ"ש כיון שסלקת מבכורה א"כ יאמר תחזיר מה שלקחת בעד הבכורה. ויש לעי' קצת. ומ"ש דהוא משנה שלימה אפשר דרישא מיירי במאה בעלים אלא דא"כ א"צ ליתן כלל דאיכא גזל השבט דכ"א מדחה וע"כ של א' ומקשה הט"ז שפיר:

והנה יש לראות בש"ע דהתחיל בכור קודם שבא ליד כהן הא בא ליד כהן דין אחר יש לו ואח"כ כתב מכרו לישראל משמע דג' דינין הוה ואולי דה"ק קודם שבא ליד כהן פעמים שאין נותנין אלא מתנות ולא א' לשם בכור במאה שוחטין ואם בא ליד כהן צריך ליתנו א' לשם בכור משותפות כולם ומשאר מתנות באדם א' ובמאה פטורים להש"ך ולהט"ז א"ש טפי וצ"ע. ובדברי הר"מ ז"ל יש לעיין דפתח בבכור והוא משנה בבכורות וסיים אח"כ בהמת קדשים שנפסלה ולא העתיק משנה דחולין בכור שנתערב לו יהיה כשבא ליד כהן ולא מכרה ובהמות קדשים שנפסלה אין ענינו לבכור וצ"ע בזה. והיה נראה לומר דהר"מ כר"מ פסק מדכתב ולקח אחד מהן דמשמע הא כ"ז דלא לקח דלא מטי ליד כהן לא דלא עשו שאינו זוכה כזוכה ור"מ דווקא בלא לקח פליג עם ר"י דלא כפירש"י בבכורות ואין להאריך:

כג

כהנים כו'. דלא מיקרי עם ולוים ספיקא הוא ואין להוציא ואי תפס עש"ך:

כד

אין צריך. דהמחבר סובר ספיקא דדינא אי תפס לא מפקינן ט"ז ועיין סימן שט"ו ועש"ך כאן:

כה

צריך. עט"ז בשם הר"ן דל"ק אמאי לא חייב הישראל בחצי מתנות כמו בצבי על התיישה דהתם כל מקצת שיות חייב משא"כ כאן כיון דיש לכהן או לעובד כוכבים שותפות פטור ממתנות:

כו

א"צ. עט"ז והוא מגמרא ואבע"א שאני עובד כוכבים דיתיב אמסחתא דמפעא פעה:

כז

נשאר. עט"ז ופשוט דאם משתתף עם הכהן או עובד כוכבי' לאחר שחיטה דאין פטור ממתנות. כ' הפר"ח אות מ"א ה"ה איפכא שוחט אצל ישראל אם כשירה יקח ישראל ואם טריפה יקח העובד כוכבים חייב במתנות הריק"ש. ואף שיש לעיין קצת מ"מ הדין אמת. וכתב עוד בכל מלכות תוגרמה חוק למלך פשוט א' מכל ליטרא אין דומה לבהמת ארנונא שמחיים אית ליה שותפות משא"כ כאן דלאחר שחיטה שמוכר הבשר כו' לא מיקרי שותף וזה ברור:

כח

בכל כו'. משא"כ כשיש לו שותפות באבר ידוע ול"ד לארנונא דהתם אף באבר ידוע פוטר:

כט

חובה. עט"ז ור"ל דאין השוחט יכול לדחות לכהן שילך לבע"ה ולאו בעל דברים דידי את אלא השוחט מחויב לטפל בעצמו לילך לבעלים לישאל אם רוצה ליתן לכהן זה או לאחר ול"ד לדלעיל בזמן שמאה שוחטין דאין לו חוב על השוחט עיין כה"ג:

ל

הוה. עט"ז דמתנה ע"מ שכתוב בתורה שיוכל ליתן לכהן שירצה והוא מתנה ליתן לו דווקא אבל חוץ הוה שיורא ששייר ולא מכרן כלל. ומה שהקשה דברי הר"מ אהדדי עש"ך אות ח"י תי' לזה:

לא

לקחו. עט"ז הנה שקלן הלוקח והמוכר לא נגע בהן הוה הלוקח הגזלן מש"ה דין של כהן עם הלוקח משא"כ אם שקלן המוכר במשקל נעשה המוכר גזלן אם רצה הכהן דן עם הלוקח וכן הוא בטור והיינו כשאין שם כהן אלא הוא. או להחרים. וא"י אמאי לא הביא דברי הר"מ הביאו הב"י דה"ק שקלן המוכר אין הדין עם הלוקח ופטור מכלום דמתנות כהונה נגזלות כמ"ש המחבר סל"א. אם גזל ומכר אין הלוקח חייב וה"ה כאן וצ"ע:

לב

ספק. עט"ז דהתם איסורא וכאן ממונא ומ"מ מצוה להפרישם ומוכר לכהן וה"ה בחלה יעסי' ק"י מזה:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.