פרי מגדים - משבצות זהב/יורה דעה/לג

פרי מגדים - משבצות זהב ‏ יורה דעה לג

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

הלחי. עט"ז זה לשון הטור הר"מ פוסק (פ"ח מה"ש) ניטל לחי התחתון עד מקום סימנים כשר וניטל העליון טריפה ואני כתבתי למעלה אם ניטל הרוב מהלחי כשר ואני תמה למה אוסר בניטל העליון הנה במ"ש העליון טריפה תמה עליו אבל מ"ש ניטל התחתון עד מקום הסימנים לא תמה כי הר"מ יפרש בגמרא לא תימא כולו אלא רובו היינו שנעקר הלחי עד מקום הסימנים ושם שלם הוא ועי' בתה"א וב"י ודו"פ ישובים אחרים על זה יע"ש:

הא דניטל חרטומו בעוף דכשירה היינו תחתון דעליון טרפה להר"מ ז"ל תב"ש באות ב' וכה"ג בהגהות ב"י אות ז' בשם דמש"א ופשוט הוא:

ב

המראה. עט"ז וכה"ג בהגהות ב"י אות ו' בשם דמש"א המראה אכילה הלעטה שתיה דאל"כ פשיטא דאין חי. כתב התב"ש אות א' בשם הרוקח נימוק הלשון עם הטולטלת טריפה הב"ח וכה"ג בהגהות ב"י אות ח' הביאו והטעם כתב התב"ש דא"א לחיות ע"י המראה והלעטה. והנה הר"מ פ"י מה"ש לא מנה בע' טריפות הא דרוקח ואין ראיה דבפ"ח מהלכות אלו הכה"ג כתב הלח"מ דר"מ סובר אף שאין יכולה לקבל המראה והלעטה כשירה וא"כ ה"ה ניטל הלשון עם הטולטלת כשירה משא"כ לדידן. וכ"ת דהר"מ לא מנה זה דהוה פשיטא אמאי מנה ניטל העליון עיין תב"ש אלא כדאמרן:

ג

שניקב לחללו. עט"ז ובטחול מפולש דידיה כל שלא נשאר עובי דינר זהב ובחוט השדרה הוה מפולש דידיה פסוקת עורו ובלב לבית חללו כו':

ד

זה. עט"ז דע דיש לחקור אם הוא ודאי טריפה או ספק וגם אם הם רחוקים הרבה זה למעלה וזה למטה. והנה ברחוקים הרבה ודאי לא הוה אלא איסור דרבנן כמ"ש יש"ש בא"ט סי' ג' דאין לתת דברי חז"ל לשיעורין משמע משום לא פלוג הוא טריפה ומדרבנן הוה. ואם אין רחוקים הרבה הוה ספיקא דאורייתא ולא ודאי והלשון שכתב המחבר אפשר דמיתרמי אהדדי משמע כן דהוה רק ספק טריפה וכאמור. ונ"מ לס"ס. ואם שחטו ונמצא נקב זה שלא כנגד זה והוגלד פי המכה לסברת הר"ב בהג"ה סי' פ"א יש מקום להתיר הגבינה והחלב בה"מ ושם יבואר מזה באורך בעזה"י:

וראיתי להפנים מאירות ח"א סי' א' חקר אם ניקב הפנימי ועלה הקרום והחיצון ניקב שלא כנגדו סמוך לו י"ל דעור החיצון מגין עליו דמוטל עליו עפ"י הרוב עיין דין י"ג ובפנים השאלה ד' ג' א' ד"ה ויש לי עיון גדול הרבה בזה וכתב ואין להקשות הא פסול שחוזר להכשירו הוא י"ל דהא בריאה בעינן סביך וסריך בדופן ובסירכא כסדרן דכשירה הא הוה סתימה דלאחר זמן אלא כל שיש קרום והגנה ממקום אחר הוה סתימה ה"נ כן הוא ועוד ראיה מסימן מ"ט שומן הקורקבן דסותם ולא חיישינן שמא השומן בא אח"כ אלא כל שיש סתימה ממקום אחר אף דסלקא לאחר זמן הוה סתימה עכ"ל לא הבנתי דבריו דהא המעיין ברש"י א"ט מ"ג ד"ה אינו קרום אפילו סתימה עבה אינה מתקיימת ול"ד לריאה שניקבה ודופן סותמתה וחולחולת שניקבה וירכיים מעמידין דהוה סתימה דמעיקרא היא הרי בהדיא מטעם דכל דלא הוה סתימה מעיקרא לאו כלום הוא. ומה שהקשה דבעינן סכיך וסריך וכן סירכא כסדרן כבר הקשה כן הרא"ה בב"ה דף ל"ד ע"ב והתירוץ הנכון הוא דכל שסביך ונסרך רואין אנו שהסתימה דהיה מעיקרא לדופן או לאונא חברתה סתימה מעליא היא מדהעלה ארוכה משא"כ כשלא סביך או נסרך אונה לחבירתה אמרינן שמא לא היה סתימה מעליא הדופן והאונא כו' ומ"ש ראיה משומן א"י אמאי לא הביא ראיה וקושיא מגמרא דאמרינן חלב טהור סותם ולמה לא ניחוש שמא לא היה באותו פעם שומן אלא דלק"מ חדא דאין זה סברא דמסתמא השומן הזה בתולדה בא ועוד דאיכא חזקה לא מיבעיא לרש"י א"ט דאוקי אחזקה מחמת הרוב דהוה חזקה ברורה כמו בגבינות ולהתוס' דאוסרין בגבינות כיון שיצא מהרוב י"ל התוס' סוברים קרום מחמת מכה אינו קרום הטעם דסופו ליסתר משא"כ בשומן דאין סופו ליסתר ואף שסותם אחר זמן ועוד דע"כ לא אסרי התוס' הגבינות ולא אוקי אחזקה כיון דהשתא שיצאה מהרוב לא אוקי אחזקה משא"כ כשיש שומן סותם אמרינן השתא נמי לא יצאה מהרוב ולאו ריעותא כלל מיקרי דכיון ששומן שעליו סותם ול"ד למים בראש דריעותא הוה וכן בסימן מ"ח ומ"ט דכל מקום שצריך בדיקה אם לא ניקב המחט מעבר אל עבר דאסור התם נמי שכיח הוא שניקבו שניהם ולקמן אות ו' ובסימן מ"ח ומ"ט ונ' ונ"א אבאר בזה באורך בעז"ה:

והנה אבאר לך אם ניקבו שניהם זה (שלא) נגד זה ובפנימי יש קרום מחמת מכה שניכר הוא שנעשה צלקת וגידין לבנים כמ"ש הפנים מאירות אפ"ה לא הוה וודאי כי אם ספק טריפה או נבילה דשמא באותו פעם שניקב הפנימי לא הוה ניקב החיצון ונתרפא ואח"כ ניקב החיצון לאחר שהעלה הפנימי קרום ולא הוה קרום מחמת מכה לא מיבעיא אם נפרש קרום מחמת מכה לא הוה קרום דלא הוה סתימה מעיקרא הכא לא הוה פעם אחת בפסול דקודם שהעלה קרום היה עור הב' מגין אלא אפילו אם נאמר דאינו קרום דסופו ליסתר כמו שאבאר בזה באורך בסי' ל"ו ועי' תב"ש שם אות י"ד מ"מ כיון דבאותה שעה היה הקרום הב' של הוושט קיים א"כ לא הוה קרום מחמת מכה כלל כיון דכשר היה באותה שעה והדרא בריא הקרום הפנימי ואין סופו ליסתר כלל וא"כ לפי זה הוה ס"ס שמא העלה קרום קודם שניקב עור הב' ואת"ל לא העלה באותו פעם אכתי שמא לא איתרמי אהדדי כיון שאין הנקבים סמוכים זה נגד זה לא הוה אלא ספק טריפות וכאמור וכ"ת דהוה ס"ס במקום חזקה דנקובת הוושט הוה נבילה ואוקי אחזקה דאין זבוח י"ל דאדרבה אוקי אחזקה דהוה רוב בהמות כשירות ול"ד למים בראש דשכיח הוא כמ"ש הט"ז בסי' מ"ח אות י"ט יע"ש. ומיהו כפי מ"ש התב"ש סי' כ"ט ואני ג"כ כתבתי בסי' כ"ט דכיון שיצא מהרוב גם חזקה מחמת רובא ליכא ול"ד לגבינות בסי' פ"א דהתם אמרינן דמקודם לא יצא מרוב כלל יש לעיין בהכי דהוה ס"ס במקום חזקה. ומיהו אי מרוחקים הרבה זה מזה כיון דלא הוה אלא איסור דרבנן ודאי יש להכשיר מחמת ס"ס הנ"ל ולא שייך להחמיר דהוה כפלגא ופלגא דספק דרבנן להקל כן נראה לי  :

עוד יש לחקור בקרום מחמת מכה דטריפה הטעם דסתימה לאחר זמן יש לומר דחיה יחיה אלף שנים ולא אמרו דטריפה אין חיה אלא לסימן דאין חיה י"ב חודש ונ"מ לספק טריפה והיינו אי לא עלה קרום אבל כל שעלה קרום חיה יחיה כמה ואפ"ה טריפה דטריפה לאו בחיות תליא מלתא דהא ודאי טריפה אף שחי' י"ב חודש (חזקה) לא מהני כמ"ש הרשב"א בתשובה סי' צ"ח וא"כ הכלל הזה שאמרו טריפה אינה חיה אינו אלא כל זמן שלא עלה קרום אבל כל זמן שהעלה קרום חיה יחיה ואפ"ה טריפה כיון שהיה זמן אח' טריפה אין פסול חוזר להכשירו ונ"מ אם אמרינן כן כה"ג בר אווזא דמסמס קועי' דמא ויש חשש לנקיבת הוושט ואח"כ חיה יותר מי"ב חודש ומצאו אח"כ קרום מחמת מכה דלא מהני י"ב חודש כמ"ש וכ"ת דלא אמרינן איתרע מעיקרא כמו בגבינות ז"א דווקא התם דלא הוה ריעותא משא"כ כאן דמסמס קועי' דמא חיישינן וודאי מזמן ההוא לנקיבת קרום ומה שחיה אין ראיה דהעלה קרום א"ד דמ"מ אין באופן אפשרי שיכולה לחיות י"ב חודש ברובא דרובא והוה שפיר ראיה וכדאמרן וכל זה צריך עיון ועי' בסימן ל"ו ושם אבאר ועוד בסי' נ"ז אבאר בזה  :

ה

דאפשר. עי' ט"ז בשם יש"ש בא"ט סי' ג' אף רחוקים הרבה לא פלוג כו' וכבר הארכנו באות הקדום דזה נגד זה הוה ודאי זה שלא נגד זה י"ל דספק הוה רחוקים הרבה לא הוה כ"א דרבנן. וכתב התב"ש אות ז' דמב' רוחות ממש הוא דכשר ולא סמוך לו בצידו דג"כ אפשר דמתרמי אהדדי וצ"ע דא"כ נמי לא נתנו חז"ל שיעור וי"ל:

ו

בניכר. עט"ז הנה מ"ש התוס' חולין כ"ח ד"ה אתא ובחיצון אין ניכר שום חולי לאו דוקא כמ"ש באות ח"י דאף שלט במקצת החיצון כיון שהשאר שלם כשירה. ומיהו בדיקה וודאי בעי שלא שלט מעבר לעבר ובפרט בסימנים במקום שחיטה וכן כתב הפנים מאירות ח"א סימן א' דין ג' ובפנים הספר דף ד' ע"ב שאם שחט ונמצא שחין בתוך השחיטה שמא במקום השחין שחט ואף הראב"ן דלא חייש שמא ניקב החיצון היינו ע"י מחט דאין סברא שחזרה לאחוריה משא"כ כאן חיישינן שמא ניקב גם עור החיצון יע"ש דאיכא חזקה דבהמה בחזקת שאינה זבוחה:

ומה שכתב הט"ז לקמן סי' נ"א כתב מזה באות א' שם הראה מקום לסימן מ"ט אות ג' ושם הקשה מ"ש אם ספק אם ניקב עור החיצון של קורקבן ע"י חולי כשירה מס"ס וכן בניקב עד החלל וא"י אם ע"י חולי כשירה והכא בוושט באין ידוע נמי הוה ס"ס ובנה"ך בסי' מ"ט תי' דבוושט שכיח הוא שינקוב גם השני. והכר"ו אות ד' כתב דהאי ס"ס לאו ס"ס גמור הוא ומש"ה בסי' מ"ט ונ"א אוקי אחזקה משא"כ הכא איכא חזקה דבהמה בחייה כו' ויראה לפרש דה"ק דאי הוה ס"ס גמור מהני ולא הוה במקום חזקה דלא מהני עסי' ק"י י"ל דאיכא נמי חזקה מחמת רובא ומש"ה כתב דס"ס גמור לא הוה דאין מתהפך כמ"ש הט"ז בסימן מ"ט או דאפשר דהוה משם אח' והלכך שם איכא חזקה וכאן איכא חזקה להיפך. ובבית הספק כתב דרמ"א הוכיח דס"ס במקום חזקה מהני מספק דרוסה שנתערב ורצה ר"ת להתיר מס"ס ושמא דרס בסימנים כו' ואני אומר דהא איכא נמי חזקה להיתר מחמת רובא מעיקרא ועוד בשעה שנולדה לא הוה דרוסה עסי' ע"ט מ"ש הט"ז בשם הגאון מוהר"ר פייווש ז"ל ואנו קיי"ל דאין מזיק טפת הארס לוולד ואיך שיהיה לא הוה בדרוסה חזקה לאיסורא דיש נמי חזקה להיתרא. גם מ"ש הוא ז"ל והפנים מאירות בח"א סי' א' דהתוס' בחולין מ"ג ב' ד"ה קסבר לא הקשו אלא מספק דרוסה והנה ביבמות ל"א ב' ד"ה אשה כתבו וכן ההיא דישב קוץ שכיח הוא משמע שבאו ליישב דמש"ה לא אוקי אחזקה דדוחק לומר דתו' כתבו ליישב קושית הגמרא בחולין מ"ש מספק דרוסה דלמא דרוסה שכיח והא לא שכיח ומשמעות לשונם וכן קוץ היינו דלא מוקי אחזקה ובחולין גופא אי קושית התוס' אס"ד לקמן בס"ד היה להם להקשות ששם עיקר ולא כאן והנראה דעולא סתמא אמר ישב קוץ משמע אף בתורבץ והתם לא הוה רק טריפה ולפ"ז ה"ה הט"ז יפה הקשה איך סתם ספק ע"י חולי דמשמע אף בתורבץ וליכא חזקה:

והנה דעת הט"ז בסימן ל"ט אות כ"ב דספק השקול אף מחיים אוקי אחזקה ומים בראש שכיח לאיסורא וכן ההיא דישב קוץ בוושט שכיח לאיסורא טפי ובסימן מ"ח אות ח"י דלא אוקי אחזקה בספק א' בקטן שמצא מחט בפיו יע"ש ובסי' מ"ט אות ג' ונ"א דכל הני לדידיה הוה שכיח לאיסורא טפי וא"א להתיר אם לא בס"ס ומש"ה הוקשה לו כן ומיהו בס"ס היינו מתירין אף דספק שאין שקול לא נכנס בגדר הס"ס יש לחלק בין שכיח טפי ובין (לא) שכיח וצ"ע בכ"ז ובסימנים הבאים לפנינו אבאר עוד ובפתיחה להלכות טריפות הארכנו ג"כ יעו"ש:

ז

רק הפנימי. וכ"ש החיצון לבד או"ה כלל נ"א ט"ז. הנה הוא מפרש לשון אפילו שכתב כפשוטו לא מיבעיא אם החיצון לחוד טריפה דליכא ס"ס אם עור הצוואר שלם מבחוץ דהשתא אי ע"י קוץ ממ"נ אי מוושט הרי ניקבו ב' עורות ואי מבפנים הרי ניקב א' מאיברים הפנימים ומש"ה הוא כ"ש:

ח

ואם כו'. הט"ז האריך ויראה לפרש דמ"ש רש"י והר"ן ואם שניהם אדומים חיישינן לדרוסה היינו בהוא שותק והם מקרקרים דבעי בדיקה וע"ז אמר רבה אם בדקו ומצאו שניהם אדומים טריפה. ויש לעיין אי הוא והם שותקים דלדידן כשר בלא בדיקה כמבואר סי' נ"ז סעיף י"א ונמצא קצת אודם בעור הפנימי שלא בכיון אלא שמצאו במקרה מהו אי לחוש לדרוסה כיון שהיה דורס שם. והתב"ש אות ט' כתב בבשר דרך להיות אודם משא"כ בבני מעיים וכמ"ש בסי' נ"ב ירוקין שהאדימו אלא דהתם נמי אנו מתירין כשלא נודע שנפלה לאור ה"ה כאן. ולפי מ"ש הש"ך אות ט"ו דבאין ה"מ יש לאסור ולא תולין בשינוי טבע ה"ה כאן [?ד] ומכ"ש בעל דורס ולא ידענא אי הם שותקין או לאו ואירע שמצאו קצת אודם בעור הפנימי יש לאסור ומ"מ מ"ש הט"ז בשם הר"ן ובשם רש"י דחוששין לדרוסה וכפי מה שרצה התב"ש לומר בלא איתחזק דורס הא רש"י סובר בלא נודע שנפלה לאור תנינן השינוי בטבע ואמאי תולין כאן בדרוסה וי"ל דשם הטעם דאי איתא שנפלה לאור היתה נשרפת קודם שתצא כמו שכתב הרא"ש שם או פרחה מיד ומש"ה לא חיישינן שם כי לא שכיח הוא ע"ש ש"ך אות ד' הביא ב' פירושים ושם אין נ"מ דבהמה כל שלא ידענו שנפלה לאור כ"ע מודים דכשירה וכאן נ"מ כמ"ש. אלא דקשיא התם אמאי לא חיישינן לדרוסה אם בסימנים שהם קשים כ"ש בבני מעיים. הן אמת שמה שנרשם בהגהות רש"י לא מצאתיו ואי ממ"ש לא ליכול אינש עוף שנפל לאור אלא בשלקא משמע דכל שלא ראינו שנפל אין חשש התם לית ריעותא שוב ראיתי להכנה"ג שם בהגהות הב"י אות ל"ג שבדק הבית הביא ראיה מרש"י ומ"ה דחה כמ"ש כאן א"כ אין סתירה מרש"י ואף להרא"ה בב"ה שהביא ראיה מרש"י אין סתירה דהתם אדומים שהוריקו כתב בא"י שכשירה הא ירוקין שהאדימו טרפה דחיישינן לדרוסה. ומה שהקשה התב"ש דברי הרשב"א דכאן מתיר בשניהם אדומים ושם אוסר בא"י אם נפלה לאור. י"ל דסימנים קשים אצל דרוסה ורוב פעמים אין הארס שולט בהם ומש"ה כל שלא ראינו דורס ביניהם אין חוששין לדרוסה משא"כ התם חיישינן ולא תלינן השינוי בטבע כאמור:

כתב התב"ש אות ט' דלדידן בלובן הוה ליקוי אם נתחלפו במקצת פנימי לחיצון פנימי לאודם וחיצון ללובן טרפה ותוכן דבריו דהגהת פרישה אות ח' הביא דברי רש"ל דבמקצת ליכא קפידא ואם נתהפכו שניהם במקצת כשר והב"ח והש"ך אות ט' הביא דברי רש"ל אשניהם אדומים או שניהם לבנים ש"מ דוקא כה"ג הא בנתהפכו ממש הוה ניקב עכ"פ ויש"ש לשיטתיה לובן אין ליקוי כמ"ש הט"ז אות יו"ד משמו מש"ה אף בנהפכו שניהם במקצת אין לחוש כן הוא תוכן דבריו. אמנם כן לדינא צ"ע דיראה מהגהות פרישה דטעמא הוה כל שלא נשתנו כ"א במקצת לא הוה לקותא כלל כי כן דרך לפעמים כמו בלא נודע שנפלה לאור דתלינן השינוי בטבע ודוקא רובו או כולו קיים לחז"ל דהוה כנטול ממקומו וא"כ במקצת לא מיבעיא זה שלא כנגד זה אפילו זה כנגד זה ואפילו ניקב א' מהן ממש והב' נשתנה במקצת אין בידי להטריף דלאו ליקוי הוא כיון שאין רובו כך דרכו להיות כן. עוד כתב התב"ש שם דאם הפנימי בצד אחד הפך לאודם או החיצון ללובן בצ"א כשירה כמ"ש הט"ז אות ח"י דאף אם שלט החולי בעור החיצון במקצת כשר הא שניהם נהפכו כך יש להטריף יע"ש וצ"ע. עיין באות שאחר זה משמע מטו"ז דנתחלף במקצת הוה לקותא אלא דניקב זה בלא זה כשר וא"כ וודאי לדבריו אם נשתנו זה ללובן וזה לאודם במקצת זה שלא כנגד זה יש להטריף דלקותא הוא אמנם באות יו"ד הביא דברי רש"ל דשניהם לבנים לא הוה לקותא א"כ אפשר דהסכים כן ויש לעיין בזה לדינא וכאמור:

ט

שניהם אדומים. הקשה על הדרישה א"כ במקצת נמי ולפי מ"ש לעיל בסמוך דהפרישה לשיטתיה כאן באות ח' דכל שאין החילוף ברובו דרך להשתנות ולא הוה לקותא כלל ומש"ה מכשיר בנהפכו שניהם אף להרא"ש וטור ושפיר דוקא רובו ולא מקצת כמ"ש. והנה יש שלש תירוצים. א' תי' דרישה בסי' ל"ה דוושט מתוך שמתנדנד א"א לו להעמיד בקרום א'. והט"ז כאן תי' דעור א' לקוי גרע טפי מאלו היה ניטל כולו. התי' הג' כתב בסי' ל"ו אות ג' דבריאה יש בדיקה נפיחה משא"כ וושט ולדידן דא"א בקיאין בבדיקה טריפה עכ"ל. הנה לתי' דרישה כאן חומרא בין לקוי עור א' או ניטל כולו טריפה וקולא בריאה בין ניטל עור א' או לקוי כולו אפ"ה כשהשני קיים כשירה ולתי' הא' של הט"ז כאן יש קולא דאם ניטל כולו כשר ובריאה חומרא אם לקוי עור החיצון כולו טריפה המשל בזה כמו מראה פסולה למאן דמכשיר שם בסימן ל"ח הפר"ח אות י"ג והתב"ש אות י"ט אם רוב עור החיצון מראה פסולה טריפה דלקוי וסופו לקלקל עור הב' ואפשר ברוב אונא א' יש לעיין ביה ולתי' הב' שכתב הט"ז בסי' ל"ו יש כאן חומרא דניטל טריפה דא"א בנפיחה אף בעור הפנימי ושם כשירה בלקוי עור החיצון במראה פסולה להפר"ח ותב"ש אם קלפו לעור החיצון דוקא דאם לא כן אין כאן בדיקה דחיצון סותם עתה. והמשך לשון הט"ז שם בסי' ל"ו דקאמר בוושט אין בדיקה וכאן יש בדיקה ואנו א"א בקיאין דבלא"ה הייתי אומר דהבדיקה שם לחומרא וא"כ אף אנו בקיאין להחמיר כמ"ש הש"ך ופר"ח ותב"ש שם דמדינא דגמרא נפיחה זו ליתא ולהחמיר אנו בקיאין מה שאין כן לתי' הב' בוושט טריפה וא"כ עיקר הקולא בריאה משום נפיחה ולקולא א"א בקיאין וא"כ לדידן דפוסקין שם כש"ך ופר"ח ותב"ש דאיגליד כשירה לדידן ע"כ בדיקה דהתם אין מעכבת ולהחמיר אנו בקיאין א"כ לכאורה מוכח כתי' הא' דכאן ויש להקל בניטל עור הא' בוושט ומ"מ אין להקל דלמא תי' הדרישה עיקר דוושט מתנדנד וכמ"ש לעיל א"כ לדינא בוושט בכ"ע יש להחמיר ובריאה אם עור העליון לקוי רובו יש לעיין ביה וכדכתיבנא. ודע דמ"ש הט"ז דכאן א"א בקיאין בבדיקה היינו נפיחה ולכך אף מדינא דגמרא שניהם אדומים טריפה אף דבזמן הגמרא היו בקיאין בבדיקת נקב משהו באבר אחד מ"מ כיון שחיצון כולו ניטל יש לחוש טפי:

י

או לבנים. הט"ז העתיק דברי רש"ל דבשניהם לבנים יש להכשיר ומשמע שכן דעתו וכן כתב הכה"ג בהגהות הב"י אות ט"ו שהט"ז הסכים לרש"ל ובהגהות הטור אות י"ד כתב מדהביאו הב"ח וש"ך דברי רש"ל דבמקצת לית לן בה אשניהם אדומים או לבנים מוכח דנהפכו ממש אפילו במקצת יע"ש וכבר כתבנו אי סוברין כט"ז נמי כשירה כה"ג דפוסק כרש"ל דלובן אין ליקוי ומה שהביא הש"ך באות ט' אשניהם אדומים דברי רש"ל אבאר שם בעז"ה וא"כ אין ראיה לאסור:

כתב הפ"ת אות ו' דפשיטא אם נתחלף לשאר גוונים דטריפה ורבה אשמעינן אף דלובן ואודם שכיח ביה אפ"ה בהפך טריפה. וא"י מנלן להוסיף על הטריפות דלקמן נמי בירוקין שהאדימו כל שלא נודע שנפלה לאור אנו מכשירין ה"ה כאן תלינן בשינוי הטבע ודוקא אודם ולובן קים להו דטרפה ומכ"ש לרש"ל דסובר דוקא אודם ולא לבנים ומכ"ש שאר גוונים ע"כ נראה דאין לאסור בשאר גוונים וצ"ע  :

יא

בודק הקנה. פירוש שיקרע העור מצוואר ויבדוק הקנה ט"ז ולדידן דא"א בקיאין בבדיקת דרוסה אף עוף אין תקנה כמ"ש רמ"א ועיין מ"ש בסי' נ"ז:

יב

ולענין נקב. הט"ז העתיק דברי רש"י דפרק השוחט שמא נתייבש טיפת דם בנקב וא"א להכיר שאדום הוא. ודע דגגו של זפק נידון כוושט ואין שם אלא עור אחד ולבן בחוץ עסי' כ' א"כ כי נתחב קוץ בגגו ורואין שאין ניקב מבחוץ ובמקום ידוע יש בדיקה כמ"ש הש"ך אות ו' א"כ יש לומר דכשירה בה"מ עכ"פ כמו המסס דאין לו רק עור אחד ואפ"ה כשר בה"מ כמ"ש הרב סי' מ"ח ס"ז בהג"ה ה"ה כאן וכ"ת דכאן בלא"ה אנו אוסרים דחוששין שמא הבריא ול"ד להמסס וביה"כ יש לומר הטעם דוושט אין לו בדיקה בחוץ לענין נקב והוא הדין נתרפא אין ניכר מה שאין כן בגגו של זפק ולדינא צ"ע ובש"ך אבאר עוד מזה באורך  :

יג

וצווארו. עט"ז והוכיח כפי מה שכתוב באות ח' דלא כב"ח דווקא צווארו מלוכלך שנקרע העור הא מצא דם סביב הוושט אין חשש וה"ה אודם קצת דלא חיישינן לדרוסה כלל. ומיהו באווזות שמלעיטין אותם אם ניקב עור הפנימי וקורט דם בחוץ פשיטא דטריפה ואפילו זה שלא כנגד זה יש לחוש ובסוף הסימן אעתיק דברי הפנים מאירות בח"א סי' א' בדיני וושט בעז"ה:

יד

אין חוששין. פי' שאין דורס לפנינו ט"ז ור"ל דאם היה מצוי דורס ולא קנים תולין בדורס עסי' נ"ז סעיף י"ג. עוד הביא ב' פרושים לשמא הבריא. א' שמא ניקב ב' כמ"ש וברא אתהן בחרבותיהם ולשמא נתרפא לא חיישינן א"כ אי ניקב מקצת עור הפנימי יש בדיקה בפנימי וי"מ הבריא נתרפא ואף אי נקוב מקצת הפנימי אין תקנה עש"ך אות ח"י וכ"א אבאר באורך ולפ"ז הלשון מגומגם מ"ש אי יש בדיקה אחר קרום מחמת מכה ועיין מ"ש בזה שם:

טו

ואינו תחוב. עט"ז והקשה ממחט בחלל הגוף ותי' דהתם וודאי נקב וחיישינן שמא ניקב א' מאיברים הפנימים שנקובתן במשהו משא"כ כאן אמרינן עם המאכל אכלה ולא ניקבה כלל ודקין המבואר בסימן מ"ה מתוך שהולכין בהקף ועקומים חיישינן טפי יע"ש.

טז

אם אין. הט"ז האריך וכוונתו דמה שנרשם טור אינו דבטור כתב ואפילו לפי דבריו היינו לראב"ן והוא היש מכשירין אם ק"ד בחוץ וודאי ניקב החיצון והיינו תחוב ולא כתב כן אנמצא משמע דשם אין מזיק ק"ד בחוץ אלא מהגהות מיימוני יש ללמוד כן עש"ך אות י"ז. וכתב עוד דהאי בחוץ הוא דווקא דאין לומר דרמ"א כתב לרבותא ל"מ מבפנים די"ל מחמת מחט וניקב פנימי לחוד חוששין שמא הבריא אלא אפילו ק"ד בחוץ ז"א דהא הוציא כן מהגהות מיימוני ואיהו אליביה דסה"ת כתב זה וסה"ת סובר כיש מכשירין א"כ דווקא נקיט ק"ד בחוץ וה"ה הרב שהוציא מקורו ממנו כוונתו כן ובפנים אין לחוש דהוה ס"ס. ויש לראות הא להט"ז זה אינו ס"ס דלא מתהפך שמא לא ניקב החיצון ואת"ל ניקב החיצון הא טריפה כמ"ש בסי' מ"ט גבי קורקבן ספק ע"י קוץ כו' וי"ל דכתב כן לדעת המחבר ורמ"א דמכשירין שם. אכן קשיא א"כ למה ליה להוכיח מגמרא לימא לדידיה טריפה דליכא ס"ס וי"ל דמטור משמע בנמצא לארכו ק"ד אין מזיק אף בחוץ לזה הביא ראיה דאף בפנים יש לאסור דאל"כ לא פריך נמצאת לא צריך לומר כו' ובנה"כ השיג עליו דיש לומר ק"ד אין מזיק כלל ומש"ה לא הוצרך להשמיענו יע"ש וא"י דקושייתו על רמ"א דפוסל ק"ד בחוץ א"כ ק"ד ריעותא הוא וה"א בפנים נמי אסור אם מונח לארכו דתלינן במחט אפילו הכי שרי דהוה ס"ס וזה נכון. ועיין תב"ש אות י"א דלרוחב ומונח כבריח מקצה לקצה וא"א להזיז בקל כ"א בדוחק גרע יותר מתחוב בו וה"ה תחוב אף שאין מבריח מקצה לקצה אסור ויפה כתב וכן הלכה ובש"ך אות י"ז אבאר עוד:

יז

אפילו כו'. ול"ד לביה"כ דהכא אוכלין ומשקין שטפו ר"ן ט"ז ויש לראות מכל מקום ס"ס הוה שמא לאחר שחיטה ושמא לא ניקב כ"א הפנימי לחוד ואין לומר דהוה ס"ס במקום חזקה כמו שנתבאר לעיל. י"ל דכאן שכיח לאיסור טפי מלהיתר דספק שמא לאחר שחיטה מחיים שכיח יותר וספק שמא לא ניקב השני גם כן שכיח שינקבו שניהם משא"כ בשבירת הגף וכדומה יע"ש:

יח

וכן. עט"ז האריך וכוונתו דהר"ב אמר שבעירו נהגו להקל באווזות פטומות וסוברין כראב"ן ויש מכשירין ואמר דהחמירו לבדוק דהוה מיעוט המצוי כמו סירכות הריאה מדרבנן חומרא בעלמא הוא דלא תקנו חז"ל כ"א בריאה ומזה נמשך קולא דמקילין באיסור תורה וסומכין על הראב"ן ובאמת הלכה כהמחבר דאין הלכה כעולא לדידן דחוששין לספק דרוסה ע"כ העלה הב"ח דאסור ללעוט אווזות מה"ט. והוא ז"ל כתב בלא"ה קשה על אותן שמלעיטין ואח"כ בודקין הוושטות מבחוץ הא אין בדיקה בחוץ לענין נקב כפירש"י לעיל וכ"ת דסומכין על סברת הראב"ן דלא חיישינן שמא ניקב לחוץ א"כ למה בודקין מצד חוץ כלל דהא הראב"ן הוכיח דינו מביה"כ מצ"א כשירה אלמא הלכה כעולא ויש לומר א' מב' פנים או דסובר דביה"כ א"צ בדיקה כלל ור' דהפכה מקרה אירע ליה ומביא שפיר ראיה או דסובר הבריא נתרפא ומביא שפיר ראיה אמאי לא חיישינן נתרפא וא"כ אותן שבודקין ע"כ סוברים דבעי בדיקה ושמא נתרפא לא חיישינן ומה בכך מ"מ הא בזה וודאי פוסקין כרש"י דאין לוושט בדיקה לענין נקב אלא וודאי דאותן שמלעיטין לאו בשיבולת שועל וסובין שיש בהם קוצים או כעין קוצים דזה וודאי אינו אלא מלעיטין בקמח ומחמת כח הלעטה ומשמוש הידים נתקלקל הוושט וזה הוי כחולי ושפיר יכולין לבדוק אם לא שלט הלקותא בחיצון כן יש ללמוד זכות על ישראל. זה פי' דברי הט"ז וא"כ בשיבולת שועל ושאר מיני תבואה איסור גמור הוא דהלכה כהמחבר דחוששין שמא הבריא אלא אפילו בעיגולי קמח אפ"ה צריך בדיקה בעור החיצון אם לא שלט מעבר לעבר וכשירה:

דע דשומן הוושט אין סותם הוושט דלאו בתולדה הוא אלא מחמת רוב פיטום וגם בקורקבן כה"ג אם יש שומן במקום שאין ראוי להיות אין סותם כמו שאבאר בסימן מ"ט. שוב מצאתי להפנים מאירות ח"א ש"א כתב בפירוש דאין שומן סותם דהוה קרטין ולאו מהדק הוא. ובשניהם לבנים כתב הפ"מ י"א מחמת ליבון שמנוני' יע"ש ויש להכשיר כיון דבלא"ה דעת רש"י וט"ז להכשיר בשניהם לבנים וכן הסכים הפ"מ וכל שיעור הפנימי לקוי רובו טריפה כמ"ש הרא"ש דעור א' לקוי גרע מניקב וכן כתב הפנים מאירות ופשוט הוא לדעתי גם מ"ש שם כל שגוררין השחין ורואין נקודה לבנה הוה קרום מחמת מכה כן נהגתי גם אני ובוודאי המורה יש להבחין ומי שהוא בקי מכיר קרום שעלה מחמת מכה וכדאמרן וע"ע שם מדיני הוושט:

יט

אם אינו נקוב. עט"ז ופשוט הוא וכ"כ הב"ח דכל שניקב מב' צדדין אף שאין ק"ד בפנים טריפה וכל שיש ק"ד בחוץ אף שלא ניקב כלל כ"א נמצא לארכו טריפה לדעת רמ"א ולהט"ז אף ק"ד בפנים הוה טריפה:

כ

ניטל הזפק. עט"ז דב"י דייק ליה דאין סברא שכל הזפק שניטל כשירה ומקום א' דהיינו גגו שניקב טריפה והקשה הט"ז דאין מדמין בטריפות אלא דדייקו מדאמר נידון כוושט ולא אמר טריפה במשהו אלא לדיוקא אתא הא זפק ניקב כשירה ניטל עכ"פ טריפה ובש"ך אבאר עוד מזה:

כא

ניקב הבשר טריפה. כתב הט"ז דהיינו מספק ולא ודאי ונ"מ אם יש ספק אם ניקב או נתערב באחרים ולא נודע עד לאחר תערובת דיש להכשיר מטעם ס"ס וכן כתב בה"י ועיין באורח מישור שהאריך בזה ואמר דחלילה לעשות ס"ס מזה ועיין פר"ח בקו"א. ומ"מ א"י מה שרצו לאסור במחט נמצא בו ולא תחוב כלל עד שהפר"ח הוצרך לומר לדעת המחבר דאוסר בסי' מ"ו מחט בדקין דקרומן דק משא"כ כאן והא ע"כ הכין הוא דנמצא כשר דאל"כ מחט בקורקבן שהכשירו הפוסקים היאך משכחת ליה הא עבר באותו מעי דאין לו מקום אחר דמזפק יורד המאכל לקורקבן ע"י אותו מעי ואיך יתכן דנמצא במעי טריפה ובקורקבן חוזר להכשירו דודאי אין לומר דדברו בעוף שאין לו זפק זה לא ניתן להאמר כלל. ומה שהחמיר הפר"ח באם תחוב בו מצ"א ובבית לחם יהודא בשם אמונת שמואל אף שאין ק"ד בפנים ודימו אותו המעי לוושט לא ידענא למה החמירו כ"כ דכפי הנראה לט"ז שכתב דהוה ספק משמע לא ודאי והדבר צ"ע אם להטריף אף ביש ק"ד בפנים אם לא ניקב מעל"ע. [עי' תשובת דבר שמואל סי' רע"ח, חדושי רע"ק]:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.