פני משה/מעשרות/ב/א

פני משה מעשרות ב א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

מתני' היה עובר בשוק. בעם הארץ איירי שאינו נאמן על המעשרות ואם הי' עובר בשוק ואמר טלו לכם תאנים אוכלין מהן עראי ופטורין דתלינן שלא ראו פני. הבית ולא הוקבעו למעשר ואע"ג. דמכר קובע למעשר האי מתנה הוא דיהיב להו והמתנה אינה קובעת והכי מוקי לה שמואל בגמרא דהאי סתמא דמתני' דר"מ הוא דאמר אין מתנה כמכר:

לפיכך אם הכניסו לבתיהם מתקנים וודאי. משום שהנותן הזה לא עישר דכסבור היה שיאכלו בשוק ולא בעי עשורי ועכשיו כשמכניסין לבתיהן הוקבעו למעשר ומתקנים ודאי ומפרש בגמרא דדוקא במקום שהרוב מכניסין לבתים אבל אם רוב העם מכניסין לשוק אמרינן שמא עישר ואח"כ הביא לשוק ואין מתקנים אלא דמאי כדין פירות עם הארץ וכן דווקא כשנתן להם דבר מועט אבל במתנה מרובה שלא יאכלה לכולה בשוק וכן אם המקבל אדם חשוב הוא שאין דרכו לאכול בשוק וכן אם הוא דבר שאין דרכו לאכול חי בכל אלו מסתמא יכניסו לבתיהם והוי כמי שאמר להם טלו והכניסו לבתיכם דבכה"ג אמרינן שכבר הוקבעו למעשר ואסור לאכול מהן עראי וכשיכניסו לבתיהם דין דמאי להם דשמא עישר הנותן ושמא לא עישר ואין מתקנים אלא דמאי ודינו מפרש בריש מס' דמאי שמפריש מעשר ראשון והתרומת מעשר כותן לכהן והמעשר מעכב לעצמו ואם היה שנת מעשר עני מפרישו ומעכב לעצמו שהמוציא מחבירו עליו הראיה ואם היה שנת מעשר שני מפרישו ואוכלו בירושלים:

מתני' היו יושבין בשער או בחנות. אנשים שהיו יושבין בשער או חנות של אחד וזה העובר בשוק אמר להם טלו לכם תאנים אלו האנשים אוכלין ופטורין דלגבי דידהו הוי כאומר טלו ואכלו בשוק שהשער והחנות אינו שלהם וכדאמר בגמ' שהבית שאינו שלו אינו קובע למעשרות אבל בעל השער ובעל החנות חייבין דלגבי דידהו הוי כאומרי טלו והכניסו לבתיכם שהרי הם בבתיהם וצריכין לעשר דמאי כדבריש הפרק מפני שספק הוא:

ר' יהודה פוטר. דס"ל שער או חנות שבמקום שהוא מוכר אדם בוש לאכול שם לפיכך אינו קובע עד שיחזיר את פניו במקום שאינו בוש או עד שישנה מקום ישיבתו למכור וישב במקום שאינו בוש ואין הלכה כר' יהודה:

גמ' שמואל אמר דר"מ היא. סתמא דמתני' דר"מ אמר בברייתא הובאה לקמן בפ"ק דמעשר שני בהלכה א' דאין המתנה כמכר לענין קביעות למעשרות. אמר ר' יוסי. דלא צריכין לאוקמי כר"מ אלא דברי הכל מודים דאין המתנה קובעת למעשרות ושאלתי להדבר לאילין דבי ר' ינאי ואמרו שכך היו נוהגין שנותנין אלו לאלו במתנה בשדה קודם שהוכנסו לבית והיו אוכלין בלתי מתוקן שאין כאן קביעות לחיוב מעשרות:

מאי כדון. ומאי טעמא וקאמר דאתייא כמ"ד לעיל סוף פ' הרואה ובכמה מקומות דמאליהן קיבלי עליהן המעשרות כשעלו מן הגולה בבית שני משום דכשגלו נפטרו מחיוב מעשרות כדאמרינן שם וכיון דבזמן הזה אין החיוב אלא מדבריהם הקילו במתנה:

מתני' במקום שרוב העם מכניסין לבתים. ולא למכור בשוק הלכך כשזה עבר בשוק ואמר טלו לכם לא היה דעתו אלא שיאכלו בשוק ואוכלין מהן עראי דתלינן שלא הכניסן עדיין לבית אלא מדי עברו בשוק כדי להכניסן אמר להם כך ואם הכניסו לבתיהם צריכין לתקן וודאי דזה ודאי לא עישר שהרי עדיין לא הכניסם לביתו אבל אם במקום שרוב מכניסין למכור בשוק ואפשר שהכניסן מתחילה לבית ועישר ולמכרן בשוק הוא מביא ואין כאן אלא ספק דשמא לא עישר ואין מתקנים אלא דמאי:

אם במקום שהרוב מכניסים לבתים. קשיא בדא דתנינן בסיפא טלו והכניסו לבתיכם לא יאכלו מהן עראי ואמאי והא אמרת ברוב מכניסין לבתים תלינן דזה מדי עברו בשוק כדי להכניסן לביתו אמר להם כך וא"כ עדיין לא הוקבעו למעשר ולמה לא יאכלו עראי ומשני מכיון שאמר טול והכניס ולא אמר טול לך ואכול הוי כמי שאמר טול אני מעשר על ידך כלומר מדהקפיד לאמר כך משמע דה"ק עכשיו אין לך לאכול עראי שכבר היו בבית והוקבעו למעשר ועדיין לא עישרתי אבל לא תדאג כ"א טול והכניסן לבית ואני מעשר בשבילך והלכך עראי לא יאכלו וכשיכניסן לבית אין מתקנים אלא דמאי דספק הוא אם יעשר בשבילו או לא:

אבל במקום שרוב מכניסין לשוק. השתא מסיים להא דאמר לעיל דאם רוב מכניסין למכור בשוק אפילו באומר טלו לכם אין מתקנים אלא דמאי לפי שאינו נאמן לומר עישרתי וכך אינו נאמן לומר עדיין לא הוקבעו שעכשיו לתוך ביתי אני מכניסן ומספק צריכין לתקן דמאי:

נתן לו דבר מרובה וכו'. כדפרישית במתני':

זה שאמר לו טול ואכול פטור. דלגבי דידיה תלינן שעדיין לא הוקבעו למעשר שהרי אמר לו טול ואכול לפיכך אוכל מהן עראי ופטור אבל לגבי זה שאמר לו טול והכניס לביתך חיישינן דילמא אלו שנתן אותם לזה כבר ראו פני הבית והוקבעו למעשר מדהקפיד לומר לו טול והכניס ולפיכך חייב לעשר דמאי קודם שיאכל כדין האומר טלו והכניסו לבתיכם:

אמר ר' יוסי ולאו מתניתא היא. ומאי קמ"ל בהא דאי לאשמועינן באדם אחד שנותן לשנים דזה פטור וזה חייב הא האי מילתא שמעינן ממתני' דלקמן דתנינן היו יושבין בשער או בחנות אנשים שהיו יושבין בשער או בחנות של אחד וזה העובר בשוק אמר להם טלו לכם תאנים אלו האנשים אוכלין ופטורין דלגבי דידהו הוי כאומר טול ואכול בשוק שהשער והחנות אינו שלהן ובית שאינו שלו אינו קובע למעשר אבל הבעל שער והבעל החנות חייבין דלגבי דידהו הוי כאומר טלו והכניסו לבתיכם שהרי הם בבתיהם וה"נ דכוותה באומר לא' טול ואכול ולהשני אמר לו טול והכניס וכדפרישית:

אמר ר' יונה דברי הכל היא כאן בדמאי כאן בודאי. ר' יונה לא בעי לאפלוגי בעיקרא דדינא ולאוקמי להאי מתני' דלקמן בחיוב וודאי דהא ליתא דהך דינא דלעיל ודינא דמתני' דלקמן תרווייהו בדמאי הן דחדא טעמא אית להו כדאמרן ולא בא ר' יונה אלא למידק על מאי דקאמר ר' יוסי ולאו מתני' היא ומייתי לדברי הת"ק בלבד ומשמע דס"ל דלא אתייא האי דינא דלעיל כר' יהודה דפליג במתני' דלקמן ופוטר גם לבעל השער ולבעל החנות עד שיחזיר את פניו או עד שישנה מקום ישיבתו והיינו דקאמר ר' יונה דלא היא אלא האי דינא דלעיל דברי הכל הוא וכאן בדמאי וכאן בודאי כלומר דלא פליג ר' יהודה לקמן אלא לענין חיוב ודאי דשמעי' להת"ק דקאמר בעל השער ובעל החנות חייבין אלמא דמשווה להשער והחנות כבית או כחצר ממש דקובעת למעשר אף בעלמא ולענין חיוב וודאי ועלה הוא דפליג משום דס"ל דהשער והחנות אדם בוש בתוכה לאכול במקום שהוא מוכר ואינן קובעין לחיוב וודאי אבל לענין חיוב דמאי וכה"ג דאמרן אף ר' יהודה מודה:

צא ולקט לך וכו'. תוספתא היא בפ"ב האומר צא ולקט לך עשרים תאנים משלי ואני ג"כ אוכל וממלא את כרסי משלך הממלא וכו' כדמפרש לקמיה:

בעא קומי ר' זעירא. ואמאי זה האוכל במניין חייב הוא לעשר וכי אין אדם אוכל אחת אחת ברשות הכל פטור כלומר אפי' הכל הוא אוכל אלא שאינו מצרף לאכלן ביחד כ"א אחת אחת הוא אוכל ברשות חבירו פטור הוא מלעשר כדתנן בפרקין וכן בפרק דלקמן גבי פועלין שיש להן עליו מזונות אוכלין אחת אחת מן התאנה וכו':

א"ל אין. דהכי קיי"ל:

הכא למה הוא חייב. וא"כ למה הוא חייב הכא זה האוכל במנין א"ל דהכא במאי עסיקינן במצרף ולוקט כל העשרים תאנים ביחד וע"ז הקשה לו ואם במצרף איירי א"כ אפי' הממלא את כריסו יהי' חייב אלא דלא שנא דבמצרף לעולם חייב ואם לא צירף שניהן פטורין:

ואינו אסור משום חליפין. ותיפוק ליה דאפי' באינו מצרף אסור לו לאכול בלא ממשר דהא כחליפין הן שזה אומר לקוט לך משלי ואני אוכל וממלא את כרסי משלך וחליפין כמכר הן וקובע למעשר:

אין לו חליפין. אין לדין זה דין חליפין דמה שהוא אומר לו ואני ממלא את כרסי משלך לא נתכוין אלא להגיס את לבו ודעתו של זה האומר לו צא ולקוט לך ושלא יהא בוש מלאכול לפיכך אומר לו כן אל תחוש שאני ג"כ אוכל משלך ובאמת מתנה הוא נותן לו והמתנה אינה קובעת כמכר כדתנן במתני':

צא ולקט לך וכו'. תוספתא היא שם לעיל מדההיא. והכי גריס התם אמר לו צא ולקט לך תאנים מן התאנה אוכל מהן עראי ומעשרן ודאי צא ומלא לך כלכלה זאת אוכל מהן עראי ומעשרן דמאי וגי' זו היא הנכונה וטעמא דמילתא משום דהכא בעם הארץ שאמר לחבר איירי וכדמפרש בד"א וכו' והלכך ברישא דחמר לו סתם צא ולקט לך תאנים בלא מידה ובלא מנין א"כ אכילת עראי לעולם מותר לו לאכול אבל כשבא לאכלן אכילת קבע צריך הוא לעשרן ודאי דאין כאן ספק לומר שמא זה הבעה"ב מעשר עליהן ממקום אחר שהרי אינו יודע כמה ליקט זה אבל אם אמר לו צא ומלא לך כלכלה זאת הואיל והנותן יודע כמה ליקט אפשר שהוא מעשר עליהן ממקום אחר כדי שאם זה יסמוך עליו יאכל בהיתר הילכך אכילת עראי אוכל הוא המלקט וכשבא לאכלן אכילת קבע אינו צריך לעשרן ודאי אלא דין דמאי להם כשאר פירות עם הארץ דספק הוא אם מעשר עליהן או לא ומפריש זה עליהן דמאי:

בד"א בעם הארץ. שהיה הנותן זה עם הארץ ולפיכך כשבא לאכלן קבע תורת דמאי עליהן אבל אם היה נותן זה חבר אוכל זה ואינו צריך לעשר כלל דמסתמא החבר הנותן עישרן ולא יתן לזה לאכול דבר שאינו מתוקן:

רשב"ג פליג בהנותן חבר הוא דזה האחר צריך לתקנן ודאי שהרי כאן חשש טבל לכל מילי איכא ואף לתרומה ולא נחשדו חברים לתרום שלא מן המוקף והלכך לא חיישינן שמא הנותן תרם ועישר עליהן ממקום אחר וצריך זה החבר המלקט לעשרן ודאי:

מוטב שיתרומו. חברים שלא מן המוקף ולא להאכיל לעמי הארץ טבלים ולקמן פריך עלה הא זה המלקט חבר הוא דאי עם הארץ הוא מי ציית לן ומאי האי דקאמר ולא להאכיל לעמי הארץ טבלים:

מדברי שניהן. נלמד שאפי' חבר ששלח פירות לחבר צריך לעשר ולא יסמוך זה על זה שהרי רבי אומר דבנותן חבר אינו צריך המקבל לעשר שכבר עישר הנותן ואע"פ שיודע שזה ג"כ חבר הוא ולרשב"ג נמי לא קאמר אלא בגוונא שידוע הוא שלא הופרש עליהן תרומה כגון הכא שעכשיו הוא מלקט אותן אבל בעלמא היה מתקנן מקודם ששולת לחבירו ואע"פ שזה ג"כ חבר הוא:

הוון בעיי. בני הישיבה מימר לפרש דבריהם דהיאך הוא נלמד מדברי שניהם וכדפרישית דמ"ד שלא נחשדו חברים וכו' וזה חבר הוא צריך לעשר מהאי טעמא לפי שלא נחשדו וכו' הא לאו הכי חבר הזה ששילח היה צריך לעשר וכן למ"ד מוטב וכו' וא"כ נמי החבר הזה שנותן או משלח הוא צריך לעשר:

הכא את עביד לי' חבר. לזה המלקט וכדאמרן והכא את עביד לי' ע"ה דקאמר מוטב וכו' ולא להאכיל לעמי הארץ טבלים:

כאן וכאן עם הארץ הוא. כלומר לעולם הכל במלקט עם הארץ הוא דאיירינן והא דקרי ליה חבר משום דהשתא הוא דרוצה לתקן הפירות לפנינו ובשביל דבר אחד שהוא מתקן לפנינו נקרא הוא חבר אבל לגבי הנותן בחזקת עם הארץ הוא ושייך שפיר דברי ר' מוטב וכו' ולא להאכיל לעם הארץ טבלים:

אני מעשר על ידיך. אני מתקן המעשרות בשבילך אינו צריך לעמוד עמו ולראות אם הוא מעשר דמסתמא יעשה כדבריו:

תמן תנינן. בפ"ג דעירובין והציון הוא בטעות כאן ובעירובין שם גרסי' להא על המתני' דבתרה השולח עירובו ביד חרש שוטה וקטן או ביד אינו מודה בעירוב אינו עירוב ואם אמר לאחר לקבלו ממנו ה"ז עירוב ועלה גרסי' שם להסוגיא ונשתבשה הגי' בכאן וכן שם בסוף במקצת ופירשתי לפי הגי' המבוררת משניהם. ואמר ר' אלעזר עלה וצריך לעמוד עמו ורואהו שמביא ליד זה שמקבלו ממנו והשתא פריך והכא את אמר הכין בתמיה שאינו צריך לעמוד עמו:

כאן בגדול. והתם בקטן מיירי וחיישינן דילמא לא ממטי ליה לפיכך צריך לעמוד עמו:

אפי' תימר. דבחד גוונא מיירי שניהן בגדול או בקטן ולא קשיא. וה"ג בעירובין תמן באומר לו הרי אני מעשר על ידיך ברם הכא באומר לו ערב על ידי דהכא במעשרות מיירי שזה בעצמו התחיל ואמר לו אני מעשר על ידיך הלכך אינו צריך לעמוד עמו שבודאי עושה שליחותו אבל התם מיירי שהשולח אמר לזה האחר ערב על ידי ותקבל העירוב ע"י מי שאשלח לך והלכך צריך שם לעמוד עמו ורואהו שזה מקבל ממנו:

הדא ילפא מן ההיא וכו'. וקאמר הש"ס דהשתא לפי האי אוקימתא מצינו דשני הדינין למדין זה מזה הדא דעירובין ילפא מן ההיא דהכא דבאומר לו זה האחר אני מערב על ידיך שאינו צריך לעמוד עמו דדמיא לההיא דהכא:

וההיא. דהכא ילפא מן הדא דעירובין שאם המשלת אומר לו עשר ע"י שהוא צריך לעמוד עמו דדמיא לההיא דעירובין ושם נשתבשה הגי' קצת בזה:

צא ולקט לך עשרים תאנים משלי. בכה"ג אמרינן שאוכל והולך כדרכו והוא פטור כדלעיל. ובתוספתא פ"ג גריס בהאי בבא צא ולקט לך תאנים מן התאנים אוכל ואינו חושש משום גזל צא ומלא לך כלכלה זו חושש משום גזל והיינו דקאמר הכא בהך בבא צריך להראות לו את הכלכלה ולפי הגי'. דגריס דאמר לו כלכלה סתם צריך להראות לו דשמא הוא מקפיד על כך. וכדברי התוספתא באומר כלכלה זו חושש משום גזל אם ממלא לו כלכלה אחרת:

סתם כלכלה. באומר כלכלה סתם שיעורה ד' קבין ואם אמר גדולה סאה וקטנה ג' קבין:

למעשרות איתאמרת. האי מילתא וכדמסיים בתוספתא בדין זה בין כך ובין כך מוציא עליהן תרומה ומעשרות משל בעה"ב ואינו חושש דכשאומר לו צא ולקט לך דעתו שיהיו התרומות ומעשרות משלו והיינו דבעי ר' יונה אם דווקא לענין מעשרות איתמר הך שיעורא דכלכלה דקאמר הכא או למידת הדין כלומר לענין דין דמקח וממכר דבאומר לו כלכלה אני מוכר לך אם בסתם ד' קבין וכו':

אין תימר למעשרות וכו'. דאם לענין מעשרות איתמר הך שיעורא ומשום דסתם כלכלה היא בת ד' קבין וגדולה סאה וכו' א"כ כ"ש לענין מקח וממכר דהיא כן דהרי כך נקראת בלשון בני אדם ולפי מנהג המדינה מכר לו זה אבל אי אמרינן דלענין מקח וממכר איתמר הך שיעורא דילמא הא למעשרות לא ולעולם צריך להראות לו הכלכלה וכ"ז מבעי' דר' יונה היא:

ר' יוסי. לא מספקא ליה כלל אלא פשיטא ליה דלענין מעשרות איתמר דבמעשרות מישתעי הכא וכ"ש לענין דין דמקח וממכר:

גמ' הדא אמרה שביתו טובל לו וכו'. כדפרישית במתני':

דתנינן תמן. לקמן בפ"ג איזו הוא חצר שחייבת במעשרות וכו' ר' נחמי' אומר וכו' וזהו נמי טעמי' דר' יהודה במתני' ודקאמר התם ר' יהודה ב' חצירות וכו' נמי לשיטתי' אזיל דהפנימית אין אדם בוש לאכול בתוכה:

הוינן סברין. היינו סוברין מעיקרא למימר דמה פליגין ר' נחמי' עם שאר חכמים התם במתני' בחצר שהוא בוש לאכול בכולה דהתם רבנן מחייבי מפני שהכלים נשמרין בתוכה או כאינך תנאי דהתם ולר' נחמיה פטור אבל אם מקצתה בוש ומקצתה לא בוש לא פליג ר' נחמיה אלא דמודה הוא דכולה חייבת הואיל ויש בה מקום שאינו בוש כך היינו סבורים אבל מן מה דאמר ר' אלעזר וכו' ש"מ דגם במקצתה בוש ובמקצתה אינו בוש במקום שהוא בוש הוא פטור ובמקום שאינו בוש הוא דחייב וכסברת ר' יהודה במתני':

ר' יוחנן. ס"ל דטעמי' דר' יהודה משום הכי הוא דהויא דעשו אותו כיחור של אילן הנוטה לחצר דהואיל ונוטה למקום החיוב קובע שם כדתנן לקמן בפ"ג תאנה שהיא עומדת בגינה ונוטה לחצר אוכל אחת אחת וכו' ומפרש הש"ס מאי בינייהו דר' יוחנן ור' אלעזר אליבא דר' יהודה:

על דעתי' דר' יוחנן. אליבא דר' יהודה א"כ באוכל אחת אחת פטור אפי' מחזיר פניו:

ובאוכל ברשות הכל. כלומר וכן אפי' הכל ברשות של הבעלים אלא שהוא אוכל אחת אחת ואינו מצרף אותן:

ובמשייר. כלומר ודוקא בדמשייר מקצת דאם אוכל הכל ממש ודאי יש לו קביעות אבל על דעתי' דר' אלעזר אליבא דר' יהודה אפי' אינו אוכל אחת אחת וכו' כלומר הכל דין אחד להן דבמקום שאינו בוש לעולם חייב הוא ובמקום שהוא בוש לעולם פטור:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הלכה קודמת · הלכה הבאה >מעבר לתחילת הדף