מראה הפנים/מעשרות/ב/א

מראה הפנים מעשרות ב א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

היה עובר בשוק. אמר ר' יוסי דברי הכל היא. וכדמפרש טעמא כמ"ד מאליהן קיבלו את המעשרות וכבר ביארתי לעיל בפ"ו דשביעית בהלכה א' ד"ה במה נתחייבו ובכמה מקומות דהרמב"ם הכריע כהאי מ"ד דבזמן הבית שני היה חיוב המעשרות מדרבנן ושם תמצא טעמו ובדין הזה בפ"ה ממעשר בהלכה ו' כתב סתם שאין המתנה קובעת וע' לקמן ריש מעשר שני ובד"ה אבל נותנין זה לזה מתנת חנם מה שנתבאר שם מענין זה בס"ד:

היו יושבין בשער או בחנות וכו'. כדפרישית שהעובר בשוק הוא שאמר להם כן וזהו כפי' הרמב"ם וכ' התוי"ט דלהאי פירושא אתיא שפיר לישנא דאמר טלו וכו' וכן לישנא דחייבין לשון רבים וכו' ואני אומר דמלבד דכולא לישנא דמתני' דייקא כפי' הרמב"ם דאלו לפי' הר"ש והר"ב שנמשך אחריו דבעל השער או בעל החנות אמר כן גם לשון היו יושבין אינו מדוקדק דהל"ל היה יושב בשער וכו' אלא דבלאו הכי מוכרח הוא כפי' הרמב"ם כדקאמר הש"ס בהדיא בהלכה דלעיל דמדמה דינא דמתני' לדינא דקאמר התם היו שנים וכו' וע"ש בד"ה היו שנים ותמצא שמבואר הוא כן:

מתניתא במקום שרוב מכניסין לבתים וכו'. וכ"פ הרמב"ם שם. וע' במה שהביא הכ"מ להא דלקמן. וכבר מבואר היטב בפנים. ומ"ש ומ"מ איני יודע למה השמיט רבינו הא דתנן באמר טלו והכניסו לבתיכם לא יאכלו מהם עראי. וכמדומה שזה הוא בכלל דבריו שהרי כ' בנתן לו דבר מרובה אפי' א"ל טול ואכול ה"ז כמי שאמר לו טול והכניס שאינו אוכל עד שיתקן דמאי וא"כ ממילא את ש"מ דבטול והכניס לא יאכל כלום עד שיתקן דמאי:

היו שנים לזה אמר טול ואכול וכו'. כך הביא הרמב"ם בפ"ה ממעשר בהלכה ז' ולמדנו מדאמר ר' יוסי בפשיטות ולאו מתניתא הוא וכו' ש"מ דדין א' להם ותרווייהו בחד גוונא מתפרשא דהיו יושבים בשער או בחנות וכו' דמתני' דלקמן נמי אהי' עובר בשוק דריש פרקין קאי שאם זה העובר בשוק אמר לכולן טלו לכם תאנים אותן אנשים היושבים שם אוכלין ופטורין לפי שאינו ביתם ובעל שער ובעל החנות חייבין שהרי הם בבתיהם וזהו כמ"ש הרמב"ם שם בהלכה ח' וכן אנשים שהיו יושבין בשער או בחנותו אמר להם טלו ואכלו וכו' ולא כמו שפי' הר"ש ואחריו נמשך הר"ב שבעל השער אומר כן דאי הכי מאי קמ"ל שבעל השער והחנות חייבין פשיטא הא כבר הוקבע למעשר דמי גרע מחצר המשתמרת ועוד דבהדיא מדמי לה הכא האי מתני' דלקמן להאי דינא היו שנים וכו' וכן ר' יונה לא פליג ע"ז אלא דרצה לדחות דאיכא למימר דברי הכל הוא וכדפרישית בפנים אבל לענין פירושא דמתני' דמיירי כשהעובר בשוק אמר להם כן גם אליבא דר' יונה הכי מיתפרשא וזה מבואר. ומה שטען הראב"ד ואמר שכאן הוא סותר למה שכ' למעלה לחצר חבירו יתבאר מזה לקמן בפ"ג בהלכה א' בד"ה מאן תניתה רבי וכו' ע"ש:

אם במצרף אפי' הממלא את כריסו יהא חייב. משמע בפשיטות דדחי לה הש"ס להאי תוספתא דאי את משכחת לה כלל שיהא זה האוכל במנין חייב והממלא כריסו פטור דאי באוכל אחת אחת גם האוכל במנין פטור ואי במצרף גם הממלא כריסו חייב. וכך הם דברי הרמב"ם בפ"ה בהלכה ה' דפסק שניהם פטורין ואם צירף ואכל חייב וזה ג"כ אשניהם קאי דכל שהוא מצרף ואוכל חייב. והראב"ד שכ' שם בתוספתא אינו כן וכו' ונראה לי בשלא צירף. כוונתו דאף דמקשה הכא מעיקרא על הא דתני בתוספתא האוכל במנין חייב ואין אדם אוכל אחת אחת וכו' מ"מ ניחא לן טפי לאוקמי להתוספתא בשלא צירף דאי במצרף לא מיתוקמא כלל דא"כ מאי טעמא דמחלק בין זה לבין זה הממלא כריסו ואי משום הך קושיא ואין אדם אוכל אחת אחת איכא לשנויי דשאני הכא דאמר לו זה במנין צא ולקט לך עשרים תאנים ולפיכך אף דאוכל אחת אחת חייב הוא שהרי דעתו להשלים כפי שאמר לו זה ודמיא לקביעות. זהו דעת הראב"ד. אבל דעת הרמב"ם שהש"ס דחי לה להאי תוספתא מכח קושיין כמו שנתבאר. ומה שהביא הכ"מ בשם הר"י קורקס ז"ל לפרש דברי הרמב"ם דמ"ש ואם צירף ואכל חייב לאוכל במנין הוא ולא לממלא כריסו וסיים ומהירושלמי שכתבתי אתה למד זה. מבלתי מובן הוא דאדרבה מהכא מוכח בהדיא איפכא דקאמר בפשיטות אם במצרף וכו' וכן הא דמחלק מן הסברא דהא דקאמר אין זה חליפין דוקא אממלא כריסו קאי אבל האוכל במנין חליפין הוא אלא דפטור משום דלא הגיעו לגורן וכו' דברים אלו אינם מתיישבים ואין להאריך בזה:

צא ולקט לך וכו'. גי' הנכונה שבתוספתא כמו שהבאתי בפנים כך הובאה בבבלי פ' בכל מערבין דף ל"ב. ובמה דמקשה ר' יונה הכא את עביד ליה חבר והכא את עביד ליה ע"ה ומשני ר' יוסי כאן וכאן ע"ה וכו' התם מקשה נמי כה"ג עם הארץ מאי בעי התם ומתרץ רבינא בשינויא אחרינא דרישא בע"ה שאמר לחבר הוא אבל סיפא דקתני אבל בחבר וכו' בחבר שאמר לע"ה מיירי וחבר אחר שומעו וכו' וכדמסיק דבהא קמיפלגי דרבי סבר ניחא ליה לחבר דליעבד הוא איסורא קלילא ולא ליעבד ע"ה איסורא רבא וכו'. ונראה דהש"ס דהתם לא ניחא ליה בהאי שינויא דמשני הכא בשביל אחד שהוא מתקן הוא נקרא חבר. דאם אדבר אחד קאי וכדפרישית בפנים לא קיי"ל הכי דהא הרוצה להיות חבר צריך לקבל עליו כל דברי חברות ובפני שלשה כמו שמבואר לעיל בפ"ב דדמאי ואם נפרש דהאי בשביל אחד שהוא מתקן דקאמר על אדם אחד קאמר לזה שאומר לו צא ולקט זה פשיטא קשה ודוחק הוא דמאי שנא רישא ומ"ש סיפא והלכך משני רבינא התם בשינויא אחרינא:

אמר ר' לעזר וצריך לעמוד עמו. וה"נ אמרינן התם דף ל"א וליחוש דילמא לא ממטי לי' אמר רב חסדא בעומד ורואהו וכו' ומה שכתוב בתוס' שם ד"ה כאו בעירובי תחומין וכו' ובירושלמי נמי מחלק בין אמר צא וערב ובין אמר צא וערב לך. צ"ל אצא ואערב לך והרמב"ם שלא זכר בהלכ' עירובין מחילוק זה כלום טעמו דבגמרא שם פריך עוד וליחוש דילמא לא שקיל מיני' ומשני חזקה שליח עושה שליחותו וא"כ לפ"ז אין חילוק דלעולם סמכינן אהאי חזקה דשליח עושה שליחותו וזהו דווקא בעירוב וכיוצא בו דמדבריהן הן כדפסק הלכתא כרב נחמן שם דאמר בשל סופרים חזקה שליח עושה שליחותו אבל בשל תורה אין חזקה שליח עושה שליחותו כ"א להחמיר אמרינן דעשה שליח שליחותו אבל לא להקל כמו שהעלו התוס' שם לדעת ר"ת וכך הוא דעת הרמב"ם בפ"ד מהלכ' תרומות בהלכה ז' שאין אומרין באיסורין חזקה שליח עושה שליחותו להקל אלא להחמיר ולפיכך פסק שם האומר לשליח צא ותרום לי והלך לתרום ואינו יודע אם תרם או לא ומצא כרי תרום אין חזקתו תרום שמא אחר תרם שלא ברשות א"כ לפ"ז גם בדין מעשר כן הוא דהרי שניהם שווין הן דכל זמן שהתרומה מן התורה אף מעשר כן ואם התרומה מד"ס כגון בזמן הזה ולדעת הרמב"ם גם בזמן בית השני כמוזכר בריש פרקין גם במעשר כן ואנן חזינן דהוא ז"ל פסק במעשר לחלק כדהכא כמ"ש בפ"א מהלכ' מעשר בהלכה ח' האומר לחבירו הריני מעשר על ידיך אינו צריך לעמוד עמו עד שיראה אם יעשר או לא יעשר ואם אמר הוא לחבירו עשר על ידי צריך לעמוד עמו. וש"מ דאף בתרומה כך הוא וזהו שפסק גבי תרומה באומר לשלוחו צא ותרום דאין חזקתו תרום וה"ז כמו בדין מעשר שאם אמר עשר על ידי צריך לעמוד עמו ואין הכי נמי שאם אמר זה הריני תורם על ידיך אינו צריך לעמוד עמו שהרי דין תרומה ודין מעשר שוין הם לעולם וכמו שביאר הוא ז"ל בהדיא בהלכ' מעשר שם לעיל בהלכה ז' כל שאמרנו בתרומה וכו' כך הוא במעשר וכו' וכל התורה מעשר וכו' וזה ברור הוא אלא דלכאורה יש לדון מ"ט לא פסק הוא ז"ל גם בעירוב כן דהא הכא מדמה להו אהדדי ואם מחלקינן גבי מעשר למה לא מחלק ג"כ גבי עירוב דאם אמר זה הריני מערב על ידיך אינו צריך לעמוד עמו וצ"ל דראה הוא ז"ל להכריע דשאני התם גבי עירוב דהשליח הזה שהעירוב נשתלח על ידו לאו בר עירוב הוא כלל וא"כ התם החששא הוא דילמא לא ממטי ליה וכדפריך בש"ס דילן וע"ז אמרו בעומד ורואהו שהגיע לזה האחר וכשהגיע לזה שוב אין כאן חשש כלל דודאי זה יעשה שליחותו וכך הם דבריו ז"ל בפ"ו מהלכ' עירובין בהלכה כ"ב הרוצה לשלת עירובו ביד אחר וכו' והוא שיהא עומד מרחוק עד שיראה זה הפסול או הבהמה שהגיעו אצל הכשר שאמר לו להוליך את העירוב. ודייק ליה מהש"ס דילן כן דא"צ אלא עד שיגיעו לזה הכשר וכשיגיעו סומכין על זה שיעשה שליחותו וממילא שמעינן נמי דאין חילוק בין אמר לו ערב לי ובין אמר לו זה אני אערב על ידיך דאין סומכין עד שיודע לו שזה הגיע לאותו החצר שנשתלח לו וכשהגיע שוב אין חוששין כלל אלא סומכין שזה עשה שליחותו:

אמר ר' יוחנן דברי ר' יהודה עשו אותה כיחור שהוא נוטה לחצר. לר' יוחנן צ"ל דבהא פליגי ת"ק ור' יהודה דהת"ק ס"ל דלא דמי דשאני התם דליקט מן התאינה אחת אחת ואוכל והלכך אוכל אחת אחת ופטור דאפי' בתאנה העומדת כולה בחצר הדין הוא כן כדתנן בפ' דלקמן משום דלקיטה כזו לא הוי קביעות משא"כ בדינא דמתני' רבי יוחנן אמר השבת טובלת. כך פסק הרמב"ם בפ"ג מהלכת מעשר בהלכה ד' נכנסה שבת עליהן לא יאכל עד שיעשר אע"פ שלא הגיעו לבית ומתני' היינו טעמא דאוכל עד שהוא מגיע למקום שהוא הולך ואף על פי ששבת בדרך משום דבדין זה בתר דעתו שבתחילה אזלינן דהוא רוצה להביאן למקום שהוא הולך ולפיכך אין השבת קובעת כמו שהבתים והחצרים שמכניסין לתוכן בדרך אינן קובעין ואין השבת קובעת אלא במקום שבתחילה הוא רוצה לשבות כדמשני ר' יוחנן ברוצה לשבות וכמו שביארתי בפנים וכ"כ הרמב"ם לדינא דמתני' בפ"ד בהלכה י"א דאין הבתים והחצרות שבדרך קובעין למעשרות אלא עד שיגיע למקום שהוא סוף מגמתו וא"כ ה"ה לענין שבח בדרך שאינה קובעת דטפי עדיפא קביעות בית מקביעות שבת דהרי בית שקובעת מן התורה הוא ואפ"ה דוקא בית שלו הוא דקובע כדאמרי' בהלכה דלעיל ומכ"ש שבת שהקביעות אינה אלא מד"ס כדא"ר יוחנן לקמן בהלכה ה' מקח וחצר ושבת אינה תורה. והתי"ט ציין כאן לדעת הרמב"ם שהוא כר' יוחנן ממ"ש בסוף פ"ה. ודין אחר הוא שם וביחדן לצורך השבת מיירי שם וזה נלמד מדין כלכלת שבת דתנן לקמן בפ"ד והתם אע"פ שלא הגיע שבת נקבעו למעשרות אבל כאן שלקטן שלא לצורך השבת וקדשה עליהן השבת קאמר ר' יוחנן דטובלת אלא עיקר הדין דר' יוחנן דמיירי כאן מבוארים בדברי הרמב"ם בפ"ג כמוזכר:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הלכה קודמת · הלכה הבאה >מעבר לתחילת הדף