פני יהושע/קידושין/ז/א

פני יהושע קידושין ז א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

אמר רבא תן מנה לפלוני ואקדש לך מקודשת מדין ערב. ומשמע בפשיטות דאע"ג שלא אמר לה התקדשי לי אלא לאחר שנתן מנה לפלוני אפ"ה מקודשת קשיא לי נהי דילפינן מערב דבכה"ג משתעבד והיא נעשית ערב אכתי מלוה הוא כיון דבשעת הקידושין אינו בעין ביד פלוני והרשב"א ושאר פוסקים כתבו דאיירי שאמר לה התקדשי לי בהנאה זו שנתתי לפלוני מנה עבורך והא דמייתי לה מדין ערב כתב הריטב"א ז"ל בחידושיו דכי היכי דערב משתעבד ע"י הנאה ה"ה הכא ולכאורה יש לתמוה דע"ז לא היה צריך להביא מדין ערב דפשיט בכולה סוגיין דהיכא דהנאה ש"פ מקודשת ועוד דבערב אפילו בלא הנאה משתעבד ומהכא ילפינן דאדם יכול לחייב עצמו במה שאינו חייב כמו שישתעבד הערב בח"מ סי' מ' ובדוכתי טובא ולא איצטריך האי טעמא בערב בההיא הנאה דמהימן ליה אלא בערב בב"ד שלא בשעת מתן מעות לכך נלע"ד דעיקר הקידושין הן כיון דאי לאו שנתרצית עכשיו להתקדש היתה צריכה להחזיר לו המנה מטעם ערב ממש דכיון שאמרה תן ואתקדש הו"ל ערב בשעת מתן מעות וכיון דע"י הקידושין נפטרה מהמנה ה"ל קידושין גמורים. ובזה נתיישב' שיטת הרא"ש ז"ל דנראה מדבריו דאע"ג דלא אמר התקדשי לי בהנאה שנתתי עבורך אלא התקדשי במנה שנתתי עבורך אפ"ה מקודשת דנהי דבמלוה אינה מקודשת אא"כ אמר התקדשי בהנאת מחילת מלוה היינו משום דאם לא אמר הכי אמרינן דדעתה אהמנה בעין כדפרישית לעיל משא"כ הכא כיון שהמנה מעולם לא היה בעין תחת ידה מסתמא דעתה אהאי הנאה שנפטרה ע"י הקידושין מחמת חיוב הערבות שהיה לו עליה כנ"ל נכון לשיטת הרא"ש ז"ל וזה סיוע למה שכתבתי לעיל בענין הנאת מחילת מלוה ע"ש ודוק היטב:

(קונטרס אחרון) דף ז גמרא אמר רבא תן מנה לפלוני ואתקדש אני לך מקודשת מדין ערב. וכתב הרא"ש ז"ל דאיירי שאמר לה אח"כ התקדשי לי במנה שנתתי לפלוני וכ"כ הטור בזה הלשון ברמזי' ובטור א"ע סי' כ"ט אלא דהבית יוסף שם כתב בשם הרמב"ם ז"ל שצריך שיאמר התקדשי לי בהנאת מתנ' זו שנתתי על פיך וכ"כ בש"ע בפשיטות בלי שום חולק ומשמע דסבירא להו דכוונת הרא"ש ז"ל ג"כ בזה הדרך אלא שקיצר והיינו משום דמדמי להו למלוה אמנם לענ"ד דלהרא"ש והטור אע"פ שלא אמר בהנאת מתנה נמי מקודשת דלא דמי למלוה כמ"ש בפנים בטוב טעם וא"כ לדינא צ"ע:

שם הילך מנה והתקדשי לפלוני ופרש"י והוא שלוחו אלא שמקדשה משלו. והרא"ש ז"ל כתב דאפילו אם אינו שלוחו אלא שאמר המקדש בסוף התקדשי לי במנה שנתן לך פלוני עבורי והרמב"ם ז"ל כתב שאמר לה התקדשי בהנאה הבאה לך בגללי ונראה דרש"י ז"ל נמי לאו דוקא בשעשאו שליח איירי אלא חדא מינייהו נקיט דאלת"ה האיך יליף מעבד כנעני הא התם לאו מתורת שליחות איירי דהא אוקי רבא לקמן דף כ"ג אליבא דר"מ דאמר ע"י אחרים אפילו שלא מדעתו דעבד ומשום דקבלת רבו גרמה לו ולפ"ז עיקר הילפותא מעבד כנעני היינו לענין דמיקרי בכה"ג כסף אף על גב דלא חסר מידי וממילא דאפילו לא עשאו שליח אם אמר אח"כ התקדשי לי במנה שנתן פלוני כנ"ל ועיין בסמוך:

שם מדין עבד כנעני ופרש"י דתנן לקמן בכסף ע"י אחרים כו'. ואע"ג דהא מילתא רבי מאיר קאמר לה לקמן וחכמים פליגי עליה מ"מ הא מסקינן לקמן דלרבנן נמי בכסף בין ע"י עצמו ובין ע"י אחרים ועוד דהא מסקינן התם דהא דפליגי ר"מ ורבנן בכסף ע"י אחרים היינו שלא מדעתו דעבד אבל מדעתו כ"ע מודו ושם יבואר. אלא דיש לדקדק אכתי בעבד כנעני אמאי פשיטא ליה לרבא דלחכמים אפילו ע"י אחרים דלמא דוקא ע"י עצמו ולא ע"י אחרים משום האי טעמא גופא כיון דלא חסר מידי לא מיקרי קנין כסף ובשלמא לר"מ דאמר דמיקרי כסף היינו משום דמוכח לה מקרא דע"כ דחיק ומוקי אנפשיה דע"י אחרים מיקרי כסף דהא ס"ל דאינה נפדת ע"י עצמו משא"כ לרבנן איכא למימר שפיר דע"י אחרים לא מיקרי כסף כיון דאיכא לאוקמי קרא ע"י עצמו. ונראה דודאי רבא מדר"מ יליף לה דאי לאו סברא פשוטה היא דבכה"ג מיקרי כסף טפי ה"ל לאוקמי קרא ע"י עצמו ולמילף מיניה דהיכא דאקני ליה אחר מנה ע"מ שיצא בו לחירות יש לעבד קנין בלא רבו אע"כ דפשיטא ליה לר"מ מסברא דע"י אחרים מיקרי כסף מש"ה מוקי לקרא דוקא בהכי וא"כ מרבי מאיר נשמע לרבנן דלית לן למימר דפליגי בהאי סברא. יהיה איך שיהיה קשיא לי על מה שרצה הר"ן ז"ל לפרש בשיטת הרמב"ם ז"ל דדוקא בקידושי אשה קונה בכה"ג דיליף לה לה מאשה משא"כ במכירת שדה ולמאי דפרישית א"א לומר כן דהא בעבד כנעני לאו מקרא ילפינן אלא דרבא בא להוכיח ממתניתין דעבד כנעני דסברא פשוטה היא דבכה"ג מיקרי כסף וא"כ ממילא דמהני בכל מקום ובלא"ה סברא זו תמוה דלא שייך כאן כלל האי ג"ש דלה לה מאשה דהתם בשיחרור איירי ואין אשה מתגרשת בכסף ועיקר קידושי כסף נמי לא ילפינן בהאי ג"ש דלה לה מאשה. ולפמ"ש צ"ע על הטוח"מ וש"ע סימן ק"ץ דמשמע דהא מילתא לענין מכירת שדה מחלוקת הפוסקים היא ולמאי דפרישית א"א לומר כן ושיטת הרי"ף והרמב"ם והרא"ש ז"ל אבאר בסמוך ודו"ק. תו קשיא לי ההיא סוגיא אדיליף רבא מעבד כנעני אמאי לא יליף מקידושי ייעוד דכתיב אם לבנו ייעדנה אלמא דמתקדשת לבנו אע"ג דלא חסר מידי אלא בפרוטה שנתן אביו וצ"ע:

(קונטרס אחרון) שם הילך מנה והתקדשי לפלוני מקודשת מדין עבד כנעני וכתב הר"ן ז"ל בשיטת הרמב"ם ז"ל דטעמא דגמרינן לה לה מאשה וה"ה להיפך אשה מדין עבד כנעני ומש"ה השמיט אלו הדינים בהל' מכירה. והקשיתי לשאול בפנים דהא בעבד כנעני גופא לא קים לן הא מילתא מקרא למאי דקי"ל כרבנן דמשכחת לה כסף דבעבד כנעני ע"י עצמו אע"כ דהא דבעבד כנעני מהני ע"י אחרים היינו מסברא לחוד אלא דאנן לא קים לן הך סברא אלא ממשנה דעבד כנעני סוף סוף כיון דהסברא פשוטה א"כ פשיטא דמהני לענין ממון והדר' קושיא לדוכתא למה השמיטו וכתבתי ליישב בענין אחר והנחתי בצ"ע על לשון הש"ע בהל' מכירה סי' ק"ל שכתב דין זה בלשון יש אומרים ולענ"ד הלכה פסוקה היא ועדיין צ"ע.

שם איתמר נמי משמיה דרבא וכן לענין ממונא ופירש"י דאכולהו מימרי דרבא קאי. וכוונתו דלא קאי אהילך מנה ואקדש אני לך דהא לרבא גופא מיבעי' ליה. אלא דלפ"ז יש לדקדק מאי איתמר נמי משמיה דרבא דקאמר דמשמע דאההיא דסמוך ליה קאי דאיירי בהו שאר אמוראי דאי אדלעיל קאי ה"ל למימר ואמר רבא וכן לענין ממונא ועוד דמהנן דלעיל לא שייך שפיר האי וצריכא דקמסיק דאי אשמעינן קידושין ה"א משום דאיתתא בכל דהו ניחא לה ופירש"י וניחא לה להקנות אפילו בטובת הנאה בעלמא והנך דלעיל דילפינן מדין ערב ועבד כנעני לאו טובת הנאה נינהו אלא ממון גמור אלא דקס"ד דלאו בכלל כסף נינהו דבהאי לא חסר איהו ובהאי לא מטי הנאה לידה סוף סוף כיון דמהני בערב ועבד כנעני ממון גמור נינהו ואי לאו בכלל כסף נינהו מאי מהני האי סברא דטב למיתב טן דו לכך נראה דמש"ה השמיטו הרי"ף והרא"ש ז"ל האי מימרא דרבא וכן לענין ממונא דסברי דלא קאי אלא אהא דאיבעיא ליה לרבא בהילך ממון ואקדש אני לך דלבתר דאיירי בה אמוראי מייתי הש"ס דאיתמר נמי משמיה דרבא דבתר דאיבעיא ליה הדר פשטה ליה והוסיף נמי וכן לענין ממונא ואהא שייך שפיר האי צריכותא דמיקרי טובת הנאה באדם חשוב כן נ"ל ועוד דלענין הילך מנה ותהא שדה מכורה לפלוני לא צריך למילף מעבד כנעני דסוף סוף נקנה השדה למי שנתן המעות ומיגו דאי בעי זכי לנפשיה זכי נמי לחבריה וכ"ש היכא דעשאו שליח ועוד דזכין לאדם שלא בפניו ומש"ה השמיט הרמב"ם ז"ל דין זה ועוד הארכתי בזה הרבה ואין כאן מקומו להאריך יותר:

תוספות בד"ה א"כ ה"ל נכסים שיש להן אחריות פיר' בקונטרס דאדם הוקש לקרקעות כו'. וקשה דההוא קרא כתיב בעבד אבל ב"ח לא איתקש כו' עכ"ל. ויש ליישב שיטת רש"י דסוף סוף חזינן דאדם דמי טפי לקרקעות ממטלטלין דהא מטלטלין לא מיקני בשטר ובחזקה ולר"ל דרבא ס"ל כוותיה בכסף נמי לא ועבד מיקני בהו וע"ע נמי נקנה בשטר וכסף אלמא דדמי טפי לקרקעות כן נ"ל ומ"ש התוס' דעבד נמי פלוגתא היא בפ"ק דב"ק כבר כתבו שם התוס' והרא"ש ז"ל דבמילי דאוריית' כמקרקע דמי ע"ש בחידושינו:

בד"ה ונפשטו קידושין בכולהו כו' תימא דבריש תמורה יליף כו' מקרא דכתיב כו' וא"כ לא דמו להדדי. ונראה דלזה דקדק רש"י ופירש"י דהא מקודשת בלשון הקדש קאמר כו' אבל אם היה אומר מאורסת כו' עכ"ל. ובאמת שכך נראה מל' רש"י ז"ל אבל כבר כתבתי לעיל בסוגיא דידים שאין מוכיחות דלפמ"ש התוספות בפ"ק דנדרים דהא דיש יד לקידושין היינו משום דכיון דאסר לה אכ"ע כהקדש דינה כהקדש ע"כ אפילו במאורסת נמי דינא הכי כמו שהוכחתי לעיל בהוכחה גמורה שאין עליה תשובה ע"ש ולפ"ז הכא נמי אין לחלק בין לשון קידושין לשאר לשונות והטעם כיון דעיקר ענין קידושין דאסר לה אכ"ע והתורה נתנה לו רשות לאסרה ממילא ה"ל כהקדש ונדרים דפשיט איסורא בכולה ואפשר דילפינן להא מילתא מקרא דפ"ק דתמורה דבבהמה בדבר שהנשמה תלויה בה ממילא פשיט איסורא בכולה. ואע"ג דבהשותפין שנדרו זה מזה מותרין ליכנס בחצר השותפין שאין בה דין חלוקה הא מבואר שם הטעם משום דיש ברירה משא"כ בבהמה כיון דקינקי איברים בדבר שהנשמה תלויה בו לא שייך האי טעמא דיש ברירה כדאיתא להדיא במס' ביצה דף ל"ג ע"ב ע"ש ואף למאי דשתיק רב התם היינו משום דאיסור מוקצה ותחומין דרבנן אבל באיסור דאורייתא משמע דשפיר שייך האי טעמא ומכ"ש באיסור דדמי להקדש ונדרים כך סבר מר זוטרא דמקשה לרבינא ולפ"ז מקשה שפיר וניפשטו קידושין בכולה לאסרה אכ"ע ואע"ג דאשה משמע ולא חצי אשה מ"מ ע"כ בכה"ג לאו חצי אשה מיקרי כיון דפשיט בכולה כדאשכחן בהקדש כן נ"ל נכון לולא שהתוס' לא כתבו כן ועיין בסמוך ולקמן בל' התוס' בד"ה חציין בפרוטה אפרש יותר ודו"ק:

גמרא מי דמי התם בהמה הכא דעת אחרת הא לא דמיא אלא להא דא"ר יוחנן כו'. ואף על גב דהתם מיהא קדושה היינו משום דחצי מיהא הוי הקדש משא"כ הכא מיעט רחמנא אשה ולא חצי אשה. אלא דלפ"ז לא מייתי מדר"י כלל דנהי דתיובתא ליכא סייעתא נמי ליכא דאפילו אי הוה סבר רבי יוחנן כסברת המקשה דפשט הקדשו בכולה אכתי ה"ל דיחוי מעיקרא דאינה ראוייה להקרבה דאין אדם מקדיש ומקריב דבר שאין שלו. ונראה בעיני דעיקר סברת הגמ' במאי דקאמר מי דמי התם בהמה הכא דעת אחרת היינו לסתור סברת מר זוטרא לגמרי דבבהמה נמי לאו משום דממילא פשט הקדש בכולה משום דינקי איברים מהדדי בדבר שהנשמה תלויה אלא דוקא בבהמה שלו אמרינן שהיה דעתו מעיקרא לכך שיתפשט ההקדש בכולה משא"כ באשה דלא תליא בדעתו ה"ל חצי אשה וע"ז מייתי שפיר ראיה מדרבי יוחנן דאמר אפילו חזר ולקחה קדושה ואינה קריבה ואי ס"ד דממילא פשט איסורא בכולה משום יניקת איברים וא"כ אפילו בדבר משל שותפות נמי נאסר חלק השותף כדפרישית בסמוך מסוגיא דביצה וא"כ שחלק השותף נמי קדושת עולה עליה ולא חזיא ליה כלל אלא שהמקדיש דמי מעליא בעי לשלומי ליה וא"כ כשחזר ולקחו ממנו חזיא שפיר להקרבה לגמרי דבכה"ג לא אשכחן דיחוי מעיקרא כשגזל בהמה מחבירו והקדישה וחזר ולקחה אע"כ מדאמר רבי יוחנן דקדושה ואינה קריבה היינו משום דס"ל דבדעת אחרת לא נתפשט ההקדש בכולה וא"כ ה"ל שפיר דיחוי מעיקרא דבשעת הקדשו ה"ל חציה חולין וחציה עולה ולא מהני טעמא דיניקת איברים בביצה לענין איסורין אלא לענין דלא אמרינן בכה"ג יש ברירה וממילא נאסר מחמת חלק חבירו ומש"ה ודאי באשה אינה מקודשת דה"ל חצי אשה כן נ"ל נכון וברור בעזה"י ודוק היטב. ועפ"ז נתיישב ג"כ הא דנקיט רבי יוחנן וחזר ולקחה לאשמעינן הא מילתא גופא לולא שהתוספות לא כתבו כן ועיין בסמוך:

תוספות בד"ה ואפילו למ"ד כו' התם מפרש כו' דימכרנה לצורכי עולות כו' עכ"ל. ואפ"ה קאמר שפיר בשמעתין ואפילו למ"ד אין כולה עולה דמשמע דלפ"ז הוי א"ש דבאשה אינה מקודשת דלא פשטא קידושין בכולה דאע"ג דהתם מוכרה לצורכי עולות דוקא לאו דשם עולה על כולה אלא משום קדושת הרגל צריך למכרה לצרכי עולה וק"ל:

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.