פני יהושע/כתובות/סג/ב

From אוצר הספרים היהודי השיתופי
Jump to: navigation, search

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף


פני יהושע TriangleArrow-Left.svg כתובות TriangleArrow-Left.svg סג TriangleArrow-Left.svg ב

< עמוד קודם · עמוד הבא >
מעבר לתחתית הדף


לדף הבבלי

צורת הדף


מפרשי הדף

רש"י
רשב"א
חי' הלכות מהרש"א
מהר"ם שיף
פני יהושע
הפלאה



לדף זה באתר "על התורה"מידע וקישורים רבים על דף זה ב'פורטל הדף היומי' לדף זה באתר "הכי גרסינן" לשינויי נוסחאות של התלמוד הבבלי, האתר כולל תמונות והעתקות של כל עדי הנוסח לתלמוד: קטעי גניזה, כתבי יד ודפוסים קדומים. האתר כולל גם סינופסיס ממוחשב לכל התלמוד במספר תצוגות המאפשרות להבליט ללומד שינויים שהוא מעוניין בהם. All content on the FGP portal is the property of The Friedberg Jewish Manuscript Society


דפים מקושרים

בגמרא ואיהו כמאן סבר ופירש"י רבא דאמר הא בורכא היא כמאן סבר עכ"ל. ואע"ג דלפירושו רבא סבר כמתניתין אפ"ה מקשה שפיר כמאן סבר דהא לא פליג ברייתא אמתני' אלא דלברייתא נמי איתא לדינא דמתני' אלא דאח"כ חזרו ונמנו בתקנה מיוחדת וא"כ היאך פליג רבא אהאי ברייתא וקאמר הא בורכא ומשני הש"ס דרבא דאמר כרב ששת דאמר הלכה נמלכין בה ומדקאמר הלכה מכלל דפליגי או שסובר דאחר שרבותינו חזרו ונמנו שוב אח"כ בימי אמוראים חזרו ונמנו דנמלכין כדינא דמתניתין דבלא"ה אשכחן כמה תקנות בענין מורדת לפי השתנות הזמנים דינא דגמרא ודינא דרבנן סבוראי שהביאו התוספות ודינא דמתיבתא שהביאו הרי"ף והרא"ש ז"ל ע"ש:

בתוספות בד"ה ואינהו כמאן סברוה כו' ור"ת מפרש כו' דשולחין לה נמי קודם הכרזה כו' עכ"ל. ואע"ג דבלא"ה פשיטא דשולחין לה קודם הכרזה דאל"כ מנא ידעינן שהיא מורדת אם לא דאמרה בפני ב"ד בעינא ליה ומצערנא ליה וא"כ כיון שעל זה פסקו עליה דין מורדת מסתמא אמרו לה הב"ד שאם לא תחזור בה יוכרז עליה אפשר דאפ"ה סבר רמי ב"ח דצריך לשלוח לה קודם הכרזה ממש ובספר נתיבות המשפט מביא בשם תלמידי רבינו יונה דלרמי ב"ח לעולם צריכין לשלוח לה קודם כל הכרזה והכרזה מהד' שבתות שמכריזין עליה וכן לאחר כל הכרזה והכרזה ואפשר שהוכרחו לפרש כן לפי שיטת התוספות משום דנ"ל דוחק לפרש דהנהו אמוראי ס"ל דאין שולחין לה קודם הכרזה כלל דמהיכי תיתי נכריז עליה מבלי שיודיעו לה אולי תחזור בה ולא משמע ליה לחלק בהאי סברא דפרישית לפי שיטת התוס' שלפנינו ובשם הראב"ד ז"ל כתבו הר"ן והרא"ש ז"ל דנמלכין בה דקאמר היינו דצריך לאימלוכי בה אי ניחא לה טפי בדינא דמשנתינו או בדינא דרבותינו שחזרו ונמנו. ולכאורה נראה ג"כ דוחק דהא מפשטא דרבותינו משמע שחזרו ונמנו לטובת הבעל ולהחמיר על האשה. וא"כ מ"ט דנמלכין בה אדרבה נמלכין בו איכא למימר. ובאמת יש לדקדק למה הוצרכו לידחק בפירושא דשמעתין דנמלכין בה דאמאי לא מפרשו בפשיטות דהא דמסיק רבא משמיה דרב ששת הלכה נמלכין בה היינו תקנת אמוראים גופא דמסיק הש"ס שילהי שמעתין דמשהינן לה תריסר ירחא שתא אגיטא ובשלמא לשיטת רש"י ז"ל דמפרש לקמן דהא דמשהינן לה אמאיס עלי קאי ולא אמורדת דבעינא ליה ומצערנא ליה א"כ א"ש שהוכרח לפרש נמלכין בה דהיינו כמשנתינו ולא כרבותינו דחזרו ונמנו. משא"כ לשיטת התוספות דמסקו בסוף הדיבור דמשהינן לה תריסר ירחי קאי אמורדת דוקא וכן לרוב הפוסקים דקאי בין אמורדת ובין אמאיס עלי וא"כ שפיר מצו לפרש דנמלכין בה היינו כהאי מסקנא דשמעתין גופא דהכי משמע לכאורה סוגיא דשמעתתא בהא דמסיק לקמן דמשהינן לה ולא נקט לה בלשון הלכתא לאפוקי מכל הסוגיא דמעיקרא ולשיטתינו א"ש טובא דהיינו לפירש"י הלכה דרב ששת גופא דקאמר נמלכין בה אתא וכמדומה לי שעל דרך זה פירשה הרמב"ם ז"ל בחיבורו ע"ש ואין צורך לידחק בדבריו כמו שנדחק הר"ן ז"ל בשמעתין ע"ש ואין להאריך:

ברש"י בד"ה אבל אמרה מאיס עלי ולא הוא ולא כתובתו עכ"ל. נראה דהוכרח לפרש כן מדלא מפרש בגמרא כלום מה יהא בכתובתה אע"כ דפשטא דלישנא דמאיס עלי היינו שרוצית לצאת בלא כתובה וזה החילוק שבין מורדת דבעינא ליה ומצערנא ליה ובין מאיס עלי דהאומרת בעינא ליה ומצערנא ליה היינו שאינה רוצית לצאת בלא כתובה וכמו שפירשו התוספות בשם ר"ת ז"ל וא"כ ממילא דמאיס עלי היינו שאינה רוצית שום כתובה ומש"ה לא איירי בגמרא כלל מדין הכתובה כנ"ל וק"ל:

בתוספות בד"ה אבל אמרה מאיס עלי כו' וי"מ דכופין אותו להוציא כו' עכ"ל כ"כ הרמב"ם ז"ל דכופין אותו לשעתו לגרש וכבר תמהו עליו כל המחברים ובאמת דלכאורה יש לתמוה טובא חדא דהיכא רמיזא בלשון הגמרא דנהי דקי"ל כמ"ד לא כייפינן לה היינו שאין כופין אותה להיות יושבת תחתיו ומשמשתו בע"כ אבל אכתי מנ"ל דכופין אותו לגרש ועוד דמה סברא היא זו שנכוף אותו לגרשה שלא בטובתו בכה"ג דאיהו לא פשע מידי וכמו שהאריכו בזה המפרשים הקדמונים. אמנם לענ"ד נראה שהרמב"ם ז"ל וסייעתו יצא להם כן מלשון הגמרא משום דלא משמע להו שום סברא אפילו למר זוטרא דאמר כפינן לה לפרש דבריו כמשמעו דכופין אותה להיות תחתיו וישמש עמה בע"כ דכמו זר נחשב מה"ט דמסיק הרמב"ם ז"ל דאינה כשבויה שתבעל לו בע"כ ובה"ג נמי לא שייך למימר נמי דסייעתא דשמיא הוא דנפיק מינה ר' חנינא דכה"ג הו"ל בני שנואה ובני אנוסה. ומה"ט גופא ליכא למימר כפינן לה שמכריזין עליה בבה"כ כמו מורדת דמהיכי תיתי נכריז עליה כיון דאנוסה היא לא מיבעי' בנותנת אמתלא מבוררת אלא אפילו בלא אמתלא מבוררת כיון דאיכא למימר דקושטא קאמרה וכ"ש שרוצית להפסיד כתובתה א"כ אין שום סברא לביישה ברבים ולהכריז עליה אע"כ דלמ"ד כפינן לה היינו בהא דמשהינן לה אגיטא שאין כופין אותו לגרש וכיון דמעגנא ויתבה וטב למיתב טן דו ממילא זו היא כפייתה וסופה לומר רוצה אני בו ובכה"ג מסקינן דהוי סייעתא דשמיא. ולפ"ז מכלל דלמ"ד לא כפינן לה היינו שאין כופין אותה כלל להתעגן אלא שתתגרש מיד וזה שכתב הרמב"ם ז"ל כופין אותה לשעתו ולאפוקי דלא משהינן לה אגיטא אפי' עד תריסר ירחי כדמסיק הרמב"ם ז"ל לענין מורדת גמורה דבעינא ליה ומצערנא ליה ובעיקר תמיהתם נמי מסברא נ"ל דלהרמב"ם ז"ל וסייעתו הא בהא תליא דכל היכא דא"א לכופה שתשמשתו בע"כ א"כ ממילא דשורת הדין דמחייב לגרשה כדי שלא תתעגן כדמשמע בכולה סוגיא דבסמוך דלעולם נזקקין לכוף היכא דאיכא חשש עיגון בין לדידיה ובין לדידה כמו שאבאר בסמוך לענין יבמה ואפשר לומר דהרמב"ם ז"ל גופא וסייעתו למדו כן מדין היבמה דאע"ג דדרשינן ויבמה בע"כ אפ"ה היכא דנפלה לפני מוכה שחין אין חוסמין אותה וכתב רש"י ז"ל הובא בתוס' בסמוך דלאו דוקא מוכה שחין אלא ה"ה לשאר אמתלא וכתב ג"כ דכופין אותו לחלוץ והיינו כדי שלא תתעגן כדבעינא למימר לקמן מסוגיא דשמעתתא ונראה שמזה הטעם סמך הרמב"ם ז"ל דין היבמה לדין האומרת מאיס עלי משום דמיבמה הוא דיליף לה כן נ"ל ולפ"ז משמע דשיטת רש"י ז"ל היא ג"כ כשיטת הרמב"ם ז"ל וכן כתבו באמת קצת מפרשים שכן היא שיטת רש"י ז"ל לענין מאיס עלי ומלשון התוספות דהכא נמי משמע דמספקא להו קצת בכוונת רש"י ז"ל ואין להאריך:

קונטרס אחרון
ע"א בסוגיא דמורדת כתבתי ליישב שיטת הרמב"ם ז"ל דבאומרת מאיס עלי כופין אותו לגרש בטוב טעם בעזה"י והעליתי שכן הוא גם כן שיטת רש"י כמ"ש באריכות בפנים:

בא"ד ומפרש ר"ת דתצא מרוכל כו' כיון דשויה נפשה חתיכה דאיסורא כו' עכ"ל. וכתב מהרש"א ז"ל דבמתני' דאומרת טמאה אני לך נמי תיקשי הא שויא נפשה חתיכה דאיסורא ע"ש והוקשה לו כן לפי שלא עיין בלשון התוספת דנדרים שהקשו באמת אמתני' גופא ותירצו שיש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה היכא שהוא למיגדר מלתא וכ"כ הרשב"א ז"ל וגדולי המפרשים דמשום שראו קלקול הדור שרגילות לומר כן ונתנו עיניהם באחר מש"ה תקנו שלא תהא נאמנת ועוד הרבה תירוצים נאמרו שם. אלא דנראה דפירוש ר"ת דהכא היינו לפי התירוצים שכתבתי ודוקא במתניתין דאיירי בסתם שאומרת טמאה אני לך שייך לתרץ כן משא"כ בהאי עובדא דנואף לא משמע ליה לתרץ כן כיון דנואף הוי ואיכא רגלים לדבר שהרי הבעל יודע שנתייחדה עם הנואף א"כ קשיא ליה שפיר אמאי לא מהימנא הא שוויא נפשה חתיכה דאיסורא כיון שיש רגלים לדבר כן נראה לי ברור:


< עמוד קודם · עמוד הבא >
מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.