מהר"ם שיף/כתובות/סג/ב
| < עמוד קודם · עמוד הבא > מעבר לתחתית הדף |
|
צור דיון על דף זה מפרשי הדף תוספות רשב"א מהרש"ל מהר"ם חי' הלכות מהרש"א מהר"ם שיף פני יהושע הפלאה רש"ש |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
ברש"י בד"ה כלתיה דרב זביד כו' ואמרה מאיס עלי. עיין באשר"י פירוש לפירושו למה מפרש כן [מדמייתי עלה הפסידה בלאותיה דמשמע לאלתר ואילו במורדת דבעינא ליה כו' לא שייך בה למימר הפסידה בלאותיה מיד כו']. ויש לראות דמר זוטרא דאמר כפינן לה במאיס עלי [להשהותה] הא הוא גופיה יתיב בעובדא דכלתיה דרב זביד ואמר הפסידה בלאותיה הקיימין דמשמע יתבי וקאמרי אכולהו קאי. ועיין בר"ן דרך אחר מה שהכריחו לרש"י לפרש כן ודו"ק:
בתד"ה דיקא נמי כו'. והר"ן מפרש מדאיצטריך למימר זה אחר זה דהיינו רצופין ומהי תיתי מפוזרין אם רצה לומר שבתות שבועות בכל יום אבל אם פי' שבת ממש ה"א דה"ה מפוזרין דהא בלא"ה ימי השבוע מפסיקין ביניהם:
בתד"ה ואינהו כו' ולא קאי אר"נ בר יצחק. ולפי"ז היה מייתי ראיה מר"ה בר יהודה אמר רב ששת. קצת יש לראות מהי תיתי לומר אינהו אר"נ בר יצחק כו' דסברי כפשטא דברייתא דמשמע שולחין לאחר הכרזה לחודא כפשטא וארמי בר חמא דמוסיף מה שלא נזכר בברייתא שייך למיבעי כמאן סבר. ואולי שמהסברא שולחין לה קודם שתפסיד כל שבוע ז' דינרין דמה לי הפסד מועט או מרובה ומשמע טפי דואינהו אדסמיך ליה קאי והכל מדברי ר"נ בר יצחק [דאיהו גופיה קאמר ואינהו כו'. לזה הוצרך התוס' לסתור זה]:
בא"ד ולית לה מזוני כצ"ל בפנים של הגמ' לקמן וכ"ה באשר"י ורי"ף:
בא"ד ולא אאומרת מאיס עלי כו'. עיין באשר"י היטב דמפרש אמאיס עלי וכ"ש אמורדת ע"ש והתוס' ס"ל כיון ששניהם חפיצים כו' אין סברא שיתקנו כל האמוראים להשהותה על ידי שנאמר שלא תפסיד כתובה ויצטרך הבעל ליתן לה כתובה בתוך י"ב חודש וע"י כן תשאר אחת בעלה בעל כרחה [הוא כעין לשון ר"ת בד"ה אבל אמרה] אע"פ דמר זוטרא ס"ל כהך סברא כבר אסיק בולא היא התם כו' גם אח"כ בעובדא דכלתיה דרב זביד פסק איהו גופיה דהפסידה תיכף בשלמא במורדת דקאמרה בעינא ליה משהי לה אגיטא כיון שחפיצה בו רק מורדת בו ע"י קטטה לשעה ואולי ביני וביני תתפייס משא"כ במאיס דאמרה לא בעינא ליה. ועוד דמשהי י"ב ירחא כו' משמע שכבר כלה פחיתת הכתובה ע"י ז' דינרין לשבת וכיון שכבר הפסידה הכתובה למה נעגן לחנם (ר) ודו"ק:
בסה"ד שתקנו בימיו לתת גט לאשה לאלתר וכתב נמי כו' ולמישקל מינה מאי דתפיסא כו' גיטא לאלתר דלא כשמעתין בכלתיה דרב זביד נ"ל דכצ"ל [דבכלתיה דרב זביד מוזכר דינא דתפיסה] ודו"ק:
בתד"ה אבל אמרה כו' כיון דלא שייך לתקן ברוב נשים כו'. משום דאינה נאמנת אלא אשה שיש רגלים לדבריה שאינה מתקבל לה:
בא"ד ועוד לפי מאי דפרישית א"ש כו'. דלא היה שם רגלים לדבר אבל משום שלא רצתה להפסיד כתובה א"ל דהשתא נמי באמרה קיבל בה אביה קידושין נמי אין לה כתובה דקידושי ר' חייא לפי דבריה קידושי טעות למפרע. וא"ל שויא נפשה חתיכה דאיסורא כדבסמוך באומרת טמאה [שכתבו וכן נראה דבאומרת טמאה כו' דשוייא נפשה כו'] י"ל דאמרה לי אם קאמרה התם לא שהיא יודעת. וקשה אמאי לא אמרה מפי עצמה כן ודאי טמאה אני לך אינה קושיא כלל [דלא רצתה למיעבד נפשה מזנה ברצון. אבל אמאי לא אמרה מפי עצמה דנתקדשה] י"ל דלא רצתה לשקר ודוחק לפרש ולפי מה שפירשנו א"ש [לא קאי אמ"ש דבעינן רגלים לדבר רק] י"ל שלא רצתה להפסיד כתובתה ואמרה לי אם קאמרה לא הפסידה. ולכך לא כתבו בקושיא דנדרים [מהאי נואף כו'] ולפי מה שפירשנו א"ש [דהתם מפסדא כתובתה גם עתה. אבל עם מ"ש מקודם ולפי מה שפירשנו א"ש היינו לענין רגלים לדבר א"כ היה להם לכתוב נמי כן אקושיא דנואף וכמ"ש מהרש"א] דדוחק לומר שהתם מקרי רגלים כיון שזינתה [ר"ל נתיחדה] תחת אישה וק"ל:
בא"ד ע"ק משלהי נדרים כו' לכאורה נראה דבאומרת טמאה אני לך איירי כו' וי"ל כו' ומתני' דנדרים דאומרת טמאה אני לך כו' מיירי באנוסה מדקתני בראשונה היו אומרים יוצאת ונוטלת כתובה ורצון לית לה כתובה ואיירי באשת כהן דאל"כ אמאי יוצאת כדאיתא שם בגמ' בהדיא. ומשנה אחרונה יש לראות אם באמת אסורה לבעל משום דשויא אנפשה חתיכה דאיסורא והא דקתני תביא ראיה לדבריה ליטול כתובה [ומיושב קושית מהרש"א ע"ש] דז"א דלמה תפסיד כתובתה אם אינה מביאה ראיה (ש) ודו"ק:
קשה לי באומרת טמאה אני לך [ברצון] דאסורה לבעלה כמ"ש התוס' בסמוך דשויא אנפשה חתיכה דאיסורא א"כ ליתקנו לי' כתובה מינה ואפשר לומר דדוקא כשרוצה לצאת מן הבעל שאינה חפיצה בו כמו במאיס עלי וכה"ג קאמר התם כי נפקא איהי מרצונה דומיא דכי מפיק איהו שאינו חפץ בה שייך לומר ליתקנו ליה כתובה מינה משא"כ באומרת טמאה אני כו' חפיצה להשאר תחתיו רק אנן מפקינן לה מצד שהתורה אסרתה לא שייך לתקוני לי' כתובה מינה אף שזינתה ברצון ודו"ק:
בא"ד וי"ל דלעולם לא מיירי באומרת טמאה אני לך כו'. והא דבמירכס הוה אסירא הא אין אשה נאסרת על בעלה בדברים מכוערים עד שיראו כו' אה"נ דלבעל בכל גוונא הוי שריא רק לענין בועל כו':
בא"ד וכן נראה דבאומרת טמאה כו'. עיין ביבמות דף כ"ד ע"ב בדבור דרוכל בתוס' בד"ה אמר רבי כו' דלא כתבו כן ע"ש וק"ל:
בא"ד וכ"ש לפי השאילתות כו'. דלא איירי כלל באומרת טמאה ואפ"ה אי הוי מכוער תצא מן הבעל:
בא"ד ואין חילוק למר זוטרא כו'. משא"כ לפירוש היש מפרשים דלאמימר כופין לבעל להוציא י"ל דלמר זוטרא אין כופין לבעל אבל מ"מ אין פוחתין כמו למורדת אלא הפסידה הכל לאלתר [וכופין להשהות מאחר שהוא אינו רוצה] וק"ל. בעיקר שמעתין עליך לעיין בפוסקים בהרבה דינים ודו"ק:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |