אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/כתובות/סג

יום רביעי יא אלול תשפ"ב - מסכת כתובות דף סג

נדה באכילת בשר בתשעת הימים

יסוד התוספות שסתם נדות חולות קצת

שנינו במשנה במסכת כתובות (סג.): המורדת על בעלה, פוחתין לה מכתובתה שבעה דינרין בשבת וכו'. ובגמרא: מורדת ממאי, רב הונא אמר, מתשמיש המטה, רבי יוסי ברבי חנינא אמר, ממלאכה.

ומביאה הגמרא ראיה לנידון זה מדברי הברייתא: אחת לי ארוסה ונשואה ואפילו נדה ואפילו חולה ואפילו שומרת יבם [- כולן שוות בתורת מרד. רש"י]. בשלמא למאן דאמר ממלאכה, שפיר, אלא למאן דאמר מתשמיש, נדה בת תשמיש היא?! דהיינו שבברייתא שנדה שייכת בדין מורדת, ואם מורדת היינו מתשמיש, הלא נדה אינה שייכת בתשמיש ומה שייך לדונה כמורדת. ומיישבת הגמרא: אמר לך, אינו דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין לו. דהיינו, שאף שבעת נדתה אינה שייכת בתשמיש, מכל מקום הרי היא בגדר 'פת בסלו', משא"כ שכמורדת בבעלה אינה עוד בגדר 'פת בסלו', ולכן יש להחשיבה כמורדת.

והקשו התוספות (סג: ד"ה אלא) על מה שמבואר בגמרא שלמאן דאמר 'מורדת ממלאכה' מבוארים דברי הברייתא שאפילו נדה חשובה מורדת. ולכאורה, הן אמת שדין הברייתא נכון ומבואר היטב, אך צ"ב לשון הברייתא 'ואפילו נדה' ומה חידוש יש בדבריה, וכי מאחר שנדה היא תהיה פחות 'מורדת' בסרבה לעסוק במלאכה.

ויישבו התוספות: ויש לומר, דהוי רבותא, משום דסתם נדות חולות קצת. והיינו שכיון שנדה היא חולה קצת, היה צד לומר שלא נחשיבה מורדת כשתמאן לעשות מלאכה בימי נידותה, וקמ"ל שאעפ"כ הרי היא בגדר 'מורדת'. ועוד יישבו התוספות שהיה הוה אמינא שלא נחשיבה מורדת על סירובה לעשות מלאכה, כיון שבלאו הכי אינה 'בת מלאכה' כמו שאר נשים, שהרי יש מקצת מלאכות שהיא אסורה בעשייתן, כמו מזיגת הכוס והצעת המיטה בפניו, וכיון שכן אף אם מסרבת בשאר מלאכות לא תהיה 'מורדת', וקמ"ל שאעפ"כ חשובה מורדת.

ביאורי הראשונים בלשון הפסוק 'כימי נדת דותה'

כעין דברי התוספות שסתם נדה הרי היא 'חולה קצת', אנו מוצאים גם בדברי רש"י בפירושו לחומש על הפסוק (ויקרא יב ב) "אשה כי תזריע וילדה זכר וטמאה שבעת ימים כימי נדת דותה תטמא", שם פירש רש"י: דותה, לשון דבר הזב מגופה. לשון אחר, לשון מדוה וחולי, שאין אשה רואה דם שלא תחלה וראשה ואיבריה כבדין עליה. ואמנם האבן עזרא (שם) פירש אף הוא ש'דותה' לשון חולי, אך ביאר "כי הדם היוצא הוא חולי בבשר האשה", ומשמע שכוונתו לעצם יציאת הדם ולא לחולי אחר כמשמעות דברי רש"י. והרמב"ן (שם) הביא דברי האבן עזרא בנוסח אחר קצת: וטעמו חולי, כי הדם יוציא חולי באשה. והרמב"ן העיר על דבריו: ובאמת שהוא ניקוי במותרות [- דהיינו שהוצאת הדם אינה חולי אלא ניקוי גוף האשה מיתרת הדם הנמצא בו], ולכן ביאר באופן אחר וכדברי רש"י: ומפני שראשה ואיבריה כבדין עליה אולי יקרא חולי.

נידון השבות יעקב אם אשה נדה מותרת באכילת בשר בתשעת הימים

בשו"ת שבות יעקב (ח"א או"ח סימן כז) נשאל באשה שראתה דם נדה בראש חודש אב, האם מותרת לאכול בשר בשבוע זה. ותחילה רצה לדון להתיר על פי מה שכתב הרמ"א (או"ח סימן תקנא ס"ט) על הדין המבואר בשו"ע: יש נוהגים שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין בשבת זו, ויש שמוסיפין מראש חודש עד התענית, ויש שמוסיפין משבעה עשר בתמוז. וכתב על כך הרמ"א: ומצניעים מראש חדש ואילך הסכין של שחיטה, שאין שוחטים כי אם לצורך מצוה, כגון לחולה או שבת או מילה או פדיון הבן וכיוצא בו, ע"כ. ומבואר ברמ"א שחולה מותר באכילת בשר.

וכיון שנתבאר בדברי רש"י שימי נידות מכונים בשם 'ימי נדת דותה' כיון שאין אשה רואה שלא תחלה תחילה, אם כן יש להתיר לנדה לאכול בשר אחר ר"ח אב, כיון שהיא חולה, וכפסק הרמ"א.

דחיית השבות יעקב שרש"י עוסק ביולדת דוקא ולא בכל נדה

אמנם דוחה השבות יעקב שאין להביא ראיה לזה מדברי רש"י, משני טעמים: א' שאף שרש"י הזכיר בדבריו בסתמא 'שאין אשה רואה דם' אך הלא הפסוק עוסק בנדה מחמת טומאת לידה, ואם כן אין ראיה מהכתוב אלא לענין אשה יולדת, שאשה הרואה דם מחמת קישוי לידתה ע"כ שחלתה, ואף רש"י אפשר שלכך נתכוון אף שסתם.

והיה נראה להביא ראיה לדבריו, דהנה הגמרא במסכת נדה (ח:) הביא ברייתא: הרי שהיתה בחזקת מעוברת, וראתה דם, ואחר כך הפילה רוח או כל דבר שאינו של קיימא, הרי היא בחזקתה ודיה שעתה [ודנים אותה כאשה שילדה שאם ראתה דם בהריונה, אינה טמאה]. ומבארת הגמרא (ט.) שהטעם ששווה דינה למעוברת שילדה ולד מעליא, הוא משום שכשם שבמעוברת טעם סילוק דמיה משום דראשה כבד עליה ואבריה כבדים עליה, כך גם בעיבור זה של רוח או דבר שאינו של קיימא, ראשה ואבריה כבדין עליה.

והנה לשון הגמרא 'ראשה ואבריה כבדין עליה' הוא מקור דברי רש"י שפירש 'שאין אשה רואה דם שלא תחלה וראשה ואיבריה כבדין עליה', ובגמרא מפורש שכבדות זו אינה תלויה בדם נדה אלא דוקא בעיבור ולידה, וכחילוק השבות יעקב. אמנם לשון זו נמצאת גם במקום אחר במסכת נדה (סג:) ושם עוסקת הגמרא בדיני וסתות בנדה בעלמא שאינה יולדת, ואם כן אין הכרח כדברינו. וביותר, שהרי בגמרא מבואר שכבדות ראשה ואבריה הם סיבה לסילוק דמים, ואילו ברש"י משמע שהוא דבר נלווה לכל 'אשה רואה דם'.

ובאמת באגרת שכתב הקהילות יעקב לרבי יעקב עדס שליט"א (נדפסה בקונטרס מיוחד להגרי"ע, וכן בארחות רבינו הקה"י ח"ד) הקשה הקה"י סתירה בין סוגיות הגמרא הנזכרות, שבדף ט' מבואר ש'ראשה ואיבריה כבדין עליה' הוא סיבה לסילוק דמים, ואילו בדף ס"ג מבואר ש'ראשה ואיבריה כבדין עליה' הוא 'וסת הגוף' וסימן לביאת דם. וכתב לחלק שכשכל הזמן נמשך כובד ראש ואברים מחמת העיבור - זה סיבה לסילוק דמים, אבל מאידך טבע האורח לפעול בזמן בואו או סמוך לו כובד ראש ואברים, והוא וסת הגוף.

קושיית הקהילות יעקב שכל אשה יהיה לה וסת כיון שראשה ואבריה כבדים עליה

ועוד הקשה שם הקה"י, היכי משכחת לה אשה שאין לה וסת הלא מבואר בגמרא שראשה ואבריה כבדין עליה חשוב 'וסת הגוף' וברש"י מבואר שכל אשה לפני שרואה דם ראשה ואבריה כבדים עליה. וכתב ליישב שוסת הגוף הוא רק באופן שמוחזקת שזמן מה לפני ראייתה בא לה חולי הראש וכובד אברים, אבל מה שבשעת ראיה יש לה חולי הראש אין זה וסת הגוף, שהרי כל אשה עלולה בכל רגע לראות ובזמן הראיה יהיה לה חולי הראש.

ולכאורה לדברי השבות יעקב שכל דברי רש"י אינם אלא ביולדת, אם כן קושיא מעיקרא ליתא, כי באמת אשה בעלמא שראשה ואבריה כבדים עליה בשעת ראיית דם נידות - הרי זה וסת הגוף, וכל דברי רש"י הם באשה יולדת, שכל אשה יולדת ראשה ואבריה כבדים עליה כשרואה דם מחמת קישוי לידתה.

אם זמן כובד הראש והאברים הוא רק בזמן הראיה או בכל ימי הנידות

ועוד דחה השבות יעקב ראייתו מדברי רש"י, שכן רש"י לא אמר שאשה חולה אלא בשעת ראייתה כשזב ממנה דם נדתה, אך עדיין אין ללמוד מדבריו שנדה הרי היא חולה כל ימי נידותה, וממילא אין מקום להתיר על סמך דבריו לנדה לאכול בשר אחר ר"ח אב.

ובהגהות מוהר"י קרט על הרי"ף (סימן עו) הביא דברי הר"ן שהביא בדין שחיטה בנשים: כתבו בהלכות א"י דנשים לא ישחטו מפני שדעתן קלה, וליתא, דאפילו במקודשין שוחטין לכתחילה. וכתב ע"כ בהגהות מוהרי"ק דלא קשה מידי, שכן קיימא לן שמי ששתה יין הרבה ואבריו כבדים עליו לא ישחוט, וברש"י בפ' תזריע מבואר שאשה נדה ראשה ואבריה כבדים עליה, ועל כן אסורה בנדתה לשחוט, ומשום כך אסרו עליה אף שלא בנדתה שמא תבוא לשחוט בנדתה מפני שדעתה קלה. משא"כ בקדשים שחייבת כרת אם באה למקדש בנדתה, ממילא אין טעם לגזור ולאסור עליה שחיטת קדשים.

ואמנם אם ננקוט כדברי השבות יעקב שכוונת רש"י רק לזמן הראיה, ולא לכל משך ימי הנדות, הרי פשוט שאין מקום לדברי מוהר"י קרט, כי ודאי לא נגזור כל זמן הנידות מחמת זמן הראיה עצמו, שודאי לא שכיח שתשחוט באותה שעה ממש.

ובאילת השחר (ויקרא יב ב) כתב להסתפק בכוונת רש"י ש'דותה' לשון מדוה וחולי, אם כוונת רש"י שכך המציאות, או שבא להשמיענו שיש לה דין 'חולה' במצב זה. וסיים: והיות שלגבי דין דאורייתא אין שום חילוק, ע"כ אינו אלא שכך המציאות, וצע"ק למה התורה צריכה לכתוב זה. והלשון קצת משובש, ואמנם לדברי השבות יעקב מצאנו נפק"מ בדין זה, אם כי לא לגבי דין דאורייתא, וכן לדברי מוהר"י קרט מצאנו נפק"מ לענין שחיטה בנשים.

הכרעת השבות יעקב להתיר מכח דברי התוספות והיתרו למניקות ולשאר חולים במקצת

אמנם כתב השבות יעקב שמצא קצת סמך להתיר אכילת בשר לנדה מדברי התוספות הנזכרים, שכן בברייתא מבואר חידוש שאפילו נדה חשובה מורדת אם מונעת עצמה ממלאכה, והברייתא עוסקת בסתם נדה ובכל ימי נידותה, ואעפ"כ נקטה רבותא בדבריה שאפילו נדה חשובה מורדת. והתוספות ביארו ביישובם הראשון שחידוש הברייתא הוא שאפילו שסתם נדה היא חולה קצת, מכל מקום אם מורדת היא ממלאכה חשובה מורדת. הרי מבואר מדברי התוספות שכל נדה בכל ימי נידותה היא בגדר 'חולה קצת'. ומעתה, כיון שכל עיקר דין זה שלא לאכול בשר הוא רק מצד המכל מי שנהג, אם כן במקום חולה ואפילו חולה קצת אין לנהוג איסור, ובפרט כשבאה לשאול ע"כ שמרגשת בעצמה שאינה יכולה לסבול מאכלי חלב מחמת מיחוש בגופה, ולכך שואלת ומבקשת לאכול בשר.

ומעיד השבות יעקב שכעין זה התיר כמה פעמים למניקות לאכול בשר בימים אלו, וכמבואר בגמרא בכתובות (סה:) שסתם מיניקות חולות הן [ובמיניקות יש טעם נוסף להתיר, משום תקנת הולד]. וכן הוא מורה היתר לכל הבא לשאול בימים אלו שאין יכול לסבול מאכל חלב משום איזה מיחוש וחולי קצת, כי חמירא סכנתא מאיסורא. ואמנם אין להתיר מחמת זה אלא לאכול בשר עוף. [והיתר זה לחולה קצת, מבואר גם בדברי האורחות חיים (הל' תשעה באב אות ו) שכל מי שחלוש מותר באכילת בשר, וכן בספר הכתב (תענית ל.) שהתיר אכילת בשר לחולה או לחש, וכ"כ המקור חיים (או"ח סימן תקנא) והמשנה ברורה (ס"ק סא)].

ומכל מקום מסיים השבות יעקב: אכן, מי שיודע בעצמו שיוכל לאכול מאכל חלב, שלא יזיק לו כלום, רק שרוצה לילך אחר תאוות ושרירות לבו, הוא בכלל פורץ גדר ישכנו נחש, ותהי עונותו על עצמותיו, אבל בלאו הכי - אין להחמיר, ע"כ.

אם חייבת להחמיר עכ"פ מז' באב ואילך

והשערי תשובה (ס"ק כח) הביא תוכן תשובתו [וכן ציין לדבריו בהגהות רעק"א (ס"ט)], וכתב שנראה שהכל לפי ראות עיני המורה, שאם העם פרוצים לזלזל בזה, יש להחמיר טפי. ועל כל פנים אין להתיר שניהם, בשר ויין, אלא רק אחד לבד. וכן שאם אינו קשה לו הרבה יש לו להימנע מז' באב ואילך, כפי שכתב המגן אברהם (סימן תקנד סק"ט) לענין יולדת.

אמנם המשנה ברורה (ס"ק סא) כתב על דברי הרמ"א ששוחטים לצורך חולה, דהיינו אפילו חולה קצת. והוסיף עוד בשם הגהות רבי ברוך פרנקל, דאף שהמגן אברהם כתב שנהגו קצת יולדות מז' באב ואילך למנוע מבשר ויין, היינו שלא במקום חולי. ומבואר מדבריו שבמקום חולי אין למנוע אף לאחר ז' באב ואף לחולה קצת, וא"כ הוא הדין לענין נדה אין להחמיר, לפי פסק השבות יעקב שדינה כדין חולה קצת.

דעת התרומת הדשן שאשה נדה אסורה באכילת בשר בתשעת הימים

ועל עיקר חידושו של השבות יעקב, להתיר לאשה נדה לאכול בשר בתשעת הימים, כבר העירו מדברי הלקט יושר (מפסקי בעל התרומת הדשן, הל' תשעה באב) שכתב להדיא: ויולדת אוכלת בשר עד שבעה ימים, אבל אשה שבא לה ויסתה בין ר"ח אב לתשעה באב - אינה אוכלת בשר. הרי מבואר להדיא מדבריו שאף אשה נדה אין לה היתר לאכול בשר בימים אלו.