פני יהושע/כתובות/מד/ב

פני יהושע כתובות מד ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

בגמרא מנה"מ וכתבו התוספות משום דכתיב בישראל קא בעי עכ"ל. ואף למאי דפרישית בסמוך דאיכא למימר דסקילה דכתיב במש"ר חידוש הוא אי לענין דאזלינן בתר מעיקרא ולאו בתר השתא דנשואה היא או לענין שכתב הרשב"ם בנכנסה לחופה ולא נבעלה. ולפ"ז מצינן למימר נמי דמיעוטא דבישראל לא אתא אלא למעט מהאי חידושא דגבי מוציא ש"ר אבל אכתי הו"ל גיורת כשאר נערה מאורסה דבסקילה והתם לא כתיב בישראל מ"מ פריך הכא שפיר דהא קתני רישא הגיורת שזינתה הרי זו בחנק אלמא דגיורת מימעטא לגמרי אפילו מדין נערה המאורסה בעלמא דסתמא קתני או דנימא דמתני' במש"ר איירי וא"כ מקשה שפיר אפי' בהורתה שלא בקדושה ולידתה בקדושה נמי. מיהו לפי המסקנא דלקמן דאפי' סרחה ולבסוף בגרה בסקילה ילפינן מקרא אלמא דלעולם בתר מעיקרא אזלינן א"כ תו ליכא חידוש במש"ר לענין סקילה וע"כ דמיעוטא דבישראל אתא למעוטי לגמרי גיורת מסקילה דגריעא משאר נערה המאורסה דאל"כ בישראל מאי מהני דאי לפתח בית אביה הא לית לה כנ"ל ועיין בסמוך ואכתי קשה לפי' הרשב"ם דמש"ר חידוש הוא לענין אם זינתה אחר שנכנסה לחופה א"כ מנ"ל למעט גיורת מסקילה לגמרי דלמא לא ממעטינן אלא מהאי חידושא לחוד לענין נכנסה לחופה אבל בזינתה ועודה ארוסה הוי שפיר בכלל שאר נערה המאורסה דהתם לא כתיב בישראל ויש ליישב דלהרשב"ם כל הנהו חידושי דמש"ר מימעטו מבתולת ישראל ולא גריס ואייתר ליה בישראל למעט לגמרי אפילו מדין נערה המאורסה ודו"ק:

שם אי הכי מילקי נמי לילקי וכו' לכאורה נראה דהשתא לא מסיק אדעתיה האי ברייתא דתני אמי בסמוך בתולת ישראל ולא בתולת גרים או אפשר דשפיר ידע להאי ברייתא ואפ"ה מקשה שפיר דכי היכי דמיעוטא דבישראל גלי קרא דלא אתא למעט אלא הורתה ולידתה שלא בקדושה ה"נ אית לן למימר דמיעוטא דבתולת ישראל לענין קנס ומלקות נמי לא מימעט אלא הורתה ולידתה שלא בקדושה וע"ז משני שפיר דמדאפקא רחמנא להאי ריבוי בלשון ומתה אדרבא משמע דלענין מיתת סקילה לחוד אמרינן דלידתה בקדושה איתרבי אבל במיעוטא דבתולת ישראל דליכא שום ריבוי אפילו לידתה בקדושה נמי ממעטינן מבתולת ישראל כנ"ל וק"ל:

שם ואימא לרבות הורתה ולידתה שלא בקדושה. ולכאורה יש לתמוה אטו מי לא סליק אדעתא מיעוטא דבישראל דהא מעיקרא דמקשה מה"מ אהאי מיעוטא סמיך כמ"ש התוספות ועוד אי לא אסיק אדעתא מאי קאמר ואימא לרבות דהא לא איצטריך שום ריבוי ומהיכי תיתי למעט גיורת דהא בכל התורה משפט א' לגר ולאזרח אם לא היכא דאיכא מיעוטא. ולמאי דפרישית לעיל א"ש דהשתא ס"ד דלא שייך למעט כלל מבישראל לענין סקילה מדלא כתיב בישראל בנערה המאורסה וא"כ אית לן למימר דלא מיעט הכתוב אלא מהנהו חידושי דאיתא במש"ר לחוד כגון קנס ומאה כסף או לענין נכנסה לחופה וזינתה והוציא ש"ר לפי' הרשב"ם או לענין דאזלינן בתר מעיקרא למאי דתני שילא וכסברת רבא דחידוש הוא וכמו שאבאר ועל זה משני שפיר א"כ בישראל מאי אהני ליה והיינו כתירוץ ר"י בשינויא קמא דמשמע ליה דסברא הוא דכל מאי דכתיב בהאי פרשה ממעט ליה לגמרי כנ"ל ועיין בסמוך או כאידך שינויא דר"י דלענין קנס ומלקות ילפינן מבתולת ישראל וה"ה לכולהו חידושי דמש"ר כדפרישית בשיטת הרשב"ם ז"ל בסמוך:

בתוספות בד"ה ואימא לרבות וכו' א"כ ה"נ בני גרים כיון שהורתן ולידתן בקדושה עכ"ל. דלענין חליצה לעולם לא משכחת לה אלא בהורתן ולידתן בקדושה דאל"כ לאו בני חליצה ויבום נינהו דכקטן שנולד דמי כדאיתא ביבמות:

בד"ה ואימא לרבות וכו' ותימא אדרבא עכ"ל. ולמאי דפרישית אין מקום לתמיה זו דעיקר סברת המקשה דלא שייך כלל למעט מבישראל לענין סקילה דלא תליא במש"ר ובשאר נערה המאורסה לא כתיב בישראל ולהכי אהני נמי ריבויא דומתה לאורויי דלא ממעטינן כלל לענין מיתה אלא מהנהו חידושי דמוציא שם רע לחוד והכי איתא בירושלמי וע"כ שזו עיקר תמיהת הרשב"א בדיבור הסמוך:

בד"ה א"כ בישראל מאי אהני ליה תימא לרשב"א דנימא אהני ליה שלא ילקה ולא ישלם עכ"ל. ולכאורה יש לתמוה טובא על תמיהת הרשב"א דמהיכי תיתי נוציא המקרא מידי פשוטו דבישראל לא כתיב כלל בפרשה דמלקות וקנס אלא גבי ואם אמת היה הדבר כתיב ומתה כי עשתה נבלה בישראל ועוד מאי קשיא ליה להרשב"א הא קנס ומלקות ממעטינן בסמוך מדתני אמי בתולת ישראל דכתיב בהאי עניינא גופא ברישא דקרא במש"ר ממש כי הוציא ש"ר על בתולת ישראל ולמאי דפרישית א"ש דהרשב"א סובר בפשיטות דהא דמקשה מעיקרא אימא לרבות הורתה ולידתה שלא בקדושה ע"כ היינו משום דלא משמע ליה למעט כלל מבישראל לענין חיוב סקילה דאיתא נמי בשאר נערה המאורסה ולהכי אהני נמי רישא דומתה דלענין מיתה לא נידרוש האי מיעוטא דבישראל אלא לענין מלקות וקנס דליתא אלא במש"ר דכתיב בהאי פרשה וכיון דע"כ כך הוא סברת המקשה שפיר קשיא ליה להרשב"א דהתרצן לא משני מידי ולענין קושיא שניה דבתולת ישראל ולא בתולת גרים איכא למימר נמי דהרשב"א ס"ל דהשתא לא סליק אדעתיה האי ברייתא מדמקשה מעיקרא א"ה מילקי נמי לילקי או דאסיק אדעתיה ומיבעיא ליה לאוקמי למעט גיורת ממש דוקא דלידתה שלא בקדושה ומש"ה איצטריך נמי אידך מיעוטא דבישראל למעט נמי לידתן בקדושה מהנהו ענינא שנתחדשו במש"ר לחוד ולהרשב"א היינו מלקות וקנס לחוד כנ"ל ברור בכוונת הרשב"א וכן נראה עוד מלשונו בד"ה בתולת ישראל בסמוך ודו"ק:

בא"ד ועוד אור"י דלענין מלקות וכו' דמבתולת ישראל עכ"ל. והא דלא ניחא ליה לפרושי הכי מעיקרא נראה משום דאכתי איכא למימר דצריכי תרי קראי למעוטי מלקות וקנס דמבתולת ישראל לא הוי ממעטינן אלא קנס לחוד דבהאי קרא כתיב מש"ה איצטריך נמי בישראל למעוטי נמי ממלקות או דאיצטריך חד ללידתן שלא בקדושה ואידך ללידתן בקדושה מש"ה מפרש ר"י תחילה תירוץ אחר ועכשיו לתירוצו השני פשיטא ליה לר"י דמחד מיעוטא מימעטו כולהו דבתולת ישראל משמע להדיא שאביה מישראל והיינו הורתן ולידתן בקדושה דוקא וקנס ומלקות נמי חדא מילתא היא מהקישא כמו שאפרש עוד בסמוך:

בגמרא א"ר יוסי בר' חנינא המוציא ש"ר על היתומה פטור שנאמר ונתנו לאבי הנערה פרט לזו וכו'. ונראה דלאו מייתורא דקרא קא דריש דהא לגופיה איצטריך דקנסה לאביה דמקנסא דאונס ומפתה ליכא למילף דהכא במש"ר נשואה היא ואשמעינן דאפ"ה לאביה ואי משום דהנערה לא איצטריך דטובא נערה כתיב התם הא נמי ליתא דהנערה איצטריך לכדריש לקיש בסמוך ועוד דאי ס"ד דמייתורא קא דריש לא הוי מקשו מידי מאם מאן ימאן דכתיב במפותה דהא לאבי הנערה דהתם לא מייתר דאיצטריך לעיל דף ל"ח ע"ב לכדאביי לפטור בא עליה ומתה ואיצטריך נמי לדרשא לאבי הנערה ולא לאבי הבוגרת כמ"ש התוס' שם לאשמעינן דבא עליה ובגרה לעצמה מיהו בהא איכא למימר דהא גופא קשיא ליה להמקשה דבסמוך כיון דר"י ב"ח דריש לאבי הנערה למעט יתומה ולא דריש לה נמי להוציא ש"ר ומתה או בגרה כל חד כדאיתא ואע"ג דבמוציא ש"ר חיוב הקנס והעמדה בדין הם בזמן א' אכתי משכחת לה שפיר שהוציא ש"ר והביא עדיו ומתה או בגרה ואח"כ באו הזוממים דחייב קנס למפרע משעה ראשונה כדמשמע קצת בירושלמי אע"כ דסבר ריב"ח דלאבי הנערה משמע יותר להאי דרשא למעט יתומה או דכולהו כחדא מימעטו יתומה ובא עליה ומתה וא"כ מקשה שפיר מאם מאן ימאן דלא ממעטינן מלאבי הנערה אלא בא עליה ומתה או בוגרת דלעצמה וה"נ אית לן למימר דכוותיה אבל יותר נראה דטעמא דר"י ב"ח כיון דקנס חידוש הוא אין לך בו אלא מה שאמור בענין לאבי הנערה ממש וממילא מימעטו יתומה ובא עליה ומתה וע"ז מקשה שפיר מברייתא דאם מאן ימאן אלמא דלא שייך למימר האי סברא דאין לך בו אלא חידושו דכולה חדא מילתא היא כנ"ל וכ"כ הרא"ה ז"ל אבל אין נ"ל לפ' כלל דמפשטא דקרא ממש משמע ליה לר"י ב"ח דאבי הנערה משמע ולא יתומה דמהיכי תיתי וכמו שאפרש בל' רש"י ותוס' ודו"ק:

ברש"י בד"ה מאן ימאן כו' ואונס ומפתה מהדדי גמירי עכ"ל. כוונתו מבואר דאל"כ לא הוי מקשה בגמרא מידי דהא לאבי הנערה לא כתיב במפותה אלא באונס וכענין זה היה נ"ל לפ' ג"כ מ"ש רש"י אח"ז וכי תימא שאני הכא דרבי רחמנא דאפשר שכוונתו בזה דאע"ג דבכל מילי ילפינן אונס ומפתה מהדדי אפ"ה להא מילתא לא גמרי מהדדי דבאונס כתיב לאבי הנערה למעט יתומה ובמפתה כתיב מאן ימאן לרבות ומה שהכריח לזה היינו דאם נפרש מ"ש רש"י וכ"ת שאני הכא דרבי רחמנא דכלפי לאבי הנערה דכתיב במש"ר כתב כן א"כ אכתי מה הועיל בזה דסוף סוף חזינן דפשטא דקרא דלאבי הנערה לא מימעט יתומה מיניה וא"כ מהיכי תיתי נאמר במש"ר דלמעט יתומה לגמרי משמע כמ"ש רש"י גופא בסוף הדיבור דהיינו תשובתו ולמאי דפרישית הוי א"ש כך היה נ"ל לכאורה אמנם למאי דפרישית בסמוך דבלא"ה אין שום סברא לומר דר"י ב"ח מפשטא דקרא יליף אלא אי משום יתורא דמשמע ליה דכולה כחדא מימעטו או מטעמא דאין לך בו אלא חידושו א"כ לפי זה מצינן לפ' לשון רש"י כפשטא דמ"ש וכ"ת שאני הכא דרבי רחמנא כוונתו משא"כ במש"ר שפיר ילפינן אי מיתורא או משום דאין לך בו אלא חידושו כנ"ל ועיין עוד בסמוך:

בא"ד ה"נ לאו יתומה משמע מריבויא אלא דבין היא וכו' ואע"ג דכתיב בהדיא אם מאן ימאן כסף ישקול וממילא דקאי נמי אמיאון דידה ועוד דבפרק האיש מקדש דף מ"ו מסקינן להדיא דעיקר קרא דיכולה למאן לא איצטריך אלא לומר שמשלם קנס כמפותה וכ"כ התוס' לעיל דף ל"ט ע"ב בד"ה אין לי כו' מ"מ שפיר כתב רש"י דלאו יתומה משמע מריבויא דהאיכא לאוקמי קרא דמיאון דידה מחייבתו קנס דהיינו בבא עליה ואח"כ נתייתמה וכיון דמשמע להמקשה דהא דקתני בברייתא דר"י הגלילי מרבה יתומה לקנס היינו אפילו יתומה מעיקרא מקשה שפיר מנ"ל לאוקמי קרא בהכי אע"כ דס"ל דמייתורא דלאבי הנערה לא משמע כלל דאתא למעוטי נמי יתומה ולומר נמי דאין לך בו אלא חידושו אלא מוקמינן יתורא דלאבי הנערה למעט אבי מתה לגמרי או למעט בוגרת בבא עליה ובגרה דלעצמה וא"כ ה"נ אית לן למימר במש"ר וכדפרישית. מיהו אי לאו קרא דאם מאן ימאן לא הוי מרבינן כלל יתומה והו"א דלאבי הנערה ממעט כולהו או משום דאין לך בו אלא חידושו אבל לבתר דכתיב מאן ימאן לרבות יתומה תו לא מחלקינן בין יתומה מעיקרא לבא עליה ואח"כ נתייתמה כיון דאיכא לאוקמא קרא דלאבי הנערה למילתא אחרינא ומפשטא דקרא נמי ליכא למילף דאיכא למימר דלעצמה כנ"ל ודו"ק:

בגמרא הוא מותיב לה והוא מפרק לה בבא עליה ואח"כ נתייתמה. לכאורה נראה דאפילו נתייתמה קודם שעמד בדין איירי וקנסה לעצמה. ואע"ג דבמפותה כתיב והא מחלה י"ל דבקטנה איירי כדאיצטריך נמי לומר בסברת המקשה ועי"ל דלמאי דאיירי בבא עליה ואח"כ נתייתמה תו לא מהני מה שמחלה מעיקרא כיון דבאותה שעה לא היה הקנס שלה כדמשמע בירושלמי וכבר הארכתי בזה בריש פירקין מיהו אכתי יש לדקדק כיון דלר"י ב"ח משמע דדרשינן מונתן לאבי הנערה פרט לזו שאין לה אב וא"כ ממילא דשעת נתינה דהיינו מיהא שעת העמדה בדין לרבנן ושעת נתינה ממש לר"ש דריש פירקין קפיד קרא דבהאי שעתא צריך שיתקיים לאבי הנערה שיש לה אב דוקא ול"ל דדרשינן ונתן לאבי הנערה שהיה כבר בשעת ביאה לאביי דדריש ונתן לאבי הנערה ולא לאבי מתה משמע דלא שייך לדרוש הכי ואפשר דאין ה"נ דר"י ב"ח פליג אדאביי ועי"ל דלהכי אהני מיהא קרא דאם מאן ימאן לגלויי דבע"כ דחקינן ומוקמינן מיעוטא דאבי הנערה למעט יתומה מעיקרא ובא עליה ואח"כ נתייתמה רבי רחמנא אם מאן ימאן וכדפרישית בסמוך בל' רש"י ודו"ק ועיין בסמוך בל' התוספות בד"ה בתולת ישראל:

בתוספות בד"ה המוציא ש"ר וכו' וי"ל דמוקי מתניתין אליבא דר"ע עד סוף הדיבור. ואע"ג דר"ע נמי מודה דנערה ולא בוגרת ובתולה ולא בעולה ממעטינן דפטורין לגמרי היינו משום יתורא דקראי כמ"ש לעיל דף ל"ח ואפילו את"ל דבחד קרא כיון דלא אתא אלא למעוטי ממעטינן לגמרי מ"מ מוכח מיהא נמי מפי' התוספות דהא דדרש ריב"ח מלאבי הנערה לאו מיתורא דקרא קדריש דא"כ לר"ע נמי הוי פטור לגמרי ולפ"ז נראה לכאורה דלהתוספות ריב"ח מפשטא דקרא יליף אלא דא"כ לא א"ש מ"ש דר"י ב"ח כר' יוסי הגלילי דהא לעיל דף ל"ח ע"ב מקשה הש"ס לר"י הגלילי דאשר לא אורסה למעוטי גזירה שוה מנ"ל אלמא דר' יוסי הגלילי גופא לא פטר לגמרי אלא היכא דאיכא קרא יתירא ולא מפשטא דקרא וכ"ש למאי דפרישית לעיל דטעמא דר"י הגלילי מדכתיב אשר לא אורסה תרי זימני. ועוד דאפילו את"ל דטעמא דר"י הגלילי היינו דפשטא דקרא משמע דפטור לגמרי מ"מ נ"ל ברור דהיינו דוקא במיעוטא דממעטינן מנערה בתולה אשר לא אורסה דכתיבי ברישא דעניינא כי ימצא איש נערה בתולה אשר לא אורסה וא"כ משמע דבוגרת ובעולה ונתארסה ונתגרשה ליתא בהאי עניינא כלל משא"כ הכא דלאבי הנערה לא כתיב אלא בסוף גבי נתינה א"כ אין שום סברא למעט מפשטא אלא אהאי נתינה דלאביה לחוד דסמיך ליה ועלה קאי הא ליתא לאביה לעצמה ומהיכי תיתי נמעט יתומה לגמרי אפילו לר"י הגלילי. לכך נראה דשיטת התוספות בדר"י ב"ח נמי כדפרישית בל' הגמרא דכיון דקנס חידוש דאין לך בו אלא חידושו ומוקי ריב"ח נפשיה כר"י הגלילי וסובר דטעמא דר"י בנתארסה ונתגרשה נמי מהאי טעמא גופא משא"כ לדידן דלית לן האי סברא דר"י ב"ח דאין לך בו אלא חידושו דקי"ל כרבא א"כ שפיר קאמרינן לעיל דף ל"ח דטעמא דר"י משום דאשר לא אורסה מייתרא לגמרי דלא איצטריך לג"ש וכ"ש למאי דפרישית דטעמא מדכתיב תרי זימני וא"ש נמי הא דריש פ' אלו נערות דמיבעיא לן יתורא דנערה לכדאביי למעט בא עליה ומתה וכו' כדפרישית דף ל"ח ע"א וע"ב ודו"ק

בגמרא רבא אמר חייב מדתני אמי בתולת ישראל ולא בתולת גרים. ואי תקשי אכתי מנ"ל לרבא דאיצטריך בתולת ישראל למעט בתולת גרים מקנס דלמא למעוטי ממלקות אתי אבל לקנס לא איצטריך דמלאבי הנערה נפקא אלא דאיכא למימר דלמלקות נמי לא איצטריך דמלקות וקנס גבי הדדי כתיבי ואיתקשו אהדדי ומכ"ש לפי' ר"י דאפילו קנס ומיתה ילפינן מהדדי. מיהו לר' יהודה דאמר לקמן בדף הסמוך ללקות לוקה מכל מקום בעל נותן כו' וא"כ ע"כ לית ליה הקישא דקנס ומלקות ולפ"ז קשיא לי עמ"ש בתוספות בד"ה המש"ר דר"י ב"ח אתי כתנאי ורבא דפליג היינו משום דמשמע ליה דשום תנא לא פליג אההיא דרשא דבתולת ישראל ולמאי דפרישית אכתי מצינן למימר כר"י ב"ח וס"ל כר"י הגלילי וס"ל נמי כרבי יהודא דלקמן וא"כ איצטריך ליה האי דרשא דבישראל למעוטי גיורת ממלקות ואפשר דרבא ס"ל כר"פ לקמן דלר' יהודה נמי אינו לוקה אלא מכת מרדות מדרבנן וא"כ לעולם דקנס ומלקות איתקשו להדדי ועי"ל דמאן דס"ל דר"י מלקות ממש קאמר מלאו דלא תלך רכיל א"כ אין סברא לפטור בגיורת, מיהו לפי' ר"ת לקמן בד"ה רבי יהודא לא משמע כן:

בתוס' בד"ה בתולת ישראל וכו' וא"ת אמאי איצטריך וכו' ולפ"ה ניחא ונראה לרשב"א עכ"ל. נלע"ד משום דלא פסיקא להו לפרש כפירוש הקונטרס דיש לפרש נמי כמו שפירשו התוס' לעיל דף ל"ט ע"ב בד"ה אין לי דמדמצי לכתוב מאן מאן וכתיב מאן ימאן ש"מ תרתי וא"כ להאי פירושא ודאי קשיא להו דלא איצטריך האי יתורא דמאן ימאן. ול"ל נמי דלרבא איצטריך נמי לבא עליה ואח"כ נתייתמה. והיינו כדפרישית בל' הגמרא דבא עליה ואח"כ נתייתמה נמי לא איצטריך קרא אלא לאפוקי מלאבי הנערה משא"כ לבתר דילפינן מבתולת ישראל דלא דרשינן כלל האי דרשא דלאבי הנערה א"כ לא איצטריך כלל לרבויי בא עליה ואח"כ נתייתמה דל"ל דאיצטריך לאשמעינן דהוי דאחין דפשיטא דכיון שעמד בדין ממון גמור הוא וכ"ש דליכא למימר איפכא ודו"ק:

בא"ד ונראה לרשב"א וכו' לא הוה דרשינן בתולת ישראל וכו' אלא לדרשא אחריתי עכ"ל. כבר כתבתי דלענ"ד האי דרשא אחריתי היינו למעט אפילו הורתו ולידתו בקדושה מקרא יתירא כדאשכחן לענין חליצה כמ"ש התוס' בד"ה ואימא לרבות הורתו ולידתו בקדושה ע"ש:

בד"ה הא לאו הכי וכו' נראה לר"י דלא בעי רב אדא למילף וכו' תבנית:תקלה ' והאי בבאו עדים בבית חמיה כתיב דהא במש"ר כתיב וכו' ואקרב אליה אלמא כשניסת עכ"ל. ע"כ אין לפרש כוונתו בזה דבא לפרש דבנערה המאורסה שלא ניסת מודה דאין סוקלין אותה על פתח בית אביה דלהא לא איצטריך ליה לאתויי ראיה דהא בהדיא כתיב והוציאו את שניהם אל שער עירם ודוחק לפרש דמפרש האי בית חמיה דהכא במש"ר ממש ובא לאתויי ראיה דמש"ר אינו אלא בניסת אפילו למ"ד בין בעל בין לא בעל אפ"ה מודו דלא שייך מש"ר מן האירוסין דבהא לא הוי מייתי שפיר מואקרב אליה דהא למ"ד בין בעל בין לא בעל מפרש ואקרב אליה בדברים ואפ"ה מטעמא אחרינא פשיטא ליה דמש"ר אינו מן האירוסין. וליכא לפרש נמי דבא ליתן טעם בבית חמיה גרידא דסוקלין אותם על פתח בית אביה כדפרישית בסמוך דא"כ מאי האי דכתב רש"י דהא במש"ר אדרבא איפכא הו"ל למימר אע"ג דבמש"ר כתיב. לכך נלע"ד בכוונתו שבא ליתן טעם בעיקר חיוב סקילה בבאו עדים בבית חמיה אע"ג דאילו זינתה השתא בת חנק היא ומ"ש מסיפא דלמאי דס"ד השתא דקתני סרחה ולבסוף בגרה תידון בחנק אלמא דבתר השתא אזלינן וא"כ תקשי רישא אסיפא וכמ"ש התוספות דלא מפלגינן בין אישתני דינא לאישתני גופא אלא לרבא דוקא. לכך מפרש"י דהאי בבא דרישא אליבא דכ"ע ילפינן לה ממש"ר דאע"ג דניסת בסקילה. דאפילו למ"ד בין בעל בין לא בעל מודה מיהא דעיקר פשטא דקרא דואקרב אליה בבעל ולא עקרינן ליה מפשטא לגמרי ואפילו בעל חייבת סקילה אע"ג דהשתא לאו בת סקילה היא א"כ ילפינן נמי מהכא דאפילו בלא הוצאת ש"ר חייבת סקילה בבאו עדים בבית חמיה שזינתה בבית אביה אי משום דגלי קרא להדיא דאישתני דינא לאו מילתא היא. או משום דבכה"ג לא מיקרי אישתני דינא דכיון שבאו עדים שזינתה קודם הנשואין הו"ל נשואי טעות ולא מיקרי נשואין כלל ושינוי הגוף נמי ליכא ע"י הבעילה דבלא"ה כבר היתה בעולה מהנואף כמ"ש התוספות. כנ"ל בכוונת רש"י. מיהו בעיקרא דמילתא למאי דמשמע מפירש"י ותוספות דבבאו עדים בבית חמיה שזינתה בבית אביה אפילו בלא הוצאת ש"ר נסקלת אפתח בית אביה יש לדקדק א"כ כל הפרשה דאם אמת היה הדבר דכתיב במש"ר למאי הילכתא כתביה רחמנא. וכ"ש למאי דמסקינן לקמן דילפינן מהנערה שהיתה כבר דבכל דוכתי אזלינן בתר מעיקרא א"כ כל האי עניינא מיותר לגמרי. וצ"ל דלא אתא לאשמעינן אלא האי חידושא דנסקלת בפתח בית אביה לאפוקי משאר נערה המאורסה דנסקלת בפתח שער העיר וצ"ל ג"כ דנהי דרישא דקרא לענין קנס ומלקות איירי דוקא בהוציא ש"ר ממש ונמצא שקרן אפ"ה סיפא דקרא דאם אמת היה הדבר לא איירי דוקא במוציא ש"ר אלא בכל ענין שלא נמצאו לה בתולים כגון שבאו עדים בבית חמיה שזינתה בבית אביה סוקלין אותה ע"פ בית אביה כנ"ל ודו"ק:

גמרא אמר רבא מוציא ש"ר קאמרת שאני מש"ר דחידוש הוא דהא נכנסה לחופה וכו' וכתבו התוס' דלאו דוקא נקט נכנסה לחופה גם הרב האלפסי כתב דכמה רבוותא קמאי לא סלקא להו האי הלכתא כהוגן ופירשה באריכות ולא נתבררו דבריו ג"כ לקמאי דקמן ואף שאיני כדאי מ"מ ללמוד אני צריך דלענ"ד מתפרש הסוגיא יפה לפי דקשיא לן בהא מילתא דרבא קאמר שאני מש"ר דחידוש הוא וכו' והיא גופא תקשי מנ"ל דחידוש הוא דילמא מהכא גמרינן בכל דוכתי דאזלינן בתר מעיקרא ותו לא הוי חידוש ומאי שנא מהא דמסקינן לקמן דילפינן דאזלינן בתר מעיקרא מהנערה שהיתה כבר דלפרש"י היינו קרא דכתיב במש"ר ואפ"ה כתבו התוספות דמהכא ילפינן בכל דוכתי וא"כ ה"נ מאן יימר דחידוש הוא דילמא מהכא ילפינן בכל דוכתי. והנלע"ד בזה דמהכא לא מצינן למילף בכל דוכתי דשאני מש"ר דא"א בע"א ואי אמרת דלא הוי בסקילה בטלת מצות סקילה במש"ר לגמרי. וכה"ג כתבו התוספות בריש יבמות דלא ילפינן ממצות יבום דלידחי עשה ל"ת שיש בו כרת משום דמצות יבום א"א בע"א. וכ"ש הכא דלא שייך למידק ממצות סקילה שע"י הוצאת ש"ר אי אזלינן בתר מעיקרא או בתר השתא דא"א התם למיזל בתר השתא דאם כן בטלת לגמרי. אלא דלרבנן דראב"י לקמן דמש"ר היינו בין בעל בין לא בעל א"כ שפיר הוי מצינן למילף דאזלינן בתר מעיקרא מדמחייב רחמנא סקילה אפילו בבעל דאי זינתה השתא בחנק והא אפשר לקיומי מצות סקילה במש"ר בלא בעל וכל זה אי הוי אמרינן דבכל דוכתי נכנסה לחופה ולא נבעלה בסקילה הוי מצינן למילף שפיר ממש"ר ולא הוי שייך לומר דחידוש הוא משו"ה הוצרך רבא לפרש דבריו דהא נכנסה לחופה ולא נבעלה בעלמא בחנק וא"כ בין בבעל בין לא בעל אי אזלת בתר השתא בטלת מצות סקילה במש"ר משו"ה ליכא למילף מניה בשאר דוכתי כיון דחידוש הוא ומש"ה אפילו בגרה קודם הוצאת ש"ר נמי חידוש הוא ולא ילפינן מיניה. והשתא דאתינא להכי נתיישב לי ג"כ מאי דהוי קשיא לי במילתא דרבא ממ"נ מאי קסבר אי דריש הנערה שהיתה כבר לענין מש"ר כדילפינן לקמן במסקנא א"כ למאי הוצרך לומר דחידוש הוא הול"ל שאני בוגרת במש"ר דכתיב הנערה שהיתה כבר ואי לא דריש א"כ מאי קאמר דחידוש הוא וה"ה לענין בוגרת דאכתי תקשי קושיית הגמרא לקמן נערה אמר רחמנא והא בוגרת היא ואף שאפרש לקמן דאההיא ברייתא דמשבגרה הוציא שם רע לא שייך להקשות כן מ"מ למאי דפרישית א"ש טפי דודאי המקשה ורבא דמתרץ שפיר הוי ידעי דרשא דהנערה שהיתה כבר אלא דהמקשה דקאמר ורמינהו הכי פריך דנילף מהתם לסרחה ולבסוף בגרה כדמסקינן לקמן וע"ז משני רבא דלא מצינן למילף דבלא"ה חידוש הוא דנסקלת אף כשהיתה נשואה עכשיו דבלא"ה א"א לקיים מצות סקילה ע"י הוצאת ש"ר כדפרישית וא"כ מה לי נשואה גרידא או נשואה והיא בוגרת דבכל ענין גזירת הכתוב דבסקילה וע"ז מקשה רב הונא בריה דר"י דאכתי לא דמי דהכא אישתני גופא ולא הוי בכלל האי חידושא ואי אמרת דאכתי בהדיא רבי רחמנא מהנערה שהיתה כבר א"כ הדרא קושיא לדוכתיה דנילף מיניה בכל דוכתא אפי' בסרחה ולבסוף בגרה גרידא. מיהו כל זה כתבתי לשיטת רבנן דלקמן דמש"ר בין בעל בין לא בעל אמנם אם נאמר דרבא מוקי להאי ברייתא כראב"י לקמן דמש"ר דוקא בבעל לא יתכן לפרש כן אלא דלשיטה זו נ"ל לפרש מילתא דרבא בענין יותר נכון משום דקשיא לי במילתא דרבא דמדמה משבגרה הוציא ש"ר לשאר מש"ר דאכתי מי דמי בשלמא התם לא הוי חידוש כ"כ אלא דהנהו נשואין ובעילה שהוציא ש"ר עליהם לא מהני בה מידי דליקרי אישתני דינא ע"י כך ואכתי כדמעיקרא קאי כמו קודם נשואין משא"כ בגרה שכבר יצאה מדין החמור מסקילה לחנק אפילו במה שזינתה בעודה נערה א"כ מאיזו סברא נאמר דכיון שחזר והוציא ש"ר יתהפך הדין ויחזור וניעור חיוב סקילה לאחר שכבר נתבטל ממנה. אע"כ דרבא עיקר דיוקא משנכנסה לחופה קא דייק דלמאי דקאי בשיטת ראב"י דמש"ר דוקא בבעל ואם כן פשיטא דכל שבאו עדים קודם שבעל שזינתה בעודה נערה קודם חופה הוי בחנק כמו כל שאר נכנסה לחופה וזינתה דבחנק והאי נמי שזינתה מקודם אכתי במילתה קאי כיון דלא נאמרה פרשה זו דמש"ר אלא בבעל דוקא ואם כן חזינן להדיא דאף דקודם שבעל אילו באו עדים שזינתה בנערותה יצאתה מסקילה לחנק ואפילו הכי כשבעל אח"כ חוזר וניעור חיוב סקילה כדמעיקרא וא"כ שפיר קאמר רבא דה"ה כשבגרה ואח"כ הוציא ש"ר נמי אמרינן בהכי האי חידושא:

קונטרס אחרון

אמר רבא מוציא ש"ר חידוש הוא דהא נכנסה לחופה וכתבו התוספות דנכנסה לחופה לאו דוקא וכן כתב הרי"ף ז"ל דכמה רבוותא לא סלקו להו כהוגן וגם בדברי הרי"ף ז"ל נתקשו בהם גדולי המפרשים ואני בעניי ביארתי ביאור מספיק בעזה"י גם כתבתי שם לישב שיטת הרשב"ם שהביאו התוספות והיא ג"כ שיטת הרמב"ם ז"ל ולענ"ד דברים ברורים הן בעזה"י:

בתוספות בד"ה אמר רבא וכו' נראה דמתחלה מקשה עכ"ל נראה בכוונתם משום דקשיא להו דלכאורה המקשה גופא ע"כ לא מקשה ליה ממוציא שם רע דא"כ אמאי מקשה מברייתא דהא מקרא מלא הוא דמש"ר בסקילה אע"ג דאישתני דינא אע"כ דהוי מפליג בין אישתני דינא לאישתני גופא וא"כ לפ"ז לא משני ליה רבא מידי ועוד דהתוספות כתבו בד"ה תנאי היא דמסברא אין לחלק בין אשתני דינא לאישתני גופא אלא אליבא דרבא דאמר חידוש הוא לכך הוצרכו לפרש כאן דאדרבא זהו עיקר סברת המקשה דמהאי ברייתא דמייתי מוכח להדיא דמדמה בגרה והוציא ש"ר למש"ר דעלמא אלמא משום דמסברא אין לחלק בין אישתני דינא לאישתני גופא ולמדין זה מזה ואם כן סרחה ולבסוף בגרה נמי וע"ז משני רבא דלעולם באישתני גופא בעלמא אזלינן בתר השתא אלא שאני מש"ר דחידוש הוא שחדשה תורה במש"ר. וענין החידוש לשיטת התוספות דלא נחתו לאותן הסברות שכתבתי בל' הגמרא מדכתבו דנכנסה לחופה לאו דוקא. נלע"ד דהתוספות לשיטתם שכתבו דלרבא האי ברייתא דתני שילא דקתני רישא באו עדים בבית חמיה איירי במוציא שם רע דוקא אבל בלא הוצאת שם רע בחנק וא"כ היינו חידושא דהא חזינן להדיא דבלא הוצאת שם רע אזלינן בתר השתא ואי תקשי אכתי אתנא דברייתא גופא קשיא אליבא דרבא מנא לן הא דמוציא שם רע חידוש הוא יש לומר דמפשטא דקרא משמע ליה מדאיכפל רחמנא לפרש ענין סקילה בפרשת מש"ר דוקא וכתב להדיא ואם אמת היה הדבר משמע דבעלמא כה"ג בחנק כיון דהשתא נשואה היא כנ"ל:

בא"ד ור' שמואל מפרש וכו' ואילו מש"ר כה" תבנית:תקלה "ל. והרמב"ם בפ"ג מהל' איסורי ביאה כתב להדיא כפי' רבי' שמואל והוסיף דנבעלה אחר החופה במש"ר סוקלין אותה ע"פ בית אביה ע"ש. ולענין קושיית ר"י נלע"ד דהרמב"ם ורבי' שמואל מפרשי הא דאמרינן לקמן לזנות בית אביה לפרט שמסר האב לשלוחי בעל לא איירי שמסרה עכשיו לשלוחי זה הבעל שמוציא ש"ר אלא בא למעט היכא שכבר מסרה האב לשלוחי הבעל ונתארמלה או נתגרשה ואח"כ קידשה זה והוציא ש"ר ואשמעינן קרא דאינה בסקילה ולא בשום דין הוצאת ש"ר כיון שכבר יצאה מרשות אביה ולא קרינן ביה בית אביה כלל. משא"כ במסירה זו לזה הבעל במש"ר או אפילו חופה גזירת הכתוב הוא דבסקילה לר"ש. ולהרמב"ם אפילו לענין פתח בית אביה דקרינן ביה שפיר לזנות בית אביה ואין לתמוה על זה הפי' דבלא"ה הסוגיא דלקמן הכי משמע דדרשינן נמי מארוסה ולא נשואה ודייקינן נמי מאי ולא נשואה אילימא נשואה ממש היינו בתולה ולא בעולה מדלא מקשה אילימא נשואה ממש הא בחנק אלא על כרחך דאיירי שכבר היתה נשואה קודם שנתקדשה לזה ואם כן לענין פרט שמסרה האב נמי מפרשינן כה"ג ושם אפרש יותר. ומה שהקשו שם ואימא דהדרא לבי נשא הדרא למילתא קמייתא ולמאי דפרישית מהאי קרא גופא דלזנות בית אביה מוכח דלא הדרא למילתא קמייתא אלא דאיכא למימר דהרמב"ם ור"ש מפרשים בזה כפי' התוספות שם כנ"ל נכון ודוק היטב:

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.