פני יהושע/כתובות/מד/א

פני יהושע כתובות מד א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

גמ' אמר מר אי בעיא בהאי גביא לימא פליגי וכו' ופירש"י אדרב הונא קאי. ואע"ג דלקמן ס"פ הכותב אמתניתין דשתי כתובות וגט אין לה אלא כתובה א' מדייק הש"ס נמי אי בעיא בהאי גביא וכו' לימא תיהוי תיובתיה דרב נחמן ומשני נמי דאוסיף לה וא"כ מאי קשיא ליה הכא מדר"נ טפי ארב הונא דהא רב הונא מיירי בהדיא בדאוסיף אפשר דהמקשה דהכא לא פסיקא ליה להקשות אדר"נ ממתני' דלקמן דאיכא למידחי דאה"נ דלא גביא אלא האחרונה מזמן שני והא דנקיט סתמא היינו משום אינך דנקיט התם:

תוס' בד"ה אימר אחולי אחליה לשעבודא תימא מאי אחליה לשעבודא שייך וכו' ונראה לר"י עכ"ל. הא דלא ניחא ליה לר"י לפ' כפי' הרשב"א דהכי פשטא דמילתא נ"ל משום דלענין זה לא שייך אחולי אחלה דמחילה לא מהני בכה"ג דמקבל מתנה לאחר שבאתה מתנה לידו תו לא מהני ליה מחילה אא"כ מקנה להנותן בא' מדרכי הקנייה ולהרשב"א גופא צ"ל דלשון אחלי לאו דוקא:

בד"ה איכא בינייהו. כבר כתב מ"ז בספר מגיני שלמה ליישב ע"ש:

גמרא והלכתא א' זה ואחד זה מן הנישואין. מפשט לשון רש"י ותוספות משמע דהיינו דוקא בשלא כתב לה מן האירוסין וכתב לה מן הנישואין דבכה"ג שייך לומר אחולי אחלה מה שאין כן בשלא כתב לה כתובה מן הנשואין כגון במקום שאין כותבין דבזה אין טעם לומר דאחולי אחלה כמ"ש כאן התוס' וכן נראה לכאורה מלשון רש"י. וכן כשכתב לה מן האירוסין משמע מדבריהם דלכ"ע גביה מזמן ראשון וכ"כ הרא"ש ז"ל והאריך לתמוה על רבי' חננאל שכתב דאפילו בכתב לה מן האירוסין אפ"ה נתבטל זמן ראשון כשכתב לה אח"כ מן הנישואין אמנם לענ"ד קשיא טובא על שיטת רש"י ותוספות והרא"ש דמאי פסקא דקאמר והלכתא א' זה ואחד זה מן הנישואין כיון דבמקום שאין כותבין כתובה בנישואין ליתא להאי דינא וכבר כתבתי דבכמה דוכתי במכילתין ובפ"ק דמציעא מוקמינן סתמא דמתני' במקום שאין כותבין וכה"ג איכא למידק לאידך גיסא מאי פסקא דקפסיק סתמא דהא בכמה דוכתי אשכחן שהיו כותבין כתובה לארוסה כדאיתא להדיא במתני' דר"פ אעפ"י דקאמר ראב"ע שלא כתב לה אלא ע"מ לכונסה וכ"ש למ"ד ארוסה לית לה כתובה ע"כ צריך לאוקמי שמעתין גופא בדכתב לה וכמו שדקדקו התוספות ואף שאיני כדאי נלע"ד עיקר שיטת הרמב"ם דלעולם אין גובין כתובת אירוסין ממשעבדי בשום ענין אפילו בכתב לה ונתארמלה מן האירוסין וכ"כ ר' שרירא גאון כמו שהביא הרא"ש בשמו אלא שכתב עוד ודבריו תימא הן דמ"ש שטר כתובה זו משאר שטרות ע"ש באריכות. ולענ"ד אין מקום תימא דהא לקמן בר"פ הנושא במחייב לזון בת אשתו ובשטר פסיקתא מסיק רב אשי התם דלא ניתנו לכתוב ופרש"י שם אפילו אם נכתב אינו גובה ממשעבדי אלא בשקנו מידו וכ"כ שם הרא"ש בשמו וכ"כ התוספות בשם רש"י בפ' הניזקין דף נ"א וכבר הארכתי בחידושינו לגיטין וכ"כ שם הרי"ף ז"ל והר"ן בפ"ק דקידושין וא"כ ה"נ דכוותיה כיון דלא ניתן לכתוב דבהא מודה הרא"ש גופא דשמעתין איירי בהכי ואם לא נכתב אינו גובה אע"ג דתנאי ב"ד הוא וכמאן דכתיבי דמי אע"כ דמעיקרא הכי איתקון דליהוי ככתובין אצל בני חורין ולא ממשעבדי כדאמרינן להדיא בגמרא פרק הניזקין לענין מזון אשה ובנות ה"נ דכוותה ואדרבה הכא אית לן נמי טעמא אחרינא דעדיף מיניה כדפרישית דעיקר תקנת חכמים בכתובה לארוסה לאו משעת אירוסין איתקון אלא לכשתתאלמן או תתגרש כמ"ש לעיל בלשון רש"י והתוספות גופא כתבו סברא כיוצא בזה ליישב דלא תיקשי הלכתא אהלכתא כמ"ש בסמוך וא"כ מה"ט גופא אע"ג דכתב לה מ"מ לא נתחייב לה באותה שעה כלום אלא דעתו היה שיהיה לה כתובה כשתתאלמן או תתגרש וע"כ לא דמי לחייב אני לך מנה בשטר דאיחייב בהאי שעתא משא"כ הכא לא דמי אלא לשטר מתנה דאינו גובה ממשעבדי וכמו שאבאר בסמוך בלשון התוספות דכתובת אירוסין לכ"ע לאו מדאורייתא כנ"ל ליישב שיטת הרמב"ם ורב שרירא גאון ולפ"ז נראה לענ"ד דשיטת רש"י ג"כ כשיטה זו מדכתב בפרק הנושא דכל דבר שלא ניתן ליכתב לא מהני כתיבה לענין משעבדי ומ"ש לעיל בד"ה ומיגבא וכו' או דילמא עד שעת כתיבה דהוי מלוה בשטר עכ"ל לאו מלוה בשטר דוקא אלא דכתובת נישואין לכ"ע הוי כמלוה בשטר אע"ג דלא נכתב כדאיתא לקמן במשנה דף נ"א ושפיר קרי ליה מלוה בשטר מהאי שעתא וכדפרישית וכן מ"ש רש"י לעיל במילתא דרב אסי משום דאחוליה לשיעבודיה היינו לפי סברת המקשה ומי אמר רב הונא הכי דקס"ד דפליגי בהאי טעמא משא"כ סברת התרצן דבכתובת אירוסין ונישואין לא שייך לומר דאחלה לשעבודיה כמ"ש רש"י להדיא בלשון התרצן איכא למימר דסברא פשוטה היא דלא שייך בכה"ג דאחלא לשיעבודא קמא כיון שכותבין כן בכל הכתובות וכ"ש היכא דאוסיף לה הא מודה ר"נ גופא וכ"ש לרפרם דמוקי טעמא דר"נ משום דאודויי אודי לא שייך האי מילתא בכתובת אירוסין ונישואין כלל אע"כ דהא דמסקינן הכא והילכתא מן הנישואין היינו מהטעם הראשון שכתב רש"י בד"ה ומיגבא וכדפרישית לעיל דהיינו משום דכתובת אירוסין לא נתקנה משעת אירוסין אלא שתקנו שיהיה לה כתובה לכשתתאלמן או תתגרש ומה"ט לא ניתן ליכתוב כן נראה לי נכון:

תוספות בד"ה והלכתא וכו' תימא לר"י דהשתא מסקינן כו' ופליג אדר"נ עכ"ל. כבר כתבתי דאין מקום לתמיה זו לפי מה שפי' ר"י גופא בד"ה ומיגבא דלא שייך הא מילתא אלא בהך מילתא דניסת ובגרה ואליבא דרבי יהודה ומטעמא דמסתמא מחלה כדי שתפסיד לאביה וא"כ איהי גופא נמי לא גביא מידי וא"כ אין זה ענין לדר"נ וכן לפי מה שפירש הרשב"א בד"ה ומיגבא דאפילו אליבא דרבנן איירי והיינו נמי מהאי טעמא כיון דמפסיד כח האב מש"ה גם היא מפסדת א"כ לא דמיא נמי לדר"נ וכן מה שתירץ ר"י כאן לא שייך להנהו פרושי דהא מתירוצו נראה להדיא דבכל ארוסות שנשאו נתבטלה הכתובה ראשונה ודוחק להעמיד דר"י כאן בכל זה הדיבור לפי שיטת רש"י מיהו כבר כתבתי דלשיטת רש"י נמי לק"מ ואולי לא נחית ר"י להכי אליבא דרש"י אלא דאכתי לא הו"ל לסתום דבריו והו"ל להקשות בהדיא לפרש"י לכך נראה דר"י גופא לעיל בד"ה ומיגבא לא כתב כן אלא לפי סברת בעל האיבעיא אבל הכא דקאמר סתמא דתלמודא והלכתא לא שייך לפרש אליבא דרבי יהודה וע"כ אליבא דרבנן נמי איירי וא"כ לפי פי' ר"י דלעיל משמע דהשתא הדר ביה מהאי סברא אלא דבכל ארוסות שנשאו שייך לומר דאחלה לשעבודא קמא וע"ז מקשה דפליג אדר"נ ותירץ שאני הכא. וכבר כתבתי דממה שלא הזכיר ר"י בתירוצו לשון מחילה נראה לענ"ד דלפי המסקנא לפר"י נמי לא שייך בכה"ג טעמא דמחילה כיון דאיכא למימר לתוס' כתביה ועוד שכן נוהגין לכתוב כל הכתובות כמ"ש הרא"ש אלא מ"ש ר"י בתירוצו דע"י השטר נתבטלה כתובה ראשונה שהיא תנאי ב"ד נ"ל פירושו דכיון דהראשונה לא ניתן ליכתב היינו לפי דמעיקרא לא נתקן כתובת אירוסין אלא עד זמן נישואין שמא תתאלמן או תתגרש אבל כשהגיע זמן נישואין בטל התנאי ב"ד דמעיקרא ותקנו כתובה גמורה וכמ"ש הרא"ש בסוף דבריו לקושיא זו דהלכתא אהלכתא אלא ששינה קצת כנ"ל ואין להאריך:

בא"ד וזה תימא דהלכתא כר"נ בדיני ורפרם ורב אחא איפלגו אליביה עכ"ל. ולכאורה אין הלשון מדוקדק דמאי דקי"ל כר"נ בדיני לא קשיא מידי דאדרבא הא טעמא דמן הנישואין. ולכאורה כר"נ ריהטא דאמר ביטל שני את הראשון והאי דאוסיף דיקלא לאו ר"נ גופא אמרו אלא ר"פ לחוד וכן הא דאיפלגו רפרם ורב אחא נמי אין ענין לזה אדרבה כרב אחא א"ש דאמר אחולי אחליה לשיעבודיה ובפשיטות הו"ל להקשות ממתני' דס"פ הכותב דדייקינן מיניה להדיא אי בעי בהאי גביא וכו' ואיירי מיהו בדאוסיף לה וא"כ קשיא הלכתא אהלכתא דהכא ויש ליישב דממתני' לא פסיקא להקשות כדפרישית לעיל גבי אמר מר אבל הכא מקשה מדר"נ דמפרשי טעמיה רפרם ורב אחא וכיון דבדאוסיף לה מסברא לא שייך שום טעם מהטעמים הללו א"כ שפיר קשיא ליה דפליגי הלכתא אדר"נ ועדיין אין הלשון מדוקדק וצ"ע:

בא"ד וי"ל שאינו רוצה לפשוט אלא ממשנה או מברייתא עכ"ל. וכן תירצו בפ"ק דמציעא אלא שתירצו עוד דעיקר האיבעיא בארוסה אי אית לה כתובה היינו לענין טענת פרעתי וכאן לא שייך האי תירוצא דכיון דפליגי הכא לענין גביית משועבדים מן האירוסין אלמא דלא מצי למיטען פרעתי דכ"מ שיכול לטעון פרעתי לא שייך גביית משועבדים אפילו כשחייב מודה וק"ל:

בא"ד וא"ת תפשוט מהא דתניא לעיל בברייתא עכ"ל. משמע דפשיטא להו דהא מילתא דהואיל ברשותו נכתב' לאו ממימרא דאמוראי שמעי' לה אלא ממילתא דרבי יהודא גופא דאי בדכתב לה אין שום טעם לרבי יהודא לחלק בין בגרה ונשאת וכבר כתבתי דבירושלמי איכא טעמא אחרינא ולהאי טעמא ע"כ יש לחלק בין בגרה וניסת:

בא"ד ונראה לרשב"א וכו' דסד"א הואיל ומנה ומאתים שלו תוספת נמי שלו קמ"ל. ולכאורה יש לתמוה דמאי ס"ד שיהיה התוספת שלו שהוסיף לה בימי בגרות ואפשר דאיירי שפסק לה בשעת אירוסין להוסיף ולא כתב אלא בשעת נשואין ומה שהקשה מהרש"א דלפ"ז לא הוי מקשה לעיל מידי מהאי ברייתא ע"ש ולענ"ד לק"מ דאדרבה כיון דע"כ מוקי להא דמודה רבי יהודא לענין תוספת. משמע דבהאי דמתני' אפילו התוספת של אב וע"כ היינו משום דברשותו נכתבין וכבר כתבתי בזה לעיל ודו"ק. מיהו לפמ"ש בסמוך בשיטת הרמב"ם וסייעתו וכתבתי שהיא ג"כ שיטת רש"י דאפילו כתב לה מן האירוסין אפ"ה לא מהני האי כתובה כלום א"כ אין מקום לכל מה שדקדקו התוספות בזה הדיבור ואין להאריך ודו"ק:

משנה הגיורת שנתגיירה וכו' אין לה פתח בית האב ולא מאה סלע. קצת קשה דלא נקט נמי דאינו לוקה דלקושטא דמילתא ודאי דמיעוטא דבישראל אמלקות נמי קאי כדמוכח להדיא בשמעתין מיהו אפשר דלר' יהודה דאמר לקמן דף מ"ה ע"ב ללקות לוקה מ"מ מאה סלע בעל נותן וכו' וכפרש"י שם דללישנא קמא ולר"פ לרבי יהודה חייב מלקות ממש דמלקות לר"י לאו במוציא ש"ר תליא אלא דבלא"ה לוקה מלא תלן רכיל א"כ איכא למימר דבגיורת לר"י נמי לקי ומש"ה לא פסיקא ליה למיתני אלא דאכתי קשה דלר"נ ב"י דאמר לקמן דלר"י נמי לא לקי אלא מכות מרדות וכ"ש לפי התוספות שם דכולהו אמוראי בהכי איירי א"כ קשה דליתני ויש ליישב:

בתוס' בד"ה אין לה פתח וכו' ותימא ותקשי מהכא למ"ד וכו' דבעינן קרא כדכתיב עכ"ל. ולכאורה יש לתמוה על תמיהא זו דהא פתח בית אביה לא כתיב אלא במוציא ש"ר וכל עניינא דסקילה דכתיב במש"ר לא איצטריך אלא להאי חדושא אבל בכל נערה המאורסה דעלמא כתיב פרשה בפני עצמה דבסקילה ולא בעינן בית אביה וא"כ אטו משום דבהני דמתני' דלא שייך בית אב ולא הוי בהאי חדושא דמש"ר אכתי מאי ס"ד לפטרה מסקילה אטו מי עדיפא משאר נערה המאורסה דסוקלין אותה בשער העיר ואדרבא לכאורה קשיא איפכא אגופא דמתני' דקתני אין לה פתח בית האב בסקילה ומאי קמ"ל פשיטא אטו מי עדיפא משאר נערה המאורסה ואפשר דקס"ד דוקא בהני שיש לה בית אב גזירת הכתוב במוציא ש"ר דבסקילה אע"ג דהשתא נשואה היא אפ"ה אזלינן בתר מעיקרא כיון דבלא"ה איכא חידוש לענין פתח בית אביה משא"כ היכא דליכא פתח בית אביה אזלינן בתר השתא וכמו שאפרש לקמן בסוגיא דתני שילא. קמ"ל דלא אמרינן הכי משום דפתח בית אביה אינו אלא למצוה והשתא א"ש נמי קושיית התוספות ובסוף הסוגיא גבי הנערה שהיתה כבר אפרש יותר. ומכ"ש דא"ש טפי לפי שיטת רבינו שמואל שהביאו בתוס' לקמן בד"ה אמר רבה דחידוש גדול יש במוציא ש"ר דאפילו נכנסה לחופה ולא נבעלה וזינתה היא בסקילה וא"כ הא מילתא גופא אשמעינן מתניתין דאפילו באין לה פתח בית אב נמי איתא להאי חדושא אלא דקושיית התוספות א"א לפרש בשיטה זו דא"כ מאי קשיא להו הא בעינן קרא כדכתיב ומאי קושיא הא בנכנסה לחופה גופא בסקילה אע"ג דאין לה פתח בית אב כמ"ש התוספות להדיא לקמן בשם רבינו שמואל ודו"ק:

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.