פני יהושע/גיטין/מח/א

פני יהושע גיטין מח א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

גמרא והשתא דאמר רב חסדא מחלוקת ביובל שני כו' לא קשיא הא ביובל ראשון הא ביובל שני ופירש"י ז"ל בד"ה ביובל שני שמנו ישראל שכבר הורגלו כו' ובד"ה כל הני מתניתא ביובל ראשון עכ"ל. ולכאורה יש לתמוה דהא בסמוך דקאמר רב יוסף אי לאו דאמר רבי יוחנן כו' לא משכחת דמייתי ביכורים אלא חד בר חד עד יהושע בן נון וא"כ משמע שלא נראה לו בשום ענין להעמיד המשניות דביכורים בימי יהושע בן נון דהיינו נמי ביובל ראשון ויש ליישב דהכא לא צריך לאוקמי אלא משניות דלוקח ביובל ראשון זה לא נ"ל דוחק אליבא דרב חסדא משא"כ לקמן לענין אחין שחלקו דצריך לאוקמי כל המשניות דמס' ביכורים שמביאין וקורין דוקא בימי יהושע זה לא נ"ל לרב יוסף בשום ענין. מיהו נלע"ד ברור שזה הביאו להרמב"ם ז"ל בפ"ד מהלכות ביכורים שמפרש פירוש אחר בהא דרב חסדא דהא דקאמר מחלוקת ביובל שני היינו במוכר שכבר מכר שדה וחזרה לו ביובל ראשון וחזר ומכר ביובל שני דבכה"ג סמכה דעתו של המוכר שתחזור לו שדהו מש"ה מביא הלוקח ואינו קורא משא"כ ביובל ראשון אצל המוכר לא סמכה דעתו והו"ל של הלוקח לגמרי ומביא וקורא ולשיטתו אתי שפיר אלא שלא ידעתי למה תלה הדבר במוכר ולא בלוקח ומיהו דא ודא אחת היא ולא דק. ומילתא דתמיהה מידכר דכירנא שראיתי להרב הגדול מוהרש"ל ז"ל בדיני ברירה שלו ביש"ש ב"ק פרק הפרה שהביא לשון הרמב"ם ז"ל וכתב שמה שחילק הרמב"ם ז"ל בין יובל ראשון לשני היינו מסברא דנפשיה והוכיח מזה שהרמב"ם ז"ל סובר כר' יוחנן במוכר שדהו בזמן שהיובל נוהג ע"ש באריכות וכשגגה יצאה מלפני השליט שנעלם ממנו סוגיא דשמעתין שהן דברי הרמב"ם ז"ל לפי פירושו ופסק בה כריש לקיש וזה ברור וכבר השגתי ת"ל על כל דבריו שם וקצתן פירשתי לעיל פרק כל הגט דף כ"ה ע"ש:

תוספות בד"ה לא דכ"ע כו' דיחוייא בעלמא הוא דרבי יהודא אית ליה בהחובל גבי דין יום או יומים דלאו כקנין הגוף דמי עכ"ל. כבר כתבתי לעיל בסמוך בלשון התוספות דבפרק כל הגט דף כ"ה בד"ה רבי יהודא כתבו התוספות עצמן בשם ר"י דמדין יום או יומים אין ללמוד בעלמא ע"ש ודבריהם כאן לפי תירוץ השני שכתבו שם ע"ש ועיין מ"ש לעיל בסמוך מההיא דרבי יהודה באריסין וחכירין:

בד"ה אי לאו כו' הקשה ר"ת כו' וקי"ל נמי דבדאורייתא אין ברירה עד סוף הדיבור. עיין בזה בס' ים של שלמה בפרק הפרה וראיתי בס' ברכת הזבח בפ"ז דמסכת ערכין שהקשה על הרמב"ם ז"ל שסובר כר"ל לגמרי אפילו לענין ביכורים במוכר שדהו בזמן שהיובל נוהג ופסק ג"כ בהל' שמיטה ויובל פרק י"א דהאחין מחזירין זה לזה חלקו ביובל לא תבטל חלוקתן מכמות שהיתה וא"כ היאך מצא הרמב"ם ז"ל ידיו ורגליו וכן במה שכתב הרמב"ם ז"ל חלקו ביובל לא תבטל חלוקתן מכמות שהיתה סבר הרב בעל ברכת הזבח דהכי קאמר אם חלקו בשנת היובל עצמה לא תבטל חלוקתן ואין מחזירין וגם על זה תמה מהיכן יצא לו כן והאריך וסיים שהדברים שקולין עד יבא מורה צדק ואני תמה מאד על בעל ברכת הזבח שמה שכתב שהרמב"ם ז"ל לא מצא ידיו ורגליו לא דק שפיר לעיין בדברי הרמב"ם ז"ל בפ"ד מהלכות ביכורים שהבאתי בסמוך שכתב דוקא ביובל שני אצל המוכר ולוקח מביא ואינו קורא דסמכה דעתיה אבל במוכר ולוקח ביובל ראשון שלהם דלא סמכה דעתיה מביא וקורא וזה דלא כפירש"י ז"ל בשמעתין וא"כ אין כאן מקום קושיא על הרמב"ם ז"ל דלענין אחים שחלקו כתב שפיר דמחזירין ביובל ואפ"ה לא תיקשי לא אשכחן דמייתי ביכורים אלא חד בר חד דהא משכחת שפיר דין ביכורים בכל עת ביובל ראשון של כל אדם דמסתמא הכי הוא ברוב הימים מאן דחמא יובל דין לאחר מיתת אביו והגיע לגדלות לא חמא דין והא דקאמר רב יוסף בשמעתין אי לאו דאמר רבי יוחנן לא מצא ידיו ורגליו היינו מקמי דשמיע ליה לרב יוסף הא דקאמר רב חסדא מחלוקת ביובל שני ואין זה דוחק דהא סתמא דתלמודא נמי שקיל וטרי במילי אוחרן עד דמסיק והשתא דאמר רב חסדא אלא בר מן דין נמי אתי שפיר שיטת הרמב"ם ז"ל לפמ"ש מחזירין זה לזה חלקו ביובל לא תבטל חלוקתן מכמות שהיתה וכולה חדא מילתא היא דלא כמו שהבין בעל ברכת הזבח שחלקו ביובל היא ענין בפני עצמו וכוונת הרמב"ם ז"ל נ"ל מבואר אליבא דהלכתא דהא דקי"ל מחזירין זה לזה ביובל היינו משום דאין ברירה ובאמת אליבא דהלכתא דקי"ל בדאורייתא אין ברירה ובדרבנן יש ברירה היינו משום דמספקא לן אי יש ברירה או אין ברירה מש"ה אזלינן בדאורייתא לחומרא ובדרבנן לקולא וזה בבירור דעת הרמב"ם ז"ל כמו שכתבתי בפרק כל הגט ודלא כמהרש"ל ז"ל נמצא כיון דמספקא לן ממילא הא דמחזירין זה לזה ביובל היינו לקיים מצות יובל בלבד שהיא מדאורייתא משא"כ לאחר היובל כל אחד חוזר ונוטל חלקו כדמעיקרא דלענין ממון מספיקא לא מפקינן ממונא וקרקע בחזקת מרא קמא קיימא וכמ"ש רש"י ז"ל להדיא לעיל בפרק כל הגט למאן דמספקא ליה אי יש ברירה וכמו שכתבתי שם בחידושי בעזה"י וזה שכתב הרמב"ם ז"ל לא תבטל חלוקתן מכמות שהיתה משא"כ לענין חלק בכורה ומיבם אשת אחיו כתב הרמב"ם ז"ל שמחזירין חלקו שנטל ונוטל חלק שכנגדו משום דהתם ודאי מחזירין לגמרי דמתנה קרייה רחמנא וקי"ל דמתנה חוזרת ביובל. נמצא דלפ"ז יפה עולין דברי הרמב"ם ז"ל והם כפתור ופרח ועפ"ז נתיישב לי מאי דמקשו התוספות תימה בס"פ יש בכור בהא דאמרי' ביבמות גבי יבם בכור דקרייה רחמנא למה לי ולא קאמר לענין שמחזיר ביובל ולמאי דפרישית אתי שפיר דכיון דליכא ספיקא קמי שמיא א"כ אי קי"ל אין ברירה לגמרי ממילא אין צריך שום לימוד לא בבכור ולא ביבם דהא כל אחין שחלקו נמי מחזירין משום דאין ברירה ודוקא לדידן דבאחים מספקא לן יש לחלק בין בכור לפשוט כדפרישית הרי לפנינו שכל זה דוקא למאן דמספקא ליה אי אין ברירה ואם כן האחין אין מחזירין אלא לקיים מצות יובל אבל לאחר כך חוזרין ושקלי כדמעיקרא נמצא דלפ"ז שפיר דכל המשניות דביכורים דמביא וקורא היינו כפשטא משום דלכולהו תנאי מספקא להו אי יש ברירה כדאיתא בבכורות דלר"מ ור"י ור' יוסי מספקא להו וכמ"ש בפ' כל הגט ליישב כמה סתמי משניות בענין זה וכיון שהדין פשוט בזה דהאחין לאחר היובל חוזרין ונוטלין כדמעיקרא לעולם סמכא דעתייהו אליבא דכל הפירושים ומש"ה מביאין וקורין מה שאין כן בשמעתין אתי שפיר הא דקאמר רב יוסף אי לאו דאמר ר' יוחנן כו' לא מצא ידיו ורגליו משום דלרבי יוחנן קאי ולרבי יוחנן פשיטא ליה דאין ברירה לגמרי לא שנא להחמיר ל"ש להקל ל"ש בדאורייתא לא שנא בדרבנן כדקאמר להדיא בפ' משילין וה"נ אמרינן לעיל פ' כל הגט צריכא אי אתמר ביובל משום דלחומרא אבל לקולא לא צריכא אלמא דלקושטא דמילתא לרבי יוחנן אחין שחלקו מחזירין זה לזה לגמרי ונתבטלה החלוקה כמו שכתבתי בחידושי לעיל פרק כל הגט וא"כ שפיר קאמר רב יוסף אי לאו דקאמר ר' יוחנן ק"פ כקנין הגוף דמי לא מצא ידיו ורגליו ועל זה הדרך יש ליישב ג"כ קושית התוס' אליבא דרבא ואין להאריך יותר ודוק היטב:

סליק פרק השולח

הניזקין פרק חמישי

רש"י בד"ה בעידית שבנכסי המזיק שנוח לו לאדם כו' ולא לגבות הרבה מזיבורית עכ"ל. ויש לדקדק מי הכריחו לפרש כן דבלא"ה איכא יפוי כח טובא שנוטל הניזק ממה שירצה אם ניחא ליה יותר בעידית פורתא יטול ואי ניחא ליה טפי בזיבורית טובא צריך המזיק ליתן לו זיבורית כדמקשה הש"ס בפשיטות בפ"ק דב"ק א"כ הורעת כוחו של נזקין דרחמנא אמר ממיטב ואת אמרת מזיבורית נמי לא ומה"ט מסיק דאי אמר הב לי זיבורית טפי פורתא שומעין לו והנראה בזה דרש"י ז"ל סובר כשיטת הרא"ש ז"ל שכתב שם דדוקא אם המזיק רוצה ליתן לו זיבורית אלא שרוצה ליתן כיוקרא דלקמיה בהא כייפינן ליה ליתן הזיבורית כזולא דהשתא אבל אם לא גילה לו בדעתו ליתן לו זיבורית כלל אלא רוצה ליתן לו דוקא עידית כדיני' לא כייפינן ליה ליתן זיבורית ומש"ה הוצרך רש"י ז"ל לפרש דאכתי איכא יפוי כח בעידית משום שנוח לו בעידית פורתא ולא לגבות הרבה מזיבורית ודלא כשיטת הרמ"ה והטור והש"ע שנחלקו על הרא"ש ז"ל בזה כן נ"ל מלשון רש"י ז"ל וק"ל:

בד"ה אין מוציאין כו' וגובה דמי הקרקע מנכסים משועבדים שמכרה לו באחריות וכתב לו שטר מכירה והרי הוא מלוה בשטר עכ"ל. וקשיא לי מי הכריחו לפרש כן דהא קי"ל בפ' חזקת הבתים דף מ"ב כמימרא דרב דהמוכר שדהו בעדים גובה מנכסים משועבדים ואפי' בלא שטר וכדמסיק שם הטעם דנהי דמלוה ע"פ לא גבי ממשעבדי היינו משום דלית ליה קלא דמאן דיזיף בצינעה יזיף אבל במוכר מאן דמזבין בפרהסיא מזבין וא"כ כל לשון רש"י ז"ל כאן הוא אך למותר דמשמע מלשונו דדוקא מוכר בשטר גובה ממשועבדים ולכאורה היה נ"ל ליישב דהא דאמרי' המוכר שדהו בעדים גובה מנכסים משועבדי' היינו לענין אם טרפה ממנו הבע"ח משא"כ במוכר שדה שאינו שלו וטרפה הנגזל תו לא שייך ה"ט דמאן דמזבין בפרהסיא מזבין שכתב שם הרשב"ם ז"ל שהמוכר ניחא ליה שיהא פרהסיא לדבר דליתי אינשי וליקפצא זבינא ואם כן בנמצא שמכר שדה שאינו שלו אנן סהדי דניחא ליה טפי שלא יתפרסם הדבר שלא יבא הנגזל ויערער. וכזאת עלה בלבי בחידושי פרק איזהו נשך דף ע"ב ליישב הא דמקשה שם הש"ס אהא דתניא לשבח קרקעות כיצד הרי שגזל שדה מחבירו ומכרה לאחר גובה הקרן מנכסים משועבדים ואמאי הא לא ניתן ליכתוב וקשיא לי בגווה מאי קושיא נהי דלא ניתן לכתוב אכתי גובה שפיר ממשועבדים מההוא דמוכר שדהו בעדים אע"כ כדפרישית דלענין שדה גזולה לא שייך לומר כן אלא שלא ראיתי לשום אחד מן המחברים שכתבו כן ואדרבא הרמב"ם ז"ל בפ' י"א מהל' מלוה כתב להדיא המוכר שדהו בעדים ויצאה מתחת יד הלוקח גובה ממשועבדים משמע דבכל ענין שיצאה מת"י הלוקח אפי' דרך גזילה גובה ממשועבדים אפילו בלא שטר וכן נראה יותר מלשון הרמב"ם ז"ל בפ' י"ט מה' מכירה ובטח"מ סי' קט"ו וסי' רכ"ה ובש"ע שם ובסמ"ע ובש"ך סי' קט"ו לכך לא מלאני לבי לפרש כן וסוגיא דאיזהו נשך יישבתי שם על נכון ע"ש. אמנם בהגיעי לכאן לדקדק לשון רש"י ז"ל יראה לי שדבר זה צריך עיון גדול דלכאורה נראה כפשטא דלשון רש"י ז"ל כאן דלענין שדה גזולה א"א לטרוף ממשועבדים כ"א בשטר ולאו מטעם הנ"ל אלא כשאין לו ללוקח שטר כיצד יגבה ממשועבדים דניחוש שמא כבר פרע לו המוכר והחזיר לו דמי המכירה דאפשר שתיכף אחר המכירה נתוודע לו ללוקח שהשדה גזולה וחזר על המוכר ופרע לו ואפילו בשטר מדקדק הש"ס פרק איזהו נשך דכל שלא ניתן לכתוב משום שהיא גזולה יש לחוש לפרעון וכמ"ש שם התוס' אלא דמסיק הש"ס דשפיר ניתן לכתוב אף בשדה גזולה דאפשר דמפייס ליה מוכר לנגזל להעמידה ביד הלוקח נמצא דלפ"ז דבלא שטר ודאי יש לחוש לפרעון ואני כתבתי שם דבשדה גזולה לא חיישינן לפרעון משום שהב"ד כותבין לו טירפא ולא שמתי אל לבי דאכתי יש לחוש שמא תיכף לאחר מכירה נודע לו שהיא גזולה והחזיר לו המוכר הדמים וכיון שכן מבואר לכאורה מלשון רש"י ז"ל כאן א"כ י"ל דהכי קושטא דמילתא ומה שכתבו הפוסקים דאפילו בשדה גזולה נמי אמרינן דמוכר שדהו בעדים גובה ממשועבדים ע"כ נאמר דאיירי בענין דאיכא סהדי שלא זזה ידם מיד המוכר משעת המכירה עד שעת הטירפא ועכ"פ נתיישב לשון רש"י ז"ל כאן והנלע"ד כתבתי ולדינא צ"ע ודו"ק:

תוספות בד"ה וכתובת אשה בזיבורית כו' וקשה דלמ"ד בפ"ק דכתובות דכתובה דאוריתא ויליף לה מכמוהר הבתולות כו' עכ"ל. עיקר קושייתם בזה מדכתיב כסף ישקול כמוהר הבתולות ובריש ב"ק אמרי' דכל היכא דכתיב חד מד' לשונות תחת נתינה ישלם כסף דינו בעידית אבל בבע"ח אע"ג דכתיב אם כסף תלוה אפ"ה אפילו למאן דלית ליה הא דקאמר עולא לקמן דבר תורה ב"ח דינו בזיבורית כמו שאפרש אפ"ה הוי דינו בבינונית והיינו משום דלא כתיב כסף דידיה במקום תשלומין משא"כ בכתובה למ"ד דאורייתא כתיב כסף במקום תשלומין:

בא"ד וי"ל דטעמא כו' ה"נ חשו באשה שמא תקניטנו כו'. עכ"ל. ונראה דלמ"ד כתובה דאורייתא לא הפקיעו חכמים מטעמא דשמא תקניטנו אלא מעידית לבינונית ולא לזיבורית כדאשכחן דר"מ דסובר כתובה דאורייתא אית ליה דגובה מבינונית והכי אמרינן נמי בפ"ק דכתובות דף י' תנא הואיל ותקנת חכמים היא לא תגבה אלא מזיבורית משמע להדיא דמ"ד מדאורייתא בבינונית וזה דלא כדברי מהרש"א ז"ל כאן. מיהו בס' בית שמואל סי ס"ו כתב דלמ"ד דאורייתא נמי גביא מזיבורית וצ"ע מסוגיא דפ"ק דכתובות ועיין מ"ש בזה לקמן בדף הסמוך בגמרא גבי כתובת אשה בזיבורית. אמנם גם במה דמשמע מלשון מהרש"א ז"ל דמה שהביאו התוס' בבע"ח טעמא דשמא יקפוץ וילוונו היינו אף אליבא דעולא דאמר דבר תורה ב"ח בזיבורית נלע"ד דליתא דר"ש דאמר לקמן טעמא דשמא יקפוץ וילונו אית ליה דב"ח מדאורייתא בבינונית ודריש טעמא דקרא וכן מבואר להדיא מלשון הרי"ף ז"ל שהעתיק מ"ט אמרה תורה ב"ח בבינונית והא דקאמר עולא דבר תורה ב"ח בזיבורית מוקמינן לה בב"ק דף ח' כתנאי וא"כ מייתי התוספות שפיר ראיה מב"ח לכתובה דבתרווייהו מהני טעמי נחתינן תרי דרגא מעידית לזיבורית כדאמרי' בהדיא אליבא דר' שמעון א"כ יהא בזיבורית אלא דמשום נעילת דלת בב"ח מעלינן חד דרגא לבינונית ואף למאי דמשמע ליה למהרש"א ז"ל לפרש בשיטת התוספות למ"ד ב"ח מדאורייתא בזיבורית אלא משום נעילת דלת היה ראוי להיות בעידית אלא משום שמא יקפוץ מחתינן ליה חד דרגא נמי לא ידעינן מאי נתקשה מהרש"א ז"ל בזה דהא דלא מחתינן מטעמא דשמא יקפוץ תרי דרגא היינו משום דמהני ביה טעמא דנעילת דלת לעלויי חד דרגא דאל"כ כ"ש שתנעול דלת מה שאין כן באשה א"ש דמטעמא דשמא תקניטנו מחתינן תרי דרגא משום דליכא שום טעמא לעלויי כן נ"ל ודו"ק:

בד"ה אין נפרעין ואע"ג דלמ"ד שיעבודא לאו דאורייתא מדאורייתא נמי כו' עכ"ל. ונראה מפירושם דאף על גב שכתב לו בהדיא אחריות נכסים בשטר אפ"ה שייך פלוגתא דאמוראי אי הוי דאורייתא דאל"כ לא הוי מקשו הכא מידי וזה דלא כשיטת הש"ך ז"ל בח"מ סי' ל"ט דהיכא שכתב לו אחריות מפורש כ"ע מודו דהוי דאורייתא ובאמת שכ"כ הרשב"א ז"ל בשמעתין בדרך אפשר לומר וכן מצאתי לרש"י ז"ל בפ"ק דקידושין דף י"ג שכ"כ להדיא אלא דהתוספות ס"פ גט פשוט כתבו להדיא דאפילו כתב לו אחריות מפורש לא מהני למ"ד לאו מדאורייתא וא"כ אזדו הכא לטעמייהו. מיהו לענ"ד דמוכח כדבריהם להדיא דאי ס"ד דהיכא שכתב אחריות בפירוש כ"ע מודו דמדאורייתא א"כ מאי מקשה הש"ס בס"פ גט פשוט דרבה אדרבה והא קאמר גבו קרקע יש לו גבו מעות אין לו ומשני שינויא דחיקא רבה לדבריהם דבני מערבא קאמר וליה לא ס"ל ותיפוק ליה דרבה דאמר גבו קרקע איירי בשטר כדאיתא להדיא פר' יש נוחלין ועמ"ש בזה לקמן דף נ' וא"כ מסתמא איירי שכתב אחריות דהכי אורחא דמילתא דקי"ל אחריות ט"ס הוא ואם כן ע"כ בכה"ג הוו מדאורייתא אע"כ דמ"ד לאו מדאורייתא היינו בכל ענין אפילו אחריות מפורש ולענ"ד היא קושיא עצומה לשיטת הש"ך וסייעתו וצ"ע:

בא"ד ואפילו למ"ד שיעבודא דאורייתא מ"מ בע"ח דינו בזיבורית מן התורה כו' עכ"ל. כוונתם להקשות בזה דא"כ מאי איריא מפני תיקון העולם ותיפוק ליה דמדינא אין יכול לגבות מהלוקח אלא דיש לדקדק מאי פסיקא להו דמשנתינו בעיקר תקנה זו איירי מבע"ח דלמא בניזקין איירי דמדאורייתא בעידית ואפ"ה אינו נפרע ממשועבדים במקום שיש ב"ח אפילו זיבורית. ולכאורה היה נראה דהתוספות סברי דניזקין אין גובין ממשועבדים דכמלוה ע"פ דמי אם לא שעמד בדין ומש"ה נ"ל דוחק להעמיד עיקר התקנה בהכי דעמד בדין ועוד דמסתמא כיון שעמד בדין כתבו לו טירפא על העידית ותו לא שייך האי תקנתא דכגבוי ועומד דמי אלא שהתוס' כתבו להדיא בפ"ק דב"ק שהניזקין לעולם גובין ממשועבדים אי משום דמלוה הכתובה בתורה היא או משום דניזקין יש להם קול וצ"ע במהרש"ל ז"ל ביש"ש פ"ק דב"ק ובש"ך סי' ל"ט עוד היה אפשר לפרש דקושיית התוס' כאן אליבא דרבא דאמר לקמן דבניזקין גובין מן העידית אפילו מיתמי דפליג אברייתא דאברם חוזאה ומוקי לה במילי אוחרי וא"כ אפשר דמה"ט גובין אפי' מהלקוחות בעידית ואפילו כשיש ב"ח זיבורית דלמיעקר דין תורה לא עבדי תקנתא וכ"כ המאור בפ"ק דב"ק אליבא דהרי"ף ז"ל אלא דהטור ח"מ סי' קי"ט והש"ע כתבו בפשיטות דאפילו בניזקין עבדו תקנתא ומ"מ אפשר לומר דהתוספות מקשו הכי אליבא דרבא דלדידיה משמע להו דאין לחלק בין יתומים ולקוחות ולכאורה דע"כ בהכי איירי דאל"כ בלא"ה מאי קשיא להו לתוספות דאפילו בבע"ח מצינן להאי תקנתא היכא שפירש בהדיא שיגבה מהעידית ואפ"ה לא מהני לגבי לקוחות כמו דלא מהני לגבי יתומים למר זוטרא בריה דר"נ לקמן אע"כ דקשיא להו אליבא דרבא דפליג אמר זוטרא כן נראה לי ודו"ק:

בד"ה אמר אביי כו' הקשה ר"ת כו' ונ"ל דאע"ג דפליג אי שיימינן בדניזק כו' מ"מ משמע ליה לאביי דבמשוייר שבו נמי פליגי כו' עכ"ל. ויש לדקדק דאכתי היא גופא תיקשי כיון דרבי ישמעאל מפיק לקרא דלמיטב לענין משוייר שבו מנ"ל למידרשיה נמי לענין מיטב וכן להיפך ויש ליישב משום דתרי מיטב כתיבי מיטב שדהו ומיטב כרמו וע"כ דריש חד לענין משוייר שבו דהיינו מיטב שדהו דעלה קאי וביער בשדה אחר ומיטב כרמו ע"כ איירי לענין עידית כדכתיב כי יבעיר שדה או כרם אלמא דבאית ליה תרוייהו איירי קרא והנזק לא נעשה אלא בשדה ולפ"ז א"ש דמימרא דר"י גופא הכי דייק דקאמר מיטב שדהו של ניזק ומיטב כרמו של ניזק ותרתי ל"ל ועכ"פ הול"ל מיטב שדהו ומיטב כרמו של ניזק אע"כ דתרתי קאמר מיטב שדהו של ניזק ומשוייר שבו ומיטב כרמו של ניזק לענין תשלומי עידית ובהכי א"ש טפי דמאי דשקיל וטרי לענין כחושה ושמינה הוי ידע נמי דפשטא דמילתא דרבי ישמעאל איירי לענין עידית אלא דמכפל לשון היה נ"ל דאיירי נמי לענין כחושה ושמינה ולא סליק אדעתא האי דמשוייר שבו כן נ"ל ולולא שהתוספות כתבו קצת בדרך אחר וק"ל:

בא"ד מ"מ משמע ליה לאביי דבמשויר נמי פליגי כו'. וקשיא לי כיון דמהך ברייתא לא שמעינן בהדיא דס"ל לרבי ישמעאל בדניזק שיימינן דאדרבא איכא למימר דרבי ישמעאל לית ליה כלל דניזקין שמין בעידית מן התורה דדריש פשטא דקרא מיטב לענין משוייר שבו ואף שכתבתי בסמוך דכפל לשון מורה ע"ז מ"מ אין זה מוכרח כ"כ ומסתימת לשון התוספות לא משמע דנחתו להכי וא"כ טפי הו"ל לאביי לאתויי אידך ברייתא דלקמן דפליגי ר"י ור"ע בהדיא אי בדניזק שיימינן או בדמזיק ודוחק לומר דאביי לא הוי ידע ברייתא דלקמן ונלע"ד ליישב דמברייתא דלקמן לא מצי אביי לאוקמי מתני' דמפני תיקון העולם כר"י לענין דשיימינן בדניזק דמה תיקון העולם יש בזה הא זימנין דהוי איפכא דאי שיימינן בדניזק הוי חומרא טפי למ"ד כסף או מיטב כמ"ש התוספות לקמן וכן למ"ד בשל עולם הן שמין מש"ה מייתי אביי הך ברייתא דהכא דמדקאמר ר"ע ק"ו להקדש בהא דשיימינן בדמזיק אלמא דלעולם חומרא משכחת לה קולא לא משכחת דאל"כ לא שייך ק"ו להקדש כמ"ש רש"י ז"ל לקמן גבי מאי ק"ו להקדש ואע"ג דהתוס' דלקמן לא ניחא להו בפירש"י והקשו על פירושו דאכתי שייך ק"ו להקדש לענין דאין משלם מזיבורית יש לומר דדוקא לקמן דלא הוי ידע מאידך ברייתא דלקמן ובעי למימר דלכ"ע בדניזק שיימינן א"כ כתבו שפיר דשייך לשון ק"ו בכה"ג משא"כ הכא דהוי ידע הך ברייתא דלקמן כדפרישית דפליגי בהדיא אי שיימינן בדניזק או בדמזיק וא"כ ממילא דמברייתא דהכא נמי משמע דפליגי בתרתי א"כ אי ס"ד דשייך נמי חומרא להקדש לר"י איפכא לא הוי שייך כלל לשון ק"ו להקדש אע"כ דלא משכחת לה איפכא כמ"ש התוספות לקמן דלא ס"ל לאביי כהנך אמוראי דבשל עולם הן שמין וכן בכסף או מיטב ומברייתא דהכא מוכח לה ואם כן א"ש הא דקתני במתניתין מפני תיקון העולם כן נראה לי נכון ודוק היטב:

שם בגמרא ולרבי ישמעאל אכל כחושה משלם שמינה כו'. ולכאורה יש לתמוה מאי ס"ד למימר הכי דהא כבר מוקי לה אביי בהדיא למילתא דרבי ישמעאל לענין דבדניזק שיימינן והיינו לעידית דידיה כמו שפירש"י ונראה דוחק דהאי שקלא וטריא דשמעתין דכחושה ושמינה היינו מקמי דשני אביי הכי דלישנא וסדר הגמרא לא משמע הכי. מיהו לפירוש התוספות יש ליישב קצת דפשיטא ליה לגמרא דבתרתי פליגי כמו שדקדקו התוספות מלשון לא בא הכתוב אלא דכלפי האי דאוקמי אביי בפ' הכונס לענין משוייר שבו הוי ס"ד הכא לאוקמי לענין כחושה ושמינה אלא דאכתי נראה דוחק דא"כ הא דמסיק רב אחא בר יעקב דפליגי בעידית דניזק או דמזיק הא מעיקרא לאביי נמי הכי הוא ולולא דברי התוספות היה נראה לי דהא דקאמר אביי מדאורייתא בדניזק שיימינן לר"י אין פירושו לענין עידית דניזק משום דס"ד דאין סברא לומר כן דודאי אי מיטב דקרא איירי לענין תשלומין מן העידית ודאי פשטא דקרא משמע יותר דאיירי ממיטב דמזיק דכתיב ישלם היאך דקא משלם למאי דלא ס"ד גזירה שוה דנאמרה שדה למטה וכן מדקאמר רבי עקיבא לא בא הכתוב אלא לגבות מן העידית משמע דלרבי ישמעאל לא איירי מן העידית ועוד מאי לשון לניזקין דקאמר ר"ע הא פשיטא דבניזקין איירי מש"ה מכל הנך קושיות ס"ד הכא דהא דקאמר אביי דשיימינן בדניזק היינו ששמין ערוגה שמינה של הניזק וכך ישלם לו וכן הא דקאמר אביי גופא בפרק הכונס לא תימא דאכל כחושה משלם שמינה אלא לענין משוייר שבו קאמינא דשיימינן בדניזק וכן נראה להדיא מלשון רש"י ז"ל בפ"ק דב"ק ע"ש והשתא א"ש טובא לשון לניזק דקאמר ר"ע דודאי לר"י לא מצי איירי כלל בשאר ניזקין אלא בשן לחוד דשייך ביה כחושה ושמינה ומשוייר שבו משא"כ לר"ע דאיירי בעידית ילפינן מיניה לכל הניזקין כל זה למאי דס"ד מעיקרא. אמנם למסקנא דמייתי הש"ס לקמן ברייתא אחריתא דפליגי להדיא ר"י ור"ע נמי לענין עידית דניזק או דמזיק ודאי ע"כ צ"ל דבתרתי פליגי כמו שפירשו התוספות וממילא נתיישב לישנא דברייתא דהכא כדפרישית דעיקר פלוגתייהו בהך ברייתא היינו לענין משוייר שבו ובברייתא דלקמן לענין עידית דניזק או דמזיק כן נ"ל נכון בעזה"י ודו"ק:

רש"י בד"ה המוציא מחבירו כו' ודאורייתא היא בב"ק מי בעל דברים כו' עכ"ל. ויש לתמוה דהתם מקשה הש"ס גופא הא למה לי קרא סברא היא ומפיק לקרא לדרשה אחריתי ע"ש ר"פ הפרה. מיהו למאי דפרישית שם א"ש דהא דמקשה סברא היא היינו למ"ד הולכין בממון אחר הרוב ולמ"ד ברי ושמא ברי עדיף דבהכי איירי הסוגיא שם וא"כ כיון דלא אמרינן לעולם המע"ה אלא בדליכא רובא נגד המוחזק וליכא נמי ברי ושמא א"כ מקשה שפיר ול"ל קרא משא"כ אליבא דהלכתא דקי"ל המע"ה אפילו בברי ושמא ואפילו יש רוב נגד המוחזק אין הולכין בממון אחר הרוב אם כן ודאי צריך קרא להכי ועפ"ז יישבתי שם שיטת הרמב"ם ז"ל נמצא דלפ"ז א"ש מה שפירש רש"י כאן מדאורייתא היא משום דקשיא ליה מאי מקשה הש"ס הכא בפשיטות השתא דלא ידעינן משלם שמינה המע"ה ומאי קושיא דלמא איירי שהניזק טוען ברי והמזיק שמא דהכי אורחא דמילתא שהניזק יודע במיטב שדהו אי כחושה אי שמינה והמזיק אינו יודע שלא היה בשעת הנזק אבל במה שפרש"י ז"ל דמדאורייתא יליף לה והיינו כדפרישית דקרא איצטריך לענין ברי ושמא ורוב דבכל ענין צריך להגיש ראיה אליהם דוקא וא"כ מקשה שפיר. אלא דאכתי קשה מאי מקשה הש"ס בפשיטות השתא דלא ידעינן המע"ה דלמא איירי במזיק שמא וניזק ברי וא"כ המזיק הו"ל כאומר חמשין ידענא וחמשין לא ידענא שיודע בוודאי שהזיק ונתחייב ואינו יודע כמה דקי"ל דמיקרי מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע ומשלם ואם כן דלמא בהכי איירי קרא ור"ע לית ליה האי דינא דפלוגתא דתנאי היא בפרק כל הנשבעין ע"ש ואע"ג דבפרק כל הנשבעין יליף להא מילתא מקרא אחרינא דשבועת ה' תהיה בין שניהם ולא בין יורשים ע"ש אפ"ה לאו דרשה גמורה היא דאיכא דמפיק התם האי קרא דשבועת ה' לדרשה אחריתי. מיהו התוס' בר"פ הפרה כתבו לחד תירוצא דלא אמרינן בחמשין ידענא דהוי משואיל"מ אלא במילתא דהוי ליה למידע משא"כ היכא דלא הו"ל למידע אמרינן המע"ה אם כן מקשה הכא שפיר דנראה דהכא נמי לא הו"ל למזיק למידע אי כחושה אכל או שמינה אלא לאידך שינויא שכתבו שם התוספות דמשמע דבכל ענין הוי משואיל"מ והיא שיטת הרי"ף והרמב"ם ז"ל וא"כ קשיא ההיא דשמעתין. והנלע"ד ליישב דהכא לענין נזיקין לא שייך האי דינא דמחוייב שבועה והיינו לפמ"ש בסמוך בלשון התוספות בד"ה אין נפרעין דבנזקין אפילו בע"פ לעולם גובה ממשועבדים אי משום דמלוה הכתובה בתורה היא או משום דיש להם קול ואם כן דינן כמו בשטרות שאין נשבעין שבועת התורה מטעמא דהו"ל כפירת שיעבוד קרקעות ובאמת הקשו התוספות בדוכתי טובא דמאן דאית ליה מלוה ע"פ גובה ממשועבדים ס"ל שיעבודא דאורייתא א"כ היאך משכחת שבועת מודה במקצת מן התורה הא הו"ל כפירת שיעבוד קרקעות ותרצו דמשכחת ליה כגון שאין לו קרקע ללוה או שמחל המלוה השיעבוד מהקרקעות נמצא דכאן לא שייך לומר כן דהא פשטא דקרא כתיב מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם אלמא בדאית ליה קרקע איירי ולא מחל לו השיעבוד מהם ואם כן למאי דפרישית דהמקשה בשמעתין הוה ידע שפיר דפשטא דרבי ישמעאל איירי לענין עידית דבהכי איירי קרא אלא שסבר דע"כ איירי נמי מכחושה ושמינה וכדפרישית ממילא דלא מצי לאוקמי בכה"ג משום דהו"ל מחוייב שבועה דהא הו"ל כפירת שיעבוד קרקעות וכדפרישית. ומה שכתב' הרמב"ם ז"ל והתוספות ענין שבועת התורה לענין שור שנגח היינו משום דבתם איירי דמשתלם מגופו דוקא ולית ביה שיעבוד קרקעות ודו"ק. ואף לפי מה שהעליתי בחידושי לב"ק פרק הגוזל דלעולם לא שייך לפטור משבועה משום כפירת שיעבוד קרקעות אלא בענין שאין יכול לכפור החוב כגון שיש עדים מה שאין כן בדליכא סהדי לא מיקרי שיעבוד קרקעות והעליתי כן בראיות ברורות אם כן אכתי הו"מ לאוקמי הכא משום משואיל"מ ובדליכא סהדי. אלא דלענ"ד דבליכא סהדי בלא"ה לא שייך שבועת מודה במקצת בנזקין מדאמרינן בדוכתי טובא משמיה דרבה מפני מה אמרה תורה מודה מקצת הטענה ישבע ולא מהימנינן ליה במגו דאי בעי הוי כפר בכל ומסיק משום דאין אדם מעיז ומסקינן פרק הגוזל דף ק"ו דהיינו דוקא במלוה אבל בפקדון מעיז ופרש"י ז"ל משום דאין לו שום טובה מזה ויכול להעיז נגדו ומדלא העיז לכפור בכל קושטא קאמר והתוספות כתבו דלא שייך לומר אין אדם מעיז אלא כשהטענה שכופר היא בהעזה שהלה מכיר בשקרו מה שאין כן בפקדון דבמגו דנאנסה ליכא העזה ולפ"ז אתי שפיר דבנזקין כיון שלא עשה לו הניזק שום טובה וגם אינו מכיר בשקרו אם יאמר שלא הזיקה בהמתו כלל שהמזיק לא היה שם אם כן שפיר יכול להעיז ומדלא העיז ודאי קושטא קאמו ותו לא שייך שבועה דמודה במקצת גביה מאי אמרת דשייך שבועה בדאיכא סהדי שהזיקה בהמתו ואינן יודעין אם כחושה אכל או שמינה דהו"ל כאומר מנה לי בידך והעדים מעידים שחייב חמשים דמחוייב שבועה מדרבי חייא קמייתא והו"ל משואיל"מ כשאומר איני יודע ומגו נמי ליכא דהא איכא סהדי. אלא דאי בדאיכא סהדי הדר הו"ל שיעבוד קרקעות כדפרישית ואם כן ממ"נ אין כאן עסק שבועה ולא שייך משואיל"מ בניזקין אלא בתם דוקא ובדאיכא סהדי שהזיק ואין יודעין כמה דליכא מיגו ושיעבוד קרקעות נמי ליכא דמגופו משלם כל זה נ"ל נכון והוא כפתור ופרח ודוק היטב:

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.