אילת השחר/גיטין/מח/א

אילת השחר גיטין מח א

דף מ"ח ע"א

המוכר שדהו בזמן שהיובל נוהג. מבואר דלמ"ד קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי לא מקרי אדמתך. והנה באריס בקרקע ישראל פשוט דחלק האריס חייב בתרו"מ מן התורה אע"ג דהא דרשינן מתבואת זרעך למעט לקוח, ולכמה פוסקים היינו אם קנה הפירות לפני מירוח כמבואר בתוס' ב"מ דף פ"ח ע"א, וא"כ הקונה קרקע בזמן שהיובל נוהג למה חייב בתרו"מ מן התורה וישראל שהוא אריס בשדה של ישראל צריך להיות שיהי' חייב רק מדרבנן, וטפי מהכי דצריך להיות, דלא רק בישראל ונכרי שהם שותפין הטבל וחולין מעורבים זה בזה, אלא גם בב' שותפין ישראלים דלמ"ד אין ברירה צריך להיות דמעורב טבל דאורייתא ודרבנן, ולא אישתמיט לן דין כזה, משמע דלענין תבואת זרעך שאני דלזה גם קנין פירות סגי.

דלא ירית ולא מידי. יל"ע בקונה קנין פירות מגר והגר מת, אם צריך לעשות קנין כדי לקנות הגוף למ"ד קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי, דלכאורה משמע דלמ"ד כקנין הגוף דמי אי"צ כלום, דלכן נקרא דלא ירית מידי, ואם נימא דגם למ"ד לאו כקנין הגוף דמי אינו צריך כלום לעשות, א"כ גם למ"ד לאו כקנין הגוף דמי הא בין כך הכל שלו כיון שמת ואין יורש אחר, א"כ גם אם לא הי' לו דין ירושה הי' הכל שייך לו, ועוד יותר יל"ע דכאן דקנה שדה מאביו הא אם יתבטל היובל ישאר לעולם של הבן, א"כ כשמת האב ואין למי להחזיר ביובל דודאי אין דין שיחזור ביובל להפקר, א"כ ממילא אף בלי דין ירושה הי' נשאר אצלו לצמיתות, והוא הי' יכול לעשות בה הכל, א"כ מה הוסיף לו הירושה, ומשמע מזה דלמ"ד לאו כקנין הגוף דמי היו יכולין לבוא לזכות בגוף, ונמצא דזקוק להירושה של הגוף.

ובתפארת יעקב הקשה לפי מש"כ המשנה למלך (בפי"א משמיטה ויובל) דאין הלוקח רשאי לחפור בורות, א"כ הירושה נתנה לו כח יותר דהיינו לחפור, ומכל דבריו משמע שמפרש דהירושה היינו השינוי שנעשה במיתת האב, ולזה הקשה ג"כ דנפק"מ דלפני זה לא הי' יכול למכור לס' שנים ועכשיו יוכל, ולפי פירושו לא הוצרך לזה, אלא דהי' יכול להקשות מחמת דקודם הי' צריך להחזיר ביובל ועכשיו לא, ואם נלמוד כמו שביארנו דגם בלי דין ירושה מחמת דין קנין פירות הי' זוכה בכל זה, וא"כ קשה קושייתנו.

ואפשר לומר דלמ"ד כקה"ג דמי, נהי דירית, אבל כיון דדין בעלים הי' על הכל גם קודם, נמצא דלגבי דין שדה אחוזה אינו מוסיף לו כלום לדין בעלים על השדה, אע"פ שיש דברים שנתווסף לו בירושה, ולזה אפשר דגם למ"ד כקנין הגוף דמי, הקונה מגר ומת אינו זוכה בעל הקנין פירות ממילא בגוף, אלא דמ"מ חלוק למ"ד כקנין הגוף דמי, נהי דע"י ירושה נתווסף לו דינים, מ"מ לא הוסיף לו את עצם הקרקע ואינו נקרא שדה אחוזה.

והנה רבא הוכיח כר"ל משני תבואות ימכר לך, וכ' רש"י אלמא דאין הגוף קנוי לו, ולכאורה הא למ"ד כקנין הגוף דמי ג"כ מודה דאין הגוף קנוי לו, וכן במה שמוכיח דנקרא מוחזק, ולמ"ד כקנין הגוף דמי הי' הקונה מוחזק, והי' לגבי הירושה ראוי, אע"ג דלכו"ע לא הי' ללוקח גוף, וכן במש"כ רש"י דהא דאין הבעל יכול לדון על הנכסים בלי הרשאה בליכא פירא משום דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי, דלכאורה אף אי כקנין הגוף דמי מ"מ אינו שלו, מכל זה משמע דלמ"ד כקנין הגוף דמי מקרי דיש לו גם את הגוף אע"ג דלבעל הגוף יש גם הגוף, ובודאי לפי"ז שפיר אמרינן דאין כאן שדה אחוזה דגם קודם הי' לו גוף, ונהי דגם לאביו הי' גוף מ"מ הוא הי' לו גוף, וכשמת האב אי"צ לבוא לדין ירושה אפילו על הגוף, משא"כ למ"ד לאו כקנין הגוף דמי. (מהדו"ק)

אי לאו דאמר ר' יוחנן קנין פירות כקנין הגוף דמי לא מצא ידיו ורגליו וכו'. הנה התוס' לעיל (דף מ"ז ע"ב בד"ה טבל) כתבו דלמ"ד אין ברירה יתכן שהכל של חבירו נמצא אצלו, ואי מעשר מיניה וביה אולי זה מחלקו והשאר מחלק העכו"ם או איפכא או מקצתו. מבואר דאפשר שכל מה שהגיע לחלקו אפשר ג"כ שהכל שלו, א"כ לגבי להחזיר ביובל הא יכול לטעון המוציא מחבירו עליו הראי', דאולי קיבלתי כל חלקי משלי, ואז הרי ממש הכל שלו ואי"צ להחזיר ביובל ויש לו קנין הגוף ופירות, והנה בפשטות הא דמחויב להחזיר מפני שהשדה נשמטת ביובל וחוזרת להמוכר ואז יש מצוה, אבל אין התחלת הענין מצוה להחזיר ולכן היא נשמטת, וכיון שמצד דיני ממונות המוציא מחבירו עליו הראי' אז גם מצוה אין להחזיר השדה, ולא נימא בזה ספיקא דאורייתא לחומרא שיהי' מחויב משום ספק מצוה להחזיר השדה, וא"כ למה לא יביא הביכורים בתור ודאי.

אמנם כעין זה ידוע קושית החמדת שלמה על קונה שתי אילנות דמביא ואינו קורא [בב"ב דף פ"א ע"ב] מחמת ספק, והקשה כיון דמכח הספק המוכר לא יתן לו ואוקי בחזקת המוכר דהוא מרא קמא, א"כ הרי ודאי לא קנה קרקע ולמה יש ספק חיוב הבאת ביכורים, וכבר דנו בזה האחרונים, וכמו דחזינן דהתם נשאר ספק לענין חיוב ביכורים גם כאן נשאר ספק, ולזה פריך שפיר שלא יצוייר חיוב ביכורים בתור ודאי, ועי' משנ"ת לעיל דף כ"ה בד"ה משום דלחומרא. וגם מה שיש להעיר על מה דקאמר לעיל דלחומרא אין ברירה, וא"כ יש ספק ספיקא אולי יש ברירה ואפילו אין ברירה אולי קיבל חלקו, עימש"כ שם בד"ה אף אחרון אינו פוסל, דבמש"כ שם יתורץ גם זה.

ובחזו"א (אהע"ז סי' ל"ט) ביאר דאע"ג דהמוחזק זוכה והוא שלו, מ"מ גם השני הוא ספק בעלים, ולכן אי כלפי שמיא גליא דקונה ב' אילנות קנה קרקע הרי הוא יכול להביא ביכורים ולקרות, ולדידי' אם המוכר יקנה הפירות מקרקע של השתי אילנות יוכל להביא ביכורים ולקרות בתור ודאי, א"כ בענינינו דזה שמוחזק יש לו הפירות למה לא יביאם, אע"ג דיש ספק שמא אינם שלו, מ"מ הרי הוא מוחזק בהקרקע.

אמנם כיון דבקרקע לא שייך מוחזק אא"כ הוא הי' ודאי מרא קמא, וכאן הא יש ספק אם הוא המרא קמא או לא, וכה"ג חייב מספק להחזיר לקיים מצות יובל דאין לו דין מוחזק כלל [ועי' משנ"ת באילה"ש ב"ב דף כ"ז א' ד"ה שני אילנות].

תוד"ה אי לאו. ופסקינן נמי בהמוכר את הבית דאין להם דרך זה על זה דמוכר בעין יפה מוכר. צע"ק הא ודאי דאפילו אי כיורשין הוו מ"מ החלוקה עושין מדעתם או כשהושוו לעשות גורל ודעתם לתת להשני בעין יפה אפילו אם אחרי שיחלקו יהי' לכל א' דין יורש מ"מ הסכמתם בזה הי' כמוכר, ואם מוכר בעין יפה מוכר גם היורשין כשהסכימו לחלוק הסכימו שיהי' להשני הכל בלי שיהי' לו דרך, ובפרט דלא כל היורשים דינא גמירי ודעתם כמו במכירה שא' נותן להשני בעין יפה, ומה ראי' דס"ל דאין ברירה והוי לקוחות, וכבר העיר מזה הרש"ש, וכן הקשה גם על הא דפחות משתות נקנה מקח דאף אם הם יורשין שייך, וכן הקשה הגרעק"א, ועוד הק' הגרעק"א דכיון דנתאנה הרי דאינם שוים ממש אותו הדבר ואז לכו"ע אין ברירה, ומאי ראי' על היכא דחלקו בחלק שוה דאין ברירה.

ואפשר דס"ל להתוס' דזה ודאי דכל יורש דעתו לחלוק ירושה ולא לעשות מכירת חפצים, אלא דזה גופא תלוי דאם דין חלוקת יורשין הוא כלקוחות, נמצא דדעתם לחלוק ג"כ לא שאני מלקוחות ומוותרים על פחות משתות ולא משיירין לעצמם דרך, אבל אם דין חלוקת יורשין אינו בדרך מכירה, אז צריך להיות דאפילו אם נתאנה א' מהן בפחות משתות לא יהי' מחילה, וכן משיירין לעצמן דרך ואינם נותנין הכל להיורש השני, כיון דאין בדעתם לעשות מכירה רק חלוקת יורשין.

בא"ד. דמכר הוא דאמר רחמנא דליהדר ירושה ומתנה לא. כן הוא בגמ' לעיל דף כ"ה. צ"ב הא זה לא מקרי ירושה כיון דאחרי שירשו מכרו כ"א להשני חלקו והא אינו יורש את האח שחלקו עמו. ובתוס' ב"ק (דף פ"ח ע"ב) ביארו דכמו הדור שקיבלו בירושת הארץ ודאי לא החזירו ביובל והיו חייבים בביכורים כיון דע"י אורים ותומים חלקו, ה"נ בכל ירושה אין מחזירין, והוי א"ש, אבל לא ביארו שם דזה כונת הגמ' לעיל דף כ"ה וא"כ למה מקרי ירושה, וצ"ל דכונתם כאן, וכן כונת הגמ' לעיל, הוא דמה דנתהפך ומפסיק הדין ירושה של תפוסת הבית למכירה, זה לא דמי לכל מכירה וע"ז לא נתחדש דין החזרה ביובל.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א