אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/גיטין/מח

יום שני י"ד תמוז תשפ"ג - מסכת גיטין דף מח

תשלום נזק – תשלום דמים או העמדת החפץ

מחלוקת התנאים אם 'מיטב שדהו' של ניזק או של מזיק

בברייתא המובאת בגמרא בגיטין (מח:) איתא: "מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם" (שמות כב ד) מיטב שדהו של ניזק ומיטב כרמו של ניזק, דברי רבי ישמעאל. רבי עקיבא אומר, לא בא הכתוב אלא לגבות לנזיקין מן העידית וק"ו להקדש. ומבררת הגמרא את דבריו של רבי ישמעאל לפיהם ישלם הנזיק את 'מיטב שדהו' שלו: ולרבי ישמעאל, אכל שמנה משלם שמנה, אכל כחושה משלם שמנה [- בתמיה]. ומיישבת הגמרא: אמר רב אידי בר אבין, הכא במאי עסקינן, כגון שאכל ערוגה בין הערוגות, ולא ידעינן אי כחושה אכל, אי שמנה אכל, דמשלם ליה ממיטב. ותמה רבא על ביאור זה: אילו ידעינן דכחושה אכל משלם כחושה, השתא דלא ידעינן משלם שמנה, המוציא מחברו עליו הראיה.

ולכן נוטה הגמרא אף מדרך זו ומפרשת באופן אחר: אלא אמר רב אחא בר יעקב, הכא במאי עסקינן, כגון שהיתה עידית דניזק כזיבורית דמזיק, רבי ישמעאל סבר בדניזק שיימינן, ורבי עקיבא סבר בדמזיק שיימינן. ומפרש רש"י: ולרבי ישמעאל נמי אין שמין אכילת ערוגה אלא לפי מה שהיתה, אם שמינה שמינה, אם כחושה כחושה. ולאחר שנישומה בבית דין ואמר אין לי מעות לפורעו יטול קרקע בדמי מעות נזקו, ובא להגבותו מזיבורית שלו והיא טובה כעידית של ניזק, והלה אומר מעידית שלך הגביני לפי דמי נזקי שכן אמרה תורה 'מיטב שדהו' וגו', ע"כ. ובזה פליגי ר"ע ור"י האם 'מיטב שדהו' הוא של ניזק או של מזיק, אך לעולם אינו משלם אלא כשווי הנזק אלא שמשלם את שווי הנזק מקרקע עידית שלו או מקרקע זיבורית שלו שהיא כעידית של הניזק.

ובבבא קמא (ו:) מובאת גם כן ברייתא זו, ושם מבארים התוספות (ד"ה ורבי) את קושיית הגמרא 'אכל שמנה משלם שמנה, אכל כחושה משלם כחושה', כך: פירוש, בשלמא אכל שמינה משלם שמינה, אלא אכל כחושה אמאי משלם שמנה. ועוד ביארו התוספות באופן אחר: אי נמי, הכי פירושו, כיון דבשמינה אינו משלם אלא שמינה כמו שהזיק ולא קנסינן ליה לשלם יותר ממה שהזיק, אם כן כשאכל כחושה נמי לא לקנסיה לשלם יותר ממה שהזיק, לשלם שמנה, ע"כ.

והנה לפי ביאורם השני של התוספות, נמצא שכל קושיית הגמרא היא שאחרי שכשאכל שמנה אינו משלם אלא שמנה ולא קנסינן ליה, אם כן גם כשאכל כחושה אין טעם לקונסו ולשלם שמנה. ומשמע שמצד עצם הדין שהיה משלם שמנה על היזק כחושה, לא הוקשה לגמרא היאך שייך לקונסו בדבר זה, ומה טעם יש לחייב אדם לשלם שמנה על נזק כחושה, וכל קושיית הגמרא שכיון שבאכל שמנה לא חייבוהו יותר ממה שהזיק לכן גם כשאכל כחושה לא מסתבר לחייבו בזה. וצריך להבין את הצד שהיינו מחייבים אדם לשלם שמנה אף שלא הזיק אלא כחושה. [ודוחק לומר שאה"נ אם היינו מבארים באופן זה את דין התורה, אם כן היה זה 'קנס' בעלמא בלא טעם. ובפרט שאם כן מה הוקשה לגמרא מדוע אכל כחושה משלם שמנה, שמא כך הוא הקנס שישלם לעולם מעידית, וע"כ שאף שכתבו התוספות לשון קנס אין פירושו קנס ממש, אלא יש טעם וסברא לחייב שמנה על היזק כחושה, ודבר זה צ"ב].

ספק המחנה אפרים אם מזיק משלם כשעת הגזילה או כשעת התשלום

ובמחנה אפרים (נזקי ממון סימן א) כתב להסתפק: מי שהזיק שום חפץ מחבירו, והיה שוה באותה שעה חמשה, ואחר כך בשעת הפרעון הוזל ואינו שוה אלא ארבעה, כמה חייב לשלומי. והנה דין ידוע הוא שכל הגזלנים משלמים כשעת הגזילה, ולכן חייב לשלם חמשה אף שעתה שוה רק ארבעה, ואינו יכול לפטור את עצמו על ידי החזרת כלי כמו שגזר, ולמדו כן ממה שנאמר "והשיב את הגזילה אשר גזל" כעין שגזל. אלא שיש לדון שמא דין זה הוא רק גבי גזלן, שבו גילה הכתוב שיש לשלם 'כעין שגזל', אבל שאר מזיק אפשר שסגי במה שיחזיר כלי אחר תחת הכלי שהזיק, ואף אם עתה שוויו נמוך משהיה בשעת ההיזק.

והמחנה אפרים אף מוסיף שכבר מצאנו חילוק בין מזיק לגזלן, בפסוק זה עצמו, שכן התוספות במסכת בבא קמא (יא. ד"ה אין שמין) הביאו דרשת הירושלמי מהפסוק 'אשר גזל' כאשר גזל, ללמדנו ש'אין שמין לגזלן' דהיינו שעליו לשלם בהמה שלמה וכלים מעולים והשברים שלו, ואין שמים את השברים להפחית שווים מחובו. ואילו לענין מזיק מבואר בגמרא שם ששמין לנזיקין. וא"כ אפשר לחלק כן גם לענין תשלומים כשעת הגזילה, שרק גזלן שנאמר בו 'אשר גזל' יתחייב בתשלומים כשעת הגזילה, משא"כ מזיק אפשר שיוכל להשיב בחפץ אחר תחת החפץ שהזיק אף אם שוויו בשעת הנזק היה רב משוויו בשעת התשלום.

ושורש חקירת המחנה אפרים היא בהגדרת חיוב תשלומי נזיקין, האם גדרו תשלומי ממון, דהיינו שכיון שחיסר כך וכך דמים מחברו הרי הוא חייב לשלם סך כך וכך. או שגדרו העמדת החפץ שחיסר, דהיינו שאם חסרו דבר פלוני הרי הוא מחוייב להעמידו לו בחזרה. והנפקא מינה באופן זה שבשעת הנזק היה שווי הדבר גדול מבשעת התשלום, שאם גדר החיוב הוא תשלומי ממון, הרי כיון שסו"ס בשעת הנזק היתה שוה כך, נמצא שאם עתה הוזל החפץ הרי שכשמשלם בחפץ זה לא שילם כל התשלומי ממון שחיסר. אמנם אם גדר תשלומי נזיקין הם העמדת החפץ החסר, נמצא שאף אם שווי החפץ בשעת הזק היה גדול עשרת מונים משוויו עתה, סוף סוף כשמעמיד לו את החפץ קיים דין 'תשלום הנזק'.

פסק הרמב"ם ממנו עולה שחיוב נזיקין הוא העמדת החפץ ולא תשלום דמים

והרמב"ם (שכירות פ"ג ה"ג) כתב: הסבל ששבר חבית של יין לחנווני, ונתחייב לשלם, והרי היא שוה ביום השוק ארבעה ובשאר הימים שלשה. אם החזירו ביום השוק חייבים להחזיר חבית של יין או ישלמו ארבעה. החזירו לו בשאר הימים מחזירין שלשה, ע"כ.

ובטעם פסק הרמב"ם כתב המגיד משנה: והכוונה, שהם יש להם לשלם לו חבית יין, לפיכך כל שמשלמים דמים רואין כמה היא שוה בשעת החזרה, אם ביום השוק – נותנין דמי שוויה ביום ההוא... כשהם מחזירין אותה בשאר ימים - מחזירים בשווי שאר הימים, ע"כ. וכתב המחנה אפרים שנראה מדבריו שאפילו אם בשעת ההיזק היתה שוה ארבעה, והם מחזירים בשאר הימים כששוויה שלשה, לעולם יכולים לפטור עצמם בחבית יין או בשוויה דהיינו בשלשה. וביאר דבריו כפי מה שנתבאר, שאין חיוב הנזיקין תשלום דמים, אלא חיובו להחזיר חבית יין, דהיינו להעמיד לניזק את החפץ שנתחסר ממנו, ולכן אף אם בשעת הנזק היתה שווה החבית ארבעה, כיון שסו"ס עתה אינה שווה אלא שלשה הרי בתשלום שלשה באופן שיכול לקנות החבית בשלשה, הרי זה מעמיד החפץ שנחסר לבעלים, ודי בתשלום זה.

ומוסיף המחנ"א שאף החולקים על דעת הרמב"ם, אין טעמם אלא משום שמדובר שם בחנווני העשוי למכור, שיכול לטעון שאילו לא שבר זה את החבית היה מוכרה כבר באותו היום כשהיה שוויה שלשה, משא"כ בעל הבית שאינו רוצה למכור חפציו אינו יכול לטעון טענה זו. ואם כן גם לפי דעתם, בבעל הבית שא"א לומר סברא זו, לא ישלם אלא כשעת התשלום.

דעת רש"י ותוספות, רא"ש, רבינו יונה והמהר"ם בנידון זה

ושוב הביא מה שמצא ב"חידושים מכתב יד המכונין להרב רבינו יונה זלה"ה" שהסתפק בדבר זה אם דינו של מזיק לענין יוקרא וזולא [- שהתייקר או זל החפץ בין שעת הנזק לשעת העמדה בדין] כדין גזלן או לא. ושם העלה סברא באופן שבשעת שבירה היה שווה חמשה כשוויה ביום השוק, ובשעת התשלום אינו שווה אלא ארבעה, שלא ישלם אלא ארבעה, שהרי יכול ליקח באותו יום חבית בארבעה ולמוכרה ביום השוק בשוויה בשעת שבירה. ובתשובה למהר"ם מצא המחנ"א שכתב שדין מזיק כדין גזלן שמשלם כשעת הנזק. ועוד רצה המחנ"א לתלות דבר זה במחלוקת ראשונים, שמדברי הרא"ש משמע שמסברא אם מעיקרא שוה ארבע ולבסוף שוה זוזא משלם כשעת הגניבה, ואילו מדברי רש"י ותוספות משמע שלולי הפסוק של 'אשר גזל' היינו אומרים שכל שמחזיר לו כלי דוגמת מה שהזיק, די בכך ואפילו הוזל.

מחלוקת הרמב"ם והראב"ד בחפר שדה חברו אם הוי שבועה על הקרקעות

עוד פסק הרמב"ם (טוען ונטען פ"ה ה"ב) וז"ל: וכן החופר בשדה חבירו בורות שיחין ומערות והפסידוה, והרי הוא חייב לשלם. בין שטענו שחפר שתי מערות והוא אומר לא חפרתי אלא אחת, או שהיה שם עד אחד שחפר והוא אומר לא חפרתי כלום, הרי זה נשבע היסת על הכל, ע"כ. והראב"ד השיג עליו וזה לשונו: נראין דבריו שתבעו למלאות החפירות ולהשוות החצירות. אבל אם תבעו לשלם פחתו, הרי הוא כשאר תביעת ממון, וכמי שאמר לו חבלת בי שתים והוא אומר לא חבלתי אלא אחת, ע"כ. דהיינו שנחלקו הרמב"ם והראב"ד באופן שתבעו דמים האם חשוב כקרקע שאין נשבעים עליה. שלדעת הרמב"ם הרי הוא כקרקע, אבל הראב"ד סובר שאילו תבעו למלאות את החפירות הרי זה כקרקע, אבל במקום שתבעו דמים אינו כקרקע וחייב להישבע.

ובביאור מחלוקתם כתב המחנה אפרים שנחלקו ביסוד זה, היינו בנידון אם החיוב מזיק הוא חיוב 'חפץ' דהיינו שהחיוב הוא להעמיד את החפץ, 'לפי מידה'. או שהחיוב הוא 'לפי תשלום' דהיינו חיוב דמים, שהחיוב הוא להשלים את הפסד הממון שארע בנזק. ודעת הרמב"ם שהחיוב הוא לפי מידה, ולכן אם הזיק קרקע הוא חייב קרקע, ומה שמשלם דמים הוא רק משום 'מה לי הן מה לי דמיהם', וממילא הרי זו תביעת קרקע ואין עליה דין שבועה. משא"כ הראב"ד ס"ל שהוא חיוב 'דמים' ולכן לעולם אינו מעמיד לו את הקרקע אלא משלם לו הפסד ממון, ולכן אינו נחשב תביעת קרקע.

ואמנם המגיד משנה הקשה על השגת הראב"ד, מדוע יוכל לתבוע למלאות את החפירות. ולאור ביאור המחנה אפרים העירו אחרוני זמננו, שלכאורה תתעצם קושיית המגיד משנה, כי הרי אין כאן כלל תביעה להשלמת החפץ אלא רק תביעת דמים, ואם כן ודאי שלא יוכל לתבוע שימלא החפירה. ויש שכתבו לבאר שגם לדעת הראב"ד עיקר החיוב הוא חיוב לפי מידה ולא חיוב דמים, רק שס"ל להראב"ד שלענין אין נשבעין על הקרקעות הולכים אחר הפעולה בפועל, ולכן יכול לתבוע למלאות את החפירה כיון שעיקר חיוב מזיק הוא להעמיד את החפץ, רק שמכל מקום באופן שתובע דמים, אזי אף שלפי האמת התביעה היא על השלמת החפץ הרי צורת התביעה היא בצורה של דמים, ולכן שייך להשבע על זה ואין כאן משום נשבעים על הקרקעות.

ראיה הפוכה מדעת הראב"ד שתשלום נזק הוא בהעמדת החפץ

ואמנם רבי ברוך דב פוברסקי שליט"א (הו"ד באהל יצחק גיטין שם) כתב אף הוא להוכיח ממחלוקת הרמב"ם והראב"ד שיסוד דין תשלומי נזיקין אין גדרו חיוב לשלם את הפסד וחסרון שוויות הממון שחיסר לניזק, אלא יסודו חיוב להשלים ולהעמיד את החפץ הניזוק לניזק. ואף כשמשלם כסף סוף סוף חשוב השלמת החפץ על ידי שמעמיד לו את החפץ על ידי תשלום זה, וכמשמעות דרשת חז"ל: 'מכה בהמה ישלמנה' – ישלימנה. אלא שהוא העמיד הראייה על דברי הראב"ד, שכן הראב"ד כתב שאם תבעו למלאות את החפירות חשוב נשבעין על הקרקעות. ולכאורה תמוה מהי הזכות תביעה שיש לניזק על המזיק שימלא החפירות, אלא מוכח מכאן כמו שנתבאר שחיוב מזיק הוא להשלים את החפץ כמו שהיה, ובאופן זה שתובעו להשלים את הקרקע הרי זה כפירת שיעבוד קרקעות שאין בה שבועה. ואמנם יכול גם לתבעו ממון ובאופן זה באמת לא תהיה כפירת שעבוד קרקעות וכמבואר בראב"ד.

וגם הרמב"ם שחולק על הראב"ד ביאר בחידושי הגר"ח הלוי שם שאף הוא מודה לראב"ד שכשהתביעה היא להשלים את הקרקע הרי זה כפירת שיעבוד קרקעות, ורק שהוא סובר שגם תשלומי ממון שהם חליפי עצם הקרקע שהזיק, דינם כקרקע, והיא השלמת הקרקע על ידי תשלום הממון.

ביאור הסלקא דעתך בגמרא שאכל כחושה ישלם שמינה כיון שמשלם לפי מדה

עפ"ז כתב הגרב"ד שם, לבאר את ההוה אמינא בגמרא שמי שאכל כחושה ישלם שמנה, ותמהנו, מה הטעם שבתשלומי ממון שאינם קנס ישלם יותר ממה שהזיק. אמנם לאור מה שנתבאר יש לבאר הדבר, שכן סברה הגמרא שכיון שחיוב מזיק אינו לפי דמים אלא חיובו העמדת הדבר שהזיק, אם כן גדר חיובו שאם אכל ערוגה הרי הוא צריך לשלם ערוגה כמו שאכל, אלא שיש גזירת הכתוב שאת חובו זה 'להשלים ערוגה' ישלם ממיטב, וממילא אין טעם לדון כמה היה שווי הדבר שהזיק, שהרי אין כאן כלל חיוב דמים אלא החיוב הוא להעמיד את החפץ שהזיק, ורק שיש גזירת הכתוב לשלמו ממיטב שדהו. וכעין זה מצאנו בפסחים (לב.) לענין תשלומי תרומה שדנה הגמרא אם משלם לפי דמים או לפי מדה, שיש צד שכל חיובו רק להשלים את הפרי של התרומה שאכל, וכך גם לענין מזיק חייב לשלם חפץ כמו שאכל, דהיינו ערוגה גדולה כגודל הערוגה שהזיק. ודין ה'מיטב' הוא רק גזירת הכתוב בתשלום שיהיה מעידית, אך אין גדרו שהתשלום הוא לפי שווי הנזק.