תפארת יעקב/גיטין/מח/א

תפארת יעקב גיטין מח א

דף מ"ח ע"א

בגמרא הקונה שני אילנות וכו' תמוה מילתא לכאורה דבהך משנה גופא דקתני בה קנה אילן וקרקעו תנו מעיקרא בקונה ג' אילנות מביא וקורא ולמה לו להביא ממשנה אחריתי מדיוקא, ונ"ל דהכי מקשה דוודאי כיון דאוקמא הך דקנה אילן וקרקעו בזמן שאין היובל נוהג ידע שפיר דהך דקונה שלשה אילנות ג"כ מצי לאוקמא בהכי רק מהך משנה ס"ד להקשות טפי דע"כ מדקתני שני אילנות מביא ואינו קורא והדר קתני שלשה מביא וקורא ש"מ דברישא קמ"ל דבשנים צריך להביא עכ"פ בשלשה דקורא ג"כ, והשתא כיון דעיקר קמ"ל דצריך להביא ממילא אפילו בזמן שהיובל נוהג דבהבאה אין חלוק כלל א"כ מוכח ממילא מדיוקא דבכהאי גוונא בשלשה מביא וקורא, ואהא משני דהכי קתני בשנים מביא לעולם ובשלשה איכא גוונא דקורא ג"כ כגון בזמן שאין היובל נוהג:

שם מחלוקת ביובל שני וכו' דאכתי לא סמך דעתייהו. דברים אלו קשין להולמן דכי בשביל דאיהו לא אסיק אדעתי' שיחזור ביובל יביא ביכורים ויקרא ויאמר שקר על האדמה שנתת לי ואינו שלו רק כפי מחשבתו לפי טעותו:

ונראה לי דודאי יש להבין בלא"ה אי יובל ראשון הכוונה בשנה ראשונה שנכנסו ישראל לארץ ואח"כ נקרא הכל יובל שני, זהו מן התימה דמעיקרא מוקי בזמן שאין היובל נוהג וזהו מילתא דשכיחא טובא ומיירי ברייתא בזמן בית שני ובסוף ראשון שבטל היובל והיאך יאמר דלר"ח ביובל ראשון דמשמע דלר"ח אתי שפיר טפי, ובאמת מעיקרא הוי אקימתא רויחא טפי דלר"ח כלהו משנות בימי יהושיע, וע"כ צריך לומר דודאי בבית שני הי' נוהג יובל לפעמים והי' תלוי אם ראו חכמים שנתקבצו ישראל היו קובעין יובל וכאשר לפעמים נתפזרו ישראל נתבטל היובל וזה הי' בזמן הבית פעמים רבות והי' היובל בטל ונתחדש ובכל פעם שנתחדש היובל אחר שנתבטל נקרא יובל ראשון:

ומעתה אני אומר הדברים כפשטן דכל שמכר השדה בזמן שלא הי' היובל נוהג ואח"כ קבעו חכמים יובל וקודם מכירה זו לא הי' שום יובל אין השדה יוצאת ביובל מדינא דאף דלא מהני תנאי למכור שלא יצא ביובל היינו משום דכתיב והארץ לא תמכר לצמיתות וזהו דוקא בזמן שהיובל נוהג אבל כשאינו נוהג הרי נמכרת היא לצמיתות א"כ כשמכרה לו קודם יובל ראשון הרי לא ידע שיהא יובל ומכרה לצמיתות ומהני מכירתו אף שאח"כ פגע בו יובל רק אי הוי מסיק אדעתי' שיהא יובל הי' מקום לומר דמכרו לצאת ביובל כפי הדין, אבל כיון דלא סמך דעתי' ממילא לחלוטין מכרו לו ומהני מכירתו כיון שלא הי' היובל נוהג אז וכן הכתוב אומר כי מספר שני תבואות הוא מוכר לך כי לחלוטין אסור למכור ואינו מוכר רק שני תבואות, אבל בזמן שאין היובל נוהג דלא מכר שני תבואות דלא סמך דעתי' דיהא יובל ואיסור ליכא למכור לצמיתות אינו יוצא ביובל ושפיר מביא וקורא והיינו דקאמר דלא סמך דעתייהו דלאו כ"ע היו יודעין שנתקבצו ישראל ויקבעו ב"ד יובל כיון שהי' נפסק עידן ועידנים והי' תלוי כפי ראות עיני חכמים שבדור כנ"ל:

שם הלכך במיתת אביו הוא דלא ירית ולא מידי קשיא לי הא קי"ל המוכר שדהו לס' שנים אינה יוצאת ביובל, א"כ פשיטא דירית טובא דבתורת מכירה לא הי' יכול למכור טפי ממה שיש לו דהיינו עד היובל, אבל השתא שמת ונפל לו בירושה יכול למכרה לס' שנים כיון שהיא שלו והוי שפיר שדה אחוזתו, ואולי יש לומר דמה שאמרו שיכול למכור לס' היינו אי לאו כקנין הגוף ולכך אמרינן דלא הקפידה תורה רק שלא יהא לו קנין הגוף אבל כל שמכרה לזמן שלא יהא לו קנין הגוף אין קפידא אבל למ"ד כקנין הגוף דמי א"כ אפי' המוכר לפירות יש לו קנין הגוף ומ"מ הקפידה תורה שתצא ביובל א"כ אינו יכול למכור לס' דלא מהני מכירה שלא תצא ביובל, ולפי זה לר"מ דסובר כקנין הגוף לא ירית מידי:

ועוד יש לומר כיון דהדין דיכול למכור לס' ואין זה כנגד דין היובל א"כ כל מה שאינו כנגד דין היובל הכל מכר לו ומה מכר ראשון לשני כל זכות שיש לו א"כ כמו שהראשון הי' יכול למכור לס' כמו כן השני שקנה סתם יכול למכרה לס' דמכח ראשון הוא בא וכל זכותו מכר לו חוץ מה שכנגד דין היובל עוד קשיא לי לפי דעת המ"ל בהלכות יובל דהלוקח שדה בזמן שהיובל נוהג אינו יכול לחפור בה בורות כיון שאינה שלו רק לפירות א"כ ירית טובא ויכול לחפור בה בורות ונהי דהא לא אמרינן דירית שלא תצא ביובל דמ"מ עכשיו אין לו קנין בה יותר ממה שהי' לו אבל להנ"ל עכשיו יש לו קנין בה טפי ממה שהי' לו מקודם:

שם וכי איצטריך קרא להקדישה ואח"כ מת אביו. ויש להסתפק אם מת האב אחר היובל לר"י ור"ש אי נימא דכה"ג לא מיקרי שדה אחוזה כלל דהא ביובל הוי שדה מקנה או כיון דאמרינן שדה הראוי' להיות שדה אחוזה א"כ בשעה שהקדיש היתה ראוי' להיות שדה אחוזה וכל זכות שיש לו הקדיש ודשלב"ל ודאי לא הוי דא"כ אפי' מת קודם היובל לא מהני והנה לס"ד דטעמייהו דבלא"ה לא צריך קרא א"כ ממילא אין להוכיח רק מת אחר שהקדיש והגיע יובל וכבר מת, אבל בהי' חי כשהגיע היובל לא מוכח מקרא אבל למסקנא דטעמי' דמשמע להו קרא הכי שדה הראוי' להיות שדה אחוזה יש לומר דכה"ג הוי ראוי' וכל זכות שיש לו בירושה הקדיש כנ"ל:

שם בעלמא קסברי ר"י ור"ש הלשון תמוה דהוי לי' לומר דכ"ע קנין פירות דהא לא מחלקינן בין כאן לעלמא רק דלא מיירי הכא מענין זה כלל ובתוס' נראה שהי' גירסתם לא דכ"ע קנין פירות וכו' ועמ"ש בתוס' בד"ה אי לאו דשפיר גרסינן בעלמא ומיושב קושית התוס' דשמעינן לי' לר"י גבי יום או יומים דלאו כקנין הגוף והוצרכו לומר דכאן דיחוי בעלמא ועוד קושיות רבות יתיישבו בזה ע"ש:

שם לקוחות הן וכו' לא משכחת דמייתי ביכורים וכו' תמוה לי דהא קי"ל חולין דקל"ו דשותפין מביאין ביכורים ופסקה הרמב"ם ז"ל פ"ב מהלכות ביכורים ובודאי דמביאין וקוראין דמקרא ילפינן לה התם ואי ס"ד דאין קוראין הוי לי' למחשבי' בהדי הנך דמביאין ולא קוראין פ"א ממסכת ביכורים וגם הרמב"ם הרוב פשיטא דלא הוי שתיק לבאר דאין קוראין והשתא אפי' תימא דאין ברירה מ"מ שותפי נינהו וחייבין בביכורים:

הן אמת מפירש"י משמע לכאורה דאי אין ברירה אמרינן דכל חלקו שייך לחבירו ושל חבירו לו דפי' בד"ה לקוחות הן דאין ברירה והוי כמי שהחליפו חלקיהן עכ"ל. אבל הוא תמוה מאוד דפשיטא דליכא למימר דהוי של חבירו ודאי דמאיזה צד הוי ודאי אינו שלו, וע"כ דספק היא אי שלו אי של חבירו א"כ במאי פליגי ר' אסי ור' יוחנן דס"ל לר' אסי מחצה יורשין והיינו מספק דאין ברירה ויש ברירה חולקין כמו שפירש"י פרק יש בכור להדיא והשתא לר"י נמי ספק היא ומ"ש דלר"י מלוה ע"פ לא גבי כלום ולר' אסי גובה מחצה, ועוד דרש"י גופא פי' לעיל גבי טבל וחולין מעורבין דשניהם שותפין בכל חטה וחטה ע"ש, וברור דכוונת רש"י דלמ"ד אין ברירה אין הדבר בגדר הספק ואין במציאות כלל לומר שחלק זה של זה וזה של זה רק כל אחד יש לו תפיסה בכולו וכן בכל שותפין כל אחד יש לו תפיסה בכולו ואם חלקו הרי זה מצד שנתרצו שיסתלק כחו של זה מחלק זה וכחו של זה מחלק זה, וזהו שפירש דהחליפו חלקיהן והיינו דכחו של זה שיש לו בשדה חבירו מכר לחבירו וחבירו מכר לו, והשתא לר"י מלוה ע"פ אינו גובה כלל דיש לו תורת לוקח בכל השדה כולה כי חבירו הי' לו כח בה ככולה והוא לקח ממנו ואף שיש לו כח יורש ג"כ מ"מ מצד כח לוקח שבה מעכב עליו שלא יגבה ב"ח ממנה ור"א ס"ל דספק היא שמא יש ברירה ויורש היא בכולה ולא לוקח וספק לוקח לכך חולקין, ומעתה הדרא קושיא לדוכתא דעכ"פ כח יורש וכח לוקח יש כאן וא"כ יביא ביכורים כמו שותפין. אבל באמת נראה לי דלק"מ דשותפין דחייבין היינו דיש לשניהם קנין פירות וקנין גוף דפירות הגדלים חייבין בביכורים משניהם אבל הכא דמצד כח האח השני שיש לו קנין בגופה של קרקע אין כאן חיוב ביכורים כלל כי אין לו פירות כי כבר מכר שדהו לפירות והפירות כולם שייכים לזה בלבד וכיון שהם יונקים מכח השני שאין עליו חיוב ביכורים הוי ממש כמו נוטע בתוך שלו ומבריך לתוך שלו ודרך היחיד באמצע דאינו חייב כלל כיון דיונק משל חבירו שאין לו פירות שיתחייבו על ידו הלכך גם מצידו פטורין דבעינן כל גידולין מאדמתך והאי לאו כל גידולין מאדמתך דיונקין מכח אדמה של חבירו ג"כ מצד פטור כיון שאין לו פירות, והנה לעיל בתוס' בד"ה טבל וחולין כתבתי ליישב פירש"י מקושיות התוס' שם ולא נתבררו שם הדברים לנכון ומכאן תלמוד לשם ודוק:

שם לא משכחת דמייתי ביכורים. פירש"י שיהא מביא וקורא משמע מדבריו דהבאה מחוייב מדאורייתא אפי' למאן דס"ל לאו כקנין הגוף אבל באמת אין זה מוכרח רק לפי דקי"ל לעיל דעכ"פ מביא לכ"ע כתב כאן לקרות אבל כבר הוכחתי לעיל דהבאה זו אינה מדאורייתא מדלא חשיב לה בהדי הנך דמביאין ולא קוראין, ועוד כיון דאינו קורא דאינו יכול לומר האדמה אשר נתת לי א"כ ממילא אינו מביא ג"כ דלא קרינן בי' ראשית ביכורי אדמתך דמינה ממעטינן ריש מסכת ביכורים כל הנך דלא מביאין ולא קוראין:

בתוס' בד"ה לא דכ"ע כו' דיחוי בעלמא היא. דבריהם תמוהין דס"ס הוי ר"י ור"ל כתנאי בהך דיום או יומים ולמה לא מייתי לה הכא ועוד דשמעינן לי' לר"י אין ברירה וקסבר אחין שחלקו לקוחות הן, וכבר דחקו התוס' בהרבה מקומות בענין זה, ובדיבור שאחר זה אכתוב מה שנלפע"ד בזה ויתיישב הכל:

בד"ה אי לאו דאמר ר"י, הקשה ר"ת ואנו היאך מצאנו ידינו ורגלינו וכו'. באמת שקושיא זו עצומה מאד לכאורה, ותירוץ התוס' דחוק כמו שאבאר לקמן, אבל לדעתי נראה ליישב הכל בפשיטות גם קושית התוס' בדיבור שלפני זה כמו שאבאר:

והוא דודאי הנך תרתי מחלוקת דר"י ור"ל במוכר שדהו לפירות ובמוכר בזמן היובל הם שני מיני מחלוקת באמת כדעבדינן צריכותא לעיל ואינהו פליגי בתרווייהו, אבל ודאי הפרש גדול יש ביניהם דלעיל מכר שדהו לפירות ולא מכר גוף כלל ופליגי אי קנינו שיש לו בפירות הוי כקנין הגוף אבל בתר הכי פליגי במוכר גוף ופירות רק דדין היובל מפקיע קנין הגוף אבל הוא מכר לגמרי, והיינו דלעיל מקשינן מביכורי אשתו דדמייא להך ולא מייתי כל הנך דמייתי הכא דדמיין לאידך פלוגתא, והיינו דלא משני לעיל דר"י ס"ל כר"מ משום דמהך דר"מ לא שמענו רק מוכר ביובל לא במוכר לפירות:

והשתא ר"י דקאמר אי לאו דאמר ר"י היינו בהך דמוכר ביובל אי לאו דהוי פליג עלי' דר"ל דכקנין הגוף דמי בודאי לא מצא ידיו ורגליו אבל לא נתכוין כלל לפלוגתא קמא דבהא אפי' לאו כקנין הגוף לא קשיא כלל דלא דמי אחין שחלקו למוכר שדהו לפירות דהתם לא קנה גוף כלל והכא קנה הכל רק דין היובל מגזה"כ שיחזירו זה לזה ובכהאי גוונא לא קי"ל כלל כר"ל רק כהך דפרק החולץ והך דדין יום או יומים דדמייא למוכר שדהו לפירות והיינו דקאמר הכא בעלמא קסברי ר"י ור"ש, ולכאורה לשון זה תמוה דאטו מחלקינן בין הכא לדעלמא, ולהנ"ל ניחא משום דשמעינן לי' לר"י ביום או יומים דלאו כקנין הגוף והיינו דקאמר בעלמא היכי שיש לו קנין גוף רק היובל מפסיקו אבל היכי דלא הוי רק קנין פירות בהא ס"ל דלאו כקנין הגוף ובזה נסתלקו כל הקושיות. ודוק:

אמנם דעת הרמב"ם לא ברירא לי דפסק אחין שחלקו לקוחות ומחזירין זה לזה ביובל ופסק בכל גוונא לאו כקנין הגוף וא"כ לדידי' ליכא למימר כשני תירוצי התוס' גם לא כמ"ש דהא פסק אפי' מוכר בזמן היובל מביא ואינו קורא:

ומה שנראה לי לדעתו ז"ל לפי שהוא מפרש מה שחילק ר"ח לעיל בין יובל ראשון לשני הכוונה דכל שמכרה פעם ראשון לא סמך דעתי' רק אי מכרה ויצאה ביובל וחזר ומכרה אז סמך דעתי' ובהא נחלקו, ולפי זה יש לתמוה דמאי קושיא דלא משכחת ביכורים רק חד בר חד דפשיטא כיון שנתרצו מעיקרא כל אחד בחלקו מאיזה צד יעלה על דעתם שלא ישאר חלקו בידו ומאיזה צד יחליפו זה בזה ואם ירצו לקיים מצות יובל אבל מ"מ ישאר כל אחד בחלקו כמקדם הלכך פשיטא דלא סמך דעתייהו ועוד דמשכחת ביכורים אפי' ביובל ב' כשנשאר כל אחד באמת בחלקו כמקדם וא"כ עכ"פ לעולם לא סמך דעתייהו רק כשיצאה באמת ביובל והחליפו פעם אחת בהא אפשר דדמי ליובל שני, אבל פשיטא דלא שייך להקשות דלא מצא ידיו ורגליו בב"המ דהא רובה דעלמא כפי מה שחלקו הן נשארין בחלקן לעולם לכן ס"ל לרמב"ם דר"י לא ס"ל כר"ח לחלק בין יובל ראשון להשני אבל לדידן דקי"ל כר"ח לק"מ ואדרבא מהא גופא יליף לה ר"ח דאל"כ לא מצינו ידינו ורגלינו כיון דקי"ל כר"ל אבל ר"י ס"ל כתירוץ ראשון דרק בזמן שאין יובל נוהג מייתי, אבל כל שיובל נוהג אפי' לא סמך דעתי' אינו מביא, וזה ברור לפע"ד לדעת הרמב"ם:

בא"ד דאבא לגבי ברא אחולי אחיל צ"ע דהא קי"ל בעל בנכסי אשתו צריך הרשאה וטעמא משום דלאו כקנין הגוף ש"מ דלאו דוקא אבא לגבי ברא, ודוחק לומר דה"ה בעל מוחל לאשתו דאדרבא פרק החובל משמע להיפוך דאשה מוחלת לבעלה וכ"ש כאן שלא יצטרך הרשאה, ולפי מה שכתבתי מקודם לק"מ דבהא לאו כקנין הגוף כיון דאין לו רק פירות משא"כ במוכר קרקע כולה רק יובל מפסיקו כנ"ל:

בא"ד תו לא משכחת שדה אחוזה וכו'. לכאורה לק"מ דדוקא ביכורים קשיא לי' דאמרה תורה להביא ביכורים ולא שייך לומר דלא ציותה תורה רק לחד בר חד אבל הך שדה אחוזה לא הוזכר רק אם יארע שדה אחוזה א"כ מה בכך דלא משכחת רק חד בר חד, ועוד דפשיטא דמשכחת ביכורים טובא בזמן שאין היובל נוהג ובית בבתי ערי חומה רק העיקר שאין סברא שלא ציוותה תורה להביא ביכורים רק חד בר חד דהתורה ציוותה על יובל שיהא נוהג אבל שדה אחוזה אינו ציווי רק דין אם יארע כך יהא כך:

ונראה לי דכוונת התוס' דמ"מ כיון דודאי היה שכיח שהקדישו בני אדם שדה ירושתם שאינו חד בר חד א"כ אי הי' הדין שתהא נפדה בשווי' ולא בית זרע חומר שעורים ולא נתחלקה לכהנים הי' הדבר ידוע ולא הי' ספק דודאי לקוחות הן [וכן י"ל הקושיא מביכורים דודאי הביאו כמה בני אדם ביכורים שאינן חד בר חד ואי לא היו קוראין הי' הדבר ידוע], וזה שכתבו ולא תתחלק לכהנים וגם יפדוה בשווי' דלמה להו השתא להזכיר דין שדה אחוזה דפשיטא שיש לה דין אחר משדה מקנה רק שנתכוונו לומר כיון שהוא משונה בדינו בפדיון ובחילוק לכהנים א"כ הי' הדבר ידוע היאך היו נוהגין בשדה ירושה שאינו חד בר חד:

בא"ד וי"ל כיון שתחת זו תחזיר לו האחרת. ביאור דבריהם דעיקר מה שחילקה תורה בין מקנה לאחוזה דאין כח בידו להקדיש של חבירו אבל אחוזה שהיא שלו יכול להקדיש לגמרי הלכך גם באחין שחלקו יכול להקדיש כל זכות שיש לו בשדה זו, והיינו החילוף שיגיע לו תמורתה ביובל:

אלא שאני תמה בעיקר דבריהם דהכא יליף מקרא דאשר לו משדה אחוזתו דמיותר, דלמא אתי להורות דוקא שדה מקנה בלבד אבל אחין שחלקו אף דהוא שדה מקנה מ"מ כיון שהוא אחוזתו ג"כ יש לו דין שדה אחוזה כסברת התוס' ודוק. ולפי מה שכתבתי לעיל לק"מ:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

מעבר לתחילת הדף