פני יהושע/ברכות/לז/ב

פני יהושע ברכות לז ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

בגמרא במאי אוקימתא כר"ג אימא סיפא דרישא כו' השתא אכותבת ואדייסא כו'. וקשה לי אמאי לא משני דתנא דברייתא דלעיל סבר כר"ג בחדא לענין אורז ופליג עליה בחדא בהא דסבר דאפי' אכותבת ואדייסא מברכין עליו ג' ברכות ועוד דנהי דלא בעי למימר דסבר כוותיה בחדא ופליג בחדא וניחא ליה טפי להגיה הברייתא אכתי קשה אמאי הוצרך הש"ס לעיל לדחוק ולפרש כך דברייתא דקתני הביאו לפניו פת אורז ופת דוחן דהיינו כמעשה קדירה ולא כמעשה קדירה אמאי לא מוקי ליה בפשיטות לגמרי כר"ג דקאמר בהדיא פת אורז ופת דוחן מברך לאחריו ברכה א' מעין שלש ממילא דלר"ג מברך לפניו בורא מיני מזונות דהא סברת המקשה כך הוא למאי דבעי לאוקמי הך ברייתא דהכוסס האורז טחנה אפאה ובשלה כר"ג אי לאו דהוה קשיא ליה בסיפא דרישא אלמא דלר"ג אתי שפיר דפת אורז ופת דוחן הוא לגמרי לענין ברכה כמעשה קדירה דה' מיני דגן וכ"ש שכן הוא לפי שיטת התוס' דלעיל בד"ה הכוסס את החטה דלעולם אין מברכין ברכה אחת מעין שלש אלא היכא שמברך לפניו במ"מ וצ"ע:

מיהו מתוך מה שכתבתי יש לי ליישב שיטת בעל הלכות גדולות שהביאו הרא"ש והפוסקים שפסק כרב דבאורז אין מברכין במ"מ והיינו כרב ושמואל והקשו עליו מהא דמסקינן לעיל לרב ושמואל בתיובתא ולמאי דפרישית אין כאן מקום תימא כ"כ וי"ל דהא דמסקינן לעיל בתיובתא היינו מקמי הך שקלא וטריא דמייתי הכא בברייתא דר"ג ורבנן משא"כ למסקנא דשקלא וטריא דהכא איכא למימר דליכא תיובתא דשפיר מצינו לאוקמא הן ברייתא דכוסס את החטה וכוסס אורז דסבר כר"ג בחדא ופליג בחדא כדפרישית ורב ושמואל גופייהו סבירי להו כרבנן דהכא דאמרי ולבסוף אינו מברך ולא כלום וממילא דמברכין לפניו במ"מ כיון דלא חשיבי דנהי דודאי זייני אפ"ה לא מהני לענין במ"מ כיון דלא חשיבי כדפרישית לעיל דלרב ושמואל עיקר דבמ"מ בחשיבותא תליא מילתא ודו"ק:

והשתא לפ"ז אתי שפיר טובא נמי מאי דמסיק בה"ג והביא ראיה לדבריו דהלכה כרב ושמואל מהא דאמר רב יוסף לעיל בהא דדייסא כעין חביץ קדירה כוותיה דרב כהנא מסתברא דרב ושמואל אמרי תרוייהו כל שיש בו כו' ובהאי לישנא גופא קאמר רבא בסמוך לענין ריהטא דחקלאי ומדהביא רב יוסף ורבא ראיה מרב ושמואל אלמא דהלכתא כוותייהו ועל זה כתב הרשב"א שאין זה ראיה דנהי דקי"ל כרב ושמואל בהך מימרא דכל שיש בו מה' מינין אפ"ה באידך מימרא דידהו דכל שהוא מה' מינין למעוטי אורז ודוחן לא קיי"ל כוותייהו ומיהו לענ"ד יש ליישב גם בזה כוונת בה"ג דמשמע ליה דהא בהא תליא כדפרישי' דהא דקאמרי רב ושמואל כל שיש בו מה' מינים מברך במ"מ אע"ג דודאי לא זייני כיון שאינה אלא כל שהוא אפ"ה מברכין במ"מ משום חשיבותא ואזדו לטעמייהו למאי דסבירא להו נמי באידך מימרא דאורז ודוחן לא מברכינן במ"מ אע"ג דזייני כיון דלא חשיבי וכולה מילתא בחשיבותא תליא לדידהו משא"כ למאן דס"ל דבאורז ודוחן מברכין במ"מ היינו ע"כ משום דזייני וא"כ שפיר מצינו למימר דבדייסא כעין חביץ קדירה דודאי לא זייני כיון דדובשא עיקר וכן בריהטא דחקלאי היכא דלא מפשי ביה קימחא לעולם דאין מברך במ"מ משום דלא זייני וא"כ מאי מייתי רב יוסף ורבא ראיה מרב ושמואל כיון דהא בהא תליא אע"כ דלקושטא דמלתא רב יוסף ורבא סברי כרב ושמואל בתרתי מימרי דידהו כן נראה לי נכון ליישב שיטת בה"ג ודו"ק:

שם בגמרא אמר רב יוסף האי חביצא דאית ביה כו' פי' רש"י שמפררין בתוך האלפס לחם וכתבו התוס' בכוונת רש"י דאיירי במבושל. ונראה לכאורה שמה שהכריחו לרש"י ז"ל לפרש כן היינו מדאמר רב יוסף מנא אמינא לה ומייתי מהאי דהיה עומד ומקריב מנחות דתני עלה וכולן פותתן כזית ובשלמא אי איירי ר"י במבושל א"ש דלפ"ז משמע דעיקר רבותא דר"י דבאיכא פרורין כזית מברך המוציא ולא אמרינן דבישול מבטל מתורת לחם א"כ מייתי שפיר ממנחות דקתני בהדיא דמברך המוציא והיינו משום דפותתן כזית משא"כ אם נאמר דחביצא היינו בלא בישול כפירוש התוס' דלפ"ז נראה דעיקר רבותא דר"י היינו בדליכא פרורין כזית דלא מברכין המוציא דאי בדאיכא כזית מילתא דפשיטא היא וא"כ לא מייתי ר"י שפיר ראיה למלתיה מהאי דמנחות דהא אכתי מצינו למימר אפילו אי לא הוה כזית נמי הוה מברך המוציא כך נראה לכאורה בכוונת רש"י ז"ל אלא דאכתי קשיא לי אי ס"ד דעיקר רבותא דר"י היינו דבישול לא מבטל מתורת לחם א"כ טפי הוה ליה לאתויי מהאי דתניא יוצאין ברקיק השרוי ובמבושל שלא נימוח דמייתי הש"ס בדף הסמוך דקאמר רבי מאיר יוצאין ידי חובתו בפסח ור' יוסי נמי לא פליג אלא משום דבעי' טעם מצה וליכא כדמייתי הש"ס לקמן ואף אם נאמר דהא דלא מייתי מהך ברייתא דלקמן היינו משום דאיכא למימר ר"מ ור"י תרווייהו בהא פליגי אי בישול מבטל מתורת אפי' או לא וכדקס"ד דהש"ס לקמן בדף הסמוך וכדמשמע נמי בפסחים דף מ"א לענין צלאו ואח"כ בשלו וכמו שאבאר לקמן בשיטת רבינו שמשון דא"כ אכתי מאי מייתי רב יוסף מהאי ברייתא דמנחות דהא איכא למימר דהך בריי' ר"מ היא ורבי יוסי פליג עליו (ויש ליישב ולחלק בין בישול דמים ובישול דשאר משקין וצ"ע בסוגיא דפסחים דף מ"א) אלא דיותר נלע"ד דמה שכתב רש"י שמפררין בתוך האלפס לחם לאו משום דעיקר מימרא ורבותא דרב יוסף היינו במבושל לחוד דוקא אלא משום דלישנא דחביצא דקאמר ר"י משמע ליה שהוא ע"י בישול מיקרי חביצא כדאמרינן לעיל נמי חביץ קדירה ולעולם דעיקר מימרא דר"י דבין במבושל ובין כשאינו מבושל לעולם שייך לחלק בין אית ביה פרורין כזית להיכא דלית ביה פרורין כזית כן נ"ל בכוונת רש"י והיא ג"כ שיטת הרמב"ם ז"ל בפ"ג מהלכות ברכות כל זה כתבתי לפי גירסת הספרים בפרש"י כאן דחביצא כעין שליינקוק מיהו בסוגיא דמנחות דף ע"ה דמייתי נמי כל הסוגיא דהכא נמצא בגירסת רש"י האי חביצא של רקיקין ואפשר שטעות נפל בספרים ועיין מה שאכתוב עוד בזה בסמוך:

בתוס' בד"ה חביצא כו' וי"ל דרב יוסף מפרש ליה הפרוסות קיימות היינו בכזית כו' עכ"ל. נראה דדוקא אליבא דרב יוסף כתבו שיש לפרש כן לשיטת רש"י משא"כ למאי דמסקו ר' ששת ורבא בסמוך דבתוריתא דנהמא תליא מילתא אע"ג דלית בהו פירורין כזית א"כ צריך לפרש הפרוסות קיימות דברייתא דלעיל דהיינו דכל זמן דאיכא תוריתא דנהמא עלייהו מקרי פרוסות קיימות מיהו אכתי קשה לשיטת רש"י דא"כ לאביי דאמר בסמוך דלתנא דבי ר"י דאמר פורכן עד שמחזירן לסלתן ה"נ דלא בעי ברכה ומשמע דבעי למימר דבכה"ג צריך לברך וא"כ הוי דלא כברייתא דלעיל דהא בכה"ג דמחזירן לסלתן אחר שנטגנה בשמן דהוי כבישול לשיטת רש"י א"כ ליכא כזית בלא תוריתא דנהמא וא"כ אמאי מברך עלייהו המוציא הא אין הפרוסות קיימות כלל בשום ענין ובאמת ראיתי בתוס' במנחות דף ע"ה שהקשו כן על פרש"י ע"ש ובסמוך בלשון הגמ' אפרש ליישב שיטת רש"י גם בזה:

בא"ד לכך נראה לי חביצא היינו פירורין הנדבקים יחד ע"י מרק או ע"י חלב כו' עכ"ל. משמע מלשונם דדוקא בנדבקים יחד ע"י משקים איירי כל הסוגיא ובעינן פרוסת כזית או תוריתא דנהמא משא"כ בסתם פירורי לחם כשהן בעין בלא משקה בכל ענין מברך המוציא וכן כתבו רבינו יונה והרא"ש ז"ל בשמעתין וכן הוא בטוא"ח סי' קס"ח. אלא דלענ"ד יש לתמוה טובא דא"כ מאי מקשה אביי בסמוך אדרב יוסף מברייתא דתניא לקט מכולן כזית ואכלן דלשיטת התוס' ורבי' יונה והרא"ש לא איירי במנחות אלא דהאי לקט מכולן אחמשת המינין קאי א"כ מאי קושיא דהא פשטא דברייתא משמע דלא איירי בנדבקים יחד אלא בפירורין שהן בעין והיא גופא קמ"ל שחמשת המינים מצטרפים לכזית לענין חמץ ומצה וכדאשכחן כה"ג ברפ"ק דחלה ולפ"ז תו ליכא למידק מהך ברייתא כלל לענין ברכת המוציא דהא לענין המוציא לדידהו לא בעינן כזית כלל משא"כ לשיטת רש"י דהאי לקט מכולן אמנחות קאי וכמו שאפרש בסמוך בביאור דבריו אם כן מקשה אביי שפיר דהא מנחות דמיא לגמרי לחביצא דר' יוסף כיון שנטגנין בשמן ולע"ד צ"ע גדול ליישב שיטת רבינו יונה והרא"ש ז"ל בזה:

בפרש"י בד"ה אומר ברוך שהחיינו אם לא הביא מנחות זה ימים רבים עכ"ל. ואישראל המביא קאי כדפירש' לעיל. ונ"ל דמה שהוצרך לפרש כן בדוחק כמו שכתבו התוס' ולא ניחא ליה לפרש כפשטא דברייתא דאכהן קאי וכמ"ש בתוס' היינו משום דרש"י לא משמע ליה דע"י שהמשמרות מתחדשות פעמים בשנה לא שייך לברך שהחיינו דדוקא בדבר המתחדש מזמן לזמן דהיינו משנה לשנה הוא דשייך ביה ברכת שהחיינו בין בפירות ובין באותו מצוה מזמן לזמן וכן משמע להדיא מלשון הרמב"ם ז"ל בפרק י"א מהלכות ברכות דבמצוה שתדירה ומצויה אין לברך שהחיינו אלא במי שקונה אותה מצוה במעותיו כו' ע"ש דאם כן לפ"ז לא שייך הך ברכה בכהן המקריב אלא בישראל המביא שקנה המנחה במעותיו. מיהו בפרש"י במנחות כ' פי' אחר דאיירי בכהן שלא הקריב עדיין מנחה מימיו וא"כ לפ"ז א"ש דאפשר דהרמב"ם ז"ל גופא מודה בכה"ג דבפעם ראשונה צריך לברך שהחיינו כשהתחנך להקריב אלא שהתוס' במנחות העתיקו לשון רש"י שם בענין אחר ע"ש ובאמת יותר נראה כפי' השלישי שכתב רש"י שם דאיירי במנחה חדשה שמתחדשת משנה לשנה כמנחת עומר וכיוצא בו וכן משמע מלשון הרמב"ם ז"ל בפ"ז מהלכות תמידין ומוספין שמפרש לברייתא לענין זה והשתא לפ"ז א"ש טובא הא דקתני סיפא נטלן לאוכלן מברך המוציא ולכל הפירושים דרש"י ותוס' כאן לא שייך למתני הך ברכת המוציא גבי עומד ומקריב דאי לא שמעינן בהא גופא דבלחם כה"ג דדמיא לחביצא מברך המוציא אכתי לא שייכא במנחה טפי מבשאר לחם משא"כ להן פירושא דבמנחה חדשה דשנה זו איירי שמברך שהחיינו בשעת הקרבה א"כ מסיק שפיר דכשנטלן אח"כ לאכלן אינו מברך שהחיינו בשעת אכילה כמו בשאר אכילת פירות משא"כ הכא שכבר אמר שהחיינו בשעת הקרבה משום הכי אינו חוזר ומברך בשעת אכילה אלא אומר ברכת המוציא בלבד כן נראה לי ודוק היטב:

בגמרא ותנא עלה וכולן פותתן כזית ופרש"י ותנא עלה כלומר ותנן כוונתו דבאמת משנה ערוכה היא שם במנחות ובגמרא שם בסוגיא דחביצא גרסינן בהדיא ותנן מיהו לענ"ד לולי פרש"י היה נ"ל דשפיר גרסינן הכא ותנא עלה והיינו דאהך ברייתא גופא קתני עלה וכולן פותתן כזית כדאשכחן האי לישנא בכמה דוכתי דמפרשינן בכה"ג והא דלא מייתי רב יוסף באמת ממשנה דמנחות משום דבזה לא היה שום ראיה לדבריו לא מיבעיא לשיטת התוס' דהאי חביצא דר"י היינו שנדבקים ע"י מרק או שמן ולא ע"י בישול ואם כן לפ"ז משמע דעיקר רבותא דר"י היינו דבדליכא כזית אין מברך המוציא ואם כן דבר זה לא למדנו כלל מסוגיא דמנחות כדפרישית לעיל דאפשר דאפילו בפתיתין אפי' פחות מכזית נמי מברך המוציא אלא דבמנחות עיקר מצותן בכך לפותתן כזית משא"כ מהך ברייתא דתנא עלה דהך ברכת המוציא גופא כולן פותתן כזית משמע להדיא דטעמא הוא דיהיב למילתיה דמשום שפותתן כזית מש"ה מברך המוציא ממילא משמע דבפחות מכזית אין לברך המוציא כן נ"ל לפי שיטת התוס' אלא דאפילו לשיטת רש"י דחביצא דר"י היינו בבישול דלפ"ז עיקר רבותא דר"י דאף ע"י בישול מברך המוציא בדאיכא פירורין כזית אפ"ה לא מצי לאתויי מהא דקתני במשנה במנחות וכולן פותתן כזית דאפשר דהא דקתני בברייתא דמברך המוציא במנחות לא קאי על אותן מנחות הנטגנות בשמן אלא במנחת מאפה תנור וכיוצא בו וכמ"ש רבינו שמשון בפ"ק דחלה ע"ש משא"כ בהך ברייתא דתנא עלה וכולן פותתן כזית ואברכת המוציא דלעיל קאי א"כ ממילא שמעינן שפיר דברכת המוציא דרישא איירי בכל המנחות כן נ"ל נכון והא דגרסינן במנחות ותנן היינו משום דהתם אהך משנה קאי ולקושטא דמילתא סמיך נמי אברייתא דהכא דכל המנחות שוין לענין זה בין לענין ברכה ובין לענין כזית ודוק היטב:

שם אמר ליה אביי אלא מעתה לתדבר"י כו' ה"נ דלא בעי ברוכי המלמ"ה. כבר כתבתי בסמוך דיש להקשות דמה ס"ד דאביי דבכה"ג שמחזירן לסלתן מברך המוציא הא ליכא לא כזית ולא תוריתא דנהמא וכן הקשו בתוס' במנחות על פרש"י אלא דבאמת לפירושם ג"כ קשה לפמ"ש רבי' יונה והרא"ש שפירשו כשיטת התוספות ומסקו דג' חלוקים בדבר א"כ הדרא קושיא לדוכתא דבמנחות דע"כ הוו בנדבקו ע"י מרק אם כן לעולם בעינן כזית או תוריתא דנהמא ואף שראיתי בחידושי הרשב"א ז"ל לקמן דף ל"ט גבי פת צנומה בקערה שכ' דבמחזירן לסלתן נמי איכא תוריתא דנהמא מ"מ נראה דוחק וע"כ דהתם במילתא אחריתא איירי כמו שאבאר שם ועוד דאי ס"ד דמחזירן לסלתן דהכא היינו בדאיכא תוריתא דנהמא א"כ אכתי מאי מקשה אביי אדרב יוסף דילמא רב יוסף איירי היכי דליכא תוריתא דנהמא מש"ה בעינן פותתן כזית אבל בדאיכא תוריתא דנהמא ר"י נמי מודה דאפילו מחזירן לסלתן מברך המוציא ונראה דוחק לומר דאביי לית ליה הך מימרא דאמר רבא בסמוך והוא דאיכא תוריתא דנהמא והנלע"ד ליישב דאביי הכי מקשה אדר"י דלמאי דס"ד דר"י דמנחות שנטגנו בשמן דמיין לחביצא דבישול כפרש"י א"כ לתדבר"י ה"נ דלא מברך המוציא והא ודאי דמברך כדמייתי מברייתא דלקט מכולן כזית דאיירי במנחות וכרבי ישמעאל כמו שפרש"י ואם כן מדיוצא י"ח בפסח אף כשהחזירן לסלתן אלמא דמקרי לחם אף לענין המוציא והא ודאי ליתא דהא בדליכא כזית וליכא תוריתא דנהמא לכ"ע אין מברך המוציא כדקתני בברייתא דלעיל באין הפרוסות קיימות אע"כ דשאני מנחות דכיון שאינן נטגנות אלא בשמן מועט לא דמי כלל לבישול אלא למעשה אפיה או שנאמר דכל המנחות שמזכיר בענין זה היינו במנחת מאפה לחוד כמ"ש רבינו שמשון ז"ל ברפ"ק דחלה כמו שאבאר בשיטתו לקמן וא"כ לפ"ז ממילא אזלא לה לגמרי האי מנא אמינא לה דר"י דלעולם מצ"ל דבחביצא שהיא ע"י בישול אפילו בכזית נמי אין מברך המוציא ושאני מנחות דמברך המוציא משום דלא דמי לבישול כלל אלא דאפילו כשהחזירן לסלתן נמי מברך המוציא דדמיא לגמרי לפת צנומה בקערה דלקמן ואפשר שלזה נתכוון ג"כ הרשב"א ז"ל שם כמו שאבאר נמצא דכ"ז היינו לשיטת פרש"י דוקא משא"כ לפי התוס' ורבינו יונה והרא"ש דחביצא דר"י היינו כשנדבקין ע"י מרק או שמן ודמיא לגמרי למנחות והאי דלקט מכולן מילתא אחריתא הוא א"כ קשיא סוגיא דהכא טובא אליביה דאביי וצ"ע ודוק היטב:

בתוס' בד"ה לקט מכולן פרש"י דקאי אמנחות ולא נהירא דאם כן היכי קאמר כו' עד סוף הדיבור. ולכאורה היה נראה לי ליישב דהא דקתני אם חמץ הוא היינו בלחמי תודה ושתי הלחם והא דקתני אם מצה הוא היינו בשאר מנחות ואפ"ה שפיר שייך בכה"ג למיתני לקט מכולן דלצדדים קאמר כדאשכחן בכה"ג טובא בש"ס אלא דבלא"ה יש לפרש עוד בפשיטות יותר דאיירי אפי' בכל המנחות ממש והא דקתני אם חמץ הוא היינו כשנתחמצו באונס ולא אתי לאשמעינן אלא דשייך בכה"ג במנחות עונש כרת בפסח עוד ראיתי בחידושי הרשב"א ז"ל שהקשו בתוס' על פרש"י במה שמפרש דקאי אמנחות דא"כ היאך קתני אם מצה הוא אדם יוצא ידי חובתו דהא בפסחים ממעטינן להו מדכתיב בכל מושבותיכם דבעינן מצה הנאכלת בכל מושבות ולענ"ד משום הא נמי לא איריא דהך דרשה דבכל מושבותיכם פלוגתא דתנאי היא שם בפסחים וא"כ שפיר מצ"ל דהאי תנא דברייתא דקתני לקט מכולן לית ליה הנך דרשות כן נ"ל ליישב שיטת פרש"י שכתב הרשב"א ז"ל בחידושיו שהוא ג"כ שיטת ופירוש רב האי גאון ז"ל ועל פי' התוס' וסייעתם יש להקשות דלפירושם לא א"ש הא דקאמר אביי אלא מעתה לתדבר"י כו' ומסיק בדבריו וכ"ת ה"נ והתניא לקט מכולן דמשמע דבעי לסתור האי וכ"ת כסוגיית הש"ס בכל דוכתי והא ודאי ליתא דכיון דהך ברייתא לא איירי כלל במנחות שנדבקים ע"י מרק ושמן אלא בחמשת מיני תבואות שנאפות בעינייהו ואם כן תו לא דמי כלל לחביצא ועוד דאכתי בקצרה הוי ליה לאביי לאותובי לר"י מעיקרא מהך ברייתא דלקט מכולן וכ"ז צריך ליישב לשיטת תוס' וסייעתם משא"כ לפרש"י ורב ה"ג א"ש כדפרישית ודוק היטב:

שם אי הכי אימא סיפא והוא שאכלן כו' שאכלו מבעיא ליה. והקשה מהרש"א ז"ל דמרישא גופא דקתני שאכלן הוי מצי לאקשויי כה"ג ולע"ד נראה ליישב דמרישא לא שייך לאקשויי דודאי אפילו כשערסן נמי שייך למתני ואכלן כיון דמעיקרא היו מפורדות פירורין של כל מין בפני עצמו אע"ג שחזר ועשאן כגוף א' אפ"ה שייך לומר ואכלן ל' רבים משא"כ מסיפא דאתא לאשמעינן הך מילתא דכדי אכילת פרס לחוד אם כן אי ס"ד דאיירי כשערסן שהן גוף אחד מאי קמ"ל הכא טפי מבשאר מילי דפשיטא לן דכל היכי דתליא באכילת כזית בעינן כדי אכילת פרס אע"כ דאיירי כשהן מפורדות א"כ שפיר אשמעינן אגב אורחא דאפי' כמה מינין מצטרפין לאכילת פרס כן נראה לי ודו"ק:

בתוס' בד"ה אמר רבא כו' תוריתא דנהמא נראה דהיינו כשנותנין הפרורין במים ואם המים מתלבנים כו' עד סוף הדיבור. לכאורה נראה מדשבקו התוס' לפרש תוריתא דנהמא לענין חביצא גופא דעלה קאי רבא ולפירושא דלעיל בד"ה חביצא היינו במבושל לפרש"י ולפי' התוספות בנדבקים ע"י מרק א"כ למה שינו לשונם לפרש כאן הך תוריתא דנהמא כשנותנים הפרורין במים והם מתלבנים אע"כ משמע שרוצים לפרש הך ברייתא דלקט מכולם כזית אליביה דרבא דהיינו נמי בדאיכא תוריתא דנהמא דוקא כי היכי דלא נצטרך לאוקמא דוקא בבא מלחם גדול כמו לרב יוסף ואם כן בהך מילתא דלפירושם דלעיל היינו שלקט פירורין מחמשת מיני לחם וכבר כתבתי דכשהן בעין לא בעינן לא כזית ולא תוריתא דנהמא כמ"ש רבינו יונה והרא"ש לכך הוצרך לפרש כאן דודאי כשהן בעין לעולם מקרי תוריתא דנהמא אלא דהכא בהך ברייתא איירי כשהן שרויין במים דאפשר דסתמא דמילתא הכי הוא שאין דרך לאכול פירורין קטנים הבאים מכמה מינין כשהן בעין אלא שדרך לשרותן במים ובזה כתבו דיש לחלק דבכל זמן שלא נתלבנו המים מקרי תוריתא דנהמא כדאמר רבא משא"כ כשהמים נתלבנים אזיל ליה תוריתא דנהמא כן נ"ל בכוונת התוס' ולפ"ז יש ליישב קצת מה שהקשיתי לעיל על שיטת רבינו יונה והרא"ש בהא דמקשי אביי לרב יוסף מהך ברייתא דלקט מכולן והיינו דאביי נמי משמע ליה לפרש דאיירי בכי האי גוונא דלקט מכולן ושראן במים דדמיא לחביצא כ"ז נראה לי מוכרח בכוונת התוספות זולת כעת לא ידעתי לפרש בענין אחר ועדיין צ"ע ודוק היטב:

בד"ה לחם העשוי לכותח כו' וקשה דהא אמרינן במסכת חלה כל שתחלתה עיסה כו'. כוונתם מבואר' דכי היכי דאמרינן לענין סופגנין דלא מקרי לחם ופטורים מן החלה ואפ"ה כל שהיא תחלתה עיסה חייב בחלה דכיון שכבר נתחייבו בחלה בשעת הגלגול קרינן ביה עריסותיכם דבהאי שעתא דנעשית עיסה תליא מילתא דחיוב חלה א"כ ה"נ אית לן למימר לענין עיסה שמייבשים בחמה דנהי דבכה"ג לא מיקרי לחם דאין לחם אלא ע"י מאפה אור כמ"ש התוס' בסוף הדיבור בשם הירושלמי אפ"ה כיון שכבר נעשית עיסה ע"י גלגול כבר נתחייבו בחלה ושוב אין לפוטרה כך נ"ל בכוונת התוס' דמהאי טעמא פוסק ר"ת בכל כי ה"ג שתחלתן עיסה חייב בחלה ולפ"ז ע"כ צריך לפרש האי לחם העשוי לכותח דהכא דלאו כשעשאן עיסה איירי שבלילתן עבה אלא בלילתן רכה איירי ונראה דלפי' התוס' אפשר דלא גרסינן כעבין בבי"ת אלא כעכין בכ"ף ועיין בס' מע"מ הלכות חלה שהביא שני הגרסאות ועיין בסמוך ובקונטרס אחרון:

בא"ד ומתחילה היה ר"ל ר"ת דדוקא חייבין בחלה כו' אבל מן המוציא פטורים כו' ול"נ דהא לעיל קתני נוטלן לאכלן ומברך עליהם המוציא גבי מנחה כו' עכ"ל. מיהו רבינו שמשון ז"ל כתב בפירוש המשניות ברפ"ק דחלה שלא כדברי ר"ת בין לענין חלה ובין לענין המוציא והאי דנטלן לאכלן מפרש לה לענין מנחת מאפה שלא נטגנו בשמן ועוד דאפילו את"ל דבכל המנחות איירי אפ"ה אין ראיה משם כיון ששמנן מועט ע"ש באריכות והובא' דבריו בלשון הרא"ש בפרק אלו עוברין ובהלכות קטנות בהלכות חלה האריך יותר ומה שיש לדקדק בשיטת רבינו שמשון אבאר קצת לקמן בדף הסמוך גבי יוצאים ברקיק השרוי. מיהו בעיקר דברי ר"ת תמיה לי טובא דנהי דמייתי ראיה לענין המוציא בהא דקתני נטלן לאכלן אכתי היא גופא קשיא מה סברא יש בזה לחייב בברכת המוציא לחם במה שאינו קרוי לחם בשעת אכילה כמו שהקשה ר"ת עצמו בתחלה דבשלמא לענין חלה א"ש כיון דעיקר החיוב בשעת גלגול דכתיב עריסותיכם משא"כ לענין המוציא משמע דסברא פשוטה היא דבתר שעת אכילה אזלינן וא"כ כשנאפה בחמה דלא מקרי לחם למה מברך המוציא לחם שהרי מעולם לא היה שם לחם עליו ומאי ענין עיסה לכאן מיהו אפשר דחכמים השוו מדותיהם לתלות ברכת המוציא במה דחייב בחלה והיינו בכל דבר שדרך לקבוע סעודה עליו ולדעתי נראה שסברא כזו מוכרחין אנו לומר ג"כ בשיטת רבינו שמשון וסייעתו וכמו שאבאר בק"א אם ירצה השם וכאן אין להאריך:

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.