צל"ח/ברכות/לז/ב

צל"ח ברכות לז ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

דף ל"ז ע"ב

ותני ולבסוף ולא כלום ויש לדקדק כיון דעל כרחך מוכרחין לשבש הברייתא מאי חזית לשבש סיפא דברייתא נשבש סיפא דרישא ונימא תני ולבסוף שלש ברכות ונשאר בתירוץ הא מני ר"ג היא והרי יותר שייך לומר דבמקום שלש ברכות טעה ותני מעין שלש מלמימר דבמקום ולא כלום טעה ותני ברכה אחת מעין שלש וצריך לומר דיותר ניחא לי' לאוקמי סתם ברייתא כרבנן דהלכתא כותייהו מלאוקמי כר"ג ולבר מהלכתא:

ואמנם אעפ"כ אם היינו מוקמינן לה כר"ג הרוחנו דלא תהוי תיובתא דרב ושמואל דאם הך ברייתא ר"ג היא איכא למימר דר"ג לשטתו דאיהו סובר דלבסוף מברך על המחי' לכך סובר דתחלה בורא מ"מ אבל רבנן דסברי לבסוף ולא כלום לכך תחלה שהכל ואמרי לך רב ושמואל אנן כרבנן סבירא לן ואולי היינו טעמא דבעה"ג ורבינו האי שפסקו כרב ושמואל ותמהו עליהם שהרי מסקינן בשמעתין דרב ושמואל בתיובתא ולפי מ"ש ניחא דהם סברי מה דמסקינן דרב ושמואל בתיובתא היינו קודם שזכינו לברייתא שני' דלבסוף ולא כלום וא"כ אז ודאי ברייתא דהכוסס כרבנן אתי' דאי כר"ג קשיא סיפא דרישא ומהי תיתי לשבש את הברייתא ולכך נשאר בתיובתא על רב ושמואל אבל בסוף הסוגיא שהביא ברייתא שני' דלבסוף ולא כלום וא"כ על כרחך צריך לשבש הברייתא משבשינן סיפא דרישא ומוקמינן לה כר"ג וליכא תיובתא לרב ושמואל אלא דאם יש לומר כן א"כ קשיא סוגיא דפרק בכל מערבין דאותביני' לרב ושמואל ממתניתין דהנודר מן המזון וקאמר מי לא אותביני' חדא זימנא ולפי מ"ש א"כ מהך דכאן לא נשאר תיובתא ושפיר מותיב מהתם ואף דגם מתניתין דהתם איכא למימר הא מני ר"ג היא מ"מ עכ"פ לשון מי לא אותביני' לא אתי שפיר אלא ודאי דאפי' אם נשבש סיפא דרישא ונוקי הך ברייתא כר"ג לא פלטו רב ושמואל מתיובתא דעד כאן לא מצינו פלוגתא בין ר"ג לחכמים אלא בברכה שלאחרי' אבל בברכה שלפני' לא פליגי דאם איתא דפליגי הי' מזכיר בברייתא שהוזכר פלוגתתם גם ברכה ראשונה ומדשתק מברכה ראשונה מכלל דלא פליגי בה וכיון דעל כרחך נשארו רב ושמואל בתיובתא שוב עדיף לן לשבש סיפא דתוקים כרבנן וגם אני תמה על הרי"ף והרמב"ם והתוס' שחילקו בין אורז לדוחן ופסקו דבדוחן מברך רק שהכל והרי לר"ג ודאי מברכין על דוחן בורא מ"מ שכיון שלדידי' מברכין אחר דוחן ברכה א' מעין שלש ודאי מברכין תחלה בורא מ"מ דלא מצינו שיהי' לבסוף על המחי' ומתחלה שהכל ועוד ק"ו מה אורז דמברכין לרבנן לאחריו רק בנ"ר מברכין תחלה במ"מ דוחן לר"ג שמברכין לאחריו על המחי' ק"ו שיברך תחלה במ"מ ואל תשיבנו מאכל שלק והוא מזונו דאמר ר' עקיבא במשנה דסוף פרקין דמברך עליו שלש ברכות אף שעל ברכה תחלה לא מצינו שום דיעה שיברך על שלק במ"מ שאני התם דסובר ר"ע שזהו מן התורה דאיהו סבר ואכלת ושבעת דכתיב בקרא היינו כל דבר ששבוע ממנו עין בברטנורה שם אבל דבר שתקנו חכמים עליו ברכה חשובה מעין ג' לאחריו ולא תקנו לפניו במ"מ זה לא מצינו וא"כ כיון דלר"ג ודאי מברך על דוחן במ"מ ולא מצינו שנחלקו חכמים עליו למה נחלק אנחנו על ר"ג ולומר שמברך על דוחן רק שהכל ומה דכתב הרא"ש דמשמע לי' לרבינו אלפס מדנקט במלתייהו דרבנן הכוסס את האורז ולא נקט נמי דוחן ש"מ שעל הדוחן אינו מברך במ"מ אומר אני ולטעמיך הרי לר"ב ודאי דוחן שוה לאורז כמו שהוכחתי וא"כ איך בעי רב ששת לאוקמי ברייתא כר"ג אלא ודאי הוא כמו שדחה הרא"ש דבהך ברייתא נקט אורו לאפוקי מדר' יוחנן בן נורי ולולא שאין חוח אשר ביער כמוני כדאי להכניס ראשו בין ארזי הלבנון הי' נלע"ד להכריע שיברך גם על פת דוחן במ"מ כמו אורז:

שם אמר רב יוסף וכו' בתחלה וכו' ולבסוף וכו' לקמן בסוף הסוגיא אמר ר"ש האי חביצא וכו' מברך עליו המוציא.. כאן מצאה הקפידה מקום למה רב יוסף הזכיר ברכה שלפניו וגם ברכה של אחריו ור"ש לא הזכיר מברכה שלאחריו ואין לומר משום דר"ש מיירי בפרורין שאין בהם כזית וליכא שיעור לברכה אחרונה ורב יוסף מיירי ביש בהם כזית שהוא שעור ברכה אחרונה דאטו רב יוסף ור"ש בשיעור אכילתו מיירי אינהו בשיעור גודל הפרורין מיירי ואטו משום דלית בכל א' כזית אם אכל הרבה מהן לא מצטרפי לשיעור ברכה אחרונה וכן להיפך אפי' יש בהם כזית אטו אם לא אכל כל הכזית אין לו חשיבות של יש בהם כזית וא"כ קשה למה הזכיר ר"י ברכה של אחרי' ור"ש לא הזכיר ונראה משום דזה ודאי אם מברך המוציא הרי הוא לחם שהרי הוא אומר עליו המוציא לחם וכיון שהוא לחם ודאי שצריך לברך עליו בהמ"ז שהרי עקר ואכלת וברכת דכתי' על לחם קאי שהרי כך כתיב ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם ואכלת ושבעת נמצא זה כלל גדול שכל שמברך עליו המוציא ודאי מברך עליו שלש ברכות לאחריו אבל איפכא דנימא כל שמברך אחריו שלש ברכות יברך עליו לפניו המוציא זהו אינו כלל מלא ושבעת המינין לר"ג ושלק לר"ע יוכיחו שמברך אחריהם ברכת המזון שלש ברכות ובודאי לא שייך בהם המוציא לחם כי אינם לחם ובברכת המזון אף שבברכת ל מזכיר לחם הוא נותן לחם לכל בשר הרי מזכיר ג"כ מזון ולחם לא על דבר זה שהוא אוכל עתה הוא מזכיר רק מזכיר חסדי המקום שנותן לחם לכל בשר ובזה הסוגיא כאן על נכון דר"ש כיון שפסק ואמר שמברך עליו המוציא שוב אינו מן הצורך שיזכיר מה שיברך לאחריו דממילא נודע אם מברך המוציא לפניו ק"ו שיברך לאחריו ג' ברכות אבל רב יוסף שנקט שני צדדים דהיינו חילוק בין יש בהם כזית לאין בהם הזכיר דין ברכה לפניו וגם ברכה לאחריו ברכה לפניו לרבותא דיש בהם כזית שמברך אפילו ברכת המוציא וברכה לאחריו לרבותא דאין בהם כזית דאפילו לאחריו אינו מברך ג' ברכות:

שם ותני עלה וכו' באמת זה שנינו במשנה במנחות שם דף ע"ה ע"ב וזה לשון המשנה שם מנחת ישראל כופל אחד לשנים ושנים לארבע ומבדיל מנחת כהנים וכו' וכולן פותתין כזיתים וא"כ קשה למה זה שביק רב יוסף מתניתין והביא ברייתא ורש"י נדחק וכתב ותני כלומר ותנן והנלע"ד בזה הוא משום דלכאורה איך מביא רב יוסף שעל פירורין פחות מזיתים אינו מברך המוציא ממה שמברך המוציא על המנחה ושם היו כזיתים ודלמא גם על פתותין קטנים מזיתים ג"כ מברך המוציא והמנחות מצד הכתוב שיעורין כזיתים כדדרשינן התם דכתיב אותה פתים ולא פתיתים לפתיתים אלא שבאמת מהאי קרא דרשינן שכופל אחד לשנים ושנים לארבע אבל שיעור זיתים לא נרמז בכתוב אף שהוא משיעורי חכמים מ"מ אין הטעם בשביל ברכת המוציא דמה הפסד הי' אם היו קטנים מזה והיו מברכין במ"מ אלא ששיעור זיתים הוא מאיזה טעם וא"כ אין מכאן ראי' שעל פחות מזה לא יברכו המוציא ורש"י נדחק לומר שר"י הביא רק ראי' שעכ"פ על פירורין כזית מברכין המוציא ונראה דקושיא חדא מתורצת בחבירתה דהברטנורה שם במשנה פירש וכולם פתיתים כזיתים וכו' דלאחר שעשה פתיתים כזיתים כופל אחד לשנים ושנים לארבע עיין שם בברטנורה ולפי פירושו הביא רב יוסף ראי' לסתור דהרי נשארו הפתיתין בשעת הברכה כל פתות רובע זית אלא שהברטנורה קיצר וסתם במקום שהי' לו לפרש כי באמת פירושו זה העתיק מדברי הרמב"ם בפירוש המשנה שם והרמב"ם שם נשמר מזה וכתב בזה הלשון אמר רחמנא פתות אותה פתים ולא פתיתי' פתיתין ר"ל שאינו מפליג בפתיתין רק לא יהי' פחות מכזית ואותה הפתיתה שהיא כזית כופל אותה עם ארבע ואינו מבדיל שלא יהי' פיתים פתיתין עכ"ל הרמב"ם שם ומעתה אף שהי' כופל כל זית לארבע כיון שלא הי' מבדיל נשאר הזית בשלימותו רק שהי' מכופל בכפליו אלא דלפי נוסחא שלפנינו שם ברישא דמתניתין הוא מנחת ישראל כופל אחד לשנים ושנים לארבע ומבדיל הרי מפורש במשנה שמבדיל ואם נפרש כפירוש הרמב"ם והברטנורה נסתרו דברי רב יוסף וצריך לומר שהרמב"ם והברטנורה לא הי' להם הגרסא ומבדיל ומעתה אם נצרף פירוש הברטנורה להנוסחא ומבדיל ואף אם לא גרסינן במשנה בפירוש ומבדיל מ"מ בידינו לפרש דכופל היינו כופל ומבדיל הרי משנתינו נהפכה לתיובתא לרב יוסף ולכן לא הביא רב יוסף ראי' ממשנתינו שיש לדחות כנ"ל אבל הביא ברייתא דתני עלה ולשון זה מורה שעל ברייתא זו דנטלן לאוכלן תני עלה וכולן פתיתין כזיתים וסובר רב יוסף שברייתא זו אתי למיהב טעמא למה יברך המוציא והלא המנחות הם נטגנים בשמן ולמהישאר בהם חשיבות לחם ולכן תני עלה שפותתין כזיתים לכך מברך המוציא ומינה ממילא שמענו שאם היו פחות מזיתים לא הי' מברך רק במ"מ וברייתא זו גילתה לנו גם פירוש המשנה או שאין הפירוש כפירושו של הרמב"ם בפירוש המשנה והברטנור' או שלא הי' מבדיל אך לפי דברינו שרב יוסף בא להביא ראי' שעל פירורין פחות מזיתים אין מברכין המוציא קשה למה לרב יוסף להביא ממרחק לחמו מסדר קדשים והלא הוא ברייתא מפורשת לעיל דהיינו ברייתא דאין הפרוסות קיימות ונראה דרב יוסף פסק וקאמר דלית בהו כזית וכו' ואפ' יש בהם תוריתא דנהמא לכן לא הביא מברייתא דפרוסות דאיירי בבישול וע"י בישול ע"פי רוב אין בהם תואר לחם ולכן הביא מטוגן שע"י טיגון כשאר יותר תואר לחם ועיין בש"ע סי' קס"ח סעיף י' וסעיף י"ג ומג"א ס"ק ך"ז הא חדא ועוד שנית דאפילו נימא דלרב יוסף טיגון הוא כבישול ממש מ"מ ניחא לי' להביא ראי' ממנחות שיש לו ראי' לשני הצדדים ראי' דעל כזית מברכין המוציא וגם ראי' דעל פחות מזה אינו מברך המוציא משא"כ מברייתא דפרוסות אף שיש לו ראי' דעל פחות מזית אינו מברך המוציא דודאי פחות מכזית מקרי אין פרוסות קיימות שאל"כ איזה שעור קטן יותר מזית תתן לו אבל לאידך ביסא דעל זית מברך המוציא אין משם ראי' דאף שקאמר שם בזמן שפרוסות קיימות וכו' מאן יימר דזית מקרי פרוסות קיימות דלמא כביצה או דוקא שתשאר הפרוסה כמו שהיתה קודם הבישול בלי שום חסרון ע"י בישול לכן הביא מברייתא דמנחה ועל זה בא אביי להשיב אלא מעתה וכו' וגם אביי לא יכחיש ברייתא דתני עלה וכו' אלא שאביי מפרש כפירוש הברטנורה דהך פותיתין כזית הוא בתחלה קודם שכופלן וכל זית כופל אח"כ אחד לשנים ושנים לארבע וגם סובר דכופל היינו שמבדיל כפשטא דמתניתין וא"כ לא כשאר בשעת ברכה רק פתיתין של רובע זיתים וברייתא זו דתני עלה לאו למיהב טעמא למה יברך המוציא אלא אדרבה לרבותא דתני עלה דפותתין כזית וא"כ אחר שכופלן לארבע לא נשאר רק רובע זית ואפ"ה מברך המוציא ומהו כוונת אביי אם לסתור סוף דברי רב יוסף וסובר דגם בפחות מזית מברך המוציא או להוכיח שיש חילוק בין בישול לטיגון ואין שום ראי' ממנחה וסותר ריש דברי רב יוסף דבבישול אפילו יש בהם כזית אינו מברך המוציא יבואר בדברינו בדבור הסמוך:

שם א"ל אביי וכו' הא דהמתין אביי בקושיא זו עד דאמר ר"י מנא אמינא לי ולא הקשה תכף על דברי ר"י שאמר אין בהם כזית מברך במ"מ הוה לי' לאביי להקשות מהא דליקט מכולם כזית ונראה דאביי לעצמו סובר שאין טיגון דומה לבישול וטיגון אינו מבטל מתורת לחם אבל בישול מבטל ולאביי ליכא ראי' ממנחות כלל אפילו ליש בהם כזית אבל הקשה לרב יוסף דאמר מנא אמינא לה ומביא ראי' ממנחות על זה השיבו אביי לדידך דטיגון ובישול שוה אלא מעתה לתנא דבי ר"י וכו' אלא דלפי זה החילוק שבין אביי לר"י הוא דלאביי אין ראי' מטיגן לבישול ובבישול אפשר דאפילו על פירורין שיש בהם כזית אינו מברך המוציא וממילא מה דקאמר מאי הוה עלה השאלה אם כדברי ר"י דעל כזית מברך המוציא אם כדברי אביי דאפילו יש בהם כזית אינו מברך המוציא ומייתי מרב ששת דאפילו פרורין בפחות מכזית מברך המוציא והיינו שלא כדברי ר"י ולא כדברי אביי ואין זה סוגית הש"ס ואולי אף דמתחלה לא הקשה אביי דהוה ניחא לי' שיש לחלק בין טיגון לבישול מכל מקום כאשר שמע דברי ר"י שאמר מנא אמינא לה וכו' ומייתי ראי' מטיגון לבישול קיבלה אביי להשוואה זו שטיגון ובישול שוה אלא שס"ל דממילא הה"ד בפחות מכזית וכברייתא דליקט מכולן וכו' ושייך שפיר מאי הוה עלה:

ובגוף קושיית אביי שהקשה מליקט מכאן קשי' לי מנ"ל להקשות ודלמא שם רב יוסף מיירי בדליכא תוריתא דנהמא לכן סובר דפחו' מכזית בטל מתורת לחם והך דליקט מכלן מיירי בדאית בהו תוריתא דנהמא ומתחלה עלה בדעתי לתרץ ע"פי זה מה שלא הקשה אביי תכף על דברי ר"י קודם שאמר דב יוסף הך מנא אמינא לה הוא משום דבל"ז הוה מצי לחלק כנ"ל דר"י מיירי בדליכא תוריתא דנהמא אלא דאם ר"י מיירי בדליכא תוריתא ומינה דבפרורין שיש בהם כזית אמר ר"י דמברך המוצא אפילו ליכא תוריתא א"כ איך מייתי ראי' ממנחות דלמא שם איירי בדאית בהו תוריתא דנהמי אלא ודאי או דלר"י תוריתא דנהמי אינו מעלה ולא מוריד כלל או דגם רב יוסף מיירי בדאית בהו תוריתא דנהמא ואפ"ה בעי פירורין כזית וא"כ שפיר קשה מליקט מכולן כזית כך עלה במחשבתי והדרנא בי דהרי אלימא מזה קשה לפי מה דמשני רב יוסף הב"ע בשערסן א"כ נסתר ראיית רב יוסף מעיקרא דדלמא גם כזית לא מהני והא דתניא נטלן לאוכלן וכו' מיירי כשערסן שאף שתחלה פותתן לזיתים ערסן אח"כ לכך מברך המוציא אבל אם לא ערסן אפילו יש בהם כזית אינו מברך המוציא אלא על כרחך צריך לומר דבשלמא ברייתא דליקט מכולן וכו' דמיירי במקרה שאירע כך שליקט מכולן יש בידינו לאוקמה באיזה אוקימתא כפי הצורך לתרץ הקושיא אבל הך ברייתא דנטלן לאכלן דסדר הבאת המנחה וסדר אכילתה קחשיב ותני לא שייך לאוקמא באוקימתא חיצונה ולומר דמיירי כשהוא באופן זה דהא פסק ותני סדר מנחה ואכילתה ואטו תמיד הסדר הוא כן שערסן אחר פתותן ולפ"ז ממילא הדרא קושיא ראשונה לדוכתא דמאי הקשה אביי דלמא רב יוסף מיירי בליכא תוריתא דנהמא ואף עפ"כ מביא ראי' ממנחות דאטו במנחות תמיד נשאר תוריתא דנהמא כיון דטיגון הוא כבישול פעמים שנטגן הרבה ואבד תוריתא דנהמא ואפ"ה שנינו שתמיד על המנחה מברך המוציא ומינה מייתי ראי' ליש בהן כזית אבל ברייתא דליקט מכולן דמיירי במקרה שפיר יש לאוקמא ביש בהן תוריתא דנהמא ונסתר קושיית אביי. ונראה דלהכי הקדים אביי ולתנא דבי ר"י וכו' דלכאורה לא הוצרך להביא כלל דברי ר' ישמעאל דמברייתא דליקט מכולן לחוד הי' יכול להקשות דמדתנא ליקט מכולן כזית מכלל שאין בחד כזית וא"כ על כרחך האי תנא לא ס"ל דכולן פותתן בזיתים אלא פותתן לפחות מזיתים ואפ"ה חשיב לחם ומה לי אם הוא ר' ישמעאל או תנא אחר אלא הוא הדבר אשר דברתי דהך דליקט קט המה מוקמינן ביש בהם תוריתא לכן הקדים הך דתנא דבי ר"י דאמר פורכן עד שמחזיר לסולתן ומסתמא הך ברייתא דליקט כתנא דבי ר"י אתי' דודאי לא נימא תלתא תנאי במנחה וכן פירש רש"י דהך ברייתא דליקט ר' ישמעאל היא וא"כ שמחזירו לסולת אין לך ביטול ת"ד גדול מזה ואפ"ה מברך המוציא ושפיר הקשה לרב יוסף. ולפי זה על כרחך אביי לא בא להחליט שגם בפחות מכזית וגם אין בו ת"ד אפ"ה יברכו עליו המוציא דמה יענה אביי לתרץ ברייתא דלעיל בזמן שאין הפרוסות קיימות שמברך במ"מ ועיין בתוס' בד"ה חביצא ועיין בתר"י וכל אלו התירוצם לא שייכו לאביי אם נימא דס"ל דאפילו אין בהם כזית ואין בהם תואר לחם אפ"ה יברכו המוציא אלא ודאי נהפוך ואביי בא לסתור דברי לב יוסף אפילו ביש בהם כזית כשבישל ומנחות שאני דטיגון לא דמי לבישול וכך השיב אביי לרב יוסף לדידך דמדמית טיגון לבישול א"כ אפילו לאין בהם כזית נמי והא ודאי אי אפשר ועל כרחך צריכין אנו לומר דטיגון אינו כבישול וא"כ בבישול אפילו יש בהם כזית נמי אינו מברך המוציא. ולפי זה הך מאי הוה עלה היינו אם בפירורין שיש בהם כזית מברך המוציא כרב יוסף או אינו מברך רק במ"מ כאביי והדק"ל דאיך מייתי עלה הך דר"ש שהוא שלא כדברי זה ולא כדברי זה ולקמן יתבאר:

והי' מקום לומר דאביי שפיר הקשה לרב יוסף מברייתא דליקט שגם אם נוקי לה ביש בהם תואר לחם הוכיח אביי לעצמו דעל כרחך רב יוסף אפילו ביש תואר לחם אפ"ה בעי כזית דאי ס"ד דר"י מיירי דוקא האין בה תואר לחם א"כ מאי קמ"ל רב יוסף דזה כבר שמענו מברייתא דאין הפרוסות קיימות וכעין קושיית רבינו יונה על שטת רש"י דחביצא היינו בישול א"כ מאי קמ"ל רבא כאן שאמר על דברי ר"ש והוא דאיכא עלי' תוריתא דנהמא הרי ברייתא היא בזמן שאין פרוסות קיימות עיין בתר"י אמנם אחר היישוב הא ליתא דבשלמא רבא לא קמ"ל מידי רק הא דבדליכא ת"ד אין מברכין המוציא א"כ שפיר הקשה רבינו יונה דאי כבישול מיירי א"כ לא קמ"ל רבא מידי שהרי זה כבר שמענו מברייתא אבל רב יוסף ברישא דמלתא ביש בהן כזית טובא קמ"ל דאי מברייתא דפרוסות קיימות לא ידעינן שיעורא מאי ניהו פרוסות קיימות וכיון דהוצרך ר"י לומר דין יש בהן כזית אמר ג"כ ההיפוך דדרך האמוראים לומר דבר והיפוכו:

שם ליקט מכולן כזית בזה נחלקו אבות העולם שרש"י פירש מכולן פתיתי המנחות וכן פירש רבינו האי וכן לדעת פירש הרמב"ם כאשר יבואר בדברינו והתוס' הקשו עליו דאיך קאמר אם חמץ הוא והרי כל המנחות באו מצה ורבינו יונה והרשב"א הוסיפו להקשות דאיך יוצא בה ידי מצה והלא אינה נאכלת בכל מושבות לכן פירשו הם דמכולן היינו מכל חמשת מיני דגן ואמנם לדבריהם קשה מה חידוש השמיענו תנא דברייתא ואף דבמה דקאמר דיוצא י"ח מצה אפשר שהוא חידוש לפי מ"ש רבינו יונה שהחזיק בפירוש חביצא כפירוש התוספת דהיינו שנדבק ע"י מרק וכתב שאביי הביא ראי' מלקט מכולן דקאי לפירושו על חמשת המינין היינו משום שאם אמרינן שנתבטל מתורת לחם בלא בישול אז אין חילוק בין נדבק או לא נדבק והי' מתבטל גם בלי מרק עיין ברבינו יונה וא"כ קמ"ל שאינו מתבטל מתורת לחם אבל אכתי קשה מאי קמ"ל אם חמץ הוא וכו' ואטו בחיוב חמץ בעינן לחם ואם אכל חטים שנתחמצו או קמח שירד עליו מים או קמח שבישלו אחר שנחמץ מי לא חייב כרת וראיתי לרבינו יונה שכתב דקמ"ל דלא בימא דלא חייבה התורה כרת אלא באוכל כזית חמץ ממין אחד וכן לענין מצה דלא בימא דאינו יוצא ידי אכילת מצה אלא באוכל כזית ממין אחד והנה מלבד שהדברים דחוקים ומהי תיתי לומר כן אלא שעדיין קשה סיפא דברייתא והוא שאכלן בכדי אכילת פרס מאי קמ"ל בזה דאטו משני מינין עדיף ממין אחד דשעורו בכא"פ ולכן אמרתי ליתן לב לקיים פירש רש"י ולסלק הקושיות מעל פירושו ומלבד מה שהקשו התוס' והרשב"א עוד קשה לי דבמס' פסחים דף ל"ו ע"א פליגי תנאי אי דרשינן לחם עני פרט לנילושה ביין שמן ודבש שהיא מצה עשירה או דרשינן עוני מי שנאכל באנינות והרי במנחה תרווייהו איתנוהו שנילושי בשמן וגם אסורה לאונן וממ"נ אינו יוצא בה וגם איך חייבים על חימוצה כרת והלא מי פירות אין מחמיצן עכ"פ להתחייב כרת ודוחק לומר דמיירי במנחת חוטא או מנחת קנאות דהא רש"י פירש מכולן פתיתי המנחות משמע שעל כל המנחות אומר כן ועוד דא"כ איך הביא רב יוסף ראי מברכת המוציא ודלמא במנחת סולת מיירי שנקמצת סולת ואין בסולת פתיתה וכן הרמב"ם בפ"ג ממע"ה בהלכה ה' במנחת סולת לא הזכיר פתיתה ולפי מה שכתבתי לעיל דותני עלה הוא על ברייתא דלעיל ניחא אבל רש"י שפירש ותני עלה כלומר ותנן וכו' א"כ קשה כנ"ל אלא ודאי דמן הסתם בכל המנחות מדבר. ועוד קשה לי על רש"י איך יוצא חובת מצה במנחה והא בעינן מצה המשתמרת לשם מצה או לשם מצה הנאכלת לשבעה לרבה ולרב יוסף לכל מר כדאית לי' בפסחים דף ל"ח ע"ב עוד קשה על רש"י כאן בד"ה והוא שאכלן בכא"פ וכו' ואם שהה יותר אין האכילה מצטרפת וכו' ואין בו חיוב כרת אם חמץ הוא והדבר יפלא למה שביק רש"י מצה שהרי גם אכילת כזית מצה אינו מצטרף אם שהה יותר מכא"פ ויותר ראוי' לפרשו על יציאת י"ח מצה דסמיך לי' והיינו מרווחים בזה שלא הי' קשה קושיית מהרש"א שהקשה דמרישא גופא דקתני לשון רבים ליקט ואכלן הי' לו לדקדק אי בשערסן ואכלו מבעי' לי' עיין מהרש"א ואני אמרתי דמרישא אין לדקדק בזה דהא דמוקמינן לי' בשערסן הוא רק על שיוצא ידי מצה דבמצה בעינן לחם אבל להתחייב ברת אם חמץ הוא לא בעינן שערסן דאטו בחמץ לחם בעינן וא"כ ברישא שאכלן על חיוב חמץ דסמיך לי' קאי ולכך תני שאכלן אבל מסיפא דייק שפיר דמסתמא על מצה דסמיך לי' קאי וא"כ שאכלו מבעי' לי' אבל לפי פירושו של רש"י שפירש הך בכא"פ רק על חמץ ודאי דשפיר דקדק מהרש"א ואמנם אין אנו עוסקים כעת לתרץ קושיית מהרש"א אלא שעכ"פ דברי רש"י צריכן הבנה דלמה שביק מצה ונקט רק חמץ. וליישב כל סוגיא נציע הוצעה אחת כי המנחה אחר שנתקדשה בכלי ונתקדשה קדושת הגוף וטרם שנקמצה נתחמצה שהיא נפסלה וזהו פשוט וא"צ ראי' ואעפ"כ אביא הדבר מפורש בתוס' במנחות דף נ"ו ע"ב בד"ה הכל מודים במחמץ אחר מחמץ וכו' והשתא מחמץ אחר מחמץ דלא חזי לא לגופי' ולא לדמי' וכו' עיין שם ואמנם צריכין אנו לידע מה דין מנחה זו אחר שנתחמצה לענין מעילה אם מועלין בה מן התורה ואומר אני דלענין מנחה זו אם עלתה לא תרד תליא בפלוגתא דר"י ור"ש בזבחים דף פ"ד ע"א דכיון שנתחמצה לאחר שנתקדשה בכלי הרי פסולה בקודש ולכך לר"ש אם עלתה לא תרד ולר"י תרד דכיון שאין מנחה חמוצה כשירה אפילו בבמה לכך תרד ועיין שם ע"ב ואף שמצינו מנחה של חמץ בשתי הלחם ובחלות של תודה אין באלו חלק למזבח ובמעילה דף ב' בשחטן בדרום דסובר רב יוסף דלר"ש מועלין בהן מן התורה ולר"י אין מועלין ואף רבה דחילק שם היינו בשחטן בדרום שלא נתקדשו קדושת הגוף כלל וכמאן דחנקינהו אבל מנחה זו שנתקדשה בכלי מודה רבה דתליא בפלוגתא דר"י וריש ומעתה שזכינו לדין דלר"ש נשאר בה איסור מעילה מן התורה ואסורה מנחה זו באכילה ובהנאה מן התורה משום הקדש יש לנו לדין אם חל עלי' איסור חמץ ואומר אני דלפעמים הוא איסור חמץ על איסור הקדש איסור כולל ולפעמים הוא איסור מוסיף דאם נתחמצה מנחה זו בערב פסח קודם חצות והרי היא אסורה להדיוט וגם לגבוה להדיוט אסורה משום הקדש ולגבוה משום מנחה שצריכה להיות מצה ומעתה כשיגיע חצות שאז מתחיל איסור חמץ אין כאן איסור מוסיף שכבר אסורה משום הקדש בין להדיוט ובין לגבוה וגם לא שייך כאן מגו דאיתוסף עלי' איסור בל יראה אפילו אם נימא דב"י כקרא איסור מוסיף דעל מי חל כאן איסור ב"י והרי היא של הקדש ולא יראה לך כתיב שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של גבוה וממילא אין כאן איסור מוסיף אבל יש כאן כולל שעד שלא הגיע שעת איסור חמץ הי' אסור רק במנחה זו ומותר בשאר חמץ וכשהגיע שעת איסור חמץ מתוך שנאסר בשאר חמץ נאסר גם במנחה זו משום חמץ וכל זה כשנתחמצה קודם זמן חמץ אבל אם נתחמצה ערב פסח אחר חצות או בחוה"מ נהפוך הוא דכולל ליכא שכבר הוא אסור בכל חמץ שבעולם שקודם שנתחמצה מנחה זו ומנחה זו כבר אסורה עליו משעה שהקדשה הקרש דמים אבל יש כאן איסור מוסיף שעד שלא נתחמצה היתה אסורה להדיוט ומותרת לגבוה וכשנתחמצה ניתוסף בה איסור לגבוה ומגו דאיתוסף איסור חמץ לגבוה איתוסף כמי להדיוט ומעתה מאן דלית לי' לא איסור כולל ולא איסור מוסיף לא משכחת במנחה זו שיהי' חייב על חימוצה כרת ור"ש לית לי' איסור כולל ואפילו איסור מוסיף מספקא להו להתוס' בקידושין דף ע"ז ע"ב בד"ה פרט לכה"ג אם אי' לי' לר"ש איסור מוסיף ועיין בחידושינו בפסחים דף ל"ה ע"ב בד"ה שם אמר ר"ש עיין שם והכה בברייתא זו דתני ליקט מכולן ולפירש רש"י דקאי על כל המנחות והרי רובן נקמצות אחר אפייתן שהרי רק מנחת סולת לבדה נקמצת סולת וא"כ כיון דשאר ד' מיני מנחות נקמצת לאחר אפי' והרי לאחר אפי' שוב אי אפשר שתחמיץ וא"כ נתחמצה קודם אפייתן וקודם קמיצתן ולא הי' להם שעת היתר לכהנים ונשאר בהם איסור מעילה מן התורה לר"ש והי' מקום לומר שלא יחול עליהם איסור חמץ וקמ"ל ברייתא זו רבותא גדולה שחייב כרת משום חמץ וקמ"ל דאמרינן איסור כולל או איסור מוסיף ושוב קאמר אם מצה יוצא י"ח ודאי רבותא קמ"ל שלא נתבטל על ידי טיגון מתורת לחם ומה דסיים והוא שאכלן בכדי א"פ נלע"ד דלרבותא דאם חמץ איצטרך דהרי באכילה מלבד איסור חמץ יש בה ג"כ חיוב מעילה כמו"ש ובמעילה הדין שצירוף המעילה אפילו לזמן מרובה כמפורש במשנה סוף פ"ה דמעילה והי' מקום לומר דמתוך שמצטרפות אכילה אחרונה לראשונה לענין איסור מעילה תצטרף ג"כ לענין איסור חמץ ובפרט לרבי אם אמרינן דסבר מעלה בכזית עיין פסחים דף ל"ג ע"א ועיין בתוס' בד"ה אף מעילה וכו' וא"כ שיעור שניהם שוה ונימא שאף דבכל חמץ בעינן בכא"פ כמו בכל התורה כאן אגב דחייל על אכילה אחרונה חיוב מעילה אף לאחר שיעור כא"פ תחול ג"כ לענין איסור חמץ ודבר זה דומה קצת למה שכתבו התוס' בחולין דף ק"ג ע"א בסוף ד"ה דאיסור חלב וכו' שכתבו וי"ל כגון שתלש ממנה אבר וטרפה בו דמגו דאתי איסור טריפה וחייל אאיסור חלב חייל נמי איסור אבר עלי' וכו' ע"ש בתוס' ה"נ מגו דחייל מעילה יחול ג"כ חמץ קמ"ל ברייתא דלא אמרינן בזה מגו ובעינן שיאכלנו בכא"פ וכל זה איצטרך לענין חמץ אבל לענין אם מצה הוא שיוצא ידי חובת מצה פשיטא דבעינן בכא"פ ואין כאן שום רבותא לכן פירש רש"י הך דכא"פ לענין חמץ וכל זה הוא לר' שמעון דלדידי' מנחה כזו אם עלתה לא תרד אבל לר' יהודה דכבר כתבנו דלדידי' אפילו עלתה תרד הרי מנחה וזו פסולה גמורה והרי היא כקדשיםשמתו שאין בהם דין מעילה מן התורה כלל כמבואר במס' מעילה דף ב' וע"ב דרב יוסף מודה אליבא דר"י ועיין בכ"מ ריש פ"ג מהל' מעילה ומעתה אליבא דר' יהודה אין כאן חידוש שצריך בכא"פ והוא הדבר אשר דברתי שהרמב"ם על כרחך מפרש כפירוש רש"י דלפירוש התוס' והא ודאי שברייתא זו איזה חידוש דין באה לחדש ויהי' כפי דברי רבינו יונה שלא נחשב שאין חיוב כרת כי אם באוכל חמץ ממין א' בין יהי' מאיזה טעם אחר שהוא גורם שהוצרכה הברייתא להודיע זה א"כ למה לא נמצא בכל הל' חמץ ומצה לרבינו דין זה בשלמא מה שלא ביאר שיוצא ידי אכילת מצה יש לומר שעקר החידוש שאינו בטל מתורת לחם כמו"ש רבינו יונה שאם הי' בטל ע"י דיבוק אפילו בלי בישול אז אפילו בלי דיבוק כלל הי' בטל מתורת לחם א"כ איכא למימר שכבר ביאר הרמב"ם דין זה בהל' ברכות לענין ברכת המוציא אבל הדין שאם חמץ הוא חייב כרת הי' לו להשמיענו אבל אם הוא מפרש בפירוש רש"י א"כ כיון שהרמב"ם בפ"ג ממעילה לה פסק בקדשים שנשחטו בדרום שאין בהם מעילה מן התורה וכתב הכ"מ שם שהוא מטעם דרב יוסף גופי' מודה אליבא דר"י וקיי"ל ר"י ור"ש הלכה כר"י לכן פסק כאן הרמב"ם שאין בו מעילה רק מדרבנן הן אמת שדברים אנו מרפסן איגרין ממה שפסק הרמב"ם בפ"ג מפה"מ הלכה ז' וע"ש בכ"מ ובלח"מ מ"מ יהי' הישוב לדברי הרמב"ם מה שיהי' לכל מר כדאי' לי' עכ"פ כבר ביאר הרמב"ם דעכ"פ אין בו מעילה מן התורה וממילא אין מקום לטעות שיתחייב במנחה שנחמצה כרת משום חמץ בפסח אפילו ביותר מכדי א"פ הואיל ומצטרף למעילה שהרי אין כאן חיוב מעילה ולענין שיחול איסור חמץ שלענין זה ודאי אנו צריכין לאיסור כולל ומוסיף דאף שאין בו מעילה מן התורה אסור באכילה מן התורה שכל שבקודש פסול בא הכתוב ליתן ל"ת על אכילתו מ"מ כבר ביאר הרמב"ם דין איסור כולל ומוסיף בכמה מקומות בחבורו בפ"ח ממ"א ובפי"ז מא"ב ובפ"ד ופ"ו משגגות באר היטב לכך לא העתיק הרמב"ם דין זה שאם חמץ הוא חייב כרת בחבורו שמלתא דפשיטא היא ומעתה כיון שהחליטנו פירוש רש"י צריכין אנו לסלק הקושיות שעל פירוש זה והנה מה שהקשו התוס' הלא כל המנחות באות מצה ואיך קאמר אם חמץ וכו' אני אומר ואטו תנא בסדר עשיית המנחה קאי בברייתא זו תנא במקרה קאי שאם ליקט וכו' ומיירי שעבר והחמיץ או שנתחמצה מאליו שלא שמרה כראוי ומה שהקשיתי כי הלא מי פירות אין מחמיצין הרי כל המנחות היו בהם מים עם השמן ומי פירות עם מים מחמיצין ואפילו לדעת הסוברים שגם מי פירות עם מים ב"כ אינו חמץ גמור רק נוקשה אכתי משכחת לה בצריד של מנחות שלא הגיע שם השמן ונתחמץ ועיין כל זה בדברינו בנודע ביהודה חלק א"ח סימן ך"ב וא"כ ניחא הך בבא דאם חמץ הוא ענוש כרת ומעתה צריכין אנו לסלק הקושיות מהך אם מצה שיוצא י"ח בפסח והרשב"א הקשה דהרי אינה נאכלת בכל מושבות והפני יושע דחה קושייתו שזהו הוא פלוגתא דתנאי אי בעינן מצה הנאכלת בכל מושבות ואני לא מצאתי שום תנא שיחלוק על זה ואף דבפסחים דף ל"ו ע"א פליג ר"ע מ"מ הא מסקינן התם דהדר בי' ר"ע ואולי יאמר הפ"י דברייתא זו ר"ע שנאה מקמי' דהדר בי' ואכתי קשה הרי מקמי' דהדר בי' הי' דורש מצה ומרור מה מרור שאינו בכורים וכו' ה"נ נימא מה מרור שאינו מנחה אף מצה שאינו מנחה ואני אומר ליישב דכמה משניות וברייתות היו שנויות להם מדורות הראשונים ובפרק כל הכלים אמרו בימי נחמי' נשנית משנה זו ואולי ברייתא זו מימי דוד ושלמה נשנית קודם שנבנה הבית ולמאן דאמר יש מנחה בבמה היינו אפילו בבמה קטנה והתוס' בזבחים דף ק"ו ע"ב בד"ה אין מנחה וכו' שכתבו דמנחה לא הוה דומיא דאינך וכו' רצונם דלמ"ד אין מנחה בבמה היינו אפילו בבמה גדולה אבל זה האומר יש מנחה בבמה היינו אפילו בבמה קטנה ומנחה הנעשית שם הי' יכול לאכלה בכל ערי ישראל דבבמה קטנה לא הי' שם קלעים דנימא שנאכלת לפנים מן הקלעים וכשם שכל יחיד הי' יכול לעשות במה בראש גגו בכל מקום שרוצה כך הי' הקרבנות שקרבו שמה נאכלים בכל מקום שרוצה ובהדיא אמרו בשלהי זבחים יוצא כשר בבמה ופרש"י שהרי כשרה בלא מחיצות ואז היתה נאכלת בכל מושבות ומה שהקשיתי אני דהרי מנחה זו היא מצה עשירה שנילושה בשמן וגם אינה נאכלת באנינות וא"כ ממ"נ אינו יוצא בה אי דרשינן עני הרי היא עשירה ואם דרשינן עוני הרי אינה נאכלת באנינות ג"כ נלע"ד דלפי מה שאני מפרש להך ברייתא במנחה הקריבה בבמה קטנה שם אין אנינות פסול בה וכן אמרו בזבחים דף ט"ז ע"א מאן לימא לן דאונן אסור בבמה ופירש"י דגבי איכן ומן המקדש כתיב עיין שם בסוגיא ואף דשם לענין הקרבה איירי אבל לענין אכילה אסור גם בבמה ואל תתמה שהרי כהן גדול מקריב אונן ואינו אוכל אומר אני דהא ליתא דכה"ג שאינו אוכל אונן ילפינן מאהרן דכתיב ואכלתי חטאת היום וגו' וג"כ בקדשים הקרבים במשכן כתיב אבל בבמת יחיד לא שמענו איסור אכילה ואף דבזבחים דף ק"א ע"א ילפינן איסור אכילת אונן בקדשים ק"ו ממעשר הקל שאמרה תורה לא אכלתי באוני הרי באמת הקשו שם התוס' בד"ה ומה מעשר וכו' תימא מה למעשר שכן טעון כסף צירי וכה"ג פריך בפרק אלו הן הלוקין ונשארו בתימא ואמנם ביבמות דף ע' ע"ב בתוס' בד"ה דפסח גופי' ממעשר גמר כתבו דהיינו בג"ש וא"ת ושאר כל הקדשים מנין דכל הקדשים אסורים לאונן כדאמר בזבחים מק"ו ממעשר ואק"ו איכא למפרך מה למעשר שכן טעון כסף צורי וכו' וי"ל דשאר קדשים גמרינן מפסח בהקישא דזאת התירה וכו' עיין שם בתוס' איברא שיש לנו אריכות דברים בזה אבל אין כאן מקומו ואמנם הצורך לדברינו כאן דאיסור אכילת אונן בקדשים מהקישא דקדשים לפסח ילפינן ומינה דהיינו קדשים דומיא דפסח שקרב בבית המקדש או אף בשעת היתר הבמות בבמה גדולה דהרי פסח לא משכחת לה בבמה קטנה כמפורש במשנה במגילה דף ט' ע"ב ובזבחים דף קי"ח אבל קדשים שמקריבי' בבמה קטנה אינן נכללי' בהיקש הזה ולכן קדשי במה קטנה מותרי' לאונן וא"כ שפיר יוצא ידי מצה במנחה שהקריבה בבמת יחיד ומה שהקשיתי דהרי מצה זו נשמרה לשם מנחה ולא לשם מצת מצוה ולא לשם מצה הנאכלת לשבעה נלע"ד דלא קשה דהרי בפסחים דף ל"ח ע"ב פירש רש"י בד"ה שאינה נאכלת לשבעה וכו' וחית לי' לרב יוסף הא דרשה דרבה דבעינן שימור לשם מצות ואהאי קרא סמיך ובהא פליג דאי נמי איכוין לה נמי לשמור מצת מצוה למיפק בה משום תודה ומשום מצה לא נפיק דבעינן שימיר לשם מצה כל שבעה עכ"ל רש"י ומזה הוכחתי שם בחידושי במס' פסחים דלרבה אם באמת שמרה מתחלה לשם מצת מצוה וגם לשם תודה שפיר נפיק בה והרי איתא שם ברייתא כוותי' דרבה וא"כ גם ברייתא דליקט מכולם סברה כן ומיירי ששמרה תכף לשם מצת מצוה ולשם מנחה ודע כי לדברינו כדמקשה שם בפסחים ותיפוק לי' מי שנאכל באנינות הוה מצי לשנויי דאיצטרך לאותן שהקריב בבמה קטנה אלא שכל זמן שהי' אפשר לו לשנויי לכל זמן ניחא לי' יותר ולבסוף כשהקשה ממושבות אז הוצרך לשנויי בנוב וגבעון זהו הנלע"ד ליישב שטת רש"י דרך פרט על כל קושיא ועוד נלע"ד לסלק כל הקושיות הן מטעם מצה עשירה והן מטעם אנינות והן מטעם מושבות והן מטעם שימור לשם מצת מצוה הכל בחדא ואציעה הוצעה אחת הנלע"ד דבר חדש אשר לא ראיתי שדברו בו הקדמונים והוא הלכתא למשיחא כשנזכה לעשות הפסח כהלכתו ויזדמן טמא או מי שהי' בדרך רחוקה ויעשה פסח שני ויאכלנו על מצת ומרורים אם כל פרטי תנאים הצריכים במצה של ליל חג המצות צריכים ג"כ במצה הבאה עם פסת שני כגון שלא תהי' מצה עשירה ושתהא נאכלת בכל מושבות ובאנינות ושימור דוקא לשם מצת מצוה ואומר אני שאינה צריכה כלום מכל תנאים הללו ודי שתהא מצה משומרת מחימוץ דבפסח שני עצמו אי לאו דכתיב ככל חוקת הפסח לא הוה מצרכינן בי' כל פרטי הפסח ובמצה של פסח שני לא כתיב ככל חקת המצה ותדע דלרב יוסף בדף ל"ח ע"ב דמפרש טעם של חלת תודה ורקיקי נזיר מקרא דשבעת ימים מצות תאכלו בעינן מצה הנאכלת לשבעת הימים ואטו שייך בפסח שני מצה לשבעת הימים וכי היכי דלרב יוסף לא אימעט מצה של פסח שני הה"ד כל הני דאימעוטי לכל הפרטים כולהו במצה של חג הפסח כתיבי ולא במצה של פסח שני ועוד דמלחם עוני שדרשינן למעוטי מצה עשירה לר' עקיבא ומודה ר"ע דקרינן עוני ודריש לי' שעונין עליו דברים הרבה כדאמרינן בדף ל"ו ע"א ואטו במצה שעם פסח שני בט"ו באייר עונין עליו דברים וכי יש ספור הגדה באייר והגדת לבנך ביום ההוא כתיב וא"כ כי היכי דהקרי שקורין עוני לא קאי על שני ה"נ הכתיב דכתיב עני למעוטי מצה עשירה ב"כ לא קאי על שני וכמו כן כל הפרטים לכל התנאים לכל מר כדאית לי' כולהו במצה של חג כתיבי ואולי כשם שאימעטי בפסח שני כמה פרטים כמפורש בדף צ"ה ע"א אימעטי ג"כ פרטי המצה רק דבסוגיא שם לא חשיב רק מה שהוא מצות עשה או מצות ל"ת ולא פרטים שאינם רק אופני הדבר ואעפ"כ בפרטים דעל מצות ומרורים אימעט מושבותיכם ולחם עוני ואם הי' זה עולה בידינו להלכה דפסח שני אין כל הפרטים הללו מעכבים במצה הי' ניחא דמה שתני כאן ואם מצה אדם יוצא י"ח בפסח היינו בפסח שני אבל באמת לבי נוקפי לחלק בפרטי המצה בין פ"ר לפ"ש דאם כן גם כן נימא שאדם יוצא י"ח בפ"ש במצה של כל שאר מיני דגן אף שאינו מחמשת המינין שהרי ה"א דאין יוצאין רק בחמשת המינין ילפינן בפסחים דף ל"ה ע"א מקרא דלא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות דבעינן דברים הבאים לידי חימוץ והאי קרא במצה של חג המצות מיירי ועוד אם נימא דבאמת יוצאים בפ"ש בכל מיני דגן א"כ איך הוכיח אביי מדיוצאין ידי מצה מברכין עליו המוציא ופירש רש"י דהתם לחם בעינן דכתיב לחם עוני וכו' והרי לחם עוני בפסח ראשון כתיב אלא ודאי דעל מצות ומרורים דכתיב בשני אהדרי' לכללי' לכל דין מצות בראשון ומחוורתא כמו"ש מעיקרא דמשכחת לה במנחה שבבמה קטנה ובזה ג"כ ניחא שלא הזכיר הרמב"ם דין זה שכיון שנאסרו הבמות לא משכחת דין זה:

שם הב"ע בבא מלחם גדול ויש להקשות בשלמא לפירוש התוס' דליקט מכולן היינו מכל מיני לחמים משכחת בבא מלחם גדול אבל לפירוש רש"י שמכולן היינו כל המנחות היכי משכחת לה שבא מלחם גדול הא המנחות אין בהם מה שלא פיתת לפתיתן ולא נשתייר לחם גדול ואלמלא שרש"י מדויל ידי' משתלים הייתי מפרש שלא הדר בי' ממאי דמוקי בשערסן אלא כלפי מה שהקשה לו שאכלו מבעי' משני לי' שאחר שערסן פירר מהם פתיתין קטנים ונשאר ממה שעירס עוד חלק גדול אבל רש"י עצמו פירש בד"ה הב"ע ובשלא ערסן וכו' וא"כ הדק"ל ונלע"ד דעתה לא מוקי לה כר"י אלא כרבנן דכולן פותיתין כזיתים אלא דהא ודאי הא דבעינן פתיתין כזיתים היינו קודם קמיצה אבל אחר קמיצה והוקטר הקומץ וזכו הכהנים בשירי המנחה היו הכהנים רשאים לפותתן שוב כל פתית של זית לכמה פתיתים קטנים כרצונם ופתית שהוא כזית מקרי לחם גדול וכשנשאר בהם פתיתים כזיתים אז אפילו ליקט משאר הפתיתים שפיתת לקטנים אם ליקט וצירף מהם כזית מברך המוציא כיון שנשאר בהם פתיתים שהם כזית וזה מקרי בא מלחם גדול ולפי זה גם דברי רב יוסף שאמר הא חביצא דאית בי' פירורין כזית אין הכוונה שבאותו פירור שהוא מברך עליו יהי' כזית אבל הכוונה שיש בהם פירורין כזית אז מברך אפילו על הקטנים המוציא דלית בי' פירורין כזית היינו שבכל החביצא אין שום אחד שיהי' בו כזית מברך במ"מ. אלא דלפי זה קשה איך הביא רב יוסף ראי' ממנחות ותני עלה וכולן פתיתן כזית דלמא שאני התם שעל אותו שיש בו כזית מברך שהרי כולן פותתן כזיתים ומנ"ל דאם יש אחד שיש בו כזית שמועיל לכל הפירורין ולכן נלע"ד דהך הב"ע שבא מלחם גדול לאו מסקנא דרב יוסף הוא ולא כמו שפירש רש"י במנחות דף ע"ה ע"ב שגרם אמר לו רב יוסף וכו' ע"ש אבל לענ"ד נראה דהש"ס הוא דאמר הכי ורב יוסף דאמר חביצא דאית בי' פירורין כזית כוונתו שבאותו פירור שמברך עליו המוציא בעינן שיהי' בו כזית ואביי בא לחלוק עליו ולדחות ראיתו לגמרי דאי ממנחות אתה בא למילף א"כ אפילו אין בהם כזית וכו' וזהו ודאי אי אפשר שהרי שנינו לעיל בזמן שאין הפרוסות קיימות וכו' אלא על כרחך מנחות שאני שלא נתבשלו אלא נטגנו וטיגון אינו דומה לבישול וא"כ אפי' על יש בהם כזית אין לך ראי' לברך עליהם המוציא ובא הש"ס לדחות דברי אביי ולעולם טיגון דומה לבישול ומה דקשיא לך א"כ אפילו פחות מכזית וזה אי אפשר שהרי שנינו בזמן שאין הפרוסות קיימות וכו' הב"ע הך דליקט מכולן בבא מלחם גדול וכמו"ש שנשארו בהם גם פתותין כזית ולכך מברך אפילו על הקטנים והך ברייתא דאין הפרוסות קיימות מיירי שאין שום פרוסה קיימת שיהי' בה כזית ובא הש"ס לקיים דברי רב יוסף במקצת ולדחותם במקצת דמה שהוא מדמה טיגון לבישול דבריו קיימים אבל מה דבעי באותו שמברך עליו כזית נדחו דבריו:

שם מאי הוה עלה ולכאורה קשה דלפי פירוש רש"י שרב יוסף הוא שהשיב הב"ע בבא מלחם גדול א"כ שני רב יוסף לאביי כל קושיותיו ואביי קיבל התשובות ונשארו דברי ר"י בלי שום קושיא ובלי שום חולק ומהי תיתי לדחות דבריו ומה עלה על דעת רבנן דבני ישיבה לשאול מאי הוה עלה ועוד דעל שאלת מאי הוה עלה הביא הש"ס דברי רב ששת לפשוט מזה שאלת מאי הוה עלה והדבר תמוה דמאי אולמא דברי ר"ש לדחות דברי רב יוסף ודלמא הלכה כרב יוסף ולא כר"ש ואי משום דרבא דהוא בתרא וקאמר על דברי ר"ש והוא דאיכא עליו תוריתא דנהמא א"כ הוה לי' למימר ואמר רבא כיון דגם דברי רבא הם שייכים לתשובת שאלת מאי הוה עלה אבל השתא דקאמר אמר רבא א"כ דברי רבא הם ענין בפ"ע אמנם לפי מ"ש לעיל שלא כדברי רש"י ולאו רב יוסף קאמר בבא מלחם גדול ודברי רב יוסף ודאי נדחים אלא דמה דרצה אביי לחדש חילוק בין טיגון לבישול דחה התלמוד דלעולם טיגון הוא כבישול וברייתא דליקט מכולם מיירי בבא מלחם גדול ועל זה שאל מאי הוה עלה אם טיגון דינו כבישול או לא ועל זה מייתי אמר רב ששת וכו' אע"ג דלית בי' כזית וכו' ואין לנו להפך סברות האמוראים מהיפך אל ההיפך לגמרי דרב יוסף אפילו על פירורין כזית אמר מנא אמינא לה והוצרך להביא ראי' ממנחות שמברך עליהם המוציא מכלל דמצד הסברה החיצונה אפילו על כזית לא היינו יכולים להחליט שיברך המוציא והוצרך להביא ראי' כנ"ל ורב ששת יאמר מסברה בלי שום ראי' שאפילו לית בהם כזית יברך המוציא אלא ודאי דגם ר"ש לא מסברה אמרה אלא מצד ברייתא דליקט מכולם וכו' וא"כ על כרחך סובר דטיגון הוא כמבושל דאל"כ איך מביא ראי' מטיגון לבישול וגם אין לומר דאפילו לא בא מלחם גדול ומוקי הך ברייתא כר' ישמעאל ואפ"ה מברך המוציא דא"כ אפילו אין בהם ת"ד ופחות מזית נמי יברך המוציא דהרי כיון שמחזירין לסולתן לא נשאר תוריתא דנהמא וזה אי אפשר דהרי שנינו בזמן שאין הפרוסות קיימות מברך במ"מ אלא ודאי דלא מוקי כר' ישמעאל אלא כרבנן וא"כ די שנימא דמיירי שבא מלחם גדול דהיינו שנשארו גם קצת פתיתין בכזית שזה מקרי לחם גדול ועל כרחך דגם ר"ש מיירי בבא מלחם גדול:

שם אמר רבא והוא דאיכא עלי' ת"ד והקשה רבינו יונה לפירש רש"י דחביצא היינו בישול א"כ מאי קמ"ל רבא דהרי ר"ש על כרחך מוקי ברייתא שאין פרוסות קיימות הינו עכ"פ בשאין בהם ת"ד וא"כ על כרחך מודה ר"ש באין בהם ת"ד שאינו מברך המוציא וא"כ מאי קמ"ל רבא וחשבתי למפשט דאי מברייתא הוה אמינא דוקא באין בהם כזית הוא דבעינן ת"ד וכולה ברייתא באין בהם ת"ד מיירי ואפ"ה בפרוסות קיימות דהיינו שיש בהם כזית מברך המוציא דבכזית לא בעינן ת"ד קמ"ל רבא והוא דאיכא ת"ד ורצונו בזה דר"ש קאמר האי חביצא אע"ג דלית בי' פירורין כזית וכו' וא"כ כ"ש ביש בהם כזית וקאמר רבא והוא דאיכא עלה ת"ד ואפילו ביש בהם כזית בעינן ת"ד ואין חילוק כלל בין יש בהם כזית ובין אין בהם והא דקתני בברייתא בזמן שהפרוסות קיימות אין הפירוש שכזית כקרא פרוסות קיימות אלא כל זמן שיש בהם ת"ד קורהו בברייתא פרוסות קיימות וכשאין בהם ת"ד קורהו הברייתא אין פרוסות קיימות וכן פירוש בחידושי הרשב"א. ובזה נלע"ד ליישב דברי התוס' בד"ה אמר רבא וכו' והא דמשמע בירושלמי דפרוסות קיימות הן בכזית וכו' ולכאורה מאי קשיא להו רבא באין בהם כזית בעי ת"ד דהרי על דברי ר"ש קאי דמיירי בלית בהו כזית אבל בכזית מודה ובא דאע"פ שאין בו ת"ד מברך המוציא וא"כ שפיר קאמר הירושלמי דפרוסות קיימות הן בכזית ולפי מ"ש ניחא דהתוס' הוכיחו דעל כרחך רבא גם בכזית בעי ת"ד דאל"כ קשה קושיית רבינו יונה וכנ"ל כן חשבתי בתחלת הרעיון אבל אחר העיון הא ליתא דא"כ עקר חדושי של רבא היא בפרוסות שיש בהן כזית א"כ למה קבע רבא דבריו על דברי ר"ש שעקר דברי ר"ש הם באין בהם כזית הי' לו לקבוע דבריו על ראשית דברי רב יוסף דאמר האי חביצא דאי' בי' פירורין כזית הי' לרבא לומר והוא שיש בו ת ד ולכן אני אומר דודאי רבא על דברי ר"ש קאי דמיירי באין בהם כזית ואמנםחידש יותר מהברייתא דאי מברייתא הוה מוקמינן מה דתני אין הפרוסות קיימות היינו שאין שום פרוסה קיימת דהיינו שיהי' בה כזית הוא דאין מברכין המוציא כשאין בהם ת"ד הא יש בהם פרוסות קיימות אז מברך המוציא אפילו על אותן שאין בהם כזית אפילו אין בו ת"ד קמ"ל רבא דאפילו יש בהם פתיתן כזית אפ"ה על אותן שאין בהם כזית אינו מברך המוציא אלא א"כ יש עליו ת"ד ושפיר קאי על דברי ר"ש דמיירי ג"כ שאין בפתיתן שמברך עליהם כזית אבל עכ"פ כשאר בחביצא ההיא כמה פירורין שיש בהם כזית כפי מה שפרשתי לעיל דברי ר"ש ויותר מזה נלע"ד דלפי פירושינו לעיל בלא"ה לא קשיא קושיית רבינו יונה דברי תא דלעיל מיירי אפילו יש בהם ת"ד אפ"ה אם אין פרוסות קיימות מברך רק במ"מ משום דמיירי באין שום פרוסה קיימת ובזה לא מהני ת"ד ור"ש מיירי ביש בהם פירורין כזית ואז אפילו לאותן שאין בהם כזית מהני ת"ד שיברך עליו המוציא אבל אם יש באותו פירור גופי' שמברך עליו המוציא אפילו אין בו ת"ד כיון שיש בו בעצמו כזית מהני כמו שהוכחתי מדלא קבע רבא דבריו על דברי רב יוסף ושלש חלוקים יש בדבר שאם יש בפירור הזה עצתו כזית בכל ענין מברך על אותו הפירור המוציא אפילו אין בו ת"ד וזהו חלוקה ראשונה ואם אין בפירור הזה כזית אבל יש באותו חביצא בם פירורין שיש בהם כזית יש חילוק בין יש בו ת"ד או אם אין בו וזהו חלוקה שכי' ואם לא כשאר בכל החביצא שום פירור שיש בו כזית לא מהני ת"ד ובכל ענין אינו מברך רק במ"מ וזהו חלוקה שלישית ובזה נוכל למעבד שלמא בין האמוראים שלא יהי' שום מחלוקת בין רב יוסף לרב ששת וכדמשמע כאן שהגרסא אמר רב ששת ואם הי' בא לחלוק הי' ראוי לומר רב ששת אמר והא ודאי שרב ששת לא בא להשיב על שאלת מאי הוה עלה שזהו שאלת בני ישיבה שהיו אחר אביי ובמנחות באמת הגרסא רב ששת אמר אבל יותר יש לסמוך על הגרסא כאן שהיא עקר מקור הדין במקומה במס' ברכות ונראה כאשר נדקדק בדברי רב יוסף שאמר דבר והיפוכו שאם יש בהם כזית מברך המוציא וג' ברכות ואם אין בהם כזית וכו' ולמה כל האריכות הזה שממילא ידעינן שאם אין בהם כזית אינו מברך המוציא ואי לאשמועינן שעכ"פ מברך בורא מ"מ ומעין שלש ג"כ הוא מימרא שאינה צריכא דאטו גרע מתבשיל של חמשת המינין ואף שכתבתי בתחלת הסוגיא דשנו ברכה לאחריו משום רבותא דאין בו כזית שלא זו שאינו מברך לפניו המוציא אלא אפילו לאחריו אינו מברך בהמ"ז וא"כ אי לאו שאמרו רב יוסף בפירוש רק מדיוקא לא הוה דייקינן אלא שאינו מברך המוציא אבל אכתי הוה אמינא שלאחריו יברך ג' ברכות אומר אני שגם זה הוה שמעינן מדיוקא דהרי הוה קשיא לן כיון דאמר רב יוסף שמברך לפניו המוציא למה לו לומר שמברך לאחריו שלש ברכות דפשיטא שאם הוא לחם שמברך ג' ברכות אלא ודאי לדיוקא שאפילו לאחריו בעינן כזית וא"כ סוף דברי רב יוסף הוא ללא צורך ולכן נלע"ד דרב יוסף הכי קאמר חביצא דאית בי' וכו' מברך עליו דהיינו על זה שיש בו בעצמו כזית וכו' תמיד המוציא וג' ברכות בין יש בו ת"ד ובין אין בו דלית בי' וכו' היינו שאין בכל החביצא כזית מברך במ"מ ג"כ בכל ענין בין יש בו ת"ד ובין אין בו לעולם אינו מברך המוציא וג' ברכות ושני הכללים דרב יוסף הם כללים גמורים ואין חילוק בין יש בו ת"ד ובין אין בו ויש עוד דרך ממוצע דהיינו שיש בתוך החביצא פירורין כזית אלא שהוא מברך על הקטנים בזה יש חילוק בין יש בו ת"ד או לא ונמצא דברי רב יוסף ודברי רב ששת עם מימרא דרבא הכל נכונים לדינא ואין כאן מחלוקת כלל:

וע"פי זה נתבררו דברי רבינו הגדול הרמב"ם ז"ל שנלאו כל נושאי כליו בפירוש דבריו וזה לשון רבינו הגדול בפ"ג מהל' ברכות הלכה ח' הפת שפתת אותה פתים ובשלה בקדירה או לשה במרק אם יש בפתיתין כזית או שניכר שהן פת ולא נשתנה צורתה מברך עלי' בתחלה המוציא ואם אין בהם כזית או שעברה צורת הפת בבישול מברך עלי' בתחלה בורא מ"מ עכ"ל רבינו והנה דבריו סותרים זה את זה ועיין בכ"מ ובכל הדוחקים שנדחקו לחלק חילוקים אכתי אין זכר לחילוקים ההם בגמלא ואין דרך רבינו הגדול להיות בודה דברים מלבו אם לא במקום שאומר יראה לי ולפי ההוצעת שהוצעתי בפירוש הגמרא יתבארו דברי רבינו הפת שפתת וכו' אם יש בפתיתין כזית (רצונו בזה שבאלו עצמן שהוא מברך עליהם יש כזית ובזה לא בעינן שיהי' ניכר שהן פת) ומה שכתב או שניכר בהן פת רצונו באמרו או היינו שאין בפתיתין עצמן שהוא מברך עליהן כזית אבל אכתי נשאר בתוכם קצת פתיתין שיש בהם כזית ולכן מהני מה שניכר שהן פת ומברך המוציא. ואם אין בהם כזית (רצונו שאין בכל הפתיתין שום אחד שיהי' בו כזית ואז לא מהני בהו הכרת צורתן שהן פת) או שעברה צורת הפת בבישול (רצונו באמרו או היינו שיש בתוכם פתיתן שהם כזית אבל אלו שהוא מברך עליהן אין בהם כזית לכן אם עברה צורת הפת מברך בורא מ"מ) ומעתה ביאר רבינו כל כל השלשה חילוקים שבגמרא על דרך שבארנו:

תוס' ד"ה הי עומד וכו' ונראה דבכהן העומד להקריב ראשון במשמרתו וכו' וכיון שיש להם זמן קבוע וכו' ולענ"ד ראי' לפירוש התוס' מדתני הי' עומד ומקריב מנחות בירושלים ולאיזה צורך תני בירושלים ופשיטא דהקרבת המנחה הוא בירושלים ולפירוש התוס' ניחא דאתי לאפוקי במה בשעת היתר הבמות ולבמת יחיד לא שייך משמורת ומי שרצה אפילו זר הי' מקריב ואין שם זמן קבוע ואין שם ברכת שהחיינו להכי קתני בירושלים ששם כ"ד משמורות קבועות ואפשר עוד דאתי לאפוקי אפילו משכן שילה לפי שמשה רבינו חילק הכהנים לשמנה משמורת וכן הי' עד שבאו שמואל ודוד וחלקום לכ"ד משמורת כמבואר במס' תענית כ"ז ע"א ואז היו המשמורות מתחדשים ששה פעמים בשנה ולכן אין שם ברכת שהחיינו ועיין מג"א סי' רכ"ה ס"ק י"ג וליישב לפירוש רש"י הא דנקט בירושלים היינו משום דרש"י פירוש שישראל המביא מברך שהחיינו ושלא תאמר שתכף כשהפריש הסולת למנחה יברך שהחיינו לכך תני בירושלים שמיירי בעת שמסרו לכהן והטעם לפי שקודם שמסרו לכהן כיון שאין על הסולת רק קדושת פה שמא ישאל על הקדשו איך יברך שהחיינו שמא ימלך וישאל על נדרו אבל אחר שמסר ביד הכהן שוב אין לו היתר בשאלה והכהן זכה בשביל ההקדש ואז מברך שהחיינו:

ד"ה לחם העשוי לכותח וכו' ורבינו יחיאל ז"ל הי' מסופק אם וירמשייש חייבים בחלה משום עושה עיסתו בבצק כדי לחלקה פטורה מן החלה דלית בהו שיעורא ה"נ וירמשייש פעמים מחלקים שאין משימין שיעור חלה בקדירה אחת וכו' והנה דברים הללו שהעושה בצק כדי לחלקה פטורה מן החלה הוא מימרא דר' יוחנן בירושלמי וכן פסק הרמב"ם בפ"י מהל' בכורים הלכה י"ט וכן פסק בש"ע י"ד סי' שכ"ו סעיף ב' והנה דבר זה הוא מתמי' על מנהגינו בכל תפוצת ישראל שעושים חלות לשבת וכל אשה מברכת בביתה על הפרשת חלה והרי הם מחלקים העיסה לשלשה או לארבעה חלות כדי להיות לחם משנה בכל סעודה ובשום חלה בפני עצמה ליכא שיעור חלה ונתעוררו האחרונים בזה הלבוש בי"ד שם וכן הש"ך שם בס"ק ה' כתבו דלחלקה בבצק היינו לאנשים הרבה ע"ש ולפי"ז הנשים שפיר עבדי שהם אינם נותנים מאומה מהעיסה לאחרים ואמנם דברי רבינו יחיאל כאן בתוס' אינם מורים כן ולכן כתב המע"מ בהל' חלה בלחם חמודות סי' ך' כתב שזהו ספיקו של רבינו יחיאל אם סברת הלבוש נכונה ובמע"מ שם כתב דאפילו נימא דגם אם עושה לחלק לעצמה ג"כ פטורה היינו אם מחלק כדי שלא לאפותו בפעם אחת אלא אחת היום והאחרת ליומא אוחרא או מסעודה לסעודה כגון שחרית וערבית אבל אם מחלקת כדי לאפות הכל מיד אע"פי שאין בכל חלק כשעור לא נפשר כלל דאל"כ דוקא ככרות גדולות שבכל אחד שעור חלה הוא דחייב אלא א"כ שנאמר דהתנור מצרף ובזה יש מחלוקת לקמן וכו' והאריך ומסיק שהנכון כמו שכתב דדוקא אם דעתו שלק לאפות כשיעור בפעם א' וכו' וגם דבריו לדעתי אי אפשר להחליטם שדברי רבינו יחיאל ג"כ אינם סובלים חילוק זה שלפי דבריו כך הי' לרבינו יחיאל לומר שוירמשייש פעמי' אינם מבשלים הכל בפעם א' כי לדברי המע"מ העקר הוא אם נאפים בפעם אחד וכבר נתעורר בזה הגאון בעל תפארת למשה בסי' שכ"ו ונשאר בצ"ע ונלע"ד ללמד זכות על המנהג דהרי הראב"ד שם בפ"י מהל' בכורים חולק על עקר דינו של ר' יוחנן ופסק כרשב"לואפילו עושה כדי לחלק חייב בחלה ואף שאנן פוסקי' כהרמב"ם מ"מ הרי בזה אם התנור מצרף ג"כ איכא פלוגתא דרבוותא והרא"ש פסק דהתנור מצרף כמו"ש הלחם חמודות ס' ל"ז והרשב"א ג"כ מספקא לי' ועיין בכ"מ פ"ו מהל' בכורים הלכה ט"ז וא"כ איכא ס"ס לחיוב שמא קיי"ל כראב"ד וא"תל כרמב"ם שמא התנור מצרף ושפיר מברך על הפרשת חלה ועוד אני אומר מה שמנהג הנשים שהביא הטורי זהב בי"ד סוף סי' קע"ח להניח החלות אחר שהוציאם מהתנור על השלחן והט"ז כתב שהוא לכבוד שבת ואני אומר שהטעם כדי שיצטרפו ע"י השלחן דהיינו צירוף סל ואף שקי"ל שאם נתנם על טבלא שאין לה לבזבז אין מצטרפין וכן פסק הש"ע בסי' שכ"ה היינו משום שהוא בעיא דלא איפשטא במס' פסחים דף מ"ח ע"ב ועכ"פ ספק הוא ובצירוף ספיקות הנ"ל הוא כודאי לענין ברכה ואף שהם מברכין תכף בעודה עיסה היינו שזה לא מקרי כלל דעתו לחלק דזה מיירי שיחלקם ואין דעתו לצרפם עוד אבל היכי שדעתו לצרפם לא מקרי גם עתה דעתו לחלק והם תכף חייבים בחלה כן נלע"ד ללמד זכות על מנהג ישראל ועוד נלע"ד לקיים דברי הלבוש והש"ך דר' יוחנן בירושלמי מיירי דוקא בעושה עיסה לחלקה בבצק לאנשים הרבה ואעפ"כ יבואו דברי רבינו יחיאל על נכון כי אומר אני שההפרש בין מחלק לאנשים הרבה למחלק לעצמו כי החילוק לאנשים הרבה הוא כריתות ששוב לא יבואו לצרף משא"כ המחלק עיסתו לעצמו כיון שאפשר שיבואו גם אח"כ להצטרף יחד אפילו הוא מחלקם לאפותם בתנורים הרבה הלא אפשר להם גם אחר האפי' לבוא לצירוף סל לכן גם עתה אין החילוק מוצאים מידי חיוב חלה אבל אלו הוירמשייש שמבשלם בשתי קדירות ועקר חיובים בשעת שהם עיסה וכמו שכתבו התוס' שחלה עקר בשעת עיסה ואף שעושה אותם אח"כ סופגנין לא איכפת לן לענין חלה אבל זה שעושה וירמשייש ודעתו לחלקם וא"כ אין ראוי שיתחייבו עתה אלא מכח שגם לסוף יכולים להצטרף בסל ואלו שלבסוף כבר הם סופגנין אם לא נתחייבו עתה לא נצטרפו בסוף ולכן הדין בזה כמו העושה לחלק לאנשים הרבה:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף