פני יהושע/ביצה/כא/א

פני יהושע ביצה כא א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

בגמ' וטעמא מאי בהמה חציה של עכו"ם וכו' ופירש"י וטעמא מאי סוגיא דגמרא הוא. עכ"ל. כוונתו מבואר שפירש כן לפי שיטתו בסמוך בהאי דר"ה דבני באגי דקאמר אי יהבי ריפתא לינוקא ולא קפיד שרי שפירש"י שם דר"ה פליג אדר"ח דלקושטא דמילתא סובר ר"ה דאפילו היכא דאפשר למיפלגה בלישה נמי שרי ולפ"ז תו לא מצינן לפרש דרבה בריה דר"ה מקשי לאבוה טעמא מאי ואבוה מהדר ליה מאי טעמא דאי אפשר לכזית בשר בלא שחיטה דהא ודאי ליתא דהא אפי' בעיסה באפשר למיפלגה נמי שרי אע"כ דסתמא דגמרא הוא דמסיק הכי וכן כתב מהרש"א ז"ל אלא דלפ"ז ממילא דהוי הלכה כר"ח דפליג אדר"ה בהאי דבני באגי דהא סתמא דתלמודא דהכא דקאמר טעמא מאי משום דאי אפשר לכזית בשר היינו משום דקי"ל כר"ח וא"כ לפ"ז קשה על מ"ש הרמב"ם ז"ל בפ"א מהלכות י"ט כר"ה בהאי דבני באגי דאף לשיטת הרב המגיד והב"י שכתבו דלפי שיטת הרמב"ם לא הוי גריס ופליגא דריב"ל דמסקינן לקמן או גריס ליה ומפרשו בענין אחר כמו שכתבו שם באריכות אלא שעדיין אין זה מספיק לקיים פסק הרמב"ם דמ"מ הוי דלא כסתמא דתלמודא דהכא דמשמע דליתא לדר"ה בהאי דבני באגי בסמוך והנראה בזה דהרמב"ם סובר דלא כפירש"י כאן אלא כשיטת התוס' דר"ה דבני באגי לא פליג אדרב חסדא וכמו שכתבו התוס' מילתא בטעמא וא"כ לפ"ז שפיר מצינן למימר דהאי טעמא מאי משום דאי אפשר לכזית בשר רב הונא גופא מהדר ליה לבריה ומה"ט דאי אפשר לכזית בשר הוי שפיר דומיא דיהבי ריפתא לינוקא בסמוך. דלפי' התוספות אי אפשר ליתן ריפתא לינוקא עד שיאפה כל הצריך לאנשי חיל וכן נראה מלשון הר"ן ז"ל בשיטת הרמב"ם ז"ל ע"ש ודוק ועיין עוד לקמן בסמוך:

שם אמר ר"ח בהמה חציה של עכו"ם וכו' עיסה חציה של עכו"ם וחציה של ישראל אסור לאפותה בי"ט משמע מהכא דדוקא לאפותה קאמר ר"ח דאסור כיון דצריך טירחא לכל חד באפיה נפשיה להדביקה לתנור ולרדותה כמו שהיו עושים בימיהם וכמו שכתבו הפוסקים אבל לענין לישה עצמו אע"ג דהוי נמי אב מלאכה אפ"ה מותר לר"ח כיון דכולהו חד לישה היא כדאשכחן לקמן להדיא דשרי ב"ה לאפות פת מרובה בי"ט אע"ג דנפישא בלישה כמו שיבואר שם. ואע"ג דלאחר הלישה מחלק העיסה לכמה ככרות ואיכא נמי טירחא לכל חד בעריכתן וקטיפתן מ"מ הנך לאו מלאכות גמורות נינהו כך נראה לפי שיטת הגמרא שלנו דגרסי' בסמוך במתני' דעיסת כלבים נאפת בי"ט ולפ"ז ה"ה בסיפא דאין הרועים אוכלין ממנה נמי קתני אין נאפית כמ"ש התו' בד"ה לכם ולא לכלבים דלפ"ז משמע דכולה מילתא באפייה לחוד איירי:

מיהו לכל המשניות שלנו בין בבבלי ובין בירושלמי גרסינן בהא דעיסת כלבים נעשית בי"ט ובסיפא נמי אין נעשית א"כ האי לישנא משמע דאפילו לישה נמי אסורה כיון שהיא אב מלאכה אע"ג דחד טירחא הוי מ"מ כיון דאב מלאכה היא איכא למימר דאסור להרבות במלאכה כיון שאין שבח בלישה בין מרובה למועט כמו באפייה ולא דמי נמי למלאות אשה קדרה דמודה ת"ק לרשב"א לעיל דף י"ז דשרי דהתם נמי אדרבה השבח ניכר הרבה בתבשיל מרובה יותר מבמועט כמ"ש הפוסקים והא דשרי נמי ת"ק בנחתום למלאות חבית של מים אע"ג דליכא שבח במרובה מבמועט מ"מ איכא למימר דהתם במילוי מים ליכא מלאכה גמורה אלא טירחא לחוד:

ומה שהוצרכתי להאריך בזה היינו משום דבסוגיא דמנחות דף ס"ד משמע להדיא לענין תולש לחולה בשבת שאם יש שתי גרוגרות בעוקץ אחד ושלש בעוקץ אחד אסור לתלוש של שלש כיון דסגיא לחולה בעוקץ של שנים ואם תלש של שלש חיב (אח"כ ראיתי בל' הר"ן בברייתא דרשב"א לעיל שהרגיש בזה שיש קצת סתירה מסוגיא דמנחות להך ברייתא דרשב"א וכתב בשם תוס' לתרץ ולחלק בין שבת לי"ט בענין זה אפילו לדינא דאורייתא ומה שיש לי לדקדק על זה יבואר בקונטרס אחרון) א"כ משמע מה"ט דלענין לישה נמי אסור ללוש יותר מכשיעור בי"ט לצורך חול או לצורך עכו"ם אפי' בעיסה אחת כיון דאין שבח בריבוי וכמשמעות לשון הפוסקים בסי' תק"ג לענין ממלאת קדירה של בשר ע"ש וא"כ לפ"ז א"ש לשון המשניות דפ"ק דחלה בהאי דעיסת כלבים נעשית בי"ט ובסיפא אין נעשית בי"ט ואפילו לישה בכלל. ולפ"ז איכא למימר דהא דקאמר ר"ח אסור לאפותה ה"ה וכ"ש דאסור ללוש ונקט אפייה לרבותא דאע"ג דיש שבח אפייה בריבוי פת למאי דקי"ל כרשב"א אפ"ה אסור והיינו מהטעם שכתבו התוספות וכמו שאבאר ואיירי מילתא דר"ח כגון שנילוש בהיתר כגון מעי"ט או ע"י עכו"ם דאפ"ה אסור לאפותה כן נראה לי ולדעתי צ"ע לדינא ותמיה על הפוסקים והמפרשים קדמאי ובתראי שקיצרו בענין זה בדין הלישה מי"ט לחבירו ויבואר בק"א ודוק היטב:

בתוס' בד"ה עיסה וא"ת האמר לעיל רשב"א וכו' וי"ל דשאני התם שהרשות בידו לאכול כל אחד או זה או זה וכו' אבל הכא אסור לאפותה בי"ט עכ"ל. ע"כ נראה דכוונתם בזה דמהאי טעמא דפת נאפה יפה דרשב"א לא שייך להתיר איסור דאורייתא אלא דבכולהו של ישראל בלא"ה ליכא איסורא דאורייתא מהאי טעמא שיוכל לאכול זה כמו זה דהוי כמו הואיל (כדאיתא בפ' אלו עוברין (פסחים דף מ"ח) במסקנא דרבי ירמיה ור' זירא ע"ש) או משום הואיל דמיקלעי ליה אורחים וכיון דליכא אלא איסורא דרבנן מהני לרשב"א האי טעמא דפת נאפה יפה להתיר אף לכתחילה כנ"ל בכוונת התוספות. מיהו בירושלמי דפ"ק דחלה מוקי להך מתני' דעיסת כלבים כרשב"א וא"כ היינו דלא כסברת התוספות דהא בסמוך מדמה עיסת כלבים לעיסה חציה של ישראל וחציה של עכו"ם ואין להקשות דלקושטא דמילתא למאי דקי"ל דאמרינן מתוך שהותרה לצורך הותרה שלא לצורך עכ"פ היכא דאיכא צורך היום קצת דמותר אפילו לכתחילה א"כ מהך סברא דרשב"א דפת נאפה יפה דהוי צורך היום קצת יש לנו להתיר אפילו לכתחילה בלא טעמא דהואיל אלא דנראה לי דשאני הכא דכיון דמיעט קרא בהדיא לכם ולא לעכו"ם והאי מיעוטא ע"כ משמע דאתי למעט דבכה"ג לא אמרינן מתוך ותדע דהא למאן דממעט נדרים ונדבות נמי מלכם אלמא דבכה"ג לא אמרינן מתוך כמ"ש התוס' לעיל דף י"ב וע"ש בחידושינו אבל בטעמא דהואיל לא שייך לומר כן דהא בנדרים ונדבות לא שייך לומר הואיל ומיקלעי אורחים ובעיסת עכו"ם נמי משכחת ליה בעגל טריפה וכיוצא בו באוכלים אסורים לישראל וכ"ש לענין לכם ולא לכלבים משכחת ליה באוכלין דלא חזיא לאדם כנ"ל ודוק היטיב:

בד"ה חזינא אי יהבי ליה ריפתא לינוקא וכו' ופירש"י ופליגא אההיא דלעיל דר"ח וכו' ואומר ר"י דלא פליגי דשאני עיסה וכו' עס"ה. הקושיא מפורסמת דלפי פירושם לא א"ש הא דמסיק הש"ס בסמוך אהא דר"ה דפליגא אדריב"ל דהא מה"ט גופא שכתבו התוספות דר"ה לא פליג אדר"ח כ"ש דלא פליג אדריב"ל דכל המאכל של ישראל ופשיטא דאיכא איסורא להרבות בשביל הנכרים. וכבר הרגיש מהרש"א ז"ל בקושיא זו וכתב דנראה דלשיטת התו' לא גרסינן לקמן ופליגא דריב"ל או דגרסינן לה ומפרשינן לה בענין אחר לגמרי דלא קאי כלל אדר"ה והיינו כמ"ש הרב המגיד ז"ל בשיטת הרמב"ם ז"ל באחד משני דרכים הללו ע"ש אלא דלענ"ד נראה דוחק גדול לפרש כן בשיטת התוספות כיון דרש"י גרס לקמן ופליגא דריב"ל ומפרש נמי להדיא דקאי אדר"ה אם כן מדשתקו בעלי התוס' משמע דאודויי אודי ליה. והנלע"ד ליישב בזה דשפיר גרסינן ופליגא אף לשיטת התוס' דקאי נמי אדר"ה והיינו משום דאף לשיטת התוס' שהיו מקפידין בני חילא מליתן פורתא לינוקא אם לא לאחר כל המעשים וגמר כל אפייה מ"מ נראה הדבר ברור שאין זה אלא הערמה בעלמא דודאי היו יכולין בני באגי ליתן פורתא ריפתא לינוקא משלהם וא"כ לפ"ז סבר ר"ה דלא שייך הכא חשש איסור דאורייתא כלל משום דאמרינן מתוך שהותרה לצורך וכו' כ"ש הכא דאיכא צורך היום קצת כיון שבע"כ היו צריכין לאפות לבני חיל ואם לא היו אופין אפשר שהיו צריכין ליתן משלהם ולמימנע משמחת יום טוב אלא דאפ"ה לא התיר להם ר"ה אלא על ידי הערמה לינוקא והיינו דקאמר להו ואם לאו אסור כיון דאפשר לעשות ע"י שכירות פועלים או לפייס בני חיל בממון ליתנום שכר אפייה נמצא דלפ"ז שפיר מסיק הש"ס ופליגא דריב"ל דכיון דריב"ל אוסר לזמן אדם בי"ט אע"ג דאינו עושה מלאכה כלל בשבילו שהרי הכל משלו ואפ"ה אוסר משום גזירה בעלמא דשמא ירבה בשבילו וכמו שיבואר א"כ ע"כ סבר ריב"ל דאפילו בריבוי המלאכה איכא איסור דאורייתא א"כ ממילא דפליג אדר"ה דבאיסור דאורייתא ודאי לא שרי ע"י הערמה כן נ"ל נכון לפי שיטת התוס':

אלא דאכתי קשיא לי למה הוצרכו התוס' לכל זה למשכוני נפשייהו אדר"ה לחלק בסברא בעלמא כי היכי דלא ליפלוג אדר"ח תיפוק ליה דסוף סוף בלא"ה לא קיימי ר"ה אליבא דהלכתא כיון דריב"ל פליג עליה ויש ליישב ודו"ק היטב:

בגמ' והא חזי לכלבים והקשה מהרש"א ז"ל דאטו מי לא ידע המקשה משנה מפורשת דעיסת כלבים דמייתי הש"ס לעיל דקתני להדיא אם אין הרועין אוכלין ממנה אין נאפית בי"ט והיינו ע"כ משום לכם ולא לכלבים א"כ פשיטא אית לן למימר דיהודא בן בבא ס"ל כהך מתניתין וכתב לתרץ לפי שיטת בעל המאור דמהאי דעיסת כלבים לא מוכח מידי דאפילו בלאו דרשא דלכם מילתא דפשיטא היא שאין לטרוח בריבוי מלאכות בשביל כלבים דאפשר לעשות ע"י מיעוט מלאכות אלא דלפ"ז כ"ש דלא מקשה הש"ס מידי דמאי קאמר והא חזי לכלבים דמילתא דפשיטא היא דאפילו בלאו דרשא דלכם דאין לטרוח בשביל הכלבים כל אותן המלאכות שצריכין לעשות לאנשי הבלשת כל זה מתמצית דברי מהרש"א ז"ל. אמנם לעד"נ ליישב דנהי דמעיקרא ע"כ הוי סבר המקשה דלאו בשחיטה לחוד איירי הך ברייתא דשמעון התימני ור"י ב"ב אלא כל המלאכות נעשה ע"י ישראל דאי בשחיטה לחוד בלאו הך דר"ה דהכא פשיטא דשרי כיון דאפשר לישראל לאכול כזית מאותו עגל ואי אפשר לכזית בשר בלא שחיטה כר"ה דלעיל אלא דע"כ שהמלאכות הבישול הכל נעשים ע"י ישראל מש"ה קשיא ליה שפיר אדר"ה שהתיר לבני באגי מלאכת אפייה משא"כ לבתר דשני ליה רב יוסף דעגל טריפה הוי א"כ ממילא ודאי שהישראלים לא היו מבשלין הבשר דבכך לא היה טועה שמעון התימני להתיר כיון שאי אפשר לישראל לאכול ממנו כלל אלא שלא היו עושין אלא השחיטה או נחירה מש"ה התיר להם שמעון התימני וע"כ היינו משום דחזי לכלבים שא"א להאכיל לכלבים מבשר עגל חי וכר"ע וא"כ מקשה הש"ס שפיר מאי טעמא דיהודא בן בבא דהא ודאי חזי לכלבים וע"ז מסיק שפיר דתנאי היא ויהודא ב"ב ס"ל כר"י הגלילי כן נ"ל נכון ועיין עוד בסמוך:

שם שומע אני אפילו נפש בהמה במשמע כענין שנאמר ומכה נפש בהמה ישלמנה. ולכאורה כ"ש דשייך נמי לומר דאפילו נפש אדם במשמע כדאשכחן במלחמת מדין דכתיב ונפש אדם ששה עשר אלף אלא דאפילו הכי ממיעוטא דלכם למעט נמי כלבים אע"ג דמזונתן עליו היינו משום דמיעוטא דלכם לגמרי משמע אלא דיותר נראה דר"י הגלילי סבר דבנכרים לא צריכי מיעוטא דלא שייך לרבינהו כלל מרבויא דכל נפש כיון דאין מזונתן עליו פשיטא דאסור דגרע טובא מעושה לצורך חול אע"כ דמיעוט דלכם היינו למעט כלבים אע"ג דמזונותן עליו ואפשר לומר ג"כ דר"י הגלילי סבר דכלבים נמי לא מיקרי מזונותן עליו לענין יו"ט כיון דאפשר לפייסן בדבר שאין בו צורך מלאכה כלל או בדבר שנעשה מעיו"ט וכ"ש לשיטת רש"י דלקמן בר"פ אין צדין דבאוכל נפש דאדם עצמו נמי אסור מדאורייתא היכא דאפשר לעשותו מעי"ט כן נראה לי ודו"ק:

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.