פני יהושע/ביצה/כא/ב

פני יהושע ביצה כא ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

בתוספות בד"ה לכם ולא לכלבים וכו' אומר הר"ש מאייבר"א בשם אחיו הר"מ דהלכה כר"י הגלילי וכו' דהא אשכחן סתמא מתני' כוותיה וכו' עס"ה. כבר כתבתי לעיל בשם בעל המאור דמשום הא לא איריא דהך מתני' א"ש נמי אפילו אליבא דר"ע ומש"ה פסק הלכה כר"ע מחבירו ומה שיש לדקדק על דבריו עיין בלשון הרמב"ן ז"ל בספר המלחמות ובל' הרא"ש והר"ן ז"ל. מיהו לענ"ד בלא"ה מסוגיא דשמעתין גופא מוכח דהלכה כר"י הגלילי והיינו מדמקשה אביי לרב יוסף ולר"י הגלילי וכו' הנהו סופלי לחיותא היכא שדינן בי'ט ומאי קושיא דילמא אה"נ דלר"י הגלילי אסור ואנן עבדינן כר"ע וליכא למימר דמילתא דפשיטא היא דלכ"ע שרי הא ודאי ליתא דהא בפ' במה מדליקין (שבת ד' כ"ט א)"ר להדיא דר"י ור"ש פליגי בה ומשמע התם דלר"י אסור למשדינהו לחיותא וכמו שאבאר בסמוך אע"כ דהלכה כר"י הגלילי וא"כ מקשה שפיר אביי לרב יוסף ממעשים בכל יום דשדינן להו. אחר זה ראיתי שהרמב"ן ז"ל בס' המלחמות הרגיש בזה והאריך מאד ולפירושו לאו ממעשים בכל יום מקשה והנלע"ד כתבתי:

בגמ' אמר אביי לרב יוסף וכו' הני סופלי לחיותא היכא שדינן להו ביו"ט. ופירש"י הנך סופלי גרעיני תמרים ולפ"ז צ"ל דהני גרעיני דתמרים היינו מתמרי פרסייאתא דאי בארמייתא הא אמרינן להדיא בפרק במה מדליקין דאפילו לר"י שרי בין בשבת ובין ביו"ט הואיל וחזי אגב אימייהו וא"כ לא בעינן ככר או תינוק וכדאמרינן נמי להדיא בשבת בפ' נוטל ע"ש אע"כ דבפרסייאתא איירי ומש"ה בעינן בשבת ככר או תינוק וא"כ אתיא מסקנא דהכא כמסקנא דפרק נוטל. אלא דלפ"ז קשיא טובא הא בפרק במה מדליקין אמר רב להדיא דתמרי דפרסייאתא פלוגתא דר"י ור"ש הוא לענין הסקה ומשמע התם דמה"ט אמר ר' חייא לרב דבי"ט אסור למשדינהו לחיותא ואע"ג דדחי הש"ס התם דאפשר דרב לא קיבלה מיניה מ"מ משמע דדיחוי' בעלמא הוא אדרבה דהא בשילהי שבת מסיק הש"ס להדיא דרב אית ליה מוקצה וכדאיתא נמי להדיא בפ' כירה (שבת ד' מ"ה א)"כ לפ"ז לאביי ורב יוסף דהכא דאית להו נמי במוקצה כר"י כמ"ש התוס' בפרק כירה (שבת ד' מ"ו) בד"ה דנפטא וע"ש בחדושינו וא"כ משמע דלדידהו אסור בפרסייאתא בין בשבת ובין בי'ט וא"כ קשיא טובא מהא דקשיא להו לאביי ורב יוסף הני סופלי לחיותא היכי שדינן דהא לדידהו לקושטא דמילתא אסור (גם את זה מצאתי בלשון הרמב"ן ז"ל בס' המלחמות ע"ש באריכות ות"ל יתברך שכוונתי לדעת הגדול):

והנלע"ד ליישב בענין זה הוא לפי מה שמצאתי בלשון הרמב"ם ז"ל בפ"ב מהלכות י"ט הלכה י"ב שכתב דאין מסיקין בשברי כלים ביו"ט שהיא מימרא קמייתא לרב בפרק במה מדליקין כר"י וכתב שם ג"כ דאין מסיקין בקליפי אגוזים ושקדים ביו"ט והיינו מימרא בתרייתא דרב התם בפרק במה מדליקין וקשיא לי טובא למה השמיט הך דינא דאין מסיקין בגרעינין שהיא מימרא מציעתא דרב התם והתמיה שלא הרגיש בזה שום א' ממפרשי הרמב"ם ז"ל. אמנם כשזכיתי לסוגיא דכאן צדקו מאד דברי הרמב"ם ז"ל שמשה אמת ותורתו אמת שמסוגיא דהכא יצא לו כן דמדמקשה אביי לרב יוסף מהנך סופלי שהן גרעיני תמרי דפרסייאתא לר"י הגלילי היכי שדינן להו בי"ט והיינו ע"כ דממעשי' בכל יום קשיא להו וא"כ הרי לפנינו דאפילו לאביי ורב יוסף דסברי כר"י במוקצה ונולד אפ"ה פשיטא להו דמעשים בכל יום דשרי והיינו מטעמא דמסקינן הכא דחזי להסקה שעומדין להסקה ולמאכל בהמה א"כ לפ"ז אפילו ר"י מודה דשרי דלא מיקרי נולד כלל דלא דמי לשברי כלים דאין מסיקין דהתם מאתמול הוי כלי והשתא הוי שבר כלי משא"כ בהנך גרעינין שמאתמול היו עומדין ומוכנין לכך ולא הוי נולד מש"ה שרי לפ"ז משמע דרב לא קיבלה מיניה דר' חייא לענין גרעינין כיון דאביי ורב יוסף מסקי הכי בשמעתין ולא דמי לקליפי אגוזים דכיון דאין עומד להסקה א"כ הוי נולד דמאתמול הוי שומר למאכל אדם השתא לא חזי כ"א להסקה ובהיסק גדול ואין לך נולד גדול מזה. ואע"ג דבפ' במה מדליקין משמע דגרעינין חמירי מקליפי אגוזים מ"מ לפי המסקנא דאביי ורב יוסף דהכא ודאי משמע דקליפין גריעי מגרעינין מטעמא דפרישית והיינו נמי לפי המסקנא דהתם דהא דרב בגרעינין לאו בפירוש איתמר אלא מכללא (וע"ש בתוס' ובחידושינו שסותר קצת למה שהעליתי כאן) ולמאי דפרישית הכא קושטא דמילתא הכי הוא דרב מודה בגרעינין דשרי כן נ"ל נכון בעזה"י ליישב שיטת הרמב"ם ז"ל לנכון בלי שום גמגום וממילא רווחא שמעתא. ובזה נתיישב ג"כ מה שהקשה בעל לחם משנה בפ"ג מהלכות י"ט גבי בני חיל נותנין קמח דלמאי דס"ל להרמב"ם ז"ל כר"י הגלילי דלכם ולא לכלבים א"כ למה פסק בפכ"ו מהלכות שבת דמותר לטלטל בשבת כל הקליפין וגרעינין למאכל בהמה הא בשמעתין משמע להדיא דלר"י הגלילי אסור לטלטל אלא אגב ריפתא ובאמת דאין מקום לקושיא זו כלל דהרמב"ם ז"ל כ"כ לשיטתו דמוקצה ונולד מותר בשבת אלא דבי"ט דס"ל דמוקצה ונולד אסור מש"ה פסק בשברי כלים וקליפין לאיסורא והיינו משום דהו"ל נולד דאסור בי"ט ומש"ה בכוונה גדולה השמיט לדין דגרעינין דאפילו בי"ט שרי כיון דלא הוי נולד מטעמא דפרישית וזה ברור ודוק היטיב ועיין עוד בסמוך:

בתוס' בד"ה הני סופלי וא"ת מאי מספקא ליה וכו' ואי בעי לאוסרו משום מוקצה וכו' דא"כ תיקשי היאך אנו נותנין תבן לבהמה וכו' עס"ה. ולכאורה תירוצם ופירושם נראה דוחק דלפ"ז העיקר חסר מל' המקשה. ולולי דבריהם היה נראה לפרש בפשיטות דודאי עיקר הקושיא היינו משום נולד כדמשמע להדיא מכל השקלא וטריא דאביי ורב יוסף בהך מילתא דסופלי בי"ט ובשבת היכי עבדינן להו וא"כ משמע דהיינו משום נולד כדאשכחן להדיא בפרק במה מדליקין ובפרק נוטל וכדפרישית ומעתה לפ"ז אין מקום למה שהקשו התוס' ממאי דמשמע מכמה משניות וברייתות ומימרות דמותר לטלטל ולהאכיל הבהמות דבר הראוי להם דודאי פשיטא דשרי כיון דלא שייך בהו נולד דמאתמול היה מוכן ועומד לכך (ובשר תפוח ע"כ נמי לא מיקרי נולד דאי מיקרי נולד פשיטא דאסור למאי דאית ליה נולד והא דשרי ר"ה בפרק מפנין היינו משום דבמוקצה לטילטול ס"ל כר"ש אלא דלקושטא דמילתא אפילו לר"י שרי כמ"ש התוס' שם ע"ב ד"ה בשר תפוח ע"ש) משא"כ בהנך סופלי שהן גרעיני תמרים שפיר הוי נולד דמאתמול לא היו מוכנים לכך כדאמרינן בפרק במה מדליקין דהא מעיקרא מיכסי (היינו לפי שהן טפילין ושומר למאכל אדם) והשתא מיגלי וכמו שכתבתי בסמוך באריכות ולע"ד התמיה קיימת על התוס' וסייעתם שלא פירשו כן כיון דסוגיא דבמה מדליקין בהכי רהטא. אלא דנראה לי דמשמע להו דהנך סופלי ע"כ לא דמי להנך גרעיני דתמרי פרסייתא דאל"כ קשיא סוגיא דהכא אסוגיא דפרק במה מדליקין דמשמע דרב קיבלה מיניה דר' חייא דבי"ט אסור ולא נחתו לפרש הסוגיא כמו שפירשתי בסמוך:

מיהו באמת ראיתי בל' הרמב"ן ז"ל בס' המלחמות שכתב להדיא דהא דמקשה מהנך סופלי היינו משום נולד וכדפרישית ועדי בשחק שבהשקפה ראשונה זכיתי לכוין מסברא דנפשאי לכל אותן הדברים שיצאו מפי קדוש של הרמב"ן ז"ל מה שכתב בענין זה באריכות:

אלא דבמ"ש שם דהא דמקשה אביי לרב יוסף מהנך סופלי לר"י הגלילי ולא לר"ע היינו משום דלר"ע כיון דדריש דנפש אפילו נפש בהמה במשמע א"כ כיון שכלל הכתוב אדם ובהמה בתיבה אחת דנפש א"כ שוב אין לחלק בין מאכל אדם למאכל בהמה ומש"ה לא מיקרי נולד ומתוך כך העלה בסוף דבריו דמותר להרבות במלאכות בשביל כלבים אע"ג דהוי אפשר לפייסינהו במאכלים אחרים שאין צריכין כל הנך מלאכות והיינו כיון דאשכחן הכי באוכל נפש דאדם והשיג בזה על בעל המאור שכתב להיפך ע"ש באריכות והר"ן ז"ל תופס עיקר בזה שיטת הרמב"ן ז"ל דמותר להרבות במלאכות בשביל אכילת כלבים מאותו הטעם עצמו שכתב הרמב"ן ז"ל דאין לחלק בין מאכל אדם למאכל בהמה בזה כיון שבתיבה אחת הוציאם הכתוב ע"ש בל' הר"ן שכתב כן בפשיטות. אמנם אף שאיני כדאי להשיג על מה דפשיטא להו להרמב"ן והר"ן ז"ל מ"מ תורה היא וללמוד אני צריך דמאי דפשיטא להו להך גיסא מיבעיא לי טובא לאידך גיסא דלע"ד נראה לי עיקר בזה כשיטת בעל המאור דאסור להרבות במלאכה באכילת כלבים לא מיבעיא לשיטת רש"י ז"ל שכתב בר"פ אין צדין דאפילו אוכל נפש דאדם אסור מדאורייתא היכא דאפשר לעשותו מאתמול שלא התירה התורה אלא בשחיטה ובישול ואפיי' שמפיגין טעמן א"כ פשיטא דלא שייך הך מילתא באכילת כלבים כלל דאפשר להאכילן מה שנאפה מאתמול אלא דאפילו לשיטת החולקים על רש"י נמי נראה דאין לדמות כלל מאכל אדם ומאכל בהמה בזה דאע"ג שכללן הכתוב בריבוי דכל נפש אפ"ה היינו לענין עיקר שריותא דמותר לעשות מלאכה בשבילן והיינו היכא דלא סגי בלא"ה אבל היכא דאפשר ודאי אסור להרבות במלאכה שלא לצורך דדוקא באדם התירה התורה להרבות במלאכות משום שמחת י"ט שיש מצוה באכילת משמנים וריבוי מעדנים ודוקא בדברים שהן שוה לכל נפש משא"כ בדברים שאין צריכין אלא למפונקים כגון מוגמר וכיוצא בו אסורין מדאורייתא ואם כן הדעת נותנת דלא שייך הך מילתא כלל באכילת כלבים כיון שלא ריבן הכתוב אפילו לר"ע אלא משום דמזונתן עליו וא"כ מילתא דפשיטא דבכה"ג לא מיקרי מזונתן עליו שאינו מחויב להאכילן מעדנים ומאכלין חמין שאין מפיגין טעמן ועוד אפילו אם לו יהא כדבריהם דמדאוריתא שרי אפ"ה מדרבנן ודאי אסור דהא אפילו באוכל נפש דאדם אסור בכל מידי דהוי מצי למיעבד מאתמול בדברים שאין מפיגין טעמן כדאשכחן להדיא בפ"ק דף י"ד בדיכת תבלין ומלח כן נראה לי ולע"ד הדבר צריך תלמוד אלא דאף לפי מה שכתבתי אפילו הכי א"ש האי דסופלי דשמעתין דדוקא לר"י הגלילי דאוסר לעשות מלאכה בשביל כלבים והיינו משום דאין מזונתן עליו דבאכילה כל דהוא שאין צריך מלאכה סגי להו (דע"כ דהכי הוא דאל"כ לישתרו מטעם מתוך דהוי צורך היום קצת) מש"ה הוי שפיר נולד דמאתמול לא הוי מוכנים לכך משא"כ לר"ע לא שייך הך קושיא כיון דלדידיה שרי לעשות מלאכה בשביל כלבים והיינו משום דמזונתן עליו אם כן לא הוי נולד דהנך גרעינין מאתמול לא היו מוכנים עומדין לכך ואע"ג דמעיקרא מיכסי והשתא מיגלי אפ"ה לית לן בה דכאוכל' דאפרת הוא כן נראה לי נכון בעזה"י וכבר אפשר ליישב ולפרש כן בכוונת סוף דברי התוס' אלא שקיצרו במובן וכתבו ג"כ מוקצה במקום נולד ודו"ק היטב:

בגמרא ופליגא דריב"ל דאמר ריב"ל מזמנין וכו' כבר כתבתי בשם מפרשי הרמב"ם ז"ל דאיכא דלא גרסי בגמרא הך ופליגא ומש"ה פסק הרמב"ם כר"ה בעובדא דבני באגי ופסק ג"כ כריב"ל בהך דאין מזמנין נכרי ביו"ט לפי שסובר דלא סתרן אהדדי אלא כיון דבגירסת הרי"ף משמע דגריס ופליגא כגירסת רש"י שהרי כתב דליתא לדר"ה מדריב"ל וא"כ מסתמא דגריס לה נמי הרמב"ם ז"ל שהוא תלמידו ומה"ט גופא נמי הקשו על מ"ש הרב המגיד ז"ל דהרמב"ם נמי גריס הך ופליגא אלא דלאו אדר"ה קאי אלא אשקלא וטריא דמוקצה קאי והיינו מדמתיר ריב"ל לזמן הנכרי בשבת ממילא דשרי לטלטל בשבילו ע"ש שזה תמצית דבריו נמצא לפ"ז סוף סוף חולק הרמב"ם על הרי"ף רביה בעיקר הדין דבני באגי מלבד כמה קושיות שהקשו על פי' הרב המגיד ז"ל. ואני אוסיף להפליא על פירושו דמשום מוקצה לא הוצרך הש"ס לומר דאביי ורב יוסף פליגי אדריב"ל דהא בלא"ה פליגי דאביי ורב יוסף ס"ל במוקצה כר' יהודה כמ"ש התוס' והרשב"א בפ' כירה בכמה דוכתי ואילו ריב"ל אמר בהדיא שם בפרק כירה דכר"ש ס"ל במוקצה. לכך נלע"ד ליישב שיטת הרמב"ם ז"ל בפשיטות דהא דאמרינן בשמעתין דהך דריב"ל פליגא אהך פיסקא דבני באגי היינו דוקא לפי השקלא וטריא דשמעתין דלעיל דמשמע דפשיטא לתלמודא דר"ה לא ס"ל דהלכה כרשב"א דאל"'כ אין מקום לכל השקלא וטריא דלעיל דפשיטא דמותר לאפות לבני באגי היכא דיהבי ריפתא לינוקא מהך טעמא דרשב"א וכמו שהקשו בתוס' למילתא דר"ח והוצרכו לדחוק ולחלק וכבר כתבתי דיותר נראה דהנך אמוראי דאיירי בשמעתין דהכא לא ס"ל הך דרבא דאמר הלכה כרשב"א ומש"ה מקשינן מהך ברייתא דר"י בן בבא ושמעון התימני ואיצטריך רב יוסף לאוקמי בעגל טריפה ולאהדורי אתנאי דפליגי בלכם ולא לכלבים ועל זה סובב והולך כל השקלא טריא דאביי ורב יוסף בהנך סופלי שאם היה מקום לומר דהלכה כרשב"א ולהתיר לגמרי לאפות בשביל פת אחד א"כ פשיטא דמותר לאפות לבני חילא בשביל פת שנותנין לתינוק וממילא דאין מקום לכל השקלא וטריא דלעיל אע"כ סברי הנך אמוראי דהכא דהלכה כת"ק דרשב"א ולפ"ז ע"כ הא דשרי לאפות לבני חילא היינו משום דאמרינן הואיל כל חדא וחדא חזיא לינוקא ואע"ג דמדרבנן אסור אפ"ה בכה"ג מותר כיון דמדרבנן שפיר סמכינן אדרשב"א בשעת הדחק שהוכרחו לאפות לבני חילא וא"כ מקשה שפיר מהך ברייתא דר"י בן בבא ושמעון התימני דאיירי בכה"ג גופא שהיתה שעת הדחק אפ"ה אמר ר"י ב"ב יצא שכרכם בהפסדכם ולא התיר להם מטעם הואיל ושמעון התימני מדשתיק אודויי אודי ליה ומש"ה הוצרך רב יוסף לאוקמי בעגל טריפה ומקשה לה אביי שפיר מהנך סופלי לחיותא נמצא דכל זה למאי דמשמע לן השתא דלא אמרינן הואיל וכדמשמע נמי בפרק אלו עוברין דאביי אקשי ליה לרבה אהא דאמר התם דאמרינן הואיל ומשמע להו נמי השתא דלא סמכינן מדאורייתא אדרשב"א אם כן לפי זה מסיק הש"ס שפיר ופליגא דריב"ל שאוסר לזמן אדם משום גזירה שמא ירבה בשבילו אלמא דהיכא שמרבה בשבילו יש איסור גמור בריבוי המלאכה אע"ג שהתבשיל משביח בשביל ריבוי המאכל כמ"ש כל הפוסקים וכ"ש הכא דכל חד וחד חזיא לישראל וא"כ שפיר קאמר ופליגא משא"כ לדידן דקי"ל כרבא דאמר לעיל הלכה כרשב"א וקי"ל נמי כרבה בפרק אלו עוברין דאמרינן הואיל וקי"ל נמי דאמרינן מתוך שהותרה לצורך היכא דאיכא צורך היום קצת א"כ פשיטא דמכל הנך טעמי יש היתר גמור לאפות לבני חיל וא"כ דינו של הרמב"ם ז"ל דין אמת שמותר לאפות לבני חיל מכל הנך טעמי וא"כ לפ"ז כי היכי דלא תיקשי הך דרבא דבתראה הוא דקאמר הלכה כרשב"א אדריב"ל דקי"ל הלכה כמותו כמ"ש התוס' במגילה ובכמה דוכתי ע"כ אית לן למימר דהא דקאמר ריב"ל גזירה שמא ירבה בשבילו היינו שיעשה איזה מלאכה שאין חלקו משביח בשביל ריבוי חלק האחרים כגון לישה וכיוצא בו ומש"ה אסור לזמן דלא שייך נמי הואיל ולא שייך נמי טעמא דמתוך שהרי אין בו צורך היום כלל נמצא דלפ"ז צדקו משפטיו ודיניו של הרמב"ם ז"ל יחדיו דאיתא להא ואיתא להא כן נ"ל נכון בעזה"י ישוב שיטת הרמב"ם ז"ל שדינו דין אמת ודוק היטב ותו לא מידי:

בגמ' ולטלטלינהו אגב כסא מי לא אמר רבא מטלטלין כנונא וכו' והקשו בתוס' אכתי מי דמי התם נעשה בסיס לדבר היתר ולדבר איסור מה שאין כן הכא וכו' עס"ה. ולולי דבריהם היה נראה לי דבלא"ה אין סברא לומר דהא דאמר ר' אחא בר יעקב משום שיורי כוסות היינו משום טילטול הכוס עצמו שנעשה בסיס לדבר איסור דמה"ת לומר כן שיהא בסיס על שהנכרי שורה בהן פתו ביום טוב עצמו כיון שהישראל עצמו לא נתכוין לכך ואף לפי מה שכתבתי בפ' כירה (שבת דף מ"ה) גבי קינה של תרנגולין דמסקינן דאית בה ביצת אפרוח דמשמע לכאורה דהקינה נעשה בסיס עי"כ כיון שדרך הקינה להמצא בה דברים כאלה הוי כמניח לכתחילה ע"מ כן וא"כ ה"נ כיון שהישראל הזמין את הנכרים לשרות בהן פתו הו"ל כמניח על מנת כן מ"מ כבר כתבתי שם דשאני התם שהקינה עצמו לכתחילה נעשה לכך כדמשמע לשון כלום עשוי אלא לתרנגולין כדפרישית התם ע"ש א"כ שפיר אית לן למימר דהוי כמניח ומש"ה הוי בסיס כיון שהכלי מיוחד לכך משא"כ הכא שהכוס כלי גמור הוא ומלאכתו להיתר ומיוחד לישראל כל ימות החול ובעיו"ט בה"ש אם כן אין סברא להחמיר שיהא כמניח ע"י כך במה שהזמין את הנכרים בי"ט דהא לקצת פוסקים לא מיקרי מניח אלא כשמניח קודם שבת דבר האסור משא"כ הכא ועוד דמאן יימר שעכו"ם ישרה בהן פתו ואת"ל שישרה בהן פתו שמא ינערן או ידיח הכלי וא"כ לא גרע מאילו שכחו הישראל עצמו דכל היכא שאין יכול לנער לא מיקרי בסיס ומותר לטלטל כדאמרינן במעות שעל הכר שמותר לטלטל לצורך מקומה ובכלכלה מליאה פירות המיטנפין בר"פ נוטל והכא נמי ע"כ אי אפשר לנער השיורין וכמ"ש הרשב"א ז"ל בחידושיו בפרק כירה וא"כ לא שייך כאן דין בסיס כלל מכל זה נראה דר' אחא ב"י גופא לאו משום דכלי הוא בסיס חייש לה אלא משום טילטול השיורין עצמן דמשמע ליה דבכה"ג הוי טילטול ולא בטלו אגב כסא וע"ז מקשה הש"ס שפיר דליבטיל אגב כסא כדאשכחן בכנונא דאע"ג דשברי עצים אסורין בטילטול אפ"ה מותר לטלטלינהו כה"ג משום דבטלו לגבי כנונא ולגבי קיטמא דאלת"ה נהי דכנונא לא מיקרי בסיס כיון שג"כ לדבר המותר מ"מ ליתסר מצד הטילטול שברי עצים עצמו אע"כ דבטילי לגמרי לגבי כנונא וא"כ ה"נ דכוותיה כן נ"ל נכון לולי שהתוס' לא פירשו כן. מיהו כבר אפשר דפירוש ר"ת שכתבו התוס' בסוף הדיבור יש לפרשו ג"כ על הדרך שכתבתי ודו"ק:

במשנה ב"ש אומרים לא יחם אדם חמין לרגליו וכו' משמע דדוקא בחמין לרגליו פליגי אבל ברחיצת כל גופו אפילו ב"ה מודו דאסור ואע"ג דבשמעתין משמע איפכא דבהנאת כל גופו אפילו ב"ש מודו ורחיצת כל גופו ודאי הנאת כל גופו היא כדמשמע בנדרים אלא דאפ"ה אסור אפילו לב"ה ולשיטת התוס' היינו מדאורייתא משום דדבר שאינו שוה לכל נפש הוא ומש"ה מפליגו התם בין רחיצה לזיעה דמשמע לקמן בפרק המביא דמותר מדאורייתא והיינו משום ששוה לכל נפש ולפ"ז צריך לומר דרחיצת רגליו שוה לכל נפש כמ"ש בהגהת אשר"י בשמעתין ואפ"ה אסרו ב"ש כיון שאינו אלא הנאת אבר אחד אבל לשיטת הרי"ף אפי' רחיצת כל גופו בי"ט נמי אינו אלא מדרבנן וסובר דהוי דבר ששוה לכל נפש ובחידושי שבת פרק כירה בסוגיא דאנשי טבריא וגזירות בלנין כתבתי ליישב שיטת הרי"ף והגאונים בזה ע"ש:

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.