פני יהושע/בבא מציעא/פב/ב

פני יהושע בבא מציעא פב ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

גמרא במלוה צריך למשכון קמפלגי ופירש רש"י להשתמש בו ולפסוק עליו ולהיות פוחת מן החוב כו' עכ"ל. לכאורה נראה דכוונתו במ"ש להשתמש בו היינו משום דלשון מלוה צריך למשכון הכי משמע ליה ומש"ה הוצרך לפרש ג"כ להיות פוחת מן החוב דאל"כ מיחזי כריבית כמ"ש הפוסקים בח"מ ריש סי' ע"ב. ולפ"ז ממילא משמע דאיירי שמתחלה בשעת הלואה שמסר לו המשכון התנה עמו כן וכמ"ש רמ"א בהגהת ש"ע שם וע"ש בסמ"ע אלא דהש"ך השיג על זה דאי אפשר לפרש כן דא"כ הוי שוכר אע"כ בשלא התנה בתחילה איירי ודבריו תמוהין טובא. חדא דאי בשלא התנה א"כ היינו דאבא שאול ומסקינן נמי בסמוך דאבא שאול גופא לא אמר אפילו בעני אלא במרא ופסל כו' וא"כ מסתמא דאוקימתא דהכא איירי בשהתנה מתחילה ע"כ והא דקשיא ליה להש"ך דא"כ הוי שוכר לאו קושיא היא דשאני שוכר שאין יכול לחזור בו משכירתו מש"ה הוי פלוגתא דתנאי אי הוי שומר שכר או ש"ח משא"כ הכא במלוה תלוי מלתא שכך התנה אם יצטרך למשכון יפחות לו דמי שכירתו מחובו וכעין זה כתב הש"ך עצמו ס"ק י"א ליישב כן קושית ת"ח. ועוד דהא לכאורה נראה מלישנא דתלמודא ומפי' רש"י כאן בשבועות דהא דקאמר מ"ס מצוה קעביד היינו במה שהלוהו ומ"ס לאו מצוה קעביד שלהנאתו מתכוין ואי כדברי הש"ך שלא התנה כן בשעת הלואה א"כ פשיטא דמצוה קעביד בשעה שהלוהו על המשכון ומהאי שעתא הוי ש"ש ולמה יגרע כח הלוה במה שמשתמש בו המלוה אח"כ ופוחת מדמי חובו אדרבה המלוה הוסיף מצוה על מצוה. והנראה מכל זה דהש"ך הבין לשון התנה היינו שהתנה דבר ברור לפחות מחובו בין ישתמש בין לא ישתמש וזה אינו עולה על הדעת כלל לא בלשון הש"ע ולא בלשון הסמ"ע ולדעתי שדברי הש"ך דברי שגגה הן ואגב שיטפיה כתב כן ואין להאריך מיהו בעיקר פי' רש"י שכתב דאיירי בפוחת מחובו לא הוי צריך הש"ס לומר דאיירי שהמלוה צריך למשכון והיינו להשתמש בו לפי' רש"י דבפשיטות הוי מצי לאוקמי שהמלוה רוצה להשכירו לאחרים ולפחות מחובו והתנה ע"כ ובהכי הוי שפיר טפי דומיא דמלתא דאבא שאול. והנראה בזה דבהא כ"ע מודו דמצוה קעביד כיון דלאו להנאתו מתכוין. והשתא דאתינא להכי מצינן למימר נמי איפכא דמ"ש רש"י דאיירי שפסק עמו לפחות מן החוב לאו משום איסור ריבית הוצרך לפרש כן דהא בלא"ה אשכחן שפיר דאפילו כשאין פוחת מחובו לית ביה משום ריבית כגון בדברים שדרכן להשאיל כמ"ש התוספות בפ' איזהו נשך וכ"כ הפוסקים. אלא דאפ"ה הוצרך רש"י לפרש דאיירי בפוחת דאל"כ לכ"ע לאו מצוה קעביד שלהנאתו מתכוין כנ"ל ודו"ק ועיין עוד בסמוך:

שם מר סבר מצוה קעביד שהלוהו ומ"ס לאו מצוה קעביד שלהנאתו מתכוין. כך הגירסא בשמעתין בספרים שלנו מיהו בסוגיא דשבועות לא גרסינן אלא מ"ס מצוה קעביד ומ"ס לאו מצוה קעביד ומלשון רש"י דהתם משמע דהכא נמי לא גרסינן לה ובאמת נראה שאין זה מלשון הגמרא. ומה שהוצרכתי לזה היינו משום דהאי לישנא דמצוה קעביד שהלוהו משמע לכאורה שעיקר מצוה היא ההלואה גופא דאי הוי מיתרמי ליה עניא בשעת הלואה לא הוי צריך למיתב ליה ריפתא מש"ה הוי שומר שכר על המשכון וזה דוחק גדול דהא אדרבה בלא משכון הוי מצוה טפי ואי משום שאינו רוצה להלוות לו בלא משכון א"כ היינו פירושו של ר"ח שהביאו התוספות. ומלבד מה שהארכתי בפ' הכונס ובפ' אלו מציאות דבלא"ה נראה שאין שום סברא לומר שבשביל המצוה שעשה בתחילה לשעה קלה לא היה אפשר לו לקיים מצות צדקה לעניים ויהא ש"ש לעולם ומטעם זה כתבו רוב הפוסקים ומפרשים דעיקר המצוה היא במה שמתעסק בניעור ושיטוח בין בהשבת אבידה בין במשכון וא"כ לא שייך הך גירסא דמצוה קעביד שהלוהו. ואפילו אי גרסינן לה נראה דעיקר מצוה היא במה שהלוהו מתחילה על המשכון להיות פוחת והולך דקאמר אבא שאול מפני שהוא כמשיב אבידה וכן נראה להדיא מלשון רש"י בשבועות ע"ש. והשתא לפ"ז א"ש טובא הא דמדמה לה הש"ס לשומר אבידה כיון דחדא מלתא היא אלא דאפ"ה סבר ר"א דלא דמי למשיב אבידה דכיון שמשתמש בו להנאתו מתכוין כן נראה לי לפרש בשיטת רש"י. והשתא לפ"ז שפיר נמי מצינן למימר דשייך הא אוקימתא אפילו אליבא דרבה אלא דרבה סבר דאע"ג דשומר אבידה שומר חנם הוי היינו משום דפרוטה דר' יוסף לא שכיחא שבשביל כך ימנע ליתן ריפתא לעני משא"כ בהך מצוה דהכא במה שפוחת והולך שאין לך צדקה גדולה מזו כדאמרינן להדיא בפ' במה אשה גדול המלוה יותר מן העושה צדקה ומטיל בכיס יותר מכולם וכן הוא בטור יו"ד ובש"ע בהלכות צדקה וכ"ש הכא דאיכא תרתי ואפשר שאם היה אותו עני מבקש ממנו אלו המעות עצמם דרך צדקה היה נותן לו מש"ה סבר ר"ע דהוי שומר שכר ובהכי ניחא לן נמי אליבא דרבה דלא תיקשי ר"ע דהכא אדר"ע דפ' אלו מציאות. ובזה נתיישב ג"כ מה שדקדקתי בכל הסוגיא בלשון כלום הלויתני דקאמר ר"ע וכ"ש דהוי קשה טפי להך אוקימתא דהכא דהא אדרבא מהאי טעמא שלא הלוהו אלא על המשכון להשתמש בו קאמר ר"א דהוי שומר חנם משא"כ למאי דפרישית א"ש טובא דאדרבה לר"ע אליבא דרבה עיקר המצוה במה שהלוהו על המשכון ופוחת והולך מחובו כנ"ל נכון בעזה"י ודוק היטב:

בתוספות בד"ה במלוה צריך למשכון כו' ור"ח פי' צריך למשכון היינו שאינו רוצה להלוות בלא משכון כו' ועוד דאע"ג דאינו רוצה כו' מצוה קעביד כו' עס"ה. ולמאי דפרישית בסמוך נראה דמשום הא לא איריא דאכתי לא דמי לשומר אבידה דעיקר המצוה שייך כל זמן שהמציאה תחת ידו בין בשעת מציאה עצמה ובין בניעור ושיטוח ובין בשמירת האבידה עצמה משא"כ הכא כיון שאינו רוצה להלוותו אלא על המשכון א"כ הניעור ושיטוח והשמירה להנאת עצמו עושה שיהא בטוח במעותיו ומשום הך מצוה דשעת הלואה גופא שפיר מצי סבר ר"א דהוי שומר חנם אף לר' יוסף והיינו משום דלא שכיח כלל שיבוא עני ממש באותה שעה וימנע בשביל כך מליתן לו. ולפ"ז שפיר מצינן למימר דלפי' ר"ח א"ש הך אוקימתא אפילו אליבא דרבה דאע"ג דבשומר אבידה סבר רבה בפרק אלו מציאות דלר"ע הוי שומר חנם אפ"ה סבר ר"ע הכא דהוי שומר שכר כיון שאינו רוצה להלוותו אלא על המשכון ותפיס ליה המשכון אדמי חובו א"כ לא גרע מהא דאמרינן לעיל באומן דהוי ש"ש אפילו לר"מ בהאי הנאה דתפיס ליה אאגריה. (ועי' מה שכתבתי בזה לעיל בל' התוס' ד"ה הא גמרתיו) ואף שכתבו התוספות שם לעיל דהכא לא איתהני מלוה מידי מכל מקום לפי המסקנא דהכא דהלואה על המשכון מצוה היא א"כ ודאי מתהני טובא במצוה ונהי דבשביל כך אין לחייבו שיהא ש"ש מ"מ שפיר הוי ש"ש משום דתפיס ליה אחוביה. ואפשר דאפילו לאיבעיא דלעיל באומן דלית ליה הך סברא דתפיס ליה אאגריה באומן היינו משום דמאן יימר דתפיס ליה אאגרי' שאין דרך אומן לתפוס הכלי על שכרו כמו שאפרש לקמן בסוגי' דקציצה בברייתא דהנותן טליתו לאומן. משא"כ הכא שאינו רוצה להלוות לו בלא משכון א"כ אנן סהדי דתפיס ליה אחובי' וא"כ שפיר הוי שומר שכר אליבא דר"ע והשתא א"ש טובא נמי הך בבא דסיפא דברייתא דקתני אבל הלוהו על השטר והניח לו משכון ד"ה אבדו מעותיו היינו נמי מהאי טעמא גופא דבכה"ג שייך טפי למימר דאנן סהדי שתופס המשכון על דמי חובו. ובזה נתיישב ג"כ מה שכתבו התוספות על פי' ר"ח דלישנא דצריך למשכון לא משמע הכי ולמאי דפרישית א"ש דודאי צריך לכך כדי לקיים המצוה אליבא דר"ע כן נראה לי. ומה שיש לדקדק עוד בזו הסוגיא ובלשון התוספות בדיבור הסמוך יבואר הכל שילהי פרק שבועת הדיינין בעזה"י:

סליק פרק השוכר את האומנין

השואל את הפרה פרק שמיני

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.