מראי מקומות/בבא מציעא/פב/ב

מראי מקומות בבא מציעא פב ב

בגמ' והכא במלוה צריך למשכון עפרש"י, הקשה הראב"ד (הובא בשמ"ק בע"א) שמירת משכון מאי דמיא לשמירת אבידה והלא מצוה משעת הלואה נעשית ואיכא לתרוצי מפני שממתין עליו ואינו מוכרו ליפרע ממנו עכ"ד, וצ"ב דא"כ אינו עוסק במצוה, וצ"ל דהעסק הוא במה שמתעסק במשכון, ויש תועלת ומצוה בזה, משום דעי"ז אינו נפרע ממנו חובו, ובנמו"י (נא. מדפי הרי"ף) הביא ד' הראב"ד, וכ' וע"ז כתב ברשב"א ז"ל למדנו מדברי הרב דבר זה שהוא פטור מפרוטה לעני כ"ז המשך המשכון בידו ומ"מ לעיקר הקושיא נ"ל דכיון דבשעת נטילת ממון נשכר פרדר"י נמצא שהוא ש"ש עליו לעולם וזה נ"ל פשוט עכ"ד, מדברי הרשב"א נראה שלמד בראב"ד דכ"ז שהמשכון בידו אע"ג שאינו טורח בו מפטר מלמיתב פרוטה לעניא, וצ"ב דהרי השתא אינו עוסק במצוה, וברשב"א בב"ק נו: (הובא בשמ"ק שם) כ' וממה שכתב הראב"ד ז"ל בפרק השוכר את האומנים גבי במלוה צריך למשכון נראה שהוא סבור דכל שהמשכון בידו פטור מן המצוה אבל כאן כתבו בתוס' שאין שומר אבידה פטור מליתן ריפתא לעני אלא כשעוסק בשמירת האבידה בלחוד שאם אי אתה אומר כן מי שמניח תפילין וכו' עכ"ד, ובחי' הריטב"א (ישנים) הקשה דאטו באבידה מיפטר כ"ז שהאבידה תחת ידו וע"כ דלא מיפטר אלא כשא"א לקיים שניהם, וק' מה יענה הראב"ד להוכחות התוס', ועמד בזה הים של שלמה ב"ק פי' סימן ד'. והריטב"א (הובא בשמ"ק בע"א) כ' דכשמנערו פטור מפרדר"י, [ועי' היטב בדבריו דלכאו' נראה דס"ל דבשעת ההלואה לא נפטר מפרדר"י ואינו מוכרח ודוק] וכ"מ בתוס' בשבועות מד: ד"ה ורב, ומ"מ כתב המהרשד"ם סימן צ"ח (ציינו הש"ך סימן ע"ב ס"ק ל"ז) דלא חילקו במשכון, ואף במשכון שאין בו שיטוח וניעור הוא שו"ש וצ"ב, הג"ר אברהם גניחובסקי זצ"ל (בהעלותך ע"ז) האריך בעוסק במצוה פטור מן המצוה האם פטור גם מאותה סוג מצוה או רק ממצוה אחרת, ודן משמעתין דכולה חדא מצוה דצדקה לעני, וכן התוס' בשבועות מד. דכתבו דגבאי צדקה מיפטר מפרדר"י ליתן לעני והוא אותה מצוה, ומאידך הוכיחו מעוסק בתפילה דמפסיק לאיש"ר וכיו"ב, ולא אמרינן דהוא עוסק במצוה. נמצא ג' שיטות א. דעת הראב"ד דכ"ז שהמשכון בידו נפטר מפרוטה לעני ב. דעת תוס' והריטב"א דבשעה שמנער נפטר ג. דעת הרשב"א דרק בשעת הלואה פטור, ואעפ"כ הוא שו"ש שא"צ שכר בכל שעה, וסגי בשכר בשעת קבלת השמירה.

ובים של שלמה ב"ק פ"י סימן ד' הביא תשו' הרשב"א דאזיל כשיטתו כאן דרק בשעת ההלואה פטור מפרדר"י והסכים לזה הים של שלמה, ועי' ש"ך סימן ע"ב ס"ק ל"ו שפי' בדברי הרשב"א דכ"ז השיטוח והניעור ג"כ פטור, ויעויין בקצוה"ח שם ס"ק ל"ד שהוכיח מתשו' הר"ן דלמד כדברי הרשב"א עי"ש, וצ"ע דלפמש"כ הקצוה"ח שם דכדי שלא יהי' שואל א"צ שלמשאיל יהא הנאה שו"פ, אלא אף פמשו"פ מ"מ אין כל הנאה שלו, ומה"ט אם למשאיל יש הנאה שא"צ ליתן פרוטה לעני לא הוי שואל אף לרבה דלא סבר פרדר"י, היינו משום שאין בזה שו"פ, א"כ מה"ט י"ל דאע"פ שיש לו הנאה פורתא דרק בשעת הנתינה פטור מפרדר"י מ"מ הנאה פורתא הוי, ושוב אין כל הנאה של השואל, ועי' היטב בקצוה"ח דיסוד דבריו א"ש אף לפמשנ"ת לחלק בזה, ומ"מ מתוך לשונו נראה דהוכיח מהר"ן דסגי במה שנפטר בשעת הנתינה מפרוטה דהוי שו"ש מטעם זה עיש"ה. וע"ע בס' ההשלמה (הובא בקש"ק) דאזיל בדרכו של הרשב"א דרק ברגע ההלואה פטור, ומדבריו נראה דרק ברגע ההלואה הוי שו"ש וצ"ע. והש"ך שם ס"ק י' הביא שו"ת הרשב"א דאף לאחר שפרעו ג"כ הוי שו"ש מטעם דבשעת קבלת השמירה נפטר מפרוטה לעני, והביא למהרשד"ם שהקשה מטול את שלך והבא מעות, ועי"ש קצוה"ח ונתה"מ ונתבאר בס"ד לעיל פ:.- והרשב"א כשיטתו, דלדעת הראב"ד הוא רק כ"ז שממתין מלפורעו.- לכאו' נפ"מ בראשונים בדין משכנו שלא בשעת הלואתו דלרשב"א אינו שו"ש דאין מצוה, משא"כ להראב"ד, ועי' תרוה"כ סימן ע"ב ס"ק ה' שדן בזה.

בגמ' מר סבר מצוה קא עביד שהלוהו והוי שו"ש יעויין ברש"י במשנתינו שפי' שומר שכר שכר מצוה משמע שעצם הדבר שיש לו שכר מצוה חשיב שכר, ויעויין בפנ"י לעיל כט. בדרך זו בביאור ל"ק בב"ק בטעמא דשומר אבידה שו"ש לרב יוסף, והריטב"א (הובא בשמ"ק בע"א ד"ה והכא) כ' ולפי הפי' הנכון שפירשנו למעלה מצוה דעביד אליבא דר"ע למיהוי עלי' ש"ש לאו מצוה הלואה היא כדמשמע לכאורה דהא ליתא דמצות לאו ליהנות ניתנו ובשומר אבידה לא עשאוהו שו"ש מאותו הטעם אלא מצוה דהכא היינו כדפרישית לעיל דבעי למטרח במשכון לנערו עכ"ד, וע"ע בצל"ח בשבועות מד. (במהדו"ק ד"ה ולפי) שעמד בדברי רש"י ששינה פירושו האם ההנאה הוא ריוח הפרוטה או שכר המצוה.

והקשה הראב"ד (הובא בשמ"ק) למה לי' למימר משום מצוה תיפו"ל משום דתפיס על חובו וכדאמרינן באומן דתפיס לי' אאגרי', ותי' דטעמא דאומן משום דנהנה בו שהרויח בו אבל הכא אינו מרויח, וזהו קו' תוס' ותי' לעיל פ: ד"ה דקא תפיס, ונתבאר לעיל דלפ"ז מאחר שיש לו ריוח דמצוה ומרויח פרדר"י שוב הו"ל שו"ש מפני דתפיס אחובי', וע"כ יש כאן שכר שמירה בכל עת החזקתו את המשכון, ובדף פ: הובא שמ"ק מהראב"ד שכתב ואולי נאמר דהאי תפיס לי' אאגרי' דקאמר שהוא רשאי להתכבד בו קאמר וכו' עי"ש, ולפ"ז לא תיקשי קו' כאן. עוד הקשה הראב"ד דא"כ אף בדלא שוי שיעור זוזי ג"כ יהא שו"ש משום שכר מצוה והניח בקושיא, ותמה הרשב"א (הובא בשמ"ק) דודאי אה"נ דאע"ג דלא שוי שיעור זוזי ג"כ הוי שו"ש.

העוסק במצוה שנוטל עליה שכר

בגמ' ומר סבר לאו מצוה קא עביד שלהנאתו מתכוין וכ' רש"י ורע"ק סבר אפ"ה איכא מצוה, ולכאו' משמע דבהא פליגי בעושה מצוה להנאתו האם יש לו פטור עוסק במצוה, ויש לבאר בזה דבודאי יש לו קיום מצוה ואע"פ שהוא שלא לשמה, מ"מ פטור עוסק במצוה ילפינן מבשבתך בביתך בשבת דידך הוא דמחייבת הא דמצוה פטירת, וכשעושה להנאתו הו"ל שבת דידך, [ועפ"ז ילה"ע במש"כ הנחל יצחק רס"י ע"ב דרע"ק לשיטתו בפסחים קיב: שציוה לרשב"י מצוה וגוף גדול אוכל פירות ולא שכר ופירש"י ורשב"ם שאוכל פירות בנכייתא ויש מצוה כיון שיש ריוח ללוה, אלמא דאע"פ שלהנאתו מכוין יש לו מצוה, ולפמשנ"ת כו"ע מודו דיש קיום מצוה].

ובמשנ"ב סימן ל"ח ס"ק כ"ד הביא ד' המג"א שם ס"ק ח' בתגרי תפילין ומזוזות דאם כוונתם להשתכר אין להם פטור עוסק במצוה, והקשה הבאוה"ל בד"ה הם משמעתין דס"ל לר"ע דהלכה כמותו דאף כשמכוין להנאתו מקרי עוסק במצוה, [ויל"ד דקי"ל כרע"ק וכשינוייא אחריני, עי' היטב בהגר"א חו"מ סימן ע"ב ס"ק ק"פ, ובים של שלמה ב"ק פ"י סימן ד' (הובא מקצתו בש"ך סימן ע"ב ס"ק ל"ו) כתב דקי"ל דבלהנאתו אין פרדר"י, ומה"ט בשעה ששוטח ומנער לא מיפטר מפרדר"י כיון דשוטח להנאתו דלא יתקלקל עי"ש, וע"ע בט"ז סימן ע"ב קרוב לסופו בהערות על הטור אהע"ז בד"ה בין הלוהו פירות כ' דלא קי"ל כהך שינוייא דבדרך דחי' איתמר, ובנטלו להנאתו לא הוי שו"ש, אכן כ' דבס' המאור ונ"י איתא דאף בנטלו להנאתו הוא שו"ש, וע"ע ש"ך סימן ע"ב ס"ק י"א, ובהגר"א ס"ק ט', ורע"א שם סעי' י"ב] וצידד לתרץ דר"ע סבר שמסתמא מכוין בזה לקיים מצות בוראו ומכוין ג"כ להנאתו אבל אם אנו יודעין שכוונתו רק להרויח לא הוי עוסק במצוה, ור"א פליג וסבר שמכוין להנאתו לבד, ועי"ש עוד שכתב דכ"ד המג"א הוא בהכשר מצוה וכל שמכוין להנאתו אין לזה שֵם מצוה, אבל במצוה גופא אף כשמכוין להנאתו מ"מ מצוה היא, ולכאו' לפ"ז הוא ישוב לשמעתין דהוא גופא מצוה, וכן תי' הקוה"ע סימן מ"ח סוף אות י"א, וע"ע בבאוה"ל סימן מ"ז סעי' ג' ד"ה אע"פ שצידד דכותב ספרים וכוונתו להרויח פטור מברכה"ת אע"פ שקורא בפיו, וציין לדינא דהמג"א בסימן ל"ח, ולכאו' זה דלא כמש"כ בסימן ל"ח דכל שהוא גוף המצוה אף כמשכוין להרויח חשיב עוסק במצוה, וע"ע באוה"ל סימן תר"מ סעי' ז' מש"כ בשם שו"ת (ח"ס) [כת"ס] סימן קי"ט, ויעוי"ש דמתבאר ג"כ דלא כתי' הבאוה"ל בסימן ל"ח, ועי' כת"ס מש"כ ליישב משמעתין.

הקשה התורת חיים אי פליגי במלוה צריך למשכון א"כ מ"ט בסיפא בהלוהו בשטר לכו"ע הוי שו"ש, הא לר"א להנאתו קעביד, וי"ל דהתם משום דנוטלו לגוביינא.

כתב הרא"ש כלל צ' סימן ג' דמשכיר שנטל משכון מהשוכר הוי שו"ש משום פרדר"י, וצל"ע דמאי מצוה קעביד.

ברש"י ד"ה במלוה צריך למשכון להשתמש בו ולפסוק עליו להיות פוחת מן החוב הקשה הרשב"א (הובא בשמ"ק בע"א) דא"כ תיפו"ל דהוי כש"ש דשוכר כנושא שכר ותי' בשם הרב אב ב"ד והראב"ד ז"ל דהכא בשכלו ימי שכירותו ואמר גמרתיו, וכ"כ הרמב"ן משמו, ומבואר דבשוכר לא אמרינן לאחר שכלו ימי השכירות הואיל ונהנה מהנה, ויעויין ברש"ש שנתקשה בדברי רש"י דהו"ל שוכר [וכפה"נ לא ראה ד' הראשונים] ותי' דמטעם זה מחליף רבה בר אבוה לעיל פ: דסבר ר"י שוכר כשו"ח, ותי' דכיון שאינו משתמש תמיד, א"כ בשעה שאינו משתמש אינו שוכר, וכ' דמזה ראי' למש"כ לעיל פא. דבשוכר לא אמרינן הואיל ונהנה מהנה, ולפ"ז מוכח כן מדברי הראשונים כאן, עוד תי' דמיירי כשעדיין לא נצרך להשתמש, וכ"ה בהגר"א סימן ע"ב ס"ק ה' ולא דמי למ"ש לעיל מג. במעות מותרים דכיון דיכול להשתמש הו"ל שו"ש דהתם יכול להשתמש בחנם. הש"ך סימן ע"ב ס"ק ד' וי"א כתב דבהכרח לא מיירי בהתנה שיוכל להשתמש דא"כ הו"ל שו"ש ועי"ש, ובנתה"מ והקשה הרשב"א דבמשנתינו אבא שאול אמר דרשאי להשכיר משכונו של עני להיות פוסק והולך ות"ק פליג, ותי' דהכא בדפריש והתנה עם הלוה שיהא פוחת והולך מן החוב.- וע"ע להלן בדברי אב"ש משנ"ת בס"ד בדברי רש"י.

והעירוני בדברי הראב"ד דאי מיירי כשגמר להשתמש בעד כל החוב א"כ בלא"ה לשיטת הראב"ד דהוא שו"ש משום דממתין שלא ליפרע, הרי כבר נגמר החוב, ואם לא נגמר החוב א"כ השתא עביד מצוה שממתין לו על חובו אינו גובה המשכון.

בתוד"ה במלוה ור"ח פירש וכו' אבל אין נראה פירושו דלישנא דצריך למשכון לא משמע הכי ועוד דאע"ג דאין רוצה להלוות אלא על המשכון מצוה קעביד שבלא משכון אין לו להלוות הריטב"א (הובא בשמ"ק בע"א) כ' יש לפרש כדפ"ל מ"ס מצוה עביד בניעורו דכשהוא מנערו לצורך העני מנערו ומ"ס לא מצוה עביד בניעורו שלצורך עצמו מנערו מפני שיודע שסופו לגבות ממנו ועי"ש שבזה תי' ג"כ קו' קמייתא דתוס'.

בא"ד ולפירושו א"ש דלא מצי לאוקמי מתני' באין צריך התוס' בשבועות מד. ד"ה שומר הוכיחו דקי"ל כרבה מדלא מוקי למתני' בא"צ למשכון ותיתי אף כר"א, ולר"ח ליתא לראי' זו דהא לא מצי לאוקמי בא"צ למשכון, וא"ש לשיטתו דקי"ל כרב יוסף וכמבואר בתוס' בע"א דפסק דלא כשמואל, וא"כ בהכרח קי"ל כרב יוסף עי"ש.

בסוה"ד שבלא משכון אין לו להלוות המנחת פתים חו"מ סימן צ"ז ס"ק א' הוכיח מדברי תוס' שאין חיוב הלואה בלא משכון, וכן מבואר באו"ש פ"י משכירות ה"א (ד"ה ולפ"ז) עי"ש, ויעוין באהבת חסד נתה"ח פ"א שבמקום שיוכל להוציא מהלוה ע"י בי"ד חייב להלוותו. [וע"ע מהריל"ד קו"א אות רלד].

הקשו תוס' בשבועות מד: ד"ה ורב יוסף במודר הנאה מחבירו מותר לתקוע לו תקיעה של מצוה ואמאי הא מיתהני פרדר"י ותי' דשאני שומר אבידה ומשכון דכמה פעמים שיתעסק בה לצרכה ולהצניעה יפטר מליתן לו אבל התם יכול לכוין לתקוע ולטבול במקום שלא יבא שם עני באותה שעה עכ"ד, ובאו"ש פ"י משכירות ה"א כ' לתרץ קו' באופ"א דלא הוי הנאה מהשוכר והוא מבריח ושאני השבת אבידה ומלוה על המשכון דהמצוה באה מחמת חבירו ע"כ חשיב שכר מחבירו, ולא דמי לשוכר דחיוב הגברא הוא שפוטרו מהמצוה, ועי"ש בכ"ד, ומש"כ ליישב עפ"ז קו' תוס' בע"א ד"ה נימא ע"ד רש"י, והאריך בדבריו בשי' מו"ר רבי דוד (אות קטו).- יעויין בטל תורה על הירושלמי דהקשה מ"ט בכל הלואה אין בזה משום רבית שיש ריוח למלוה פרדר"י בשעת הלואה, ותי' דלא אתי מיד לוה למלוה, וציין לט"ז יו"ד סימן קע"ב ס"ק י', וצריך לחלק בין מודר הנאה דחשיב הנאה מחבירו.

בפלוגתת רש"י ותוס' האם חייב באונסי המשכון

בתוד"ה אימור פי' בקונטרס דשלא בשעת הלואתו קני לי' להתחייב אף באונסין וכו' עמשנ"ת בס"ד בע"א מדברי הש"ך דדעת רש"י דקני למשכון קנין גמור, ולדברי תוס' אינו קנין גמור, וע"כ פטור באונסים, וראיתי לבאר דאזדו לטעמייהו בגיטין לז. דרש"י בסוף העמוד פי' דמלוה על המשכון אינו משמט דכגבוי, והתוס' שם בד"ה דתפיס כתבו דהוא ילפותא מדרשא בספרי, דרש"י לשיטתו דהוא קנין ה"ז כגבוי, ותוס' ס"ל דאינו קנין וע"כ אינו כגבוי, והעירוני דהרמב"ן ס"ל דאינו חייב באונסין, ואעפ"כ כ' דהוא משום דכגבוי, וכדברי רש"י דחייב באונסין כ"ה שיטת הראב"ד פ"י משכירות ה"א ובשמ"ק לקמן קד. משמו, ובהשגותיו על הבעה"מ בשמעתין (הובא בשמ"ק) וכ"ה בסה"ת שער מ"ט ח"ג וכן דעת בעל העיטור אות ח' חוב המכריע סימן צ"א, (הובא כ"ז בקש"ק) וכ"כ ה"ה פ"ג ממלוה ה"ו, וכן דעת הבעה"מ סו"פ שבועת הדיינין (כה. מדפי הרי"ף), והשיגו המלחמות, ונראה מדבריו ב' השגות א. דאין כל הנאה שלו דהלוה ג"כ יש לו הנאה גדולה שהוא מחזירו אצלו ב. דאסור למלוה להשתמש בו משום רבית, ועי' ש"ך סימן ע"ב ס"ק ט' שהאריך ליישב שיטת רש"י, ודעת הר"מ פ"י משכירות ה"א כשיטת תוס' דאינו חייב באונסין אלא בגו"א, וכן מבואר בתשובת הרי"ף (הובא בשמ"ק ד"ה והריא"ף, וכבר עמד בזה התרוה"כ סימן ע"ב ע"ד הש"ך) וכן פסק השו"ע סימן ע"ב סעי' ב', והרא"ש פ"ק דקידושין (סימן י') נתקשה דממנ"פ אי קנאו יתחייב באונסין ואי לא קנאו אפי' שו"ש לא הוי, ואי משום שבטוח בחובו א"כ א"צ לדרי"צ עי"ש, ועקה"י קידושין סי י"ח מש"כ לבאר עפ"ד הריטב"א דרק אם גבאו לבסוף קני מדרי"צ, א"כ כשנאנס ולא בא לבסוף לידי גבי' נמצא שלא קנאו, ומ"מ חייב בגו"א. ובקצוה"ח סימן ע"ב ס"ק ג' כתב דהמשכון הוא תמורת החוב, וע"כ כשאבד המשכון אבד חובו. וברשב"א (הובא בשמ"ק בע"א) כ' די"ל לדברי רש"י דבשעת הלואתו לרי"צ הוא שו"ש ושלא בשעת הלואתו חייב באונסים.- ועי' יונת אלם מש"כ מהגרב"ד בגדר קנין משכון, ובטעם החיוב באונסין.

במשכון יותר מכדי חובו

ובדין יתר מחובו כ' הש"ך בסוס"ק ט' דאינו חייב באונסין דכפשנ"ת טעמו של רש"י דקני לי', וכ"ז כנגד חובו, וכ' דאי הטעם משום דהו"ל שואל א"כ הי' חייב אף במה שיותר בכנגד חובו, ובאמת כ' הש"ך בס"ק י"ז דהוא שו"ש על כל המשכון, ואף במה שיותר מכנגד חובו, והוכיח כן מב"ק עי"ש, ומבואר כן ברי"ף, עבהגר"א ס"ק כ"ב, והנתה"מ בס"ק י"א והרע"א הקשו עליו מדברי תוס' לעיל כט. ד"ה והוי שואל שכתבו דמטעם דרי"צ א"א לחייבו יותר מכנגד חובו, והביא כן מהריטב"א ועי"ש, ויעוי"ש בריטב"א דאף בדינא דתפיס אאגרי' דלעיל פ: הוא רק בכנגד חובו, ועי' תומים ס"ק י' ובהגר"א שכתבו כדברי הש"ך. ובתשו' מיימוני סימן נ"ו כ' דהוא שו"ש רק כנגד חווב, ויש כאן ב' נידונים א. בעיקר קנין דרי"צ האם הוא רק כנגד חובו או כנגד כולו, די"ל דאף את"ל דהקנין הוא רק כנגד חובו, מ"מ מאחר שיש לו הנאה בחפץ זה הרי הוא שו"ש כנגד כולו.

ובמלחמות סו"פ שבועת הדיינין הקשה ע"ד בעה"מ דחייב באונסים מהא דאיתא בר"פ דו"ה שתפסו ניזק הוי שו"ש, ותי' הקצוה"ח בסימן ע"ב ס"ק ג' דקנין משכון הוא רק ע"י גוביינא דבי דינא, והתם תפסו ניזק עוד תי' דהתם מיירי על יותר מכדי חובו וע"ז אין קנין דרי"צ ואינו אלא שו"ש, ובדעת הרמב"ן שהקשה כן י"ל דברמב"ן נראה דהוי שואל וע"כ חייב באונסים, וא"כ שפיר י"ל דהוא אף ביותר על חובו. [ובש"ך תי' דהתם קודם העמדה בדין ואין בזה משום קנין משכון, ומ"מ הוי שו"ש משום דתפיס לי' אאגרי', וצ"ע דהראב"ד אזיל ג"כ בשיטת רש"י דחייב באונסין, ולדידי' ג"כ צריך לתרץ כן, והרי שיטת הראב"ד בשמעתין ולעיל פ: דתפיס לי' אאגרי' הוא רק בכה"ג שמתכבד בו], ע"ע רע"א תשו' חדשות (תשל"ח) חו"מ סימן י' (נדמ"ח בשבועות דף מג) שכתב בשיטת רבינו ירוחם דיש קנין משכון דרי"צ אף ביותר מכדי חובו, וע"כ הבעלים אינם יכולים להקדישו וצ"ע.- ולטעמא דרב יוסף הוא אף ביותר מכדי חובו וכמבואר בתוס' ב"ק נז. סוד"ה בההיא (נמשך מדף נ"ו) ובשו"ע סימן ע"ב סעי' א'. ועי' לעיל כט. תוד"ה דהוי, ובחי' הריטב"א (ישנים) כ' דכנגד חובו הוא שו"ש דתפיס אאגרי,' ועל היותר מחובו הוא משום מצוה ועי'. ובדינא דשמואל כ' הש"ך סימן ע"ב ס"ק כ' דאם אבד היותר מכדי חובו לא הפסיד חובו.

ונתבאר לעיל דאיכא עוד נפ"מ דאי מדין שואל פטור בבעליו עמו, משא"כ אי קני לי', והובא יסוד הדברים מהרע"א, וביונת אלם כ' עוד נפ"מ דאי מדין שואל חייב כשעת האונס וכדלעיל מג: אבל אי קני לי' חשיב כשעת נטילת המשכון דבאותה שעה קני לי'.

אחריות לעבור בבל יראה

בא"ד ולפירושו הא דאמר בפ"ק דפסחים וכו' ביאו"ד דהוקשה להם מדוע אמרו בפסחים דעובר בל יראה על משכון משום דקני לי' מדרי"צ, תיפו"ל דחייב באחריות מדינא דשמואל, ובשלמא לרש"י ניחא דבעינן אחריות אונסים וזהו מדינא דרי"צ, אבל מדינא דשמואל אין אחריות אונסים, אבל לתוס' תיקשי, וע"ז תי' בסוה"ד דכיון דקני לי' מדרי"צ ע"כ עובר, אבל משום חיוב דשו"ש לא מיקרי חמצו, ועי' היטב בהגר"א או"ח סימן ת"מ סעי' א' ובחק יעקב בשיטת רש"י בדין משכון לעבור בב"י.

והנה הקשו האחרונים בסתירת ההלכה דבאו"ח סימן ת"מ סעי' א' הובאו ב' שיטות בחיוב אחריות לעבור בבל יראה האם הוא באחריות שו"ש או שו"ח, ובאחריות שו"ש לכו"ע עובר, ולא הובא מי שאומר דבעינן אחריות אונסים, וק' דהשו"ע בסימן ס"ז סעי' י"ב והרמ"א בסימן ע"ב סעי' ב' הביאו את שיטת שמואל דאבד המשכון אבדו מעותיו, ואע"ג דלא פריש מ"מ כנגד החוב א"צ לפרש וכמבואר ברמ"א שם וכמש"כ הגר"א בס"ק כ"ב וכ"ג. וא"כ הדרא קו' תוס' לדוכתא דלמ"ל קנין משכון תיפו"ל משום שחייב באחריותו, וקו' זו תיקשי בדברי הרא"ש דבסו"פ שבועת הדיינים פסק כשמואל, ובפ"ק דפסחים (סימן ד') הביא פלוגתא הנ"ל האם בעינן אחריות שו"ח או שו"ש, אבל אחריות אונסים א"צ, א"כ הדרא קו' תוס' לדוכתה למ"ל דרי"צ.- ובהגר"א סימן ת"מ סעי' א' ד"ה מגניבה כתב דלדעת הרמ"א בעינן אחריות אונסים, ובפל"ח על הרא"ש תי' דהגמ' מיירי כשפירש בהדיא שלא מקבל אחריות וליתא לדשמואל.

התומים סימן ע"ב ס"ק י"ג (הובא בנתה"מ ס"ק י"ג) תי' דדינא דשמואל הוא מדיני שומרים דיש לו הנאה דתפיס לי' אזוזי וכמו שהאריך בס"ק כ"ב, וא"כ בעכו"ם שאין פרשת שומרים לא שייך דינא דשמואל, ולפ"ז ה"ה בבעליו עמו לא יהא דינא דשמואל.

הרע"א בתשו' כ"ג (ד"ה אולם) תי' בהקדם פלוגתת המג"א והח"י בסימן ת"מ בחמץ של עכו"ם שקיבל עליו אחריות האם נאסר לאחר הפסח דדעת המג"א דנאסר, והח"י השיגו והביא דבירושלמי נחלקו בזה, ומעתה תי' הרע"א דמה שאמרו בפסחים דבעינן לדין משכון דרי"צ לא מיירי לענין איסור בל יראה, אלא לענין לאוסרו אחר הפסח, וא"כ לזה בעינן קנין משכון דהוי שלו, אבל משום חיוב אחריות אינו עובר, וע"ע בתשו' רט"ו.

עוד אמרו בזה, וכ"כ בסו"ס פרי יצחק, דדינא דשמואל הוא תנאי שאם יאבד המשכון אבדו מעותיו ואין זה חיוב אחריות בגופו של חפץ וזה לא מהני לעבור בבל יראה, ומה"ט גזלן אינו עובר בבל יראה וכמש"כ הר"מ מסרקסטה ז"ל (הובא בשמ"ק ב"ק צו:) דאינו חיוב אחריות בחפצא, ואדרבה צ"ע ד' תוס' מדוע מהני לעבור בבל יראה, אכן חזינן בשיטת הר"מ דגוי אנס אע"פ שע"פ דין אינו חייב, מ"מ עובר בב"י, א"כ ה"נ מ"מ מפסיד באבידת המשכון, אכן צ"ע האם זה ג"כ טעם לפטור בבל יראה כשהעכו"ם קיבל אחריות, עוד יל"ע בזה ממ"ש בסו"פ שבועת הדיינין דמדינא דשמואל אינו משמט, ולכאו' אם הוא תנאי בעלמא מדוע חשיב החוב כגבוי, ויש לחלק.

בא"ד וי"ל כיון דעכשיו שנוטל משכון אין מעותיו בידו חשיב שו"ש וכו' ק' דלעיל פ: כ' תוס' בתוד"ה דקא תפיס דזה לא חשיב הנאה, ועמהרש"א משכ"ב.

בא"ד וצריך לפרש מאיזה טעם יהי' שו"ש הרמב"ן פי' דכיון דקונה שאינו נעשה מטלטלין אצל בניו ואין שביעית משמטתו ע"כ הוא שו"ש.

הקשה הקצוה"ח סימן ע"ב ס"ק ג' דמה טעם הוא לעשותו שו"ש הרי משתמש בשלו, ושו"ש הוא כשמשתמש בשל חבירו, והנתה"מ ס"ק ו' תי' דאין המשכון שלו אלא הוא שעבוד אלים ויכול למכור עי"ז את החוב.

בא"ד ולפי זה הא דאמר קדשה במשכון מקודשת היינו דוקא במשכון שמשכנו שלא בשעת הלואתו וכ"כ בגיטין לז: סותוד"ה שאני (נמשך מע"א) והוכיחו דאל"כ יהא שו"ש אף בשעת הלואה, ודעת התוס' בקידושין ח: ד"ה משכון דאף בשעת הלואתו כיון דאלים שעבודי' וכמש"כ לעיל פא: ד"ה והא לכמה דינים. [ובש"ך סימן ע"ב ס"ק ט' במוסגר כ' דהמרדכי הביא בשם תוס' דאף בשעת הלואתו מקודשת, וכ' הש"ך אין זה בתוס' שלפנינו, והרע"א בהגהות שנדפסו בס' כו"ח כתב כ"כ להדיא בתוס' בקידושין אח"כ ראיתי שהשיג כן הפ"י (בגיטין דף ל"ז)].

ומה שהקשו תוס' בגיטין דא"כ יהא שו"ש אף בשעת הלואה, ועמד בזה המהרש"א כאן, כ' הק"נ על הרא"ש פ"ק דקידושין (סימן י' אות י') דאין לו ריוח משום דהי' יכול לקדש במעות, וכמש"כ תוס' בסמוך, וכ"כ קרני ראם על המהרש"א גיטין לז:, ובפנ"י שם ועי' אבנ"מ סימן כ"ח ס"ק כ"ט ובנתה"מ סימן ע"ב ס"ק ה' מש"כ דיש לו ריוח לענין חליפין [ולזה בעינן קנין בגופו דאל"כ הוא ככלי שאול דלא מהני לחליפין] וכמש"כ תוס' להלן. וברמב"ן בקידושין שם כ' דקנין משכון הוא אע"פ שלא גבה לבסוף, אבל לקידושין הוא רק כשגבה לבסוף, ובמקור חיים סימן תמ"ג ס"ק ה' כתב דכשגבאו לבסוף הוא מדין למפרע הוא גובה.

ולדברי תוס' בקידושין נמצא דלכל מילי דין משכון בשעת הלואתו כדין משכון שלא בשעת הלואתו, מלבד לדין שו"ש דהתם אין לו הנאה, והק' בחי' ר' שלמה למכלתין (עמ' קמב) דא"כ אין חילוק ביסוד קנין דרי"צ בין בשעת הלואתו לשלא בשעת הלואתו, דאף את"ל דהי' קנין דרי"צ אף בשעת הלואתו, מ"מ לשיטת תוס' שאינו קנין גמור, אלא שעבוד אלים, א"כ הא דהוי שו"ש בהכרח הוא משום ההנאה, וא"כ הרי בשעת הלואה אין לו הנאה כיון דהי' יכול לעשות כן במעותיו ועי"ש.- ובש"ס לא נזכר החילוק בדין משכון דרי"צ לחלק בין שעת הלואתו לשלא בשעת הלואתו אלא לענין חיוב השמירה.

בשו"ע אהע"ז סימן כ"ח סעי' י"ב כתב דאפשר לקדש אף במשכון בשעת הלואתו, ונחלק ע"ז הרמ"א, ובדעת השו"ע יש לפרש דס"ל כדברי הראשונים דדינא דרי"צ הוא אף בשעת הלואתו, אמנם הט"ז פי' דהוא כד' תוס' בקידושין דאע"פ דדינא דרי"צ הוא שלא בשעת הלואתו, מ"מ אלים שעבודי' אף בשעת הלואתו, וכ"נ בהגר"א ס"ק ל"ח.

בא"ד ועוד דחליפין וכו' הק' הנתה"מ סימן ע"ב ס"ק ה' דאטו גברא ערטילאי הוא דל"ל במה להקנות בחליפין עי"ש.

בא"ד והא קי"ל כשמואל הובא לעיל ד' הרע"א בע"א שהוכיח מדברי תוס' דדינא דשמואל אין זה מטעם שמירה דהרי נוהג אף בנכרי, וכ"ה ברש"ש.

בסוה"ד וי"ל דמשום חיוב דשו"ש לא מיקרי חמצו אי לאו משום דאמר הכתוב דקני לי' והוי שלו כדרי"צ ראיתי להעיר דיש להוכיח דמה שעובר בב"י אין זה משום חיוב באחריות, דהרי בשעת הלואתו ג"כ איכא דינא דמשכון אינו עובר בב"י וכמש"כ תוס' לעיל פא: ד"ה והא, והוכיחו כן מפסחים, א"כ מוכח דהוא משום קנין המשכון, דמשום חיוב אחריות הרי מבואר בכל הסוגיא דבשעת הלואתו אין חיוב אחריות, וכן מוכח מהא דאי בנכרי הי' קנין משכון הי' עובר בב"י, והרי אין שמירה לנכרי וצ"ע.

בגמ' ארחב"א א"ש הלכה כאב"ש ואף אב"ש לא אמר אלא במרא ופסל קרדום וכו' כ' הטור סימן ע"ב יראה דאפי' במרא וקרדום דוקא לאחרים יכול להשכירם אבל הוא לא ישתמש בהם וינכה לו מחובו משום חשדא כדרך שאמרו פורטין לאחרים ואין פורטין לעצמן וכ' הב"י הוא סברת עצמו והביא ראי' וכו' אבל קשה דבסוף האומנים אמרינן וכו' והכא במלוה צריך למשכון ופירש"י להשתמש בו ולפסוק עליו להיות פוחת מן החוב והולך קמיפלגי ואפשר דשאני התם שהתנה כך מעיקרא עם הבעלים ואדעתא דהכי אוזיף ולא דמי לדאב"ש דההיא בשעושה כן שלא מדעת הבעלים היא עכ"ד, והש"ך ס"ק ד' כתב דרש"י לא מיירי בשהתנה דא"כ הוי שוכר לכו"ע, [א"ה וכ"כ בס"ק י"א] וכ' ומ"מ לא קשה לדעת הטור דהתם לא מיירי משום חשדא אלא מדין אי הוי שו"ש או שו"ח משום מצוה עי"ל דהטור ס"ל כפירוש ר"ח שהביאו התוס' שם ולפ"ז דינו של הרב בהתנה עמו צ"ע די"ל דגם בזה איכא משום חשדא לדעת הטור דאיכא מאן דידע שהוא ממושכן אצלו ולא ידע שהתנה עמו וצ"ע עכ"ד, וענתה"מ ס"ק ג' מש"כ להשיג ע"ד הש"ך שחוששים דלמא איכא דידעי שהוא ממושכן ולא ידע שהתנה דלא חיישינן לזה עי"ש, ולהמבואר בתויו"ט שדקדק מרש"י במשנתינו כדברי הטור לפ"ז צריך לתרץ כדברי הב"י, ולפ"ז יש מקור לרמ"א דמהני התנה ואין לחוש משום חשדא, אם לא דנימא כתי' קמא דהש"ך.

וכדברי הטור וב"י מבואר בריטב"א (הובא בשמ"ק) דאסור להשכיר לעצמו מפני החשד ומ"מ כשהתנה שרי, וא"ש דהריטב"א במלוה צריך למשכון הביא פירש"י, וע"כ כתי' הב"י דהתם בשהתנה.

המעביר חבית ושברה

במשנה המעביר חבית ממקום למקום ושברה בין ש"ח בין ש"ש ישבע התוס' בד"ה וסבר האריכו מדוע אין כאן חיוב אדם המזיק וכתבו דהו"ל אונס, ובחי' ר' שלמה ח"א כתבים סימן ט"ו הביא ספיקת הגאון בעל עולת שמואל באדם המזיק שהזיק וספק אם זה באונס או בפשיעה האם אמרינן דחייב לשלם דכיון דיש כאן ודאי היזק וספק פטור אונס או"ד דהמע"ה והכריע דחייב עי"ש, והוכיח ר' שלמה דאת"ל דחייב מספק, א"כ מה מועיל השבועה, הניחא לענין שומרים נפטר בשבועה, אבל חיוב אדם המזיק אין שבועה פוטרת, כיון דמדינא חייב לא תועיל שבועה לפוטרו, ועוד ראיתי להעיר דהרי נשבע שלא פשע, ומדין אדם המזיק הרי חייב אף באונס כעין אבידה, וע"כ דפטור מספק, ולכאו' י"ל דכיון דהמעביר טוען בברי שלא פשע והבעלים שמא הרי הוא פטור. ובעיקר דין ספק אונס עיין חזון איש ב"ק סימן ז' ס"ק ז' וי"ח וחי' הגרש"ר ב"ק סימן א', ועמש"כ בס"ד בב"ק כז: בדין ספק אונס.

במשנה בין שו"ח בין שו"ש הר"מ פ"ג משכירות כ' בין בחנם בין בשכר משמע דהוא שו"ש מדין אומן, ועמש"כ לעיל פ: בתוד"ה דקא לענין בעל עגלה האם הוא שו"ש דאין כאן תפיס אאגרי' ומשנתינו ר"מ היא וצ"ע.

בגמ' למימרא דסבר ר"מ נתקל לאו פושע כ' השמ"ק בשם הרשב"א והר"ן לאו בדוקא נקט האי לישנא דלר"מ לא סגיא דס"ל דנתקל לאו פושע הוא אלא אפילו אנוס נמי חשיב לי' למאי דס"ל השתא דהא אפילו שו"ש פטר לי' ר"מ אלא משום דבעי למפרך מברייתא דשמעינן מינה דנתקל פושע הוא נקט האי לישנא עכ"ד.

בגמ' אר"א תברה מי ששנה זו לא שנה זו נמצא דאיכא ג' תנאי בנתקל א. תנא דמתני' ור"מ סברי דנתקל אנוס הוא ושו"ש ג"כ פטור ע"ז, ב. ר"מ דברייתא סבר דהוא פשיעה גמורה וכמבואר בתוד"ה וסבר דכדי לחייב בהזיקן בעינן לפשיעה, ולא סגי בדרגת אונס שאדם המזיק חייב ע"ז וכמשנ"ת בדבריהם עי"ש ג. ור"י דאמר שו"ח ישבע נושא שכר ישלם סבר דלא הוי פשיעה אלא כעין גו"א, ובתוד"ה וסבר כ' דהוא כעין אבידה.

אדם המזיק באונס

בתוד"ה וסבר דלא חשיב בור אלא שנעשה בפשיעה והיינו דאע"ג דאדם המזיק מרבינן דחייב באונס כ"ז כשהוא מזיק אבל ביצירת המזיק אינו חייב באונס, וכ"ה בנמו"י (נא. מדפי הרי"ף) ועי' בחי' רח"ה פ"ג משכירות שכתב יסוד זה והוכיח כן מליבה וליבתו הרוח דברוח שאינה מצוי' פטור, ועי"ש בגליונות חזון איש ביסוד זה. ובאבי עזרי פי"ד מנ"מ הט"ו (ד"ה והנה) תמה ע"ד הגר"ח דהתם לא חשיב מעשה האדם אלא מעשה הרוח, וע"ע בדבריו פ"ג משכירות ה"ב (ד"ה המעביר) שהעיר ע"ד הגר"ח שהי' יכול להוכיח כהוכחת תוס' מקנקנים, וע"ע קה"י ב"ק סימן כ"ד מש"כ בזה.

בא"ד וי"ל דלאו בלא אונס חייב אדם המזיק אלא אונס כעין גניבה ודעת הרמב"ן בחי' כאן ובמלחמות בב"ק (יג. מדפי הרי"ף) דאדם המזיק חייב אף באונס גמור, וחייב אפי' ברוח שאינה מצוי' אפילו כאותה של אליהו, וע"ד קו' תוס' מ"ט לא מחייבינן לי' הכא מדין אדם המזיק כ' הרמב"ן במלחמות שם וז"ל אפי' לר"מ האומר נתקל פושע הוא לאו היינו אדם המזיק דלאו מכחו קא אזיל שהקרקע שנתקל בה דחפתו ודמי למי שדחפו אדם ונפלה כדו והזיקה דלאו מכחו דידי' מזיק ומיהו כיון שלא הי' לו ליכשל בקרקע חייב וכו' עכ"ד. ויעויין ברמב"ן בשמעתין שכתב דהתם החיוב מדין אש וכשיטתו במלחמות, ויעויין חזון איש סימן י"א ס"ק כ"א מש"כ לבאר מ"ש מנפל מן הגג ברוח שאינה מצוי' דחייב כדין אדם המזיק, ותי' דהתם מזיק בגופו, והראב"ד (הובא בשמ"ק ב"ק כט. סוד"ה וז"ל הראב"ד) כ' לחלק דאדם המזיק בגופו באונס חייב ובכחו פטור, וכ' וההיא דב"מ דאמרינן במעביר חבית וכו' האי נמי אונס הוא שלא נשברה אלא בקרקע ומכח החבטה שלו וכיון דאנוס הוא בנפילתו אין החבטה שלו עכ"ד.

ובשמ"ק בב"ק כז. (ד"ה נפל) הביא תר"פ שתי' בשם ריב"א שתי' וז"ל דכיון דהוי שו"ח לא שייך בו דין אדם המזיק שהרי עליו מוטל להתעסק בדבר ולכך לא מחייב רק בפשיעה אבל אדם דעלמא מה הי' לו להתעסק בדבר כיון שאינו מוטל עליו לכך חייב בכעין גו"א עכ"ד, וכ"כ שם הר"ר ישעי' משמו, וברמב"ן בשמעתין כ' יסוד זה על טבח אומן שקלקל שאין באומן הטועה במלאכתו משום מזיק, וצ"ב מ"ט לא תי' כן על שמעתין.

והחזון איש ב"ק סימן י"א ס"ק כ"א דן האם סב' זו מהני ג"כ לפוטרו מפשיעה, ומה דחייב בפשיעה הוא מדין שומר, או"ד דבפשעה שפיר יש לו דין מזיק, ומדברי הריב"א הנ"ל נראה דאף בפשיעה פטור, והמחנ"א הל' נז"מ סו"ס ה' הוכיח מב"ק לב. דבפשיעה חייב, והאריך בזה הקה"י בב"ק סימן כ"ד.

ובמחנ"א הל' שומרים סימן ל"ט (ד"ה אלא) תי' דאדם המזיק לא הוי אלא במזיק בגופו כגון שנפל על הכלי ונשבר או בכחו אבל היכא דנפל הכלי מידו ונשבר אין זה אדם המזיק, וכ"כ הנחל"ד, ותי' בזה ד' הר"מ דבפ"ג משכירות ה"ב פטר שו"ח המעביר חבית ונשברה, ומבואר דנתקל לאו פושע, ובפ"ו מחובל ה"א פסק דאדם שנתקל והזיק בגופו חייב נז"ש כדין אדם המזיק, דשאני מעביר חבית שהזיק בכחו אבל בהל' חובל מיירי בהזיק בגופו, ודבריהם צ"ע מ"ש מהא דאיתא בב"ק כו: בהיתה אבן מונחת לו בתיקו ונפלה דחייב משום אדם המזיק,- וע"ע להלן משי"ת בעזה"י מדברי רבינו חיים הלוי דלדבריו עולה ישוב נוסף הא דאין משמעתין חיוב מדין אדם המזיק.

עוד כ' החזון איש (שם סוד"ה כ"ז) דמודה הרמב"ן דבאונס גמור פטור, וכל דבריו באונס שאפשר ליזהר אף שאינו מצוי כלל, אבל באונס גמור פטור וכמ"ש בב"ק כח: אונס רחמנא פטרי', [ועי"ש בגמ' דמיירי על עשיית המזיק, ובזה י"ל דמודה הרמב"ן דפטור, והרי מסתבר דבאונס גמור בודאי לא יתחייב בעשיית המזיק] וראי' לדבר מהוכחת תוס' מטבחוה ואכלוה, וכבר עמד הרמב"ן (הובא בשמ"ק בכתובות לד: סוד"ה כסבורין) בקו' זו, וכ' דכיון דברשות קא נחית דכסבורים הם של אביהם ע"כ פטורים ופי' הקה"י בב"ק סימן כ"ד דכיון דעשה ברשות התורה אין חיוב מזיק, ובחי' הגרש"ר ב"ק סו"ס ו' כתב כדרכו של החזון איש והוכיח כן מהא דאיתא בב"ק ד. אדם שמירת גופו עליו, אלמא דלא חייבה תורה אלא בדבר שיש לו שמירה, וה"נ הי' יכול לשמור עצמו שלא לעלות לגג ולא יפול ברוח, וכ' דמדברי ה"ה מבואר דאין חילוק ובכל אונס חייב עי"ש, ולכאו' כ"מ מדברי ה"ה פ"ח מחובל ה"א שכתב דמדברי הר"מ שלא חילק בין אונס גמור לאינו גמור אלמא דבכל אונס חייב, ומזה משמע דאין חילוק כלל.

בא"ד כדמשמע בירושלמי דאם הי' ישן וכו' הרמב"ן תי' לשיטתו דשאני התם משום פשיעת דניזק נגעו בה, ובשי' מו"ר רבי דוד זצ"ל אמר דנפ"מ בהתעורר וראה שיש כלים וחזר לישון דלתוס' חייב ולרמב"ן יפטר דיש כאן פשיעה הניזק, וכמו"כ י"ל נפ"מ באדם אחר שאינו בעל הכלים הניחם שם שאין כאן פשיעה הניזק, ועי' בית מאיר או"ח סימן תמ"ח סעי' ב' שכתב שכל שבא ע"י פשיעת אחר אין חיוב אדם המזיק.

בא"ד טבחוה ואכלוה וכו' היינו דכל שסבור שזה שלו הו"ל אונס ועמש"כ בס"ד בסנהדרין עו: להקשות מרפ"ח דתרומות ואכ"מ.- לשיטת הרמב"ן דאונס גמור חייב נתבאר לעיל דהרמב"ן בכתובות לד: תי' דשאני התם דהוא ברשות.

בא"ד ובריש המניח לפי שאין דרכן וכו' הרמב"ן דחה זאת כדרכו דהתם משום פשיעת הניזק נגעו בה.

בא"ד ולא מחייב אדם המזיק אלא בדבר שהוא כעין אבידה התוס' לא ביארו בטעמא דמילתא דממנ"פ כיון דחייב באונס א"כ יתחייב אף בכעין גניבה, ובפשוטו י"ל דאיכא קרא פצע תחת פצע לרבויי דחייב באונס ותפסת מרובה לא תפסת, תפסת מועט תפסת, והיינו כעין אבידה, ושמא י"ל עוד דבכעין אבידה י"ל דהוא בכלל מעשיו, משא"כ בכעין גניבה החיוב הוא רק מדין שמירה, וברע"א מהדו"ת סימן ג' כתב דבאונס כעין אבידה פטור מגלות דהו"ל כמזיד, ומתבאר היטב דהגדר בפצע תחת פצע דחייב באונס דהו"ל כמזיד- והראוני שי' הגרח"ש זזצ"ל עמ"ס ב"ק סימן ט' אות ב' שהובא מהגרי"ז בביאו"ד תוס' דאונס כעין אבידה, הוא אונס שבכל התורה לא חשיב אונס והוא רק פטור בשמירת נזקין משא"כ בכעין גניבה, ואשר ע"כ מרבינן רק אונס כעין אבידה.- השמ"ק ב"ק כז. הביא מהתר"פ והר"ר ישעי' ז"ל שהביאו דעת הריב"א שאדם המזיק חייב אף באונס כעין גניבה.

בא"ד וי"ל דנתקל הוי לר"י כעין גניבה ברש"י במשנה כ' שהוא כגו"א, וא"כ לא שייך תי' התוס', ובהכרח יתרץ כתי' הנ"ל.

בא"ד בלא שכר נמי ליחייב כדין אדם המזיק עמש"כ לעיל מדברי הרמב"ן בשמעתין שתי' זאת שאין באומן הטועה במלאכתו משום מזיק, אכן התוס' לא הוכיחו מגוף הדין מהא דפטור משמע דמודו די"ל כסב' הרמב"ן דאינו מזיק, וע"כ הוכיחו מסב' המקשה דיש לו שם מזיק ודוק.

בשיטת הרמב"ם בדין אדם המזיק באונס יעויין מ"מ פ"א מחובל הי"ב וט"ז ופו' ה"א ובכס"מ שם, ובדרישה סימן שע"ח ס"ק א', והארכנו בס"ד בפ' המניח סימן א' בזה.- והשו"ע סימן שע"ח סעי' א' ס"ל דחייב וכמש"כ הש"ך שם ס"ק א', והרמ"א פוטר.

בגמ' התינח במקום מדרון [ופירש"י דאיכא למימר קרוב לאונס הוא] שלא במקום מדרון [ופירש"י ודאי פושע הוא] מי מצי משתבע הטור סימן ד"ש פסק וז"ל המעביר חבית ממקום למקום ונתקל בדרך ישרה ונשבר החבית הוי פשיעה וחייב אפילו אם הוא שו"ח וכו' ואם נתקל במקום מדרון לא הוי פושע ודומה לגנו"א וכו' עכ"ל, ובחי' רבינו חיים הלוי פ"ג משכירות כ' דהר"מ לא חילק בין מקום מדרון לשלא במקום מדרון, וביאר הגר"ח דזה תליא בפלוגתא דר"י ור"א דר"י סבר דנתקל לאו פושע הוא ושו"ח פטור, ור"א סובר דבדרך ישרה חייב גם שו"ח, והר"מ פסק כריו"ח והטור כר"א, [ובגליונות חזון איש תמה דלא הוזכר בגמ' דעת ר"י שלא במקום מדרון, אלא ר"א גמר מרבותיו לפטור אף שלא במקום מדרון ותמה עליהם, ועלח"מ שם וסמ"ע וש"ך סימן ד"ש ס"ק א'] אכן הקשה ע"ד הטור דבסימן תי"ב פסק דנתקל לאו פושע ולא חילק בין דרך ישרה למקום מדרון, ותי' בפשיטות דבסימן ד"ש מיירי באדם המזיק ובזה חילק דשלא במקום מדרון הו"ל פושע, אבל בסימן תי"ב מיירי בעשיית מזיק ובזה לא נתרבה אונס [ועמשנ"ת בתוד"ה וסבר] וע"כ אף שלא במקום מדרון פטור, ועי"ש באורך, ובג' חזון איש הביא ראב"ד בשמ"ק ב"ק ל"א שכתב דשלא במקום מדרון חייב על משאו משום בור, ומבואר דמפרש דהוא פשיעה גמורה, וכ' החזון איש דכ"מ בגמ' דקאמר מי מצי משתבע דלא פשע ולא מקשי כדלעיל כי לא פשע נמי שלומי בעי, משמע דהוא פשיעה גמורה, ועי"ש עוד.

להגר"ח עולה בביאו"ד הטור דשלא במקום מדרון חייב הוא מדין אדם המזיק, ונפ"מ דיתחייב אף בבעליו עמו.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף