פני יהושע/בבא מציעא/פא/א

פני יהושע בבא מציעא פא א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

פיסקא הלוהו על המשכון ש"ש לימא מתניתין דלא כר"א וכו' כולה ר"י היא וחסורי מחסרא וכו' אלא מחוורתא מתני' דלא כר"א. לכאורה יש לתמוה בהך סוגיא דמאי כולי האי דדחיק מעיקרא לאוקמי מתניתין כר"א ולמימר נמי חסורי מחסרא. דנהי דבעלמא מהדר הש"ס לאוקמי מתניתין ככולהו תנאי היכא דלא אשכחן פלוגתא אחריתא בהא מילתא משא"כ במשנתינו דפליג ר' יהודא בהדיא וקאמר הלוהו מעות ש"ח א"כ טפי אית לן למימר דת"ק כר"ע ור"י כר"א ממאי דנימא דר"י פליג אר"ע ור"א ועכ"פ הל"ל הנהו תנאי כהנהו תנאי. ונלע"ד בזה דלא ניחא ליה לתלמודא לאוקמי כר"ע לחוד משום דלישנא דמתניתין קשיתיה דקתני הלוהו על המשכון ש"ש וסתם לשון ש"ש משמע שמקבל שכר על שמירתו מש"ה חייב בגניבה ואבידה לשלם דמי שיווי החפץ לא פחות ולא יותר שכן דין ש"ש דאיירי ביה קרא ומתני' דכל האומנין ודומיא דהלוהו פירות דאיירי ביה דאיירי בכל הנך גווני ולפ"ז ע"כ קס"ד דטעמא דת"ק דקאמר הלוהו על המשכון ש"ש היינו ש"ש ממש ומשום פרוטה דר"י כפרש"י במשנתינו וכמסקנא דשמעתין כשיטת רוב הפוסקים שפסקו כר' יוסף. נמצא דלפ"ז לא משמע לאוקמי כר"ע דהא טעמא דר"ע לא משום פרוטה דר"י הוא דא"כ מאי האי דקאמר ר"ע יכול לומר לו כלום הלויתני אלא על המשכון דהא אדרבה לשיטת ר"ח כיון שלא הלוהו על המשכון בא ר"א למימר דלא שייכא פרוטה דר"י ואף דלרש"י ותוספות לא ניחא להו בפירושא דר"ח מ"מ הסברא לא נדחית ממקומה דשייך פרוטה דר"י טפי אם נתרצה להלוות לו בלא משכון וכמו שאבאר לקמן וא"כ לא שייך לישנא דכלום הלויתני כלל בהך טעמא. ועוד דלישנא דר"ע דקאמר אבדו מעותיך משמע שא"צ לשלם מה שהמשכון שוה יותר על חובו וא"כ ע"כ טעמא דר"ע לאו משום פרוטה דר"י הוא דא"כ הל"ל סתמא ר"ע אומר הרי הוא כש"ש אע"כ דקס"ד דטעמא דר"ע לאו משום ש"ש ממש אלא בחד מתרי גווני אי משום טעמא דשמואל שכן משמעות לשון דר"ע כלום הלויתני כו' אבד המשכון אבדו מעותיך דמשמע דל"ש אם המשכון שוה יותר על החוב או אם החוב יתר על המשכון בכל ענין אינו משלם היתרון אלא שאבדו מעותיו בלבד וחובו מיהו מפסיד בכל ענין אפילו בדלא שוויה או שנאמר דטעמא דר"ע כר' יצחק וכשיטת רש"י לקמן דחייב אפילו באונסין וכמו שאבאר בטוב טעם בעזרת האל בסוף שמעתין להכריח סברא זו. נמצא דלפ"ז לא שייך לישנא דמתני' דש"ש לדר"ע כלל ומש"ה הוי מהדר לאוקמי אפילו כר"א והשתא א"ש לישנא דמתני' דקאמר הרי הוא ש"ש משום דלכ"ע מיהא דין ש"ש איכא דסתם משכון שוה כנגד החוב ונהי דלר"ע לטעמא דר' יצחק חייב אפילו באונסין אפ"ה לא מצי למיתני במתני' בהדיא דחייב אפילו באונסין דרבי מילתא דפסיקא נקט אליבא דכ"ע והיינו ש"ש בין לר"א ובין לר"ע דבכלל מאתים מנה. וכ"ז למאי דס"ד מעיקרא מיהו למסקנא דמסיק אלא מחוורתא דלא כר"א וע"כ דכר"ע מיתוקמא ע"כ שבקי' למתני' דדחיק ומוקי נפשה דהא דקתני מתני' ש"ש לאו ש"ש ממש אלא דין ש"ש מטעמא דשמואל ומש"ה קאמר ר"ע בברייתא כלום הלויתני ומקשה שפיר לימא בדשמואל כו' ושקיל וטרי הש"ס בהך סברא עד למסקנא דשמעתין כמו שאבאר בסמוך כ"א על מקומו כן נ"ל נכון בעזה"י לשיטת רש"י ולשיטת התוס' נמי נהי דלית להו הך סברא דלטעמא דרבי יצחק חייב אפי' באונסין אפ"ה א"ש סברת המקשה דלא ניחא ליה לאוקמי מתני' כר"ע לחוד משום הך לישנא דכלום הלויתני דמשמע ע"כ מטעמא דשמואל שכן הוא האמת לפי המסקנא לשיטת התוס' דפסקו כרבה וטעמא דר"ע כדשמואל נמצא דלפ"ז לא א"ש לישנא דמתני' דקתני ש"ש דמשמע ש"ש ממש ולטעמא דשמואל לא משמע אלא דין ש"ש כמ"ש התוס' בשמעתין ומש"ה הוי מהדר לאוקמי אפי' כר"ע וכדפרישית דר' מילתא דפסיקא נקט אליבא דכ"ע כנ"ל נכון בעזה"י אלא דלפ"ז לא א"ש הא דמשני הש"ס כאן בשעת הלואה וכאן שלא בשעת הלואה ולפירש"י ותוס' משמע דשלא בשעת הלואה מודה ר"א דהוי ש"ש ומשמע לכאורה דהוי מטעמא דר' יצחק וא"כ הא לשיטת רש"י חייב אפי' באונסין וא"כ הדרא קושיא לדוכתיה דהא בכל השקלא וטריא הוי בעי לאוקמי לישנא דש"ש דמתני' דהיינו ש"ש ממש והא ליתא בין לר"א ובין לר"ע דלדידהו חייב אפילו באונסין ולשיטת התוס' נמי לא הוי דומיא דש"ש דמתני' ודר' יהודה שמקבלין שכר על שמירתן והך מילתא לא דמי לדר' יצחק כלל. מיהו לולי פירש"י ותוס' בלא"ה היה נ"ל לפ' להיפך דהא דמשני כאן בשעת הלואתו היינו דמתני' איירי בשעת הלואתו דהוי שומר שכר ממש משום פרוטה דר"י דעיקר המצוה בשעת הלואתו דהיינו מצוה דהלואה גופא כדמשמע לישנא דשמעתין גופא וברייתא דקאמר ר"א ש"ח איירי שלא בשעת הלואתו דלא שייך פרוטה דר"י בשעה שמקבל המשכון דמאי דהוי הוי. וטעמא דשטיחה וניעור לא משמע ליה וכמו שאבאר לקמן ולענ"ד פי' זה מוכרח דלפירש"י ותוספות דמתני' איירי שלא בשעת הלואתו קשיא לי טובא דא"כ היאך פליג רבי יהודא וקאמר הלוהו פירות שומר שכר וע"כ דהיינו נמי שלא בשעת הלואה מדקאמר הלוהו מעות ש"ח דע"כ איירי שלא בשעת הלואה דאי בשעת הלואה אפילו ת"ק מודה דהוי ש"ח. וא"כ שלא בשעת הלואה אמאי קאמר רבי יהודה בהלוהו פירות הוי ש"ש משום שמקבל הנאה דפירות עבידי דמירקבו כפרש"י וכדאיתא בירוש' ואי שלא בשעת הלואה נתן המשכון תו לא שייך האי טעמא דאטו מי שקיבל הנאה מחבירו ולאחר ימים רבים מסר לו חבירו דבר לשומרו נימא דהוי ש"ש משום הך הנאה שקיבל קודם לזה והא לא אשכחן בכולי תלמודא ובשום פוסק שיסבור סברא כזו ולדעתי קושיא עצומה הוא מאד לשיטת רש"י ותוס' אם לא שצריכין אנו לדחוק ולומר דאה"נ דהוי מצי תלמודא לפרוך כה"ג אלא דבלא"ה מקשה שפיר טפי והא אידי ואידי הלוהו על המשכון קתני. אמנם לפי הפירוש שכתבתי לפרש להיפך דמתני' איירי בשעת הלואתו א"ש טובא. והשתא א"ש נמי טובא הא דקאמר והא אידי ואידי הלוהו על המשכון קתני ולא קאמר הא מתני' הלוהו על המשכון קתני ולמאי דפרישית א"ש לפי שיש לפרש נמי להיפוך ודוק היטב כי נכון הוא לולי דרש"י ותוס' לא פירשו כן. ועוד שאם נפרש דברייתא איירי שלא בשעת הלואתו א"כ מאי כלום הלויתני דקאמר ר"ע ואף שיש ליישב דלמאי דס"ד השתא דלשון הלוהו על המשכון שייך אף שלא בשעת הלואתו והיינו במאי שמרחיב לו הזמן הוי כמלוה חדשה א"כ שייך שפיר לשון כלום הלויתני מה"ט גופא ועיין מה שאכתוב עוד בזה בשמעתין בענין אחר יותר נכון:

שם לימא מתניתין דלא כר"א דתניא המלוה את חבירו על המשכון ואבד המשכון ישבע ויטול מעותיו ופירש"י ישבע שלא פשע דשומר חנם הוא עליו כו'. ונראה דרש"י עיקר מילתא נקיט כיון דלקושטא דמילתא משמע בכולה שמעתין דלר"א הוי ש"ח א"כ מסתמא דהאי ישבע דקאמר היינו שישבע שלא פשע שהיא עיקר שבועת השומרין דכתיב באורייתא. ואע"ג דקי"ל שכל הנשבעין שבתורה נשבעין ולא משלמין והיינו לפטור מממון אבל לא ליטול אפ"ה קאמר ר"א שפיר זה ישבע ויטול מעותיו דכיון דלא הוי אלא ש"ח משום דלאו לגוביינא שקליה אלא לזכרון ולהיות בטוח במעותיו א"כ ה"ל טענת הלוה לגבי מלוה כאומר הלויתני ואיני יודע אם החזרתיו לך וכן מבואר בפוסקים בטור ח"מ סי' ע"ב ע"ש. וא"כ לפ"ז מהאי טעמא גופא אפי' למ"ד דמלוה על המשכון ש"ש הוי אם טוען שנאנסה ישבע ויטול מעותיו אפי' לר"ע ולענ"ד יש ליתן טעם לשבח דהך מילתא גופא רמיזא באורייתא למאי דקי"ל דשבועת מודה במקצת דילפינן מכי הוא זה דכתיב בפרשת שומרין אפ"ה אמלוה קאי דעירוב פרשיות כתיב כאן וא"כ יש לתמוה דהוי כסכינא חריפא דמפסקי קראי דמה ענין שבועת מלוה לפ' שומרין (ועיין מה שכתבתי בפרק הגוזל דף ק"ז ע"ב)) ולמאי דפרישית א"ש דקרא איירי בכה"ג גופא כגון שהלוה על המשכון דלמר הוי ש"מ ולמר הוי ש"ש א"כ הוי בכלל שבועת שומרין ושייך גביה נמי שבועה זו גופא דשומרין שישבע שנגנבה או שנאנסה ומודה בעיקר הלואה ואשמעינן נמי קרא דכי הוא זה דשייך נמי בכה"ג שבועה דמודה במקצת היכא שמחולקין המלוה והלוה בעיקר הלואה או בדמי שיווי המשכון כדאיתא במתני' דפרק שבועת הדיינין דף מ"ב כן נ"ל. והא דמקשה הש"ס בפשיטות לימא מתני' דלא כר"א ומאי קושיא דלמא לעולם לר"א הוי ש"ש והא דקתני ואבד המשכון היינו שנאבד באונס וישבע דקאמר היינו שנאנסה ואין לתמוה בכך דהא בכה"ג גופא מפרש הש"ס לעיל בפרק אלו מציאות דף כ"ט דאיירי נמי פלוגתא דרבה ור' יוסף ומפרש הש"ס משמיה דרבה דהא דקתני נגנבה היינו ליסטים מזויין ואבדה שטבעה ספינתו בים וכ"ש הכא דלא קתני אלא ואבדה לחוד אלא דאי אפשר לומר כן דא"כ דבאונס מיירי אפילו ר"ע נמי מודה דאינו חייב באונסין בין לשיטת רש"י בין לשיטת התוספות כמו שאבאר בשמעתין בכל האוקימתות כל אחד במקומו:

בתוס' בד"ה ד"ה אבד המשכון אבדו מעותיו פי' לכך מודה ר"א משום דהוי שלא בשעת הלואתו וקנה המשכון ושטר דנקט לאו דוקא כו' ועל פי' הקונ' דפ' שבועת הדיינין כו' תימא דאי ברישא כו' עס"ה. ויש לתמוה טובא על שיטת התוס' דמשמע מפירושם דבכולא סוגיא דשמעתין מתחילתה ועד סופה הוי מסיק אדעתיה בפשיטות דלכ"ע איתא לדר' יצחק מיהא שלא בשעת הלואתו דאלת"ה אמאי מודה ר"א בהלוהו בשטר והניח לו משכון דאבד המשכון אבדו מעותיו אע"כ משום דר' יצחק דסתם שטר היינו שלא בשעת הלואה וא"כ סוף סוף למאי דמשני הש"ס מעיקרא אפילו תימא ר"א ולא קשיא כאן שמשכנו שלא בשעת הלואתו כו' והיינו דברייתא איירי בשעת הלואתו כפירש"י ונראה שכן הוא ג"כ שיטת התוס' כדפרישית בסמוך א"כ ע"כ דר"ע אפילו בשעת הלוואתו קאמר דאבדו מעותיו והיינו שסובר דשייך הא דר' יצחק אפילו בשעת הלואתו וממילא הא דמסקינן בסמוך אלא מחוורתא מתניתין דלא כר"א אלא כר"ע היינו נמי מה"ט דאיתא לדר' יצחק אפילו בשעת הלוואתו ור' יהודה דמתני' כר"א דליתא לדר"י בשעת הלוואתו אלא שלא בשעת הלואתו דוקא והיינו נמי טעמא דסיפא דברייתא דבשטר כ"ע מודו דאבדו מעותיו והיינו כפי' התוספות דמסתמא שלא בשעת הלוואתו איירי וא"כ מאי האי דקאמר הש"ס בתר הכי לימא בדשמואל קמיפלגי הא כבר קמה לן שפיר בטעמא דמתניתין וברייתא דבשעת הלואתו פליגי ובדר' יצחק ומלבד שארי קושיו' ודקדוקים ומאי האי נמי דקאמר אי בדלא שוי כו' אלא הכא בדשוי וקמיפלגי בדר"י דאר"י מניין לב"ח כו' דכל האריכות הזה הוא שלא לצורך הא מעיקרא נמי בהכי הוי מוקמינא לה והכי ה"ל למימר אלא מחוורתא כדשנינן מעיקרא כיון דמעיקרא נמי עיקר מילתא דר' יצחק מברייתא גופא שמעינן לה דקאמר אבל בשטר כ"ע מודו וכ"ש דלשון ותסברא לא אתי שפיר כלל. וא"כ אם נפרש כוונת התוס' שכתבו כן לפי המסקנא דשמעתין דוקא דכ"ע אית ליה דר"י שלא בשעת הלואתו אבל למאי דסלקא דעתן מעיקרא בשינוי' קמא דשמעתין להתוספות נמי הוי טעמא דהמלוה בשטר מסתמא נקיט המשכון לגוביינא כפירש"י א"כ מה זה שכתבו דלפירש"י תימא ותיפוק ליה דרש"י הוכרח לפרש כן לפי סוגית הש"ס מעיקרא לפי סברת המקשה ולשינוי' קמא דשמעתין דע"כ פירושו מוכרח וכה"ג אשכחן טובא דרש"י מפרש משנה או ברייתא למאי דס"ד מעיקרא ולא לפי המסקנא וכ"ש הכא בשמעתין כיון דמעיקרא הוי משמע דשטר דנקט דוקא קתני והיינו מהאי טעמא דמסתמא לגוביינא שקליה א"כ למסקנא נמי לא נדחית הך סברא ממקומה דלא אשכחן בשמעתין דשקיל וטרי הש"ס בטעמא דמלוה בשטר אלמא דלעולם בחד טעמא מפרשינן לה. ומה שהקשו בתוס' דלפירש"י תימא דאי ברישא לא נקט המשכון אלא לזכרון כו' א"כ אמאי לא יהא משמט לא ידענא מאי קשיא להו דהא מלשון רש"י בשמעתין נראה שכבר נזהר מזה שלא כתב כתב בבבא דרישא במילתא דר"א דאין אדם נוטל משכונו לגוביינא אלא להיות בטוח במעותיו וא"כ האי לישנא משמע דשקליה למשכון ולא לזכרון בעלמא משום דסתם משכון שוה כנגד מעותיו ולפ"ז ע"כ מ"ש רש"י בד"ה אבל הלוהו בשטר כו' ומסיים הלכך לאו לזכרון דברים נקטי' האי לזכרון דברים ודאי לאו דוקא אלא כלפי מאי דמפרש בשטר דלגוביינא שקליה מפרש שפיר דכ"ש דלאו לזכרון דברים נקטי' והיינו כדי להיות בטוח במעותיו וע"כ צריך לפרש כן בכוונת רש"י שלא יהא דבריו כסותרין זא"ז בשני דיבורים סמוכים אע"כ כדפרישית ואין זה דוחק כיון דעכ"פ שייך נמי לשון לזכרון דברים להך אוקימתא דבעי למימר דר"א ור"ע בדלא שוי איירי ובדשמואל קמיפלגי וא"כ דאיירי בדלא שוי דומיא דקתא דמגלא ודאי לזכרון דברים בעלמא נקטי' וכמו שמבואר להדיא בלשון רש"י בשמעתין בד"ה בדלא שוי שהוסיף וכתב ל' לזכרון דברים בעלמא וכאן בד"ה אבל הלוהו לא כתב לשון בעלמא אלא לזכרון דברים סתם דוק ותשכח שלזה נתכוין רש"י בדקדוק לשונו ונמצא דלפ"ז ממילא נתיישב קושית התוס' דכיון דשוי שיעור זוזי וליכא שטר נהי דלאו לגוביינא ממש שקליה מ"מ כיון שנטלה להיות בטוח במעותיו שאם לא יפרענו יטול המשכון בחובו מש"ה אינו משמט. ובאמת נראה מל' התוס' שכתבו ועל פי' הקונ' דפי' שילהי שבועת הדיינין משמע שהרגישו בזה שיש איזה שינוי לשון בין פירש"י בשמעתין ובין פירושו דהתם ולמאי דפרישית אדרבה מתוך כך נתיישב יותר שיטת רש"י ועיין מה שאכתוב בזה עוד לקמן בסוגיא דשמעתין:

בא"ד ובה"ג דר"י גאון נמי משמע כו' וא"כ סיפא דהלוהו בשטר איירי שלא בשעת הלואה כו' עס"ה. ונראה שהאריכו בזה להעמיד פירושם דלעיל ולסתור פירש"י ולדעתי אין זה מוכרח דהא לפירושם דלעיל הוצרכו לפרש דשטר דנקט לאו דוקא וזה דוחק גדול משא"כ לפי' ה"ג דר"י גאון שפיר איכא למימר דהא דנקט שטר היינו לרבותא דהא זימנין דבשטר אדרבה יפה כח המלוה ועוד דהא לפירושם בשיטת בה"ג רצו לומר דהיינו משום דס"ל דהלכה כשמואל וכרבה ולא כרב יוסף. וא"כ לפ"ז אין בזה סתירה לפירש"י דהוצרך לפרש טעמא דשטר משום דלגוביינא שקליה אפי' בשעת הלואתו כיון דבהכי אזלא כולה סוגיא דשמעתין דבעי למימר דליתא לדשמואל וליתא לדרבה וכמו שנראה מלשון רש"י להדיא בד"ה לימא דר"י תנאי ופשטא דברייתא נמי הכי משמע שנראה דוחק גדול לאוקמי רישא בשעת הלואתו דוקא וסיפא דוקא שלא בשעת הלואתו ובאמת שלענ"ד יש לפרש כוונת בה"ג דר"י גאון בענין אחר אלא שאין להאריך יותר:

בגמרא אפי' תימא ר"א כאן שמשכנו בשעת הלואתו כאן שמשכנו שלא בשעת הלואתו. ולפירש"י היינו דברייתא בשעת הלואתו ומתניתין שלא בשעת הלואתו וכבר כתבתי מה שיש לדקדק על זה ועוד דלפ"ז איפכא מיבעי ליה דברישא ה"ל לפרש אוקימתא דמתניתין וכתבתי ג"כ דאפשר לפרש לגמרי להיפך. אמנם כיון שלא מלאני לבי לפרש נגד פירש"י והתוס' מ"מ נראה לי דודאי מ"ש רש"י דטעמא דשלא בשעת הלואתו היינו משום דודאי לגוביינא שקליה אין כוונתו בזה דבכה"ג קונה מדר' יצחק דהא ודאי ליתא דהא לשיטת רש"י אליבא דר"י הוי חייב אפי' באונסין ובמתניתין קתני שומר שכר ועוד דא"כ אמאי הוצרך הש"ס לאתויי כולה מימרא דר"י כיון דמעיקרא נמי הוי ידע לה הך מילתא דר"י וסתמא ה"ל למימר וקמיפלגי בדר"י אע"כ דרש"י מעיקרא מטעמא דנפשיה ומסברא משמע ליה הכי כיון דשלא בשעת הלואתו ודאי לגוביינא שקליה שיהא בטוח בחובו ולהתפרע ממנו כשירצה א"כ ממילא לא גרע משאר ש"ש ואומנין דמתני' דמסקינן לעיל בד' הקודם דבהאי הנאה דתפיס ליה אאגרא הוי ש"ש וכ"ש הכא דתפיס לה אכל דמי חובו. ונהי דהתוס' כתבו לעיל בד"ה דקא תפיס דהא דלא מייתי בשמעתין האי טעמא היינו משום דהכא אין המלוה מרויח כלום במה שהלוה כו' ע"ש נראה דהיינו דוקא בשעת הלואתו שהדבר מסור למלוה ללוות או שלא ללוות משא"כ שלא בשעת הלואתו ודאי מרויח טובא שהרי הוצרך למשכנו ע"י ב"ד. וסברא זו כתבה ג"כ הש"ך בח"מ סימן ע"ב ס"ק י"ד אלא שנראה מדבריו שכתב כן מסברא והביא ראיה מפ' שור שנגח ולמאי דפרישית מסוגיא דשמעתין גופא משמע דאיתא להך סברא ושכן נראה בעליל מדקדוק לשון רש"י בד"ה כאן שמשכנו שכפל ושנה שמשכנו ע"י ב"ד ולקמן אבאר עוד לפרש הסוגיא ע"פ סברא זו אף לפי המסקנא:

תוספות בד"ה והא אידי ואידי כו' ותימא דבפרק השולח כו' והא לא קאמר רבי יצחק כו' וכן בפרק כל שעה כו' עס"ה. כבר כתבתי בזה בפ' השולח באריכות ותוכן הדברים דלענין תועלת המלוה אדרבא בשעת הלואתו עדיף טפי משלא בשעת הלואתו ושייך ביה טפי הא דר' יצחק נמצא דלפ"ז שפיר קאמר בפ' השולח דאינו משמט מדר"י כיון שהוא לתועלת המלוה וניחא ליה שיהא המשכון קנוי לו אם לא יפרענו בסוף משא"כ בהא דמסקינן לקמן בשמעתין דבשעת הלואתו לא שייך הא דר"י והיינו משום דלענין אחריות ה"ל גריעותא דמלוה מש"ה משמע ליה לתלמודא בפשיטות דלא שייך הא דר"י שאין אדם קונה בע"כ שלא בטובתו וע"ש שכתבתי מילתא בטעמא וכן במ"ש התוס' בסוגיא דפרק כל שעה כתבתי ג"כ שם בפרק השולח ובחידושי פסחים דהתם לענין חמץ מלתא אחריתא היא דלמאי דמוקמינן התם למתניתין בשהרהינו אצלו היינו משום דבכה"ג כ"ע מודו דלמפרע הוא גובה ועיין ג"כ מה שכתבתי בחידושי קידושין ד' ח'. ומה שיש לדקדק עוד בזה וכן במה שיש להקשות על דברי התוספות בזה יבואר קצת לקמן בשמעתין ובפ' שבועת הדיינין אי"ה:

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.