פני יהושע/בבא מציעא/סח/א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

פני יהושע בבא מציעא סח א

גמרא אמר רב אשי אמרו לי סבא דמחסי' סתם משכנתא שתא כו' ופרש"י דאף באתרא דמסלקי לא מצי מסלק ליה אלא לבתר שתא. וקשה דהא רב אשי גופא אמר לעיל בסמוך דנכייתא אסור וא"כ הא דסתם משכנתא שתא למאי נפקא מינה שהרי לעולם אסור למלוה לאכול הפירות וא"כ ודאי ניחא ליה דלשקול זוזי וליסתלק ואף אם נאמר דכיון דסתם משכנתא שתא הוי תוך שנתו כאתרא דלא מסלקי מ"מ כ"כ דלרב אשי אף בדלא מסלקי הוי אבק ריבית לרש"י כדמוכח בריש פרקין וכתבתי בסוגיא דשמעתין באריכות וא"כ אף בנכייתא אסור לכתחלה דכיון דלא יליף משדה אחוזה נכייתא זו לאו כלום היא לענין ריבית וזה מוסכם. אמנם הרי"ף ז"ל כתב דכל הני מימרי דשמעתין לענין אתרא דמסלקי או לענין מסלקי היינו בדיעבד וכבר השיגוהו הקדמונים שדוחק גדול לומר כן.

מיהו לענ"ד יש לפרש שפיר מילתא דרב אשי הכא דאיירי במשכנתא דסורא דשרי לכ"ע וכבר כתבו התוס' בד"ה במישלם דמשכנתא דסורא נמי אתרא דמסלקי הוא ופירושם מוכרח לפי גירסת הספרים שלנו דגרסי לעיל במימרא דמר בריה דר"י משמיה דרבא האי משכנתא באתרא דמסלקי לא ניכול כו' ועלה מסקינן דניכול במשכנתא דסורא אלמא דאתרא דמסלקי הוא וא"כ שפיר אמרו סבא דמתא מחסיא סתם משכנתא שתא ונ"מ דאף במשכנתא דסורא דאתרא דמסלקי הוא אפ"ה לא מצי מסלק ליה אלא לבתר שתא ומה שלא פי' הרי"ף כן היינו משום שסובר דמשכנתא דסורא אתרא דלא מסלקי הוא לפי גירסתו דנראה דגריס במימרא דמר בריה דר"י באתרא דלא מסלקי כמ"ש הנמוקי יוסף וכ"כ מהר"א ששון אליבא דהרי"ף ע"ש ודו"ק:

בתוספות בד"ה ונותן לו שכרו כפועל כו' וקשה לפירושו דקאמר בגמ' כו' והלא לפי מה שהיא כבידה נוטל יותר כו' עכ"ל. ולענ"ד יש ליישב פי' רש"י כשנעיין היטב בלשונו דנקט לדוגמא אם היה נגר או נפח שהיא מלאכה כבידה מישיבת החנות ולא נקיט הדוגמא להיפך כגון שהמלאכה ראשונה קלה מזו דיהיב ליה טפי אע"כ דמשמע לרש"י ג"כ דעיקר לישנא דכפועל בטל היינו להקל על הנותן כמו לכל המפרשים ומש"ה מפרש שזה הוא הקולא משום דמסברא היה ראוי ליתן לו כל דמי הביטול ממלאכתו הראשונה שהרי מפסיד אותה ואע"ג שמרויח שלא תכבד עליו העבודה מ"מ לאו כל הדיעות שוין ואיכא אינשא דרווחא דממונא עדיף ליה מצערא דגופא ולא איכפת ליה בהכבדת העבודה וכדאמרינן נמי בעלמא דאינשי דמחוזא אי לא עבדי חלשי ומש"ה קמ"ל דאפ"ה תקנו חכמים שינכה לו עבור הכבדת העבודה של מלאכתו הראשונה וא"כ א"ש לפ"ז הצריכותא דסד"א דוקא בחנווני דלא נפיש טירחיה כלל וא"כ בטלה דעתו אצל כל אדם ומסתמא ניחא ליה טפי מלהיות נגר או נפח דנפיש טירחא ומש"ה מנכה לו משא"כ במעות ליקח בהן פירות דנפיש טירחיה אע"ג דלא נפיש כ"כ כמו נגר או נפח אפ"ה ה"א דמצ"ל דלא איכפת לי בהאי טירחא טפי פורתא וא"כ צריך לשלם לו כל דמי ביטולו של נגר כו' קמ"ל דאפ"ה מנכה לו לפי ערך הטורח כן נ"ל ליישב שיטת רש"י וק"ל.

וכמ"ש כאן הוא ברור דהא ההיא דכפועל בטל דפ' אלו מציאות (לא:) הסכימו התוס' לפי' רש"י ואפ"ה אמרינן שם אם יש שם ב"ד מתנה בפניהם ולא סגי ליה כפועל בטל אלא נותן לו שכרו משלם ואין מנכה לו טורח עבודתו הראשונה ודו"ק ועי' מ"ש שם בחידושי:

בא"ד ולכך נראה לפרש כפועל בטל היינו כיושב בטל לגמרי כו' עד סוף הדיבור. עיין מ"ש מהרש"ל ז"ל בספר חכמת שלמה שכתב בשם הטור י"ד שפי' על דרך זה שאומדין כמה אדם רוצה ליתן לאדם שיושב ובטל לגמרי שיתעסק לישב בחנות זה תמצית דבריהם וכמו שהכריח מהרש"ל ויבואר בסמוך ועל דבר זה נאספו כל העדרים אבירי הרועים ה"ה הרב בית יוסף ובעל הדרישה והב"ח ומהרש"א ומהר"ם ובעל תורת חיים זכרונם לברכה וכולם לדבר א' נתכוונו לסתור פירוש הנזכר איש לפי חכמתו ומפרשים בע"א שאומדין מלאכה הראשונה כמה אדם רוצה ליקח לישב בטל לגמרי ממלאכתו.

ובאמת שמצד הלשון של התוס' דהכא מסייע קצת לפירושם וביותר של' התוס' במסכ' בכורות פ' עד כמה נראה לגמרי כפירושם ול' הרא"ש ז"ל דשמעתין יש לפרשו היטב על שני הדרכים ומטין יותר לשיטת הטור ומהרש"ל ז"ל ול' הרא"ש דבכורות אף שכתב מהרש"א ז"ל שכתב בפירוש כשיטת הבית יוסף אפ"ה נלע"ד שאין בזה שום סתירה לדברי הטור י"ד ואדרבה כדמות ראיה לדבריו כמו שאבאר. אלא שעכ"פ כיון דנפיק האי מילתא מפומייהו דהני אשלי רברבי מרבינו יעקב בעל הטורים ומהרש"ל ז"ל א"כ מוטל עלינו חובת הביאור ליישב בכל מאי דאפשר דלא תקשה אליבייהו כלום מסוגיא דשמעתין ומהשקלא וטריא של התוס' ולא נחוש כ"כ לשמור המלות רק תוכן הענין וזאת אשר יצא ראשונה שהריני מוסיף להקשות על שיטת הטור ומהרש"ל דהא בהדיא אמר אביי כפועל בטל של אותה מלאכה דבטל מינה וזה הל' משמע להדיא שאומדין כמה רוצה ליקח ליבטל ממלאכתו הראשונה משא"כ לשיטתם א"א ליישב כלל לישנא דבטיל מינה. והאמת יורה דרכו דלענ"ד לשיטת הטור לא הוי גריס כלל כל הא מילתא בשמעתין אלא תנא כפועל בטל ותו לא מידי וכמ"ש מהרש"א ז"ל בעצמו שכן היא גירסת התוס' וחי נפשי שבתחלת עיוני בל' התוס' כוונתי בזה לדבריו אלא שלא עלה בלבי להגיה הספרים אלא שהדברים מוכרחים וכן נראה מל' מעדני מלך בבכורות פרק עד כמה דלא גריס להו בכל דוכתא אלא אגב שיטפא דפרק אלו מציאות וא"כ אם נאמר שהאמת כדברי מהרש"א ז"ל בזה הרי ראיה מפורשת לדברי הטור דהיא גופא קשיא אמאי לא מקשה הש"ס הכא האי קושיא והאי פירוקא כמו בפרק אלו מציאות אע"כ דהכא אתי ליה שפיר שמפרש כפועל בטל כאדם בטל לגמרי כמה רוצה ליקח לישב בחנות או ליקח פירות שכן ראוי להיות באמת מצד הסברא דהא מדינא אינו צריך ליתן לו כלום שהרי מרצון עצמו מבטל ממלאכתו הראשונה ועוסק בזו להנאת עצמו בלי שום שכירות שבזה נאות לו אלא דאפ"ה אסרו חכמים משום דמיחזי כריבית במה שעוסק במלאכת הנותן עבור חלק המלוה בחנם ומש"ה אמרו שצריך לשלם לו אותו שכר משא"כ במה שמפסיד המקבל שכר מלאכתו הראשונה זה לא מיחזי כריבית שאין זה תועלת המלוה דמאי איכפת ליה למלוה בזה אם היה קודם לכן נגר או נפחי או זהבי או אדם בטל של מלאכת החנות כולם שוין ואי משום שהזהבי מפסיד יותר מי הכריחו לכך וכיון דמנפשיה קעביד וצד ריבית נמי לא שייך כה"ג שאינו לתועלת המלוה א"כ אתי ליה שפיר לישנא דפועל בטל ע"ד פי' הטור ומהרש"ל ולא קשיא להש"ס מידי ומש"ה לא גרסינן האי קושיא והאי פירוקא משא"כ בפ' אלו מציאות שהוא להיפך שאדם בטל אינו רשאי ליקח שום שכר על השבת אבידה שהתורה חייבתו להשיב בחנם אלא שמי שעוסק במלאכתו שלא חייבתו התורה לבטל ממלאכתו ולהתעסק באבידה דילפינן מאפס כי לא יהיה בך אביון שלך קודם לשל כל אדם אפ"ה תקנו חכמים שיש לו להתעסק באבידה ושיטול שכר ביטול מלאכתו מבעל האבידה ועלה קתני התם שנותן לו כפועל בטל וא"כ א"א לפרש כלל ששמין כמה יתן לאדם בטל שיתעסק בהשבת אבידה דא"כ לקתה מדת הדין דמ"מ יפסיד זה דמי ביטול מלאכתו הראשונה והתורה אמרה שלך קודם לשל כל אדם אע"כ פשיטא ליה לתלמודא התם דהאי כפועל בטל דהתם היינו כמי שרוצה להיות בטל ממלאכתו הראשונה וע"ז מקשה התם שפיר והא לאו בטל הוא פירוש דנהי דמדינא ראוי להיות כן שהרי אין לו ליטול אלא דמי ביטול מלאכתו הראשונה משא"כ התעסקות האבידה חייב לעשות בחנם כיון שאין מפסיד מכיסו כלום דטירחא דגופא אטרחוה חכמים מגזירת הכתוב ולא טירחא דהפסד ממונו אלא דאפ"ה מקשה שפיר דלשון פועל בטל משמע דבאמת בטל הוא והאי לאו בטיל מיניה וע"ז משני אביי שפיר והיינו כפי' הקונטרס שם וכמ"ש התוס' כאן שפי' רש"י שם מוכרח כיון שהקושיא דהתם היא מצד הלשון נמצא דלפ"ז נחה שקטה קושית מהרש"א ז"ל על מהרש"ל ז"ל שהקשה אמאי לא מוקי נמי בפ' אלו מציאות דפירוש כפועל בטל היינו כמו שפירשו הטור ומהרש"ל כפועל בטל דהכא ולפמ"ש נתבאר דשם א"א לפרש כן.

ומעתה אשוב אתפלא על מהרש"א ומהר"ם ז"ל מה יענו לקושיית מהרש"ל ז"ל דכיון דלפירוש התוס' המקשה דהתם דפ' אלו מציאות הוי ס"ד דכפועל בטל דהתם היינו כפירוש הבית יוסף כאן שאומדין כמה רוצה ליקח להיות בטל ממלאכתו הראשונה ואפ"ה מקשה שם דא"א לומר כן דהא לאו בטל הוא והיינו ע"כ דלשון כפועל בטל קשיא ליה דהא ליכא למימר דאעיקרא דדינא קשיא ליה דכיון דעכשיו לאו בטל הוא אלא שעוסק באבידה יש לו ליטול שכר התעסקותו מלבד דמי ביטול מלאכתו הראשונה הא ליתא דמאי פסיקא ליה להקשות כן דאדרבה יותר משמע שאינו רשאי ליטול שכר השבת אבידה גופא כמו שהקשו התוס' כאן אליבא דרש"י ויישבו בדוחק מ"מ מנ"ל להמקשה להקשות אע"כ דעיקר קושית המקשה דהתם היינו משום שאין לשון כפועל בטל סובל כן כיון דקושטא דמילתא לאו בטל הוא וא"כ הכא בסוגיא דשמעתין נמי היאך אפשר לפרש כן לשון כפועל בטל כפירוש הב"י ומהרש"א וסייעתו דהיינו לגמרי כאותו הפירוש שדחה המקשה שם מצד דהל' לא משמע כן וה"נ דכוותיה ששניהם בלשון א' נאמרו לגמרי ובזה נסתר מה שכתבו מהרש"א ומהר"ם ז"ל והב"ח וסייעתו דהכא אתי ליה שפיר כיון שכן ראוי להיות מצד הדין שלא ליטול שכר ישיבת החנות דבאבק ריבית הקילו ע"ש באריכות. ולדעתי בודאי לא נעלם כל זה ממהרש"ל ז"ל שכן כתב הרא"ש ז"ל להדיא בשמעתין אלא דאפ"ה מקשה מהרש"ל שפיר שכן דקדק בלשונו הצח וכתב דהא על הלשון דפועל בטל פריך התם וכוונתו מבואר למה שכתבתי דאי אעיקרא דדינא התם נמי לא הוי פריך מידי דכל שכן התם ראוי להיות כן מצד הדין שאין נוטלין שכר על השבת אבידה ומש"ה לא שקיל אלא כיושב בטל עכשיו אע"כ דאפ"ה לא מסתבר שם לש"ס לפרש כן מצד הלשון דכפועל בטל וא"כ בשמעתין נמי אין לפרש כן מצד זה הלשון עצמו.

ולכאורה היה נ"ל ליישב קושית מהרש"ל ז"ל לדידהו ולומר דהכא מצד הלשון נמי לא שייך להקשות והא לאו בטל מינה הוא דאיברא עיקר השכר על השעה שיושב ובטל הוא דבמה שמתעסק בישיבת החנות אין לו ליטול שום שכר דכיון שנוטל חצי הריוח בכל דבר ודבר שהוא מוכר ומודד א"כ כל מה שטורח לא טרח אלא בשביל חלק עצמו וחלק חבירו ממילא אתי כדאמרי אינשי גביל לתורא גביל לתורי וא"כ עיקר השכר שנוטל היינו בשעה שיושב ובטל ואפ"ה אינו רשאי לעסוק במלאכתו הראשונה אף בשעת הבטלה ממלאכת החנות כמו שכתבו כל הפוסקים מהתוספתא דהמושיב את חבירו בחנות אם היה אומן לא יעסוק באומנתו כו' משא"כ אם היה החנות כולו שלו היה רשאי לעסוק במלאכתו הראשונה בשעה שיושב ובטל בחנות ומש"ה אתי ליה שפיר לישנא דכפועל בטל כן היה נ"ל לכאורה אלא דמל' התוס' עצמם לקמן בד"ה דאמרי אינשי גביל לתורא משמע להדיא דנוטל שכר התעסקות המכירה משום דבלא"ה היה עוסק כל אחד מהם ביומו ע"ש ויש ליישב ויבואר לקמן ואני לא באתי כאן להכריע אלא ליישב מיהא שיטת הטור ומהרש"ל ז"ל ולפמ"ש נמי נדחה ראיית מהרש"א ז"ל שכתב שהרא"ש גופא כתב כן במס' בכורות פ' עד כמה כפי' הב"י ואני בער ולא אבין דתיפוק ליה שהטור עצמו כתב כן בהלכות בכורות (סי' שי"ב) היפך ממה שפירש כאן אע"כ שמפרש כל אחד לפי הענין והדבר ברור דלפמ"ש ההיא דבכורות דמי לגמרי לההיא דפ' אלו מציאות דהתם נמי אין אדם בטל רשאי ליטול שום שכר על ראיית הבכור דילפינן מה אני בחנם אף אתם בחנם ולא שרי ליה למשקל כ"א שכר בטלה דמוכח כמו בנוטל שכר לדון ומש"ה א"א לפרש שם כמו שפירש הטור כאן כדפרישית לענין אבידה וא"כ מצינן למימר שהרא"ש עצמו ג"כ סובר כן וכ"ש אם נאמר דהתם גרסי הרא"ש והטור לקושיא ופירוקא דאביי כמו בפ' אלו מציאות ובשמעתין לא גרסי להו א"כ כ"ש דא"ש טפי כדפרישית. אח"ז עיינתי היטב בבית יוסף (סימן קע"ז) שכתב ראיה לפירושו מל' הרא"ש בתוס' שלו בשמעתין והמעיין היטב יראה דאדרבא להיפך הוא שדברי הרא"ש שם הם לגמרי כדברי בנו בעל הטורים ואפשר שהטור הוציא דין זה מל' הרא"ש בתוספותיו אלא דמ"מ נראה לי מל' הרא"ש שם דגריס בשמעתין ומאי כפועל בטל אמר אביי כפועל בטל של אותה מלאכה כו' וא"כ נראה שכן היא הגירסא ג"כ לפני בעל הטורים וכן נראה שהיתה גירסת מהרש"ל ז"ל מדלא הגיה כלום בספר חכמת שלמה כדרכו תמיד ואפ"ה אין בזה שום סתירה למה שכתבתי בשמם דעיקר הדיוק של התוס' דהתם באלו מציאות גרסי והא לא בטל מינה וא"כ משמע דאלישנא פריך מה שא"כ הכא ליכא מאן דגריס האי לישנא אלא מאי כפועל בטל וא"כ משמע שלא בא לפרש אלא עיקר הדין וזה ברור בכוונתם ולענין עיקר לישנא דכפועל בטל של אותה מלאכה דבטל מינה שכתבתי לעיל שאינו מובן כלל לשיטת הטור הוא מבואר קצת בל' הרא"ש בתוספותיו שהביא הב"י (סימן קע"ז) ע"ש ואין להאריך כאן יותר:

בא"ד לעיל ולפירושו אתיא מתני' כר"ש דאמר נותן לו שכרו משלם עכ"ל. ולפמ"ש בסמוך נתבאר דשכרו משלם היינו יותר מכפועל בטל שאינו מנכה לו כלום עבור טורח הכבדת מלאכתו הראשונה וכדמוכח מתני' דפ' אלו מציאות דקתני ואם יש שם ב"ד מתנה בפניהם והיינו דלא סגי ליה כפועל בטל של פי' רש"י אלא נוטל שכרו משלם והיינו כל דמי ביטול מלאכתו הראשונה בלי שום ניכוי וכדפי' רש"י שם להדיא אלא דכאן א"א לפרש כן שכרו משלם דר"ש דא"כ אתיא מתני' דהכא דלא כמאן לשיטת רש"י אלא ע"כ דרבי שמעון דברייתא נמי אכפועל בטל דמתני' סמיך ודו"ק:

בא"ד ועוד דקתני בתוספתא כו' משמע דאתיא מתני' כר"מ. עי' מה שאכתוב בזה לקמן ע"ב ליישב אליבא דרש"י:

בא"ד וא"ת א"כ הוא נוטל שכרו על השבת אבידה כו' עכ"ל. ולפמ"ש בסמוך אף לפי פי' מהרש"ל נמשך הקושיא דוקא לשיטת רש"י דהא בההיא דפ' אלו מציאות מהרש"ל גופא מודה שלא עלה כלל על דעת התוס' לפרש כמו שפירש הוא כאן כדפרישית דשם א"א לפרש כן אלא שדקדקו התוספות דשם ע"כ היה המקשה סובר לפרש כפירוש מהרש"א כאן ומש"ה קשיא ליה לישנא דפועל בטל וע"כ שהתרצן השיב לו לפרש כפירוש רש"י וא"כ מקשים התוס' דלסברת התרצן א"כ הוא נוטל שכר על השבת אבידה אבל בלאו דבריהם הקודמים שדקדקו לשון והא לאו בטל היה אפשר לומר דהמקשן דהתם ס"ד לפרש כפי' מהרש"ל והטור כאן ומש"ה קשיא ליה אעיקרא דדינא שאין הדין ראוי להיות כן כדפרישית והשיב התרצן ומפרש כפי' מהרש"א והב"י כאן וא"כ לא קשה מידי משא"כ לדבריהם הקודמים א"ש ודו"ק היטב.

אמנם כן בעיקר קושית תוס' כאן על פי' הקונטרס צריך לי עיון שכתבו א"כ נוטל שכר השבת אבידה ולא ידענא מאי שכר אבידה שייך כאן שהרי אף אם נחשוב באמת התעסקות האבידה כאילו יושב ובטל לגמרי אעפ"כ היה שורת הדין שיטול מיהא הפסד ביטול מלאכתו הראשונה שמפסיד סלע מכיסו אלא שהקילו חכמים על בעל האבידה לנכות לו טורח מלאכתו הראשונה כיון שלא התנה בפירוש בפני ב"ד שאינו רוצה לפחות כלום מחמת התרפות המלאכה וא"כ אין זה שכר האבידה ותדע שהרי אם טורח התעסקות האבידה תכבד עליו יותר ממלאכתו הראשונה ליכא מאן דאמר שצריך להוסיף לו כלום מחמת הכבדת מלאכתו אלא כשנותן לו דמי ביטול מלאכתו הראשונה סגי בכך דהכי משמע לשון המשנה שם אם היה בטל מן הסלע לא יאמר תן לי סלע אלא כפועל בטל משמע דעולם אינו נוטל יותר מהסלע שבטל ממנו וכן הוא להדיא בשולחן ערוך (חושן משפט סי' רס"ה) אף לשיטת רש"י ז"ל ומה שכתב רש"י שרואין ג"כ לפי ערך טורח השבת אבידה לקולא אמרה למילתא שאם היה קלה מהראשונה מנכין לו אותו הטורח ונמצא דלפ"ז א"ש סוגיא דהכונס דקאמר מאי הנאה קא מטי ליה דאע"ג שיש לו הנאה שמתרפה מטורח מלאכתו הראשונה הא מנכין לו דמי אותו הטורח ועוד דאפי' היכא דלא מנכינן ליה כגון שהתנה בפני בית דין דלא איכפת ליה בטורח המלאכה ואינו רוצה שיפחתו לו כלום מדמי מלאכתו הראשונה ונמצא שמרויח במה שמתרפה ממלאכה ונוטל שכרו במילואו אפ"ה אין נראה דבשביל הנאה כזו יהא עליו דין שומר שכר דלא מצינו שומר שכר אלא כשמקבל איזה ממון בשכירות אבל הצלתו מטורח לא מיקרי הנאה לענין ש"ש.

ולפ"ז לא קשה נמי קושייתם השנייה מטעינה בשכר דהא דילפינן מקראי דטעינה בשכר היינו לענין שנוטל כל שכרו משלם אבל כפועל בטל אפילו בפריקה נמי שקיל כמ"ש שם הרא"ש ז"ל להדיא הוא מוסכם זולת שהר"ן ז"ל חולק על זה וכמו שכתבתי שם באריכות אבל אין כן דעת התוס' ואם כן לא מקשו הכא מידי. ואפשר שכל זה נכלל בתירוץ התוס' כאן אלא שקיצרו בלשונם ועפ"י הדברים האלה יש ליישב ג"כ קושית מהרש"ל על שיטת הב"י די"ל דהא דמקשה שם בפ' אלו מציאות והא לאו בטל מינה קשיא ליה הכי אעיקרא דדינא ודוק היטב ואין להאריך יותר:

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.