פני יהושע/בבא מציעא/לא/ב

פני יהושע בבא מציעא לא ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

בגמרא אבל הני תרתי דאיתא למרא בהדה אימא לא צריכא. לכאורה משמע דמטעינה נמי קשיא ליה דלא איצטריך דיליף מאבידה ומסיק דאיצטריך להיכא דאיתא למרא בהדה ויש לתמוה דא"כ דטעינה היכא דליכא למרא בהדה עדיף מאבידה אמאי אמרינן לקמן דטעינה בשכר ובאבידה לא אשכחן דנוטל אלא שכר בטלה כמו בפריקה ויתבאר לקמן ול"ל דהא דאמרינן טעינה בשכר היינו דוקא היכא דאיכא למרא בהדה דלא אשכחן חילוק זה ועוד דדוקא לענין אם חייב לטפל כלל שייך לחלק אי איתא למרא בהדה כמו שפרש"י שיכול לחזור אחר בני אדם אבל לענין שיפסיד שכרו משום דאיתא למרא בהדה לא מיסתבר כלל ולכאורה היה נ"ל באמת דהא דאמרינן טעינה בשכר היינו כפועל בטל כמו באבידה אבל בפריקה אפילו כפועל בטל אינו נוטל וכן הדעת נותנת דכיון דעיקר הטעם בפריקה לא תלי בהצלת ממון חבירו אלא משום צער ב"ח אם כן אין ליטול שכר כלל דהוי כנוטל שכר מצוה אלא דמל' הפוסקים לא משמע כן ואדרבה הרא"ש כתב להדיא דאפילו בפריקה נוטל מיהא כפועל בטל וכ"כ רמ"א בח"מ סימן רע"ב ולקמן אכתוב בזה. מיהו אף לפ"ז קשה להיפוך דא"כ מאי מקשה לא לכתוב בפריקה ונילף מאבידה דא"כ ה"א דיו לבא מן הדין דשקל מיהא כפועל בטל כמו באבידה קמ"ל דלא ולפ"ז היה צ"ל דבאמת עיקר קושיית המקשה אטעינה דשקל באמת כפועל לסברא זו אלא דא"א לומר כן דהא טעינה איצטריך להיכא דלית בה חסרון כיס. לכך נ"ל דעיקר הקושי' כאן מפריקה לחוד דטעינה ודאי איצטריך משום דאיכא טעינה דלית בה חסרון כיס כדאמרינן לקמן וא"כ לא שייך למילף מאבידה דאיכא ח"כ ומש"ה נמי נשתנה דין הטעינה שהיא בשכר והא דנקט הכא אבל הני תרתי אגב גררא נקטי א"נ אליבא דר"ש קאי אבל אכתי קשיא לי מאי קשיא ליה לש"ס כלל פריקה וטעינה ל"ל נילף מאבידה דהא פריקה וטעינה איצטריכו תרווייהו ללמד על הטעינה שהיא בשכר דלא ילפינן לה אלא מיתורא דפריקה לבתר דכתיב טעינה בהדי' דהכי אמרינן לקמן ובענין אחר לא הוי ידעינן כלל להא מילתא וצ"ע ודו"ק היטב:

בתוספות בד"ה אבל הני תרתי כו' אין בעליו עמו היינו שהוא זקן כו' עכ"ל. כוונתם מבואר דקשיא להו אמאי איצטריך לעיל לרבויי אין בעליו עמו ותיפוק ליה דאדרבה אין בעליו עמו עדיף טפי דיליף מאבידה וע"ז כתבו דריבויא דלעיל איצטריך לזקן או חולה וכ"כ מהרש"א אבל תמיה לי מלתא טובא דלישנא דגמרא דלעיל דמרבינן אין בעליו עמו לא משמע כפירושם אלא סתמא דלישנא משמע דאיירי היכא דליתנהו לבעלים לגמרי דסד"א דבכה"ג אינו חייב כיון דליכא צערא דמרא דהא לא ידע דליצטער וקמ"ל דאפ"ה חייב אבל בזקן או חולה אמאי איצטריכו לרבויי ומהיכא תיתי יגרע כוחם בזה ואדרבא מצינו דעדיפי שחייב לפרוק לבדו משא"כ באינש דעלמא דאיתא למרא בהדה אינו חייב לפרוק ולטעון אלא עם הבעלים. ולולי דבריהם היה נ"ל לפ' דלעולם הא דמרבינן לעיל אין בעליו עמו היינו היכא דליתא למרא בהדה ומשום דבכל אחד איכא חדא למעליותא וחדא לגריעותא דבאית' בהדה איכא מעליותא משום צערא דמרא וגריעותא שיוכלו הבעלים לחזור אחר בני אדם ובדליתא למרא בהדה נמי איכא חדא למעליותא וחדא לגריעותא להיפך ומש"ה איצטריך קרא לרבויי תרווייהו דבכל ענין חייב ומאי דקשיא להו לתוס' דליתא למרא בהדה לא צריך לרבויי דהא ילפינן לה מאבדה. נלע"ד ליישב עפמ"ש בסמוך דטעינה ודאי לא שייך למילף מאבידה משום דלית בה ח"כ ומש"ה איצטריך קרא ויצא נמי לידון בדבר חדש ליטול שכר וכיון דכבר איצטריך לרבויי אין בעליו עמו בטעינה הוצרך נמי לרבויי אין בעליו עמו בפריקה דמינה דייקינן דמדאיצטריכו תרווייהו לכתוב בפריקה אע"ג דכתיבי בטעינה אע"כ דלחלק יצאו דבטעינה תרווייהו בשכר ובפריקה בחנם אבל אילו לא נאמר לרבויי אין בעליו עמו בפריקה הייתי אומר דהא דיצא טעינה לידון בשכר היינו דוקא באין בעליו עמו כמ"ש לעיל באריכות בלשון התוספות ולפי הסוגיא דהכא דאיכא סברא דאין בעליו עמו עדיף טפי היה אפשר לומר ג"כ להיפוך דכיון דעדיף אפילו טעינה בחנם מש"ה רבייה קרא נמי בפריקה לגלויי עלה דטעינה בשכר בכל ענין. ומכ"ש לפמ"ש בסמוך דטעינה בשכר היינו כפועל בטל משא"כ בפריקה דכפועל בטל נמי לא וא"כ שפיר איצטריך קרא לרבויי אין בעליו עמו בפריקה לענין בחנם משא"כ באבידה וטעינה ודוק היטב:

בד"ה דברה תורה כו' וא"ת כו' ואליבא דר"ש משנינן נמי לעיל כו' עכ"ל. וזה לפי שיטתם דלעיל שכתבו דהא דפריך ל"ל דכתב פריקה כו' אהקם תקים ועזוב תעזוב קאי ומצריך להו אליבא דרבנן ולר"ש הוצרך לומר דמשום דלא מסיימי קראי הוצרך לכתוב בכ"א כפל לשון לרבויי אין בעליו עמו וא"כ קשיא להו הכא ותיפוק ליה דלר"ש לא שייך לדרוש שום ריבוי מחמת כפל לשון דשמעינן לר"ש בסמוך גבי יש לו ואינו רוצה להתפרנס דס"ל דברה תורה כלשון ב"א אבל מ"מ קשיא לי דהא בלא"ה צ"ל לר"ש לא מסיימי קראי דאל"כ קרא דפריקה כולה מייתר כדאמרינן לעיל ויש ליישב ודו"ק:

בד"ה אם יש שם ב"ד כו' וא"ת לעיל דנקט כו' אפילו מועטת נמי מן האבידה לא ישיב כו' עכ"ל. פי' שהם מפרשים דהא דקאמר מלאכה שלו מרובה משל חבירו דהיינו ששכר מלאכתו עולה יותר מכל דמי האבידה גופא אבל כשדמי האבידה עולה יותר אינו יכול להתעלם שהרי יוכל ליטול כל דמי מלאכתו מתוך דמי האבידה ע"י שיתנה בפני ב"ד וקשיא להו לתוספות אמאי לא נקט דשוה בשוה נמי מתעלם אבל יש להקשות דלמא הא דנקט מלאכה שלו מרובה משל חבירו לאו אגוף האבידה קאי אלא אשכר השבת אבידה וה"ה דאם מלאכה שלו עולה יותר ממה שיטול שכרו בשל חבירו ואיירי דליכא ב"ד ואם כן לא יהבינן ליה אלא כפועל בטל והיינו שאומדין כמה אדם רוצה ליטול ליבטל ממלאכתו הכבידה שמרוויח הרבה כדי להתעסק בהשבת אבידה בטירחא קלה וליטול הפחות וא"כ כיון ששכר מלאכתו מרובה ממה שיטול בשל חבירו קמ"ל דיכול להתעלם ולומר יותר אני חפץ במלאכתי אע"פ שהיא כבידה והיינו כדקתני במתני' שלו קודם ובשלמא לדברי הפוסקים דכפועל בטל היינו שאומדין כמה אדם רוצה ליטול ממלאכתו ולהיות בטל לגמרי אבל שכר התעסקות השבת אבידה לעולם לא יהבינן ליה דהוי כשכר מצוה א"כ ע"כ א"א לפ' מלאכתו מרובה משל חבירו באין שם ב"ד דהא לא תליא מידי במלאכת חבירו שהיא דמי השבת אבידה אבל לפרש"י בשמעתין דכפועל בטל היינו דמי התעסקות השבת אבידה וכן הסכימו התוספות עמו בפרק איזהו נשך לענין פירושא דשמעתין א"כ שפיר יכילנא לפרש מלאכתו מרובה משל חבירו אדמי השבת אבידת חבירו כדפרישית ולא תקשה קושי' התוספות וצ"ע ודו"ק:

בא"ד וא"ת דהכא משלם כל השכירות כפועל בטל כו' עכ"ל. ע"כ דהכא לא איירי אהתנו בפני ב"ד דלעיל דההיא לאו כפועל בטל שקיל אלא נוטל שכרו משלם ומההיא לא שייך להקשות אשטף נהר חמורו דהתם נמי אמרי' בסיפא דאם התנה נותן לו דמי חמורו אלא עיקר קושית התוספות דהכא אף אם לא התנה נוטל כל מה שהפסיד אלא דמנכה לו שכר טרחו ממלאכתו הכבידה וא"כ גבי חמור נמי יש לו ליטול כל שכרו אף בלא התנה שהרי לא נתבטל משום טורח. ולענ"ד לקשר קושית התוספות דוקא לפירושם הקודם דבלא"ה היה אפשר לומר דמתני' דקתני נותן לו כפועל בטל דוקא בדהתנה איירי ועלה קתני אם יש ב"ד יתנה בפניהם וכולה חדא מלתא היא ומסיק דכשאין שם ב"ד ואינו יכול להתנות שהלה יכפור בו ואם כן יפסיד לגמרי שלא יטול כלום כמו בחמור דלא שקיל מה שהפסיד בלא תנאי אלא דהתם שכרו מיהא נוטל אבל הכא לא מצי למישקל שכרו דהוי שכר השבת אבידה ואנן שכר מצוה לא יהבינן ליה מש"ה מסיק דשלו קודם וכן אפילו בהתנה לא יהבינן ליה אלא כפועל בטל והיינו דמנכה לו שכר טרחת מלאכתו לגמרי כאילו יושב ובטל ואף על גב דהא טרח נמי בהשבת אבידה אפ"ה מנכינן לו דשכר מצוה לעולם לא יהבינן ליה ואם כן לק"מ משטף נהר חמורו אבל עכשיו שכתבו התוספות דבהתנה בפני ב"ד נוטל כל שכרו משלם ולא מנכין לו שכר טרחו והיינו כמ"ש הפוסקים דכיון דלא רמי' עליה כלל מצות השבת אבידה כיון שמלאכתו מרובה א"כ יכול להתנות כמו שירצה ולא מיחזי נמי כשכר אבידה וא"כ ע"כ הא דקתני רישא דנותנים לו כפועל בטל היינו בדלא התנה והיינו נמי מה"ט דלא מיחזי כשכר אבידה כיון שיכול להתעלם א"כ מקשו התוספות שפיר בדלא התנה מ"ש משטף נהר חמורו ודוק היטב:

בא"ד וא"ת והכא אמאי נוטל שכר כו'. עיין בתוס' פרק הכונס ובמה שכתבתי שם לדקדק בדבריהם וכן על מה שהקשו בסמוך מפורע חובו כתבתי שם ושייכים ג"כ לכאן ע"ש:

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.