אילת השחר/בבא מציעא/סח/א

אילת השחר בבא מציעא סח א

דף ס"ח ע"א

למאי נפק"מ לדינא דבר מצרא. אינו מבואר להדיא אם זה רק באתרא דלא מסלקי או גם באתרא דמסלקי, אבל לקמן דף ע"ג ב' בעובדא דר' מרי בר רחל דהתם מיירי דאחרי השנה הראשונה יכול לסלקו בזוזי, ומ"מ הוקשה להתוס' שם למה לא יזכה ר' מרי בדינא דבר מצרא לסלק את רבא מכח המשכנתא, והתם הא כבר עברה השנה, ולא מסתבר לומר בכונתם דהי' יכול לסלקו בשנה הראשונה, דהא זה כבר עבר, משמע דגם באתרא דמסלקי יש לו כח כבר מצרן, וגם בשו"ע לא נזכר חילוק בין אם יכול לסלקו או לא, עי' בסי' קע"ה סעיף נ"ז, משמע דתמיד יש לו כח דבר מצרן.

שטרי מחוזנאי דזקפי לי' לרווחא אקרנא וכו' מי יימר דהוי רווחא וכו' מהימן להו וכו' אי שכיב ונפל שטרא קמי יתמי מאי הוי. לכאורה כיון שהוא אינו קוצץ לקחת ממנו אם לא יהא רווחא אז אם יגבו באופן שלא יהי' רווחא זהו גזילה, וכ"כ בנימוק"י, אבל ברמב"ם פ"ה מה' מלוה ולוה ה"י מבואר דזה רבית, ואם מיירי דהמקבל העיסקא יסכים בכל גווני ליתן התוספת ויש בזה קציצה והתחייבות דבכל גווני יקח ממנו, לפי"ז איך אמימר סמך ע"ז שלא יקח ויאמין להלוה הא מ"מ קוצץ רבית, ולכאורה זה רבית קצוצה ממש ועצם הפיסוק ברבית הא אסור, משמע מזה דכיון דבדעתו של אמימר לא לקחת ממנו יותר מהקרן אם יאמר דלא הי' רווחא אין איסור מחמת הפסיקה אלא דאם יגבו יהי' בזה גביית רבית, וצ"ע דכיון דאין בדעת אמימר לקחת אם לא יהי' ריוח הא אז אין קציצת הלוה כלום, דהא אם יאמר הלוה הנני מסכים לשלם רבית והמלוה יאמר בפירוש דלא מסכים לקחת אין בזה משום קציצת רבית, ואם אח"כ יכריח המלוה לשלם מה שיתר על החוב יהי' בזה משום גזל, א"כ כאן הא בודאי הלוה יטעון דלא הרויח וא"כ אם יגבו יהי' גזל.

עוד יש לעיין דהנה עי' בש"ך סי' קס"א ס"ק ח' דאם המלוה גבה הרבית בע"כ של הלוה אז דינו כדין גזל ולא כדין רבית [ואיכא נפקותא בין גזל לרבית, דגזל גם בניו של זה שלקח הרבית צריכים להחזיר, משא"כ ברבית דבניו אי"צ להחזיר], וכאן הא ודאי הלוה יטעון דלא הי' ריוח אלא דהיתומים לא יאמינו, נמצא דמה שגובים הוי גזל בידם, דהא אפי' ר"ק ממש אם גובין בע"כ של הלוה הוי גזל ממש.

ובעיקר הדברים חזינן דאע"ג דעפ"י דין אינם נאמנים לומר שלא הי' ריוח א"כ מ"מ יהי' אסור לגבות משום גזל או רבית, וצריך לחלק מהא דהיתר עיסקא עי' בחכמת אדם דהוא משום שמתנה שהמתעסק לא יהי' נאמן כי אם בשבועה, דכאן שאני דהאיסור יהי' מה שיגבו אע"פ שירצה הלוה להשבע. ויותר נראה דמעיקר הדין צריך להאמין לו כשאומר דלא הי' ריוח, ומה שכתב רש"י דכשאביך קיים יאמינם דהוא חסיד, אין הכונה דזה ממידת חסידות, דאם עפ"י דין אינו מחויב להאמין דיש לו לומר דודאי הי' ריוח כמו שהעריכו, א"כ איזה מכשול יהי' אם היורשין יגבו. ולפי"ז אין החילוק מחמת דהוא עושה ממידת חסידות והיורשין לא יעשו מדת חסידות, אלא דהוא דיודע שהי' רק שומא צריך להאמין עפ"י דין ויאמין להם, אבל היורשין לא ידעו שזה הי' רק שומא בעלמא, ויחשבו שזה הסכום שאביהם נתן לו ויגבו.

והנה מה דמסקינן דאסור לאמימר לעשות זה משום דילמא ימות ונפל קמי יתמי, וכן פסק הרמב"ם בהלכה הנ"ל, צ"ע דהא לא מצינו שאסור להפקיד בלי עדים שמא ימות ובניו לא יחזירו הפקדון, ומה דאמרינן לקמן סו"פ דאסור להלוות משום לפני עור, היינו שמא יכפור בכונה או לא בכונה, אבל משום שמא ימות והיתומים לא יחזירום לא מצינו לחוש, ושטר שנפרע חציו לא מצינו איסור להשאיר השטר משום שמא ימות והיתומים לא ידעו ויגבו הכל, ואע"ג דכאן שאני דעושה לכתחילה שטר כזה, מ"מ צ"ע למה צריך לחשוש לזה [ועי' דרו"ח רעק"א כתובות דף כ"א א'].

עי' בריטב"א בשטמ"ק דאי מנחי שטרא ביד שליש תו ליכא למיחש למידי ושרי, ונראה דזה רק אם האיסור הוא משום גזל, אבל אם יש לחוש לרבית מאי מהני דהא השליש מצד עצמו אינו נאמן אלא מחמת דהלוה מסכים ומאמין להשליש, מ"מ אם השליש לא יאמין להלוה ויתן להמלוה לגבות השטר הא באמת גובין ממנו יותר ממה שמגיע, ומה דהלוה מסכים דבכה"ג יגבו ממנו לא יציל מאיסור רבית, וע"כ דאינו מפרש כהרמב"ם דאיירינן מאיסור רבית, ואין להקשות למה בכה"ג לא יהי' באמת איסור משום רבית, דיש לומר כיון דאין בדעתו להתחייב יותר אלא מחמת דחושב דהמלוה וכן השליש איש מהימן ואינו מתחייב בעד ההמתנה אלא סתם רוצה להתחייב מחמת שמאמינו, וגם רבית מאוחרת לא הוי כי אין דעת הלוה כלל להתחייב בעד ההמתנה.

אבא עביד הכי וכי אתו לקמי' מהימן להו א"ל תינח היכא דאיתי' לדידי' אי שכיב ונפל שטרא קמי יתמי מאי. מבואר דלולא זה הי' מותר, וצע"ק דהא אסור להשהות שטר אמנה כמבואר בכתובות דף י"ט משום אל תשכן באהלך עולה, ולא מהני מה שיאמר שיודע בעצמו דלא יתבע אא"כ ילוה דמ"מ אסור, וכ"ש כאן דצריך להאמין להלוה, ואולי לא יאמין ויוציא שלא כדין, ושם לא משמע דאסור רק משום דנפלו קמי יתמי. ואולי כיון דאינו מצוי כל כך שלא יהי' ריוח כמו ששמו וגם יודע בעצמו שיאמין לו לכן הי' מותר לולא החשש דיפול קמי יתמי.

ויש לעיין בהאי שטרא אם זה כתב ידו ולהרבה ראשונים נאמן לומר פרוע אלא דלא יעלה על דעתו לטעון זה, או דהחשש הוא דשכיב תוך זמנו דאז אינו נאמן לומר פרוע, אבל אם זה שטר בעדים הוא שטר פסול דחתמו עדים על שטר כזה, או דמיירי אפי' בשטר עם עדים דאין העדים עוברים בלא תשימון, דהא חייב סכום הכתוב בשטר על חלק של פקדון להנותן המעות בעיסקא רק אם יהי' ריוח, ואם לא יהי' ריוח ויכריח אותו המלוה לשלם מחמת השטר אין כאן רבית כיון דמחמת פסיקתם אינו מחויב לשלם כשלא יהי' ריוח, ומה שיוציא ממנו הוא בגזילה והו"ל כבשטר אמנה דהוי רק עולה, כמש"כ הר"ן בכתובות דף י"ט דהעדים אינם פסולים ממש, א"כ ה"נ כאן אע"ג דאפשר דהמלוה מכח עדותם יגבה שלא כדין מ"מ אינם פסולים והשטר כשר.

חכירי נרשאי וכו' והאידנא דקא כתבי הכי וכו' ולאו מלתא היא. הנה שיטת רש"י דזה רבית קצוצה, ועי' בנימוק"י בשם הרשב"א, ויותר מבואר ברשב"א גופי' דתמה ע"ז דבסברא אינו אלא הערמת רבית כמש"כ הרמב"ם, וביאר דס"ל לרש"י דכיון דחוזר וחוכר ממנו איגלאי מילתא למפרע דאדעתא דהכי עבדו והרי"ז ר"ק, ועדיין צריך טעם דגם בהערמת רבית דלעיל דף ס"ב ע"ב נימא דאיגלאי מילתא דאדעתא דהכי עבדו, וע"כ משום דמ"מ הא קודם לוה ואח"כ מכר בחזרה ואין כאן רבית אליבא דאמת, ה"נ הא קודם זכה קרקע לפירותיה באופן המותר ובמה שמחכיר אח"כ לא יתבטל זכות משכנתא שיש לו. כן יש לעיין באופן שהחזיק המלוה כמה שנים בה למה איגלאי מילתא למפרע.

והנה אמרינן בגמ' אימת קנאה דאקנייה ליהני', משמע דלא קנאה, וכתב הרשב"א דבאמת קנאה ע"י שנותן הכסף ומלוה לו קנה קרקע לפירותיה בכסף ובשטר, אלא דכונת הגמ' דבעיני האנשים זה נראה כאילו לא קנאה, אבל מרש"י משמע כפשוטו, ואע"ג דרש"י פירש לפי לשון הגמ', ואם לשון הגמ' קאי על מה שחושבים האנשים ה"נ אפשר לפרש רש"י, מ"מ משמע דרש"י מפרש כפשוטו, והיינו משום דלרש"י צ"ל דמיירי באתרא דמסלקי, דבאתרא דלא מסלקי הא ס"ל לרש"י דהוי כמכירה גמורה ומה איכפת לן מה שיש להמלוה ריוח ברור מקרקעו, וע"כ דמיירי באתרא דמסלקי ומשכן לו בנכייתא דאז מותר להמלוה לאכול פירותיה, וכיון דאמרינן לעיל דאין בע"ח גובה הימנו ואין הבכור נוטל פי שנים הרי דקנין זה אינו אלא כשיעבוד על הפירות, וכיון דיכולים לסלקו נמצא דכל זכותו בהפירות אינו אלא כל זמן דיש החוב, דהא אם ישלם החוב ירד השיעבוד על הפירות, אלא דמ"מ מותר בנכייתא כיון דלא ברור שיהי' ריוח דפעמים הכרמים לוקין וכיון שזה בנכייתא לא אסור, אבל כשחוזר ומחכיר דהוי ריוח ברור והריוח בא בסיבת ההלואה, דהא אם יסלקו להמלוה מחובו יתבטל זכות המשכנתא, ונמצא דעיקר השדה עדיין של הלוה כמו שהיתה לפני ההלואה, וזה שנותן חכירות להמלוה הוי רבית קצוצה, ולפי"ז מה דאמרינן אימת קנייה מלוה להך שדה, יתפרש למסקנת הגמ' כפשוטו דבאמת לא הוי קנין אלא זכות לקבל פירות שאפשר לסלקו כל רגע וזה ר"ק אלא דבינתיים רצינו לומר דאם שהה כמה זמן יהי' מותר, והיינו דאז בהכרח הוי ס"ל דאינו ר"ק אלא כמוש"כ הרשב"א דזה רק נראה אצל האנשים כרבית, ולכן באם שהה הרבה זמן אינו נראה כבר בעיניהם כמו כל רבית, ולכן לא גזרו משום שלא תנעול דלת בפני לווין, ואח"ז דחו סברא זאת משום דזה באמת רבית לא רק בעיני האנשים ולזה לא יועיל מה שהי' הרבה זמן ביד המלוה, [כן אפשר לפרש לפי משמעות דברי רש"י].

כדי שלא תנעול דלת. משמע דאע"ג דס"ל דכה"ג דשהה כמה עידנין אין כבר חשש רבית, מ"מ הי' ראוי לאסור מדרבנן אלא דמחמת שלא תנעול דלת הקילו.

רש"י ד"ה שפיר דמי. ואכל תלת שנין. השיעור של תלת שנין מסתמא כיון דבשיעור כזה הוי חזקה הרי דכבר ידוע שהמלוה עבד בזה, וכשמחכיר הוי בעיני האנשים כמחכיר שדה שלו.

רש"י ד"ה ולאו מלתא היא. שאין כאן ספק כעושה ואוכל שפעמים שמוציא ואינו נוטל. צע"ק דכדי שלא יהי' איסור דאורייתא סגי מה שלפעמים אינו נוטל דכבר אינו רבית קצוצה כמש"כ רש"י לעיל דף ס"ב ב' במשכנתא בלא נכייתא, וכדי שלא יהי' איסור דרבנן כגון דלוקח בנכייתא לאלה דמתירין בנכייתא, הא גם אם לא יעשה כלום ג"כ יהי' מותר דהא מפסיד הסכום שהתנה לנכות, ולמה צריך שיהי' עושה.

אין מושיבין חנוני למחצית שכר וכו' אין מושיבין תרנגולין למחצה ואין שמין עגלין וסייחין למחצה. יש לעיין בנותן פירות כדי לעשות בהם עיסקא והוא מתחייב להחזיר כסף ולא פירות למה אמרינן דהוי מלוה נימא דהוי כמכר, דהא בין לפני שהוציאם אם יאנסו הא חייב רק להחזיר כסף, וכ"ש לאחר שיוציאם דאינו חייב להחזיר לו פירות אלא כסף, א"כ נימא דהוי כמוכר לי הפירות ע"מ להחזיר הכסף, ובשלמא לרבא דס"ל לקמן דף ק"ד ע"ב דאסור למשתי בי' שכרא הרי דאינו מכור לו לגמרי, אבל למאי דס"ל לנהרדעי שם דבחצי מלוה יש לו רשות למשתי שיכרא, הרי זה ממש כקונה פירות ע"מ לשלם כסף וכמו טרשא דלעיל דף ס"ה ע"א, ואולי לנהרדעי באמת אינה ממש כמלוה אלא כמכר ומ"מ אסור דטורח בשביל המתנת המעות שחייב לו והוי אגר נטר, ואפשר כיון דאם לא ירצה להוציאם יכול להחזירם לא הוי מכר. אלא דעדיין קשה להני דסברי [עי' ב"ק דף ט' ודף כ"ז ובב"ב דף צ"ג ע"ב] דגם במכר יכול לומר שקול פירות בזוזך א"כ זה לא שאני מבמכר.

והי' נראה מתוך זה דיש חילוק לדינא אם לוקח בתור מכירה או בתור הלואה או קבלת אחריות דהוי ג"כ כהלואה, ואע"פ שאין במציאות שום חילוק ביניהם, מ"מ לשון מכר משוי לי' מכר ולשון הלואה או קבלת אחריות משוי לי' כהלואה ממש, ואע"ג דבהא דר' חמא הוי מוגר זוזי בפשיטי הקשו כל הראשונים למה קרא לזה שכירות ותירצו דר' חמא קיבל אחריות, ועי' בשטמ"ק בשם הריטב"א והר"ן, מ"מ כשאומר לשון מכר הוי מכירה ואם לא הוי כהלואה. וכן משמע בט"ז סי' קס"ב ס"ק א' דבמוכר סאה וישלם לו בזמן קצוב סאה אחרת מותר דלא אסר אלא דרך הלואה, אע"ג דהחילוק הוא רק בהלשון מ"מ כשאומר לשון מכירה הוי מכירה, ובחוות דעת סי' קס"א ס"ק א' כתב דאפילו אם אמר דקונה סאה ע"מ לשלם אח"ז שתי סאין אפילו חטין בחטין אינו רבית קצוצה, וצ"ע.

תוד"ה ונותן. לפי המהרש"א ועי' בפנ"י דכך פירשו רוב המפרשים, דלהתוס' לוקח רק מה שהפסיד ממלאכתו כדי לישב בטל, וכן הביא בהגר"א בשם הסמ"ג והרא"ש, דנמצא דעבור טורח מלאכתו שעושה בחנות אינו מקבל כלום, ולפי"ז אם המתעסק הי' יושב ובטל לפני זה לכאורה לא יצטרך לשלם לו כלום, וא"א לומר כן דאיזה סברא הוא דאם הוא הי' בטל לא יתן לו כלום על הטורח, אלא דכל מה דחידש דנותן לו כפועל בטל ואינו עובד כלום היינו אם זה עולה יותר מסתם פועל שעובד מלאכה כזאת, דאז לא סגי בדמי פועל רגיל אלא דצריך ליתן כמה יסכים לעזוב מלאכתו שמרויח הרבה כדי לישב בטל, וזה עדיין פחות משכרו משלם, דשכרו משלם לגמרי לא חייבוהו, אבל אם בטל לגמרי ע"כ ישלם כסתם פועל, דאם לא נימא כן נמצא דאם עבודתו אינו הרבה יותר קשה מדמי טורח העיסקא, כגון דזה שוה ה' זוז וכדי לישב בטל הי' מסכים בעד ב' זוז, אבל פועל סתם לוקח בעד עבודה כמו לישב בחנות ג' זוז ואיזו סברא יש שיפטר ממה שפועל רגיל לוקח, וע"כ כל מה ששמין כמה הי' מסכים לעזוב מלאכתו הקודמת כדי לישב בטל אם זה יעלה יותר מדמי סתם פועל, ולכל הפחות דמי סתם פועל צריך לקבל בכל גווני, וה"נ בעגלים וסייחים מקבל דמי עמלו אע"ג דהתם אינו מתבטל ממלאכתו כלל כמבואר בתוד"ה אלא, דמ"מ דמי עמלו צריך תמיד לקבל.

תוד"ה אלא. הכא לא שייך וכו'. מבואר דבעיסקא אסור להתעסק לעבוד בדבר אחר. ולכאורה לפי"ז צריך לשלם לו כפועל לא רק חצי דמי ביטול מלאכתו, דהא מחמת צורכו הי' יכול לעדיין לעסוק במלאכה אחרת, ומה שעוסק רק בחנות הוא מחמת דמחויב לצורך הנותן, דבשלמא אם בכלל אין זמן לעבוד חוץ מהעסק עי"ז, אז נמצא דזה לטובת ולצורך שניהם לכן חייב לשלם חצי דמי שכירות כפועל, אבל אם הסיבה הוא מחמת הנותן א"כ צריך לנכות כל דמי ביטול מלאכה ולא רק חצי מזה, ועיין רש"י במשנה דמבואר דמשלם לו דמי חצי שכירותו.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א