שיטה מקובצת/בבא מציעא/סח/א

שיטה מקובצת בבא מציעא סח א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

סתם משכנתא שתא. פירוש באתרא דלא מסלקי אם משכן לו קרקע סתם אינו יכול לסלקו תוך שנה. אבל באתרא דמסלקי לעולם מסלקו כמנהגם ואפילו קבע לו זמן ושלא כפירוש רש"י שפירש אפילו באתרא דמסלקי ודין אתרא דמסלקי אינו אלא בעיר ישנה שהתנו כן בני העיר במעמד אנשי העיר. הריטב"א.

וזה לשון הרמ"ך: ובאתרא דליכא מנהג קבוע סתם משכנתא שתא דלא מצי לוה לסלוקיה מקמי הכי וכל שכן דלא מצי מלוה למתבעיה מקמי הכי. וצריך עיון אי מצי מלוה למתבעיה משתא חדא ואילך במשכנתא סתם באתרא דליכא מנהגא. ונראה לומר דכי אמור רבנן סתם משכנתא שתא תקנתא דמלוה היא דלא ליסלקיה מקמי הכי אבל תקנתא אחרינא דליכפייה איהו ללוה דליפרעיה כיון דלא אתני ומנהגא נמי ליכא לא מיחזי למימר דמצי כאיף ליה מדינא אי נמי מצינו למימר דמצי אמר מלוה אי איפשי בתקנת חכמים כגון זאת ופירות משכנותו איני רוצה לאכול או יפרעני או ימכרנה לי עכשיו וצריך עיון. ע"כ.

דשכונה גביה. פירוש שדירתו חשובה שכונה גמורה שאין לך שכן כמוהו. למאי נפקא מינה לדינא דבר מצרא. עיקר הפירוש דשכונה כולה גביה שאם קנה הוא אותו קרקע אין שום מצרן יכול לסלקו משם ואפילו באו ביחד עמו ואף על גב דאמרינן בעלמא דאי אתו בני מצרא בהדדי פלגי לה הכא איהו עדיף מכלהו ולא עוד אלא דאי קדים חד מבני מצרא וזבין לאו זביניה זביני ואתי איהו מפיק מיניה וכדאמרינן בפרק המקבל דמשכנתא לית ביה דינא דבר מצרא כלל כלומר לבני מצרא דלאו בני מצרא דמפיק מאיניש דעלמא וטעמא דמילתא דכיון דאיהו קאי בגווה ושכונה כולה גביה הרי הוא כמצרן מארבע רוחות. אבל רש"י כתב אין שכן טוב ממנו לקנותה. עד כאן ולפיכך אם קדם מצרן וזבין זביניה זביני. הריטב"א.

וזה לשון שיטה: למאי נפקא מינה משום דינא דבר מצרא. פירש רש"י אין לך שכן קרוב ממנו ואם בא הלוה למכרה אין בבעלי מצרים שכן טוב לקנותה כזה. נראה מדבריו שאם מכרה לאחד מן המצרנים בעל המשכונא מסלקו ולא ניחא לי דהא אמרן לעיל משכן לו בית וכו' בשווייה מותר ואם איתא הכי מאי נפקא ליה מינה בתנאי זה אפילו שימכרנה למצרן יכול לסלקו כל שכן לאחר. לכך נראה לפרש שאין המצרן יכול לסלקו אם מכרה לו או אם מכרה לאחר שאינו מצרן בעל המשכונא מסלקו. ואפשר שזה הוא דעת רש"י. עד כאן. ובמה שכתב הרשב"א לעיל דהתם היינו שהלוהו על תנאי שכל זמן שימכרנה ואפילו לאחר שיפרענו וכו' יתורץ זה. עד כאן.

כתב הרמ"ך וזה לשונו: נראה לומר כיון דבסוף משכנתא לית בה משום דינא דבר מצרא בתחלת משכנתא אית בה דינא דבר מצרא ולית ליה למשכנה אלא לבר מצרא. ולקמן בפרק המקבל דחינן להך סברא דכיון דמילתא דלא שכיחא היא דלמשכן איניש ברישא כי היכי דליזבין בתר הכי לא עבוד בה רבנן תקנתא. עד כאן. עיין בפסקי הרא"ש.

דזקפי רווחא אקרנא. פירוש שהנותן עסק לחבירו חושב כמה ריוח ראוי לצאת לכל הפחות וזקפי ליה עם הקרן ומקיים לו המתעסק בתורת חוב ואפילו הכי אסור דמי יימר דהוי רווחא דילמא ליכא רווחא כלל. ואסיקנא דאפילו היה תנאי ביניהם דאי לא הוי רווחא לא יהיב ליה מידי אסור דילמא נפל שטרא קמי יתמי וכו'. ומסתברא דאי מנחי שטרא ביד שליש תו ליכא למיחש למידי ושרי. הריטב"א.

וזה לשון הראב"ד: שטרי מחוזנאה דזקפי וכתבי ליה בשטרא. כך היו כותבין קבלתי מפלוני מנה למחצה שכר וקניתי ממנו חצי הריוח עשרים דינרין לשנה ולא אשבע והרי אני חייב מאה ועשרים לסוף שנה ואם יאמר הפסדתי בעסק ואשבע לא היו מאמינים בו אומר כבר קנית השבועה וחייבת את עצמך מאה ועשרים דינר ולא היה זה מן הדין. ואמימר היה כותב והיה מאמין והכתיבה היתה מועלת לו שהיה המקבל מתפחד והיה סובל ההפסד. אי נמי פירש שהיה מכזב והיה מפסידו בכך שטרו ואמר לו רב אשי ואיך לא היה אביו מתפחד אם ימות הוא יפול השטר ביד בניו ולא ידע את הדין במותו ויגבו את הכל שלא כדין. עד כאן.

אימת קנייה דליקנייה ניהליה בחכירותא פירוש לאו אימת ממש קנייה קאמר דהא קרקע נקנית בכסף ובשטר וכיון שמשכנה לו וקבל כספו וכתב לו את השטר קנאה. אלא כנגד הרואים קאמר כלומר הרואה יאמר אימת קנאה זה וירד בה שהקנה אותה לבעלים אין זה אלא נוטל שכר מעותיו והיינו דקאמרו והאידנא דכתבי הכי וקנינא מיניה ושהינא כמה עידנין והדר חכרה ניהליה שפיר דמי ואי למקני ממש מאי שהינא כמה עידנין אלא שהה כמה עידנין דמיחזי דירד בה וקנאה לפירותיה והדר חוכרה ליה להאי. ואסלקנא דלאו מילתא היא ופירש רש"י דרבית גמורה היא. והוא מן התימה. ונראין דברי הרמב"ם שאינה אלא הערמת רבית וכדתניא ברבית דרב חייא. ואפשר שדעת רש"י לומר דכיון שחוזרים הבעלים וחוכרין ממנו איגלאי מילתא דמעיקרא אדעתא דהכי עבדו וכאלו כן הוה והרי זה רבית קצוצה ויש לזה פנים. כן נראה לי לפי דברי הרב והרשב"א.

וזה לשון הרא"ש: אימת קנייה האי. אימת לאו דוקא דכיון דמשכן לו השדה קנאה בתורת משכון בכסף או בשטר וכו' אלא כיון שלא קנאה להיותה שלו אלא בתורת משכנתא ושם הלוה נקרא על הקרקע החכירות שנותן למלוה בכל שנה נראית כרבית. וגם מה שפירש רש"י והוי רבית קצוצה לאו דוקא אלא נראית כהערמת רבית ולאחר פשיטא שמותר למכרה אף על פי שאין כאן ספק שאף אם לא תעשה פירות צריך ליתן לו חכורו אבל ללוה אסור שנראה כרבית. עד כאן.

וזה לשון הריטב"א: והאידנא דכתבי הכי פירוש לאו דכתבי ולא עבדי דאם כן מאי מהני כתיבה דכתב בשיקרא אלא פירוש דעבדי הכי וכתבי ליה בשטרא ואפילו הכי אסיקנא דלאו מילתא היא פירש רש"י דמאן דעביד הכי רבית קצוצה היא כיון שאין לו ספק בפירותיו. ואחרים כתבו דלא הוי אלא אבק רבית דרבנן. ודעת הרמב"ם דליכא אלא משום הערמת רבית בלחוד וגובה אותו ולשון אמצעי משובח. ומסתברא דאי חכרה המלוה לאיניש דעלמא וההוא גברא חכרה ללוה שרי ואפילו לא נחת המלוה לתוך המשכונא כלל וכן קבלתי ממורי הרב. עד כאן.

ולאו מילתא היא. דמכל מקום מחזי כרבית מה שהלוה נותן לו כור בשביל חכירות דאף על גב דהמלוה מנכה לו מן החוב כנגד החוב שהלוה נותן לו מחכירות מכל מקום מיחזי כרבית ואינו מנכה לו אלא מעט בכל שנה והכור שהלוה נותן לו בשביל חכירות שנה. ואף על גב דכהאי גוונא היה מותר אם היה הקרקע בידו מכל מקום שאני הכא דכמו כן יש ספק דשמא ישתדוף ולא יטול כלום ולעולם ינכה לו מחובו כמו אם תעשה פירות אבל עתה שהיא ביד הלוה בחכירות לעולם ולוה נותן לו חכירתו כור לשנה יותר ממה שהמלוה מנכה לו ואם כן מיחזי כרבית. תלמיד הר"פ.

וזה לשון ה"ר יהונתן: אימת קנייה האי מלוה להך שדה ואקנייה לבעלים בתורת חכירות הלא לא ראו בני העולם שזרעה הוא מעולם ויחשבו שקנאה ממנו והדר חכרה לו אלא ודאי אמרי רבית קצוצה הוא נוטל שהרי אין טורח בו המלוה ואף אם תלקה לא יפסיד מחכירתו כלום. והאידנא דקא כתבי הכי וקנינא מיניה ושהינא כמה עידנין וכו' כלומר שהה זה הקרקע כמה עידנין ביד המלוה ועבדה הוא בעצמו ואכל בנכייתא והדר חכרה זה הלוה בעל הקרקע מיניה שפיר דמי כדי שלא תנעול דלת בפני לוין דכיון דשהה גביה ואכלה כמה שני הכל יודעין דשל זה המלוה היא ומה לי עבד בה איהו דשרי בנכייתא ומה לי חכרה לו ובנכייתא. ולאו מילתא היא. וקאמר תלמודא אין לסמוך על זה דאפילו הכי אסור דהואיל ויתן לו כור חטים בין עבדה בין לא עבדה ואין גוף הקרקע קנוי לו לגמרי כשחוכרה הלוה עצמו מיניה מיחזי רבית קצוצה ואי עביד הכי הוה יוצאה בדיינים כל החכירות שנתן לו. והוא הדין נמי לקבלנות שהוא למחצה ולשליש ולרביע דאסור ואפשר לומר דלא הוה מיקרי רבית קצוצה קבלנות דהאי אי עבדה יהיב ליה ואי לא עבדה לא יהיב וכיון דבנכייתא אכיל לה מה לי אם עמדה ביד המלוה דאין יוצאה בדיינים כיון דאכיל בנכייתא ומה לי אם עמדה ביד הבעלים ונוטלין הן בשכר טרחן מחצה או שליש או רביע. ואכתי צריך עיון. אבל לכתחלה אסור למעבדה בנכייתא בין בחכירות בין בקבלנות דלא משתרי בשום ענין משכנתא אלא כעין משכנתא דסורא דכתבי במשלם שניא אילין וכו'. עד כאן.

מתניתין: אין מושיבין חנוני למחצית שכר. פירוש לתת לו עסק להתעסק בו ושיחלקו הריוח וההפסד. והטעם משום דסתם עסק פלגא מלוה ופלגא פקדון ונמצא שטורח להתעסק לו במחצה שהוא פקדון בשביל אגר נטר לי דמחצה שהיא מלוה והוי אבק רבית ולפיכך צריך שיתן לו שכרו כפועל בטל על מה שטורח או שיעדיף למתעסק כלום מן הריוח או שלא יטול כמותו בהפסד אלא אי נקיט בעל העסק פלגא באגר נקיט תרי תילתי בהפסד ואי פלגא בהפסד נקיט תילתא באגר כדאיתא בגמרא. והוי יודע שאין דין זה אלא בסתם עיסקא אבל אם כל העסק קבל המתעסק אחריותו בתורת מלוה אסור לקבל ממנו מן הריוח כלום ורבית קצוצה היא. וכן אם העסק כולו אצלו בתורת פקדון גמור אפילו יקיים לו כל ריוח שבעולם אין כאן רבית אלא מתנה הוא דיהיב ליה שאין רבית אלא במלוה וזה ברור אבל אין להערים בדבר זה. והיכא נמי דליכא אלא שותף כי שניהם מתעסקים בדבר והטילו לכיס ומחלקים בשכר ובהפסד מעותיהם אין כאן צד רבית ולא בעי למיתן חד לחבריה שכר עמלו ואפילו הוא טורח יותר ממנה לפי שאין כאן מלוה אלא פקדון. הריטב"א.

אין מושיבין תרנגולים וכו'. ואין שמין עגלים וכו'. תרנגולים ועגלים תרווייהו על ידי שומא נינהו דאסירי. והאי דקאמר בתרנגולים מושיבין לישנא בעלמא נקט כדתנן מושיבין שובכין לתרנגולים. אי נמי שמוסר לו תרנגולת ואפרוחיה שיגדל אותם עם אמן עד שלא יהו צריכין לה ואחר כך תחזור האם לבעליה והוא יגדל אותם למחצה ואחריות על שניהם ועושה אותו שומא שאם ימותו ימותו לשניהם. הראב"ד.

אבל מקבלים עגלים וסייחין למחצה. פירוש שיטול מחצה גם במה שהם שוים עכשיו וזה שכר עמלו ומזונו ועושה אותו שומא שאם ימותו ימותו לשניהם וישלם לו מחצה שהרי שניהן שותפין בגופן מיד. הראב"ד.

עד שיהיו משולשין. פירוש שיתחייב אותו שקבל עגלים וסייחין לגדל אותן עד שישלם להם שלוש שנים. הריא"ף בתשובה מועתק מלשון ערבי.

גמרא: כפועל בטל של אותה מלאכה וכו'. פירש רבינו חננאל בכל מקום שנוטל כשיעור מה שהוא מוזיל ועושה בשעה שאינו מוצא מלאכה מרובה שכל המלאכות יש להם זמן שאדם מוצא לעשות הרבה ואז מתייקר שכר האומנין וכשאינם מוצאין מלאכה דים מוזילים ומשתכרים בפחות וכן פירש גם הראב"ד. אלא שקשה לי קצת הא דאמרינן בסמוך גבי ברייתא דאין שמין לא את העזים ולא את הרחלות תנא קמא סבר לה כרבי שמעון בן יוחאי ואם איתא דרבי מאיר דברייתא כסתם מתניתין אמאי לא אמרינן תנא קמא סבר לה כרבי מאיר דטפי הוי עדיף לאוקומי תנא קמא כהלכתא וצריך לי עיון. הרשב"א.

וזה לשון הריטב"א: כפועל בטל של אותה מלאכה דבטיל מינה. פירש רבינו חננאל בפי שהיה מרויח במלאכתו באותה שעה שהוא עומד בטל ממנה שאין לפועלים אלא מלאכה מועטת. והלשון מסייעו קצת אבל אינו נכון דהא אמאי כיון דהשתא רווח טובא ודאי כל מה דמחסריה ליה הוי אבק רבית ואפילו תימא דהכא בכל דהו סגי וכעין מאי דאמרינן לקמן אפילו לא טבל עמו אלא בציר זהו שכרו משום הכי תיקשי ההיא דפרק אלו מציאות כדכתיבנא התם. והנכון כדפירש רש"י שאם מלאכתו הראשונה כבדה ומלאכה זו קלה אומדין כמה אדם רוצה להרויח יותר במלאכה קלה זו מהמלאכה האחרת שהיתה כבדה וכן מוכח בפרק השוכר את הפועלים. והא דאמרינן בסמוך אבל מעות דנפיש טרחייהו אימא לא סגי ליה כפועל בטל פירוש שאין הבטלה נכרת בין מלאכתו הראשונה למלאכה זו כל כך עד שינכה לו כלום ממה שראוי לו להרויח במלאכתו. עד כאן. ועיין לקמן בתשובת הריא"ף גבי בני רב עיליש.

וזה לשון ה"ר ברוך בספר החכמה סימן קל"ו: ושכרו כפועל לאו דוקא אלא אפילו דבר מועט רק שלשם שכר יתן לו ומותר דתניא כמה הוא שכרו בין מרובה בין מועט דברי רבי מאיר וכו'. בין רבי מאיר ורבי יהודה אין ביניהם אלא לשם שכר רבי מאיר בעי לשם שכר רבי שמעון בן יוחאי אומר וכו'. דכיון דקיימי רבי מאיר ורבי יהודה בחדא שיטתא שלא להצריך שכר שלם הוה ליה רבי שמעון בן יוחאי יחיד במקום רבים ולית הילכתא כוותיה. כן קבלתי ממורי קרובי זצ"ל. עד כאן.

ולפירוש רש"י קשה דלא אתיא מתניתין כרבי מאיר וסתם מתניתין רבי מאיר היא. ולפירוש התוספות דאתיא כרבי מאיר אין לומר דנותן לו שכרו משלם דקאמר רבי שמעון משלם ממש קאמר דהא בתוספתא אמר רבי שמעון אינו דומה יושב בחמה ליושב בצל אלמא דאינו רוצה לומר משלם ממש. לכך נראה דרוצה לומר כפועל בטל רשמין כמה הוא רוצה ליטול ויבטל ממלאכה כבדה וכו' ככתוב בתוספות. תלמיד הר"פ.

וזה לשון הראב"ד: תנו רבנן כמה הוא שכרו בין מרובה בין מועט דברי רבי מאיר. פירוש לפי מה שהוא אומנותו והיינו כסתם מתניתין דקתני נותן לו שכרו כפועל בטל ומפרשינן כפועל בטל של אותה מלאכה דבטיל מינה פירוש בשיש לאומן ריבוי מלאכה נוטל בשכרו ששה פשיטים על הבגד וכשהמלאכה מועטת עושה בארבעה וזה מפני שאין לו טורח כעסק זה כטורח אותה מלאכה. אי נמי כשהאומן בוטח על מלאכתו שלא תפסוק ממנו עושה אותה בפחות לפי שמלאכתו ארוכה עמו וכן המקבל העסק הגדול יודע שלא יפסוק עד זמן מרובה ממנו עושה עמו בפחות הילכך אפילו יטרח בעסק בטורח האומנות אינו נוטל בשכר האומנות אלא כשיעור שעת בטלתו ממנה והרב פירש בה כל צרכו. אלא דקשיא לי לרבי שמעון דאמר נותן לו משלם מאי טעמא. ועוד דאמרינן בשמעתין דתנא קמא דרבי יוסי ברבי יהודה סבר לה כרבי שמעון ואמאי איצטריך ליה למימר כרבי שמעון לימא כרבי מאיר דהילכתא כוותיה. ואית דמפרשי בה פירושא אחרינא דרבי דאמר במתניתין שכר בטלה ורבי מאיר סבר מילתא פסיקתא בין לעסק מרובה בין לעסק מועט בין לזמן ארוך בין לזמן קצר והיינו פלגא באגר ותרי תילתי בהפסד וזהו סתם כל עסק ורבי שמעון סבר סתם כל עסק שיהא הכל למחצה ויתן לו שכר בטלה של כל יום ויום והוא כסתם מתניתין. עד כאן.

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף