פני יהושע/בבא מציעא/מא/א

פני יהושע בבא מציעא מא א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

בגמרא רישא רבי ישמעאל וסיפא ר"ע אין דאמר ר' יוחנן מאן דמתרגם כו' עכ"ל. האי פלוגתא דר"י ור"ע מסקינן בס"פ הגוזל בתרא דפליגי בשומר שגנב מרשותו דר"י סבר לא כלתה שמירתו ואם כן כשהחזירה למקום שהניחה לדעת עצמו ה"ל כלדעת בעלים ור"ע סובר כלתה שמירתו ואם כן ה"ל כמו שהחזירה שלא לדעת בעלים ומש"ה חייב באחריותה והיינו דאמרינן הכא דדינא דמתניתין דהכא כשהחזירה למקום שהניחה אחר שטלטלה לצורכו נמי תליא בפלוגתא דר"י ור"ע דהוי לגמרי כשומר שגנב מרשותו דמ"ס כלתה שמירתו ומ"ס לא כלתה שמירתו אבל מ"מ קשיא לי בגוה דהא בסוף פרק הגוזל משמע להדיא דהא דאוקמינן פלוגתא דר"י ור"ע בשומר שגנב מרשותו היינו דוקא אליבא דר"ח דס"ל דבגונב מבית הבעלים כ"ע מודו שצריך להחזירה לדעת בעלים מש"ה מוקי לפלוגתייהו בשומר שגנב מרשותו אבל אליבא דר"י דאמר התם בגונב מבית הבעלים שלא לדעת א"צ להחזירה לדעת אלא אפי' שלא לדעת הוי חזרה וא"כ לדידיה כ"ש בשומר שגנב מרשותו הוי חזרה אפי' שלא לדעת הבעלים דלא גרע מגנב מרשות הבעלים שלא לדעת וע"כ לר"י צריכין אנו לפ' פלוגתא דר"י ור"ע בגונב לדעת הבעלים מרשות הבעלים דבכה"ג ס"ל לר"י גופא דצריך חזרה לדעת או מנין וא"כ קשיא סוגיא דשמעתין אמאי מסיק ר' יוחנן דמתני' דהכא פלוגתא דר"י ור"ע היא הא לא דמי כלל דאינהו פליגי בגנב מבית הבעלים לדעת בעלים אבל כגוונא דהכא דדמי לשומר שגנב מרשותו שלא מדעת הבעלים אפי' ר"ע נמי מודה דהוי חזרה אפי' שלא מדעת הבעלים וא"כ אמאי מחייב לה כשהחזירה למקום שהניחה אמנם אחר העיון והחיפוש מצאתי במגילת ספר דשאילתין כשאילת הראשונים הלא הם כתובים בבעל המאור ובמלחמות ה' להרמב"ן בס"פ הגוזל ע"ש באריכות והעלה שם בשם הרי"ף ז"ל דודאי לר' יוחנן גרע טפי שומר שגנב מרשותו מגנב מבית הבעלים דאע"ג דס"ל לר' יוחנן דגנב שלא לדעת א"צ להחזיר לדעת הבעלים וע"כ דס"ל דר"ע נמי מודה בהא מ"מ מודה מיהא שצריך להחזיר לרשות הבעלים וא"כ זה השומר שגנב מרשותו כיון דלר"ע כלתה לו שמירתו לא הוי חזרה כלל במה שמחזירה לרשות עצמו שלא לדעת הבעלים דלא דעת הבעלים איכא ולא רשות הבעלים איכא משא"כ בגנב מבית הבעלים שפיר סבר ר"י דאם גנב שלא לדעת הוי חזרה נמי אפילו שלא לדעת הבעלים דמ"מ הרי החזירה מיהא לרשות הבעלים ומקום המשתמר הוא לדעתן כדמעיקרא וא"כ לפ"ז א"ש דר' יוחנן דס"ל התם שלא לדעת א"צ דעת מוקי נפשיה בהא מלתא ככ"ע וע"כ מוקי לפלוגתייהו דר"י ור"ע בשומר שגנב מרשותו ודו"ק ועי' בסמוך:

שם תרגמה ר' יעקב בר אבא קמיה דרב שנטלה ע"מ לגזלה כו' עד סוף הסוגיא. שיטה זו תמוהה מאד בעיני דמאי ענין פלוגתא דר' יעקב ור' נתן ורב ששת לענין אוקימתא דמתני' דהא עיקר אוקימתא דידהו לא הוי אלא במאי דמסיק הש"ס בסוף דרישא איירי שהחזירה למקומה וסיפא איירי שהניחה במקום שאינה מקומה אבל במאי דפליגי בהי מינייהו ה"ל כגזלן אין ענין כלל למאי דבעי לשנויא אוקימתא דמתני' דהא בין למאי דס"ד מעיקרא דמקשה רישא וסיפא אהדדי ותלי לה בפלוגתא דר"י ור"ע ובין למאי דמסיק ר' יוחנן דרישא ר"י וסיפא ר"ע בכל ענין הוי צריך לומר דאיירי מתני' בענין דבמה שנטלה לצורכו ליהוי כגזלן והיינו בחד מהנך אנפין לכל חד כדאית ליה כי היכי דתיהוי מתני' מעין פלוגתא דר"י ור"ע דאיירי בשומר שגנב מרשותו אבל אי לא הוי כגזלן לא דמי כלל לפלוגתא דר"י ור"ע אלא אפי' ר"ע מודה דפטור ואם כן מאי ענין האי שקלא וטריא דידהו לכאן וכן הקשה בת"ח אלא שקיצר בה ונפיק מינה בדוחקא ע"ש אבל לענ"ד נראה דלק"מ ויתיישב על הדרך שכתבתי בסמוך דודאי לר' יוחנן א"ש בכל ענין דכיון דלרבי יוחנן ע"כ סיפא דמתני' לא אתיא אלא כר"ע כדקאמר בהדיא אם כן אפי' אם נאמר דנטלה ע"מ להשתמש בה בלבד ואפי' אי שואל שלא מדעת לא הוי גזלן אפ"ה א"ש דחייב באחריות' דנהי דשואל שלא מדעת לא הוי גזלן שואל מיהא הוי וצריך להחזיר לרשות הבעלים כדמעיקרא וזה הנפקד כיון שעבר על דעת הבעלים ונשתמש בפקדון אנן סהדי דלא ניחא להו לבעלים עוד דליהוי שומר עליה וכלתה לו שמירתו אליבא דר"ע ואם כן אף אם הניחה במקום שנטלה לא הוי חזרה כלל דהא מעיקרא היה רשות השומר הזה וידו וידיעתו כדעת ויד הבעלים ממש אבל עכשיו דכלתה לו שמירתו תו לא הוי רשות הבעלים כלל כמ"ש לעיל משא"כ השתא דמוקי הני אמוראי למתני' כרבי ישמעאל ולר"י אפי' בשומר שגנב מרשותו סובר דלא כלתה שמירתו ורשותו ה"ל כרשות הבעלים ודעתו כדעת הבעלים ואם כן אי ס"ד דלא נטלה אלא לשם שאלה בלבד ודאי הוי סגי לה בהשבה כל דהו כדפרש"י מש"ה צריכי לאוקמי בחד מהנך גווני בענין דליהוי כגזלן דמש"ה מחייב ליה רבי ישמעאל כשהחזירה למקום שאינה מקומה מגזירת הכתוב דוהשיב את הגזילה כדפרש"י ודבר זה גופא חידוש הוא כמו שיתבאר בסמוך אבל אי לא הוי כגזלן לא היה שום מקום לחלק בין מקומה לשאינה מקומה אלא בכל ענין שהחזירה למקום המשתמר לרשות עצמו סגי לר"י כיון דלא כלתה שמירתו כנ"ל נכון מאד ודו"ק ועי' עוד בסמוך ועפ"ז נתיישב גם כן מאי דקשיא לי מאי דוחקא דהנהו אמוראי לאוקמי למתני' בענין דה"ל כגזלן ומש"ה צריכא לאוקמי כר"י דלא כהלכתא אדרבא לוקמא בענין דלא הוי כגזלן וכר"ע דנהי דס"ל דצריך דעת הבעלים ממש היינו בגזלן אבל בשנטלה בתורת שאלה אין צריך דעת בעלים אבל מיהא צריך להחזירה למקום שהניחם דלעולם חד דרגא מסקינן בין שואל לגזלן בין לר"י בין לר"ע אבל למ"ש א"ש דודאי לר"ע אין חילוק דכיון דשינה מדעת הבעלים ס"ל דכלתה שמירתו ואם כן אפילו נטלה בתורת שאלה והחזירה למקום שנטלה אפ"ה לא הוי חזרה כלל דאין כאן רשות בעלים ולא דעת בעלים כדכתיבנא ודו"ק:

בפרש"י בד"ה תרגמה כו' דאילו לשאלה בעלמא כו' סגי לה בהשבה כל דהוא כו' עכ"ל. ולכאורה יש להקשות מהא דקי"ל כל השומרים צריכים דעת בעלים חוץ מהשבת אבידה אלא דבאמת לק"מ דהתם איירי מתחילת השמירה שלקחה מדעת הבעלים מש"ה צריך להחזיר גם כן לדעתם משא"כ הכא איירי שלקחה מרשות עצמו סגי נמי כשמחזירה לדעת עצמו וכבר כתבתי דזה אינו אלא אליבא דר"י אבל אליבא דר"ע כיון דכלתה שמירתו לא שייך לומר כן ועוד יש לי ליישב בדרך אחר עפמ"ש במלחמות ה' ס"פ הגוזל בתרא ע"ש:

בגמרא וקסבר שואל שלא מדעת גזלן הוי וסיפא שהניחה במקום שאינה מקומה. ויש להקשות דאף אי שואל שלא מדעת לא הוי כגזלן אפ"ה מצי לאוקמי שפיר דהא פושע מיהא הוי במה שנטלה לצורכו וה"ל תחלתו בפשיעה וסופו באונס דקי"ל דחייב היכא שבא האונס מחמת הפשיעה ואם כן ה"נ אפשר שאילו היתה במקומה הראשון לא היתה משתברת ואפשר דמתניתין משמע ליה בכל ענין אפילו היכא שאין לתלות כלל השבירה מחמת שינוי המקום וק"ל:

שם ורבי יוחנן הניחה במקומה משמע. ולכאורה יפלא דבכמה דוכתי מצינו דמשני הש"ס שינויי דחיקי ולא ניחא ליה לאוקמי רישא וסיפא בתרי תנאי וא"כ מה ראה ר"י לאוקמי כתנאי משום דקדוק הל' ואף על גב דאמרינן בשבת פרק רבי עקיבא דר"י לחוד ניחא ליה לאוקמי כתרי תנאי מלאוקמי בתרי טעמי מ"מ לא הוי הכא כ"כ כתרי טעמי כיון דעיקר החילוק בין יחדו ללא יחדו משמע להדיא דאיירי מחמת שינוי המקום ולכאורה היה נ"ל לומר דר"י לאו משום דקדוק הל' לחוד נאדי מהאי אוקימתא אלא משום דבעיקר הסברא נמי לא משמע ליה לר"י לחלק אליבא דר' ישמעאל בין החזירה ממש למקומה הראשון או למקום שאינה מקומה דכיון דס"ל לר' ישמעאל דשומר שגנב עדיין לא כלתה שמירתו וה"ל כרשות הבעלים אם כן מה לי מקומו הראשון או מקום אחר כיון שהוא משתמר דהא בהחזירו לרשות הבעלים לא איכפת לן בין מקום שנטלו משם או למקום אחר אלא כשמחזירו למקום המשתמר סגי לרבי יוחנן דאמר שלא לדעת א"צ לא דעת ולא מנין ואם כן ה"ה ברשות השומר לרבי ישמעאל והא דנקט ר"י למקום שגנב יחזיר לאו דוקא למקום שגנב ממש דאדרבא לקולא נקט ר"י למילתיה דבהחזירו למקום שגנב והיינו לאותו הרשות שגנב סגי ואין צריך דעת הבעלים אבל בשהחזירו לרשות מי שנגנב אצלו אין חילוק בין מקום למקום ומש"ה לא מוקי רבי יוחנן למתני' כהני אמוראי אלא דאי הוי משמע לישנא דהניחה דמתני' במקום שאינה מקומה תו לא הוי ר"י מצי למפלג מסברא דנפשיה עלה דמתני' כיון דמתני' מחלק' בהדיא בין הניחה במקומה הראשון או לא ע"כ היינו צריכין למצוא איזה טעם לדבר אבל כיון דלישנא דמתני' לא משמע הכי בהדיא אם כן סמיך ר' יוחנן שפיר אסברא דנפשיה דמצד הסברא נמי לא שייך לחלק בין מקומה הראשון או לא וכיון דלא מסברא איכא לחלק ומתני' נמי לא מפליג' בינייהו דאם כן לא היה לו לסתום אלא לפרש כיון דחידוש הוא מש"ה הוכרח ר"י לאוקמי כתנאי כן היה נ"ל לכאורה אלא שמצאתי בספר המלחמות ס"פ הגוזל שחילק בטוב טעם בין מקומה הראשון או לא ע"ש ודו"ק:

שם ורבי יוחנן הניחה במקומה משמע. וקשה דבלא"ה נמי מצי למימר דלא מצי ר"י לאוקמי ככל הנך אמוראי דכרבי יעקב בר אבא ור' נתן לא מצי לאוקמי משום קושיא דר"ש וכר"ש נמי לא מצי לאוקמי דלא ס"ל דשואל שלא מדעת גזלן הוא וע"כ דהכי הוא דר"י לא ס"ל דהא שמעינן לר"י בסמוך דפליג אדר"י בן נהוראי דקאמר שליחות יד א"צ חסרון ופליג ר"י דצריך כדפרש"י ולכאורה כל הסוגיא דהכא ודלקמן בסוף פירקין בהכי רהטא דמאן דאית ליה שואל שלא מדעת גזלן הוא כ"ש דסובר שליחות יד א"צ חסרון דהא כל שואל שלא מדעת בלא חסרון הוא ועדיף מיניה נמי שהרי לא נטלה אלא להשתמש בו ולהחזירה לבעליו ואפ"ה מיקרי גזלן כ"ש בשולח יד גמור אפילו בלא חסרון הרי נתכוון מיהא לגזול מקצתה לגמרי ואם כן כיון דאמר ר"י דשליחות יד צריך חסרון תו לא משכחת לה שיסבור דשואל של"מ גזלן הוא וכ"כ בעל המאור להדיא דההיא דשליחות יד א"צ חסרון מכלל דשואל של"מ נפקא בק"ו אלא דאף למ"ד א"צ חסרון אפ"ה מצי סבר דשואל שלא מדעת לא הוי גזלן כיון דלא נתכוון לגזלה כלל ואם כן ודאי לא מצי ר"י לאוקמי מתני' כהנך אמוראי כדכתיבנא אבל אליבא דר"ע מיתוקמא ליה שפיר כמ"ש דשואל של"מ נהי דלא הוי גזלן שואל מיהא הוי וצריך להחזיר לדעת בעלים וכיון דשינה מדעת בעלים וכלתה שמירתו לא מיקרי חזרה כלל כמ"ש הרי"ף מיהו למה שאכתוב בסמוך דמוכח דההיא דשליחות יד אצ"ח וההיא דשואל של"מ לא הא בהא תליא ודלא כבעל המאור דהא טעמא לחוד והא טעמא לחוד דאיכא למימר דאף למ"ד שואל של"מ הוי גזלן אפ"ה מצי סבר דשליחות יד צ"ח דכל כמה שלא נתכוין לגזול כולה אלא לשלוח יד במקצתה לא שייך לחייבו כלל על אותו החלק שלא שלח יד כיון שאף באותו החלק שנתכוון לשלוח יד סוף סוף לא נתקיימה מחשבתו שהרי חזר בו ולא נטל כלום ואם כן בהגבהה לחוד אין לקרותו גזלן על המותר משא"כ בשואל של"מ שנתכוין להשתמש בכולה והוציא כוונתו לפועל שהרי נשתמש בה דבהכי איירי מש"ה סבר שפיר דהוי גזלן ואם כן לק"מ דהיינו נמי סברא דר"י דאף ע"ג דס"ל שליחות יד צ"ח אפ"ה סובר שש"מ הוי גזלן דהא פלוגתא דרבי יודא ורבנן היא בסוף פרק הספינה ומסתמא הלכה כחכמים דהוי גזלן ומש"ה הוצרך הש"ס לומר דהא דלא מוקי ר"י כהנך אמוראי היינו משום דהניחה במקומה משמע ובאמת הרמב"ן בספר המלחמות כתב גם כן מטעם אחר דההיא דשש"מ וההיא דשליחות יד אצ"ח לאו חדא מילת' נינהו ע"ש אלא שטעמו אינו מספיק לנדון שלפנינו דאיהו לא מיירי אלא בבע"ח אסוגיא דרועה דבסמוך אבל אשקלא וטריא דמתני' דאיירי בחבית לא שייך הטעם שלו ולהיות שדברי הרמב"ן נראין לי מוכרחים בש"ס כמו שיתבאר לכך נ"ל דאיתא לטעמא דידיה ואיתא לטעמא דידי ותרווייהו צריכי ודו"ק ומל' הטור ח"מ רצ"ב יראה שכיון למ"ש ע"ש:

בתוספות בד"ה שנטלה ע"מ לשלוח כו' פירוש ליטול מקצת כו' עכ"ל. ובסוף פירקין אכתוב סברת החולקים על זה ונ"מ לסוגיא דשמעתין ע"ש:

בד"ה הא שקלינהו לר"י פריך כו' כדפרש"י עכ"ל. ויש לתמוה דאפוכי מטרתא ל"ל כיון שכבר פירשו רש"י על נכון וכה"ג קשה בדיבור הסמוך ואפשר ליישב דכל דבריהם אחד הוא משום דלכאורה היה אפשר לומר דקושיא זו לאו מטעם גזלן איירי אלא דקס"ד עכשיו דמטעם שש"מ מחייב ליה דנהי דלא הוי גזלן שואל מיהא הוי וחייב באונסין כל ימי שאילתה דהיינו כ"ז שמשתמש בה וע"ז מקשה הא שקלינהו וא"כ כלתה לו שאילתה דאע"ג דאמרינן לקמן גבי מפקיד מעות צרורין דכשנשתמש בהן חייב באונסין לעולם היינו דוקא במעות שהנאת תשמישם מרובה כדאי' להדיא בש"ע סי' רצ"ב ע"ש וא"כ היתה קושיא זו אפילו אליבא דר"ע ועל דרך זה היה אפשר לפ' ג"כ קושיא השניה דהא לא משכה דהיינו נמי מטעם שואל דבעי משיכה כדעת הרמב"ם אלא דבאמת א"א לפרש כן דא"כ לא הוי מדייק הש"ס מידי לענין שליחות יד לכך כתבו התוס' דודאי כולה סוגיא ושקלא וטריא מטעם גזלן איירי ואליבא דר"י וא"כ קושיא השניה דהא לא משכה היינו נמי מטעם שליחות יד ואפ"ה בעי משיכה ודו"ק והא דלא מוקי לה הש"ס באמת מטעם שואל גמור יתבאר בסמוך:

בד"ה הא לא משכה דאף ע"ג דעודן עליה כו' כדאמר במתני' כו' עכ"ל. כבר כתבתי בזה בסמוך מה הוסיפו בזה על פרש"י. ועוד נ"ל ליישב בדרך יותר נכון דעיקר כוונת התוספות לפרש דאף על גב דעודן עליה אפ"ה בעי משיכה וזה לא נזכר בפרש"י והיינו דקשיא להו דהא בעיקר הדין דגזלן בעי משיכה לא מצאנו שום ראיה ומשום דלא משכחת לגזלן בלא משיכה אלא לענין שליחות יד ע"י תשמישו או כשנתכוין לשלוח יד ולא שלח וע"ז מייתי ראיה ממתני' דהטה את החבית ואם כן אכתי קשה דלמא הא דלא קאי התם ברשותו בלא משיכה היינו לענין חיוב אונסין אחר השליחות יד כדפרש"י לקמן להדיא במשנה דהטה את החבית ונשברה פרש"י ונשברה לאחר זמן אבל בגוונא דהכא דעודן עליה מקלו ותרמילו נמצא דבאותו שעה שבא האונס עודנו מחזיק בה בחזקת גזלנותו ומשתמש בה לעולם אימא לך דחייב על אותן האונסין שאירע לה באותו הזמן בעודן עליה וע"ז כ' דאף ע"ג דעודן עליה אפ"ה פטור מן האונסין בלא משיכה ומייתי ראיה ממתני' דלקמן והיינו לשיטתם בדבור הקודם דסוגיא דהכא ע"כ אליבא דר"י איירי כדפרש"י משום דמוקמינן לעיל סתם מתני' אליבי' ואם כן לפ"ז ע"כ סיפא דמתניתין דהטה את החבית נמי ר"י היא דאל"כ תקשי סתמא אסתמא ואם כן קשה אי איירי האי ונשברה לאחר זמן כפרש"י אמאי מחייב בסיפא בכל דמי החבית כשהגביה ליטול רביעית ואמאי נהי דגזלן הוא הא אהדרא לדוכתא ועדיף מיניה דאכתי לא שקל כלום דהא אוקימנא לקמן לא נטל נטל ממש אלא הגביה ליטול ואם כן לא גרע מהיכא דנטל ואהדרה לדוכתא דהוי חזרה לר"י דאמר א"צ דעת בעלים ועוד דאף אם נטל ממנה רביעית ממש ואמרי' דה"ל שולח יד בכל החבית אכתי אמאי מחייב באונסי כל החבית הא החזירה תיכף למקומה הראשון ואף על גב דלא החזיר אותו הרביעית שנטל מ"מ מה שהחזיר החזיר דאטו מי שגזל כיס מלא זהובים והחזירו חוץ מדינר א' וכי נאמר שיתחייב עדיין באונסי הדמים שהחזיר וכמו זר יחשב אע"כ דמאן דס"ל כר"י מוקי למתני' דלקמן שנשברה החבית בשעת הגבהתו ליטול הרביעית ואם כן באותו שעה ודאי חייב באונסין דה"ל גזלן גמור כיון דלא אהדרה לדוכתא עדיין ואם כן חזינן דאפ"ה ברישא שלא הגביה החבית אלא הטה החבית ליטול ממנה רביעית אפילו בכה"ג שנשברה בשעת הטייתו ממש אפ"ה פטור ואם כן מוכח להדיא דאפי' בשעת תשמישו נמי בעי משיכה לחייבו באונסין וה"נ אף על גב דעודן עליה מקשה שפיר דבעי משיכה כנ"ל נכון. ולפ"ז מה שפרש"י לקמן דאיירי שנשברה החבית לאחר זמן היינו למסקנא דקי"ל כר' יוחנן דמוקי למתניתין כר"ע דבלא דעת בעלים לא הוי חזרה ואם כן כ' שפיר דאף בנשברה לאחר זמן חייב בסיפא כשהגביהה משא"כ הכא דאיירי אליבא דרב דמוקי לעיל כר"י ודאי איירי שנשברה בשעת שליחות יד. ואם אמנם בעלי התוספות אפשר שלא כוונו לזה מ"מ הענין נכון ומוכרח מצד עצמו ונתיישבו דבריהם כהוגן וכהלכה בעז"ה ודו"ק:

בפרש"י בד"ה והא לא חסרה כו' ואי קשיא דלמא הא דהניח כו' משום שש"מ כו' לא היא דכי אמרינן בשומרים כו' אבל בע"ח המכחישין כו' תחילתו שליחות יד היא עכ"ל. ויש לתמוה טובא על פרש"י דממ"נ מאי קסבר אי נחית לשיטת בעל המאור שכתבתי לעיל דההיא דשליחות יד אצ"ח מכלל שש"מ גזלן הוא נפקא דאתיא במכ"ש אם כן אין מקום לקושית רש"י כלל דאי תימא דטעמא דהכא משום שש"מ כ"ש דתפשוט דרב סבר שליחות יד אצ"ח ואם נאמר דרש"י לא ס"ל כבעל המאור אלא כמ"ש דשליחות יד אצ"ח ושש"מ תרי מילי נינהו וחדא מאידך לא נפקא דשאני שש"מ שכבר נשתמש בכולו ונתקיימה מחשבתו וכולה כדכתיבנא אם כן לא תירץ כלום במה שכ' דבבע"ח כיון שמכחישין תחילתו שליחות יד היא דאטו משום שנתכוון להכחישו מיגרע גרע ולעולם אימא לך דהא דחייב הכא היינו כיון שנתכוון להשתמש בכולה ועוד שקיים מחשבתו ונשתמש בה משא"כ בשליחות יד בעלמא בלא חסרון שלא נתכוון להשתמש בכולו ועוד שלא נשתמש כלל ולא נתקיימה מחשבתו לעולם דפטור. מיהו לכאורה יש ליישב כוונת רש"י עפ"י שיטת בעל המאור ונאמר דבאמת לא כיון רש"י להקשות דנימא דטעמא משום שש"מ גזלן הוא אלא דאף אם נאמר דשש"מ לא הוי גזלן מ"מ שואל מיהא הוי ומש"ה מחייב כיון דאוקימנא בעודן עליו והיינו כדין שואל דחייב כ"ז שאילתו ואם כן לא נשמע כלל לענין שליחות יד אצ"ח ועל זה משני שפיר דהכא לא שייך לחייבו מדין שואל כיון שמכחישו ואם כן ודאי לא נתכוין לשם שאלה אלא לשם שליחות יד ואי ס"ד דשליחות יד בלא חסרון פטור אמאי חייב הכא אע"כ דא"צ חסרון כנ"ל ליישב ל' רש"י אלא דמסתימת לשונו לא משמע כן ויש ליישב עוד בדרך אחר ואין להאריך מיהו בעיקר הקושיא אמאי לא קאמר הש"ס דאיירי הכא מדין שואל דחייב בעודן עליו כבר תירץ הרמב"ן בס' המלחמות דהכא לא שייך לחייבו מדין שואל כיון דלאו כל הנאה שלו שהרי משתמש בבהמה דרך הילוכה שהיא רועה בשדה וה"ל לצורכו ולצורכה ע"ש באריכות ואין להאריך:

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.