אילת השחר/בבא מציעא/מא/א

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

< עמוד קודם · עמוד הבא >
מעבר לתחתית הדף

לדף הבבלי
צורת הדף


עיון בפרויקט 'מפרשי האוצר' מבית 'אוצר החכמה' על דף זהלדף זה באתר "על התורה" לדף זה באתר "ספריא" מידע וקישורים רבים על דף זה ב'פורטל הדף היומי' לדף זה באתר "ויקיטקסט" לדף זה באתר "הכי גרסינן" לשינויי נוסחאות של התלמוד הבבלי, האתר כולל תמונות והעתקות של כל עדי הנוסח לתלמוד: קטעי גניזה, כתבי יד ודפוסים קדומים. האתר כולל גם סינופסיס ממוחשב לכל התלמוד במספר תצוגות המאפשרות להבליט ללומד שינויים שהוא מעוניין בהם. All content on the FGP portal is the property of The Friedberg Jewish Manuscript Society לדף זה באתר "שיתופתא" לדף זה באתר "תא שמע"



דפים מקושרים


צור דיון על דף זה
לדיון כללי על דף הגפ"ת הנוכחי


מפרשי הדף

רבינו חננאל
רש"י
תוספות
רמב"ן
רשב"א
שיטה מקובצת
מהר"ם
חי' הלכות מהרש"א
מהר"ם שיף
פני יהושע
רש"ש
אילת השחר

מראי מקומות
שינון הדף בר"ת


אילת השחר TriangleArrow-Left.png בבא מציעא TriangleArrow-Left.png מא TriangleArrow-Left.png א

דף מ"א ע"א

שנטלה ע"מ לגוזלה וכו' ע"מ לשלוח בה יד וכו' כגון שטלטלה להביא עליה גוזלות וסיפא שהניחה במקום שאינה מקומה. בנימוק"י הקשה דאיך יתחייב משום שואל שלא מדעת כיון דזה משמש גם בשביל הבעלים דכשיגביה בביתו של שומר לא מפקא מתשמיש של הבעלים שדעתם שתהי' בביתו ולמה יתחייב משום ששל"מ, וגם משום שליחו"י לא יתחייב כיון דשולח יד לא הוי אלא כשמגביה ע"מ לחסר ממנה קצת, ותירץ דכיון דקי"ל כר"ע ור"ע הא ס"ל דכשמשתמש בענין שהבעלים מקפידים כלתה שמירתו ואין להבעלים שום הנאה בשמירתו ושפיר הוי שואל שלא מדעת וחייב. וכבר תמהו דהא מוקמינן למתני' כר' ישמעאל ומ"מ חייב מטעם שואל שלא מדעת. ובאור שמח על ב"מ ביאר דכשיחדו לה הבעלים מקום אז יש קפידא להבעלים והוי כל הנאה שלו ולכן גם לר' ישמעאל חייב, ודברי הנימוק"י קאי רק על מה דפריך אפילו לא יחדו נמי, אלא דחזר והקשה דברישא דמיירי דלא יחדו מקום ומ"מ בנשברה מתוך ידו חייב, ולמה, הא כה"ג אין כל הנאה שלו דהא משמש בשביל הבעלים.

ואפשר לומר דודאי אפשר להעמיד המשנה דמיירי בלקח להניח החבית במקום שאינו שמור כדי שיביא משם כל פעם שיצטרך גוזלות ואין הנאה כלל להבעלים ולכן חייב, אלא דהוקשה לו להלכה דחייב גם משום ששל"מ אף אם נשאר במקום שמור והי' קשה דאז הא אין כל הנאה שלו, וע"ז תירץ דקיי"ל כר"ע דכלתה שמירתו לכן לדידן חייב בכל גווני. (מהדו"ק)


אימא שהכחישה במקל. והיינו דעי"ז רצתה לפניו ועקרה יד ורגל. וצ"ל דאע"ג דההכחשה דהיא החסרון הי' לפני דעקרה יד ורגל ואח"כ הרי לא משך הבהמה והחסירה, מ"מ כיון דבמעשה שנעשה המשיכה דהיינו ההכשה במקל הי' עם חסרון הוי שליחות יד עם חסרון, [והעירוני שכבר עמד בזה בחזו"א ליקוטים סי' כ' עי"ש].

והנה כאן מהחסרון שבה אין להשומר שום הנאה, מ"מ יש בזה מעשה גזילה דלוקח ע"מ להזיק הוי גזלן כמבואר בב"ק דף צ"ח בנוטל מטבע לזרוק לים דהוי גזלן. ויש לעיין אם שייך לדחוק דוקא בהכחשה דלא הדר דיש כאן היזק ממש שהי' שייך לחייב בתור מזיק ובכה"ג הוא דחייב משום שליחות יד, או דסגי אפילו בהכחשה דהדר, דאע"ג דבתור מזיק אינו חייב מ"מ יש בזה גזילה ושליחות יד לחייב על הכל באונסין.


רש"י ד"ה צריך דעת בעלים. דמדשקלי' קם לי' ברשותי' והשבה בלא ידיעה לאו השבה היא. צ"ע דהא לפי אוקימתא בב"ק דף קי"ח ע"ב דמיירי בשומר שגנב מרשותו ואז לר"ע דכלתה שמירתו נמצא דלא החזירה להבעלים ולא צריך לטעם דאין כאן דעת בעלים, דרק אם החזירה לרשות בעלים הוא דצריך להוסיף דבעי גם דעת הבעלים, אבל היכא דלא החזיר לרשותם לא צריך לטעם דבעי דעת, וכאן הא קיימינן כמסקנא דהתם דפלוגתת ר"ע ור"י הוא בשומר שגנב מרשות עצמו דלכן מדמינן לה למתניתין, א"כ למה הוצרך רש"י לבאר הטעם דלר"ע לא מהני למקום שגנב משום דהשבה בלי ידיעה לא הוי השבה.

ואפשר דס"ל לרש"י דאפילו לר"ע דאינו רוצה שיהי' שומר שלו, מ"מ זה נמצא במקום משומר כיון דהשומר מכוין שתהי' בשביל הבעלים, ואע"ג דא"כ גזלן שהודה לבעלים ורוצה להחזיר הוי כבר השבה, והא בב"ק ר"פ דו"ה פליגי הבעהמ"א והמלחמות אם הודה הגזלן ורוצה להחזיר והנגזל הקדיש אז, אם יחול ההקדש דהוי כברשותו או דהוי כאינו ברשותו, וכמו שביארו האחרונים משום דיש לו עדיין קניני גניבה להגנב, הא מיהת דלכו"ע לא הוי עדיין השבה אע"פ שהודיע לבעלים, דאם הי' השבה ודאי הי' יכול כבר להקדיש, הרי דלא מהני באופן כזה למיהוי השבה אע"פ הוא דכבר מחזיק בזה בשביל הבעלים, ויש לחלק דהנה בתוס' רעק"א סוף פירקין מבואר דהי' נוטה בסברא דשומר ששלח יד נעשה גזלן מ"מ חייב עדיין ג"כ בפשיעה, אע"ג דכל גזלן אינו חייב בפשיעה ורק דין חיוב אונסין עליו, ונפק"מ דאם גזל בשעה שהי' שוה זוזא ובשעת פשיעה שוי ד' זוזי, דאילו אנו מחייבים אותו כדין שומר יתחייב ד' כשעת הפשיעה, והוכיח מדף מ"ג דבסוגיא רצינו להעמיד דפליגי בשולח יד בדין דרבה דחידש דבתברה או שתי' משלם ד' ובאיתבר ממילא משלם זוז, ומשמע דבאיתבר ממילא אפי' ע"י פשיעה משלם כדמעיקרא, הרי דגם בשולח יד אינו חייב מדין שומר, וע"כ צ"ל דכשנעשה גזלן פקע ממנו דין שומר, וסיים וצ"ע, [ובחזו"א כאן פשוט לי' דפקע חיוב שומר ממנו]. והנה חזינן דאע"פ דפסקינן כר"ע דכלתה שמירתו מ"מ הי' סברא לומר דחייב עדיין מדין שומר, אלא דמכח הסוגיא הוכיח דפקע דין שומר, א"כ אפשר לומר דמה דפקע דין שומר הוא משום דלגזלן אין חיובים יותר מדיני גזלן, אבל אין ראי' דבטל ממנו שם שומר לגמרי, רק דכ"ז דדין גזלן עליו לא שייך לגזלן חיובי שומר, אבל כשיפקע ממנו דין גזלן חוזר לדין שומר דהא בהיותו גזלן ג"כ לא פקע ממנו שם שומר.

ולפימש"נ בדברינו בב"ק דף ק"ה ב' דהא דהגרעק"א בחו"מ סי' רצ"ד נוקט בפשיטות דכופר בפקדון דנעשה גזלן מ"מ יתחייב ג"כ מדיני שומר ואם יפשע והדבר יפסד ישלם כשוויו בשעת פשיעה, ולכאורה זה דלא כמו שהוכיח כאן דכשנעשה גזלן פקע ממנו דיני שומר, ואף דיתכן דבאמת חזר ממש"כ בשו"ע דנשאר בו עדיין דין שומר, דהא גם כאן דעתו נוטה דלא פקע, אלא דהוכיח דאינו כן ונשאר בצ"ע, מ"מ כתבנו לחלק דשולח יד דחיובו דין מיוחד בשומרים נמצא דדין גזלן שבו הוא מחמת דינו בתור שומר לכן אינו חייב כבר בפשיעה, דהא אדרבה דין שומר שבו נתן לו דין גזלן להתחייב בחיובים אחרים וכעת זהו דין שומר שבו להיות חייב באונסין, אבל כופר בפקדון נראה דכל שיש בידו ממון חבירו אפילו לא הי' עליו חיוב שומרין מ"מ נעשה גזלן ע"י הכפירה, א"כ אף כשכפר ונעשה גזלן מ"מ אפשר דלא פקע ממנו גם דין שומר, כיון דדין גזלן שבו אינו כתוצאה מדין שומר שעליו, ואע"ג דלקמן בעמוד ב' מבואר דגם שומר שקיבל לשמור בבעלים מ"מ חייב אם יהי' שולח יד. [דהא מה דאמרינן לקמן שלא תאמר דיו לבא מן הדין להיות כנידון מה שואל בבעלים פטור אף שליחות יד בבעלים פטור, היינו אם קיבל לשמור בבעלים לא נימא שיפטר אם יהי' שולח יד, [ועי' בקהלות יעקב סי' ל"ד אות ב'], מ"מ הא מיהת דדין שולח יד הוא תוצאה מדיני שומר, ואפילו בבעלים דאין שאר החיובים מ"מ חוב זה נשאר עליו מדין חיובי שמירה].

ולפי"ז לפי"מ דביאר בתרומת הכרי סי' רצ"ב דשומר דגזל תמיד חיובו מדין חידוש דשליחות יד, וביאר בזה דברי התוס' בד"ה שנטלה דגם גזילה ממש צריך להחידוש דשליחות יד, ויש להוסיף על דבריו ממשמעות רש"י לקמן דף מ"ג ע"ב דכיון דבהיתירא אתי לידי' אז כל דין גזלן שבשומר הוא מדין שליחות יד, וכיון דזה גזילה מדין שומרין, אז כשהחזיר יחזור לדין חיוב שומר כיון דגם דין גזלן שבו הוא מדין שומר, נמצא דמה דלא הי' חייב בפשיעה הוא משום דדין שומר שבו הי' אחרת לפני שהחזיר, אבל כשהחזיר חוזר לחיוב שמירה רגיל והוי שפיר שמור, ואם הודיע לבעלים יש כאן חזרה למקום שמור, אלא דכיון דס"ל לר"ע כלתה שמירתו דאין הבעלים רוצים בהשומר לא הוי השבה כיון דבעי ידיעה ואין זה ידיעה לבעלים, משא"כ בסתם גזלן בודאי דאע"פ דרוצה להחזיר לא יתחדש מעצמו דיני שומר עליו, לא הוי השבה אע"פ שמודיע להבעלים.

ומצינו בזה פלוגתא דהבעל המאור בב"ק דף קי"ח הקשה איך פסק הרי"ף כר"ע כיון דקיי"ל דאם נגנב שלא מדעת אי"צ אפילו מנין ולמה לא הוי השבה כשהחזיר למקום שמור, ואין לומר משום דלא הוי חזרה לרשותו, א"כ לא הי' לו לומר צריך דעת בעלים אלא צריך להחזיר לרשות בעלים מיבעיא לי', והיינו דמפרש כמשנ"ת בשיטת רש"י, וכן מבואר בריטב"א [הישן] סוף פירקין, והמלחמות שם פירש דהכונה שיודיע להבעלים ולדעתם תהא מונחת ברשותו, דלדידי' אין הטעם משום דצריך באמת דעת בעלים אלא דבעי שיחזירנה לרשותו, וכיון דכלתה שמירתו אין זה כבר רשות של הבעלים. (מהדו"ק)


רש"י ד"ה תרגמא רבי יעקב. דאילו לשאלה בעלמא ולתשמיש כיון דלאו גזילה הוא סגי לה בהשבה כל דהו וכל מקום שהניחה פטור באונסין. היינו דלר' יעקב דשואל שלא מדעת לא הוי גזלן לכן אפילו אם יחדו מקום והניחה במקום אחר מ"מ יהי' פטור כיון דאינו גזלן, ועי' בטור חו"מ סי' רצ"ב בשם הרמ"ה דאם שינה המקום אפילו לא גזל מ"מ הוי תחילתו בפשיעה ואפילו אם נשבר באונס יתחייב. ובאמת דבריו צ"ע דלמה הוי פשיעה וכי פסיקא מילתא דהמקום השני גרוע מהמקום שייחד, עיי"ש בנתיה"מ ס"ק ז' דמפרש דוקא אם המקום השני יותר גרוע לענין איזה דבר כגון לענין שריפה אע"פ שלולא שייחד לא הי' פשיעה אם הניחה במקום הזה, מ"מ כשייחד מקום אז כששינה מקומו הוי תחילתו בפשיעה וסופו באונס, ולדבריו א"ש. אבל להבנת הסמ"ע שם דאפילו המקום השני יותר משומר מ"מ הוי פשיעה וחייב באונס, צ"ע מרש"י כאן. ואפשר לדחוק דכונת רש"י דעצם האונסין אינם מחייבים אותו, אבל למ"ד תחב"פ וסופו באונס חייב וזה אונס שנגרם ע"י הפשיעה איה"נ דיהי' חייב. (מהדו"ק)


תוד"ה שנטלה והגביהה ע"מ לגוזלה. והיינו חסרון שהכל גוזל ונטל לצורך עצמו. יש לעיין בהגביה ליטול קצת אם על הקצת הזה הוא מתחייב באונסין דהוי גזלן, וא"כ למה לא מקרי חסרון, דמ"ש אם הוציא זה מהחבית דמקרי כבר דחיסר, וכי משום דלא הפריד זה מהשאר זה לא קרוי חסרון, דמ"ש אם זה מונח ביחד עם הכל או דהפריד זה מהשאר.

לכן הי' מבואר יותר אם כ"ז שלא הוציא זה מכל החבית לא הוי גזלן כלל גם על הרביעית יין או שמן שחשב לגזול, וכמש"כ הריטב"א בשיטת רש"י לקמן בסוף פירקין דעדיין לא גמר בדעתו ויחזור בו. אלא דגם לפי"ז צ"ע דהא סתם אדם שאינו שומר אם יגביה החבית ליקח רביעית יהי' עליו דין גזלן על הרביעית ולא נימא דודאי יחזירו ומ"ש בשומר דאינו גזלן עדיין, ויש לחלק דשומר דידו כיד הבעלים כל שיש לתלות שיחזירנו לא עשה שום גזילה, ועיין בחזו"א ליקוטים סי' כ' ד"ה הקשו הראשונים מש"כ בזה.

ומהר"ן מבואר דכשלקח לחסר קצת אז למ"ד צריכה חסרון אינו גזלן רק על הקצת, ולדבריו ע"כ דלא אמרינן אולי יחזור בו, וא"כ מאי נפק"מ אם כבר חיסר דהיינו דהפריד מהשאר או לא הפריד, דהא סוף כל סוף הא גזל כבר ומאי נ"מ אם זה מונח על יד השאר או לא.

וצריך לומר דכשלוקח ע"מ לגזול רביעית הא סוף רצונו להוציא זה כדי לשתותו, ולכך כל זמן שלא חיסר לא נגמרה עיקר מחשבתו ליהנות מזה, לכן לא מחייב עדיין על הכל אע"פ שחייב על הקצת הזה. אלא דצע"ק דהא מבואר דצריך קרא דלא בעי חסרון, והיינו כדביאר הר"ן כיון דזה חידוש דחייב בעד קצת על הכל לכן כ"ז שאין פסוק מיוחד מוקמינן לי' בפחות חידוש דהיינו בחיסר, וזה הי' א"ש אם זה סברא חזקה לחלק בין אם הוציא כבר או עדיין לא הוציא, אבל לכאורה נהי דאפשר לומר כן מ"מ אין זה סברא מוכרחת לחלק, ומהיכי תיתי לחלק שלכן נצטרך קרא מיוחד לרבות אפילו לא חיסר עדיין.

עוד יש לעיין לפימש"כ הר"ן דבנשתמש מקצתה אע"ג דאין דעתו לחסרה מ"מ חייב על הכל למ"ד אי"צ חסרון, דהחידוש לדבריו הוא דבגזולה קצת חייב על הכל, והתם לא שייך האי סברא, דהתם הא עשה כל רצונו בגזילתו דהיינו להשתמש בה וא"כ הוי כמו בחיסר, ולמה אמרינן דלמ"ד צריך חסרון לא יתחייב אם לא חיסרה.

ויש לעיין בשליחות יד על מקצת דחייב באונסין על הכל, למה אין לזה דין קנס כיון דמשלם יותר ממה שהזיק דהא לא נטל וגזל רק קצת, ואפשר כיון דהתחלת הדין הוא דחידשה תורה דיש לו דין גוזל על הכל וזה לא ענין חיוב תשלומין ולא שייך לקרוא לזה קנס, אע"ג שכתוצאה מזה יהי' גם חייב באונסין על כל הדבר, מ"מ זה לא ענין קנס, וצ"ע.


שם. תוד"ה שנטלה והגביהה ע"מ לגוזלה. והיינו חסרון שהכל גוזל ונטל לצורך עצמו. תמהו למה הוצרכו לומר דכשגוזל כולה הוי חסרון, דהא מה דצריך חסרון הוא דין בשליחו"י שיהי' חייב אפילו במקצת על הכל אבל מה צריך חסרון, וכשגוזל כולה הא אינו צריך להחידוש דשליחו"י, וא"כ למה הוצרכו לבאר משום דהוי חסרון. וביאר בתרומת הכרי סי' רצ"ב דשומר דידו כיד הבעלים אז בלי חידוש דשליחות יד לא הי' עליו דין גזלן במה שלוקח ומגביה עבור עצמו את הפקדון, ושומר שמגביה לגזול אינו חייב בדין גזלן אלא מדין שליחות יד לכן הוצרכו לבאר שזה שגוזל כולה הוי חסרון, וחיובו אז מדין שליחו"י, ובקהלות יעקב סי' מ' הביא כן בשם אגודת אזוב, וכתב דמדבריו משמע דרק לר' ישמעאל דס"ל דלא כלתה שמירתו הוא דשייך לומר דלא הוי גזלן כיון דגם אם יהי' גזלן נשאר ידו כיד הבעלים, ובקהלות יעקב ביאר דגם לרע"ק כיון דרשות הנפקד משמש להמפקיד דעדיין משמש רשות הנפקד ולא פקע בהגבהת השומר לכן אינו גזלן בלי חידוש דשליחו"י.

ועל הסברא משום דיד שומר כיד המפקיד, צ"ע דהא ודאי דאע"ג דשומר ידו כיד הבעלים מ"מ נשאר לו דין יד לעצמו, וכשיתנו לו דבר לזכות לעצמו בודאי ידו יזכה לו ולא נימא דאין לו יד לזכות עבור עצמו, א"כ כשמגביה לצורך עצמו הרי דבזה אינו רוצה דהיד ישמש את המפקיד למה לא יוכל לזכות לעצמו ולהוציא מרשות הנפקד בלי שנתחדש דין מיוחד של שליחות יד, ואין לומר דהוי כחצר השותפין, דכל שותף יכול לקנות מאיש אחר ע"י רשותו אע"ג דלא כל הרשות שייך רק לו, אבל אינו יכול לקנות משותפו כיון דלא יצא מרשות המקנה, דלא דמי דידו דשומר בשביל המפקיד הוא דיכול לשמש להמפקיד כשרוצה לשמור עבורו, אבל כשאינו רוצה עבור המפקיד אינו יד המפקיד ונשאר ידו.

וכן צ"ע על סברת הקהלו"י דלכאורה יכול להוציא מרשות הנפקד, גם אם יש איזה סברא שנאמר דאינו יכול להוציא החפץ המופקד מרשות המפקיד, א"כ למה יועיל הגבהה ע"מ לחסר ואפילו חיסר, דהא כל ענין הגבהה דקנה לו הוא דמכניס בזה לרשותו, ואם שומר אינו יכול להוציא אז בהגבהה הא לא מועילה כלל, ומה כבר יועיל אם הגביה וחיסר והוי כחיסר גרידא בלי מעשה קנין.

ולעיל בתוס' כאן הסתפקנו כשנטל ע"מ לגזול קצת ועדיין לא חיסר, אם על הקצת הזה חייב באונסין או לא. והבאנו דבר"ן מבואר דחייב כבר, וא"כ אם בשומר אין דין גזלן רק בחידוש דשליחות יד, הא ממ"נ אם כה"ג נכלל בדין שליחו"י למה לא יתחייב על הכל, ואם אינו שליחו"י למה חייב באונסין ע"ז, דהא בלי שליחות יד אין לשומר להיות גזלן לדבריהם, וע"כ דיש דין גזלן בלי חידוש דשליחו"י, וא"כ שוב צריך להבין מה הוצרכו התוס' לבאר בהגביה ע"מ לגוזלה דהוי חסרון, וצ"ע.

והנה יד של אדם יש בה כח להיות זוכה לעצמו או לחבירו וחצר של אדם משמש רק לבעליו, א"כ כשגזל ומניח בחצירו כיון דלדינא הוא להמפקיד נמצא דהוי כהוחזר, וא"כ מטעם גזלן לא יכול להתחייב, דהא החזיר לכה"פ לר' ישמעאל, לכן צריך לחידוש דשליחו"י, דכל שליחו"י הרי כשגמר ושלח בו יד הוא נשאר בחצר המפקיד ומ"מ חייבתו תורה, ואה"נ בכל זמן שהוא בידו כשמגביה לגזול לא יהי' עדיין כמוחזר, אבל אח"כ כשמחזיר החפץ להחצר יש בזה השבה, לכן צריך לחידוש שליחו"י דאחרי ששלח יד חייב אפילו כשהחזיר לחצר של המפקיד, אמנם יש לעיין אם חידוש זה הוא רק כשהחזיר לרשות של המפקיד שמצד דין שמירת הפקדון נעשה חצר של המפקיד, אבל אם החזיר לחצר אחר ששייך להמפקיד אולי גם בשליחות יד הוא פטור, ולכן בנטל לגוזלה לולא דיש בזה שליחות יד לא הי' חייב באונסין דכבר הוחזר לבעלים כששם אותם בחצר דהוא של המפקיד.


תוד"ה שנטלה ע"מ לשלוח בה יד. דניחא לי' דתיהוי כולה בסיס להאי רביעית ומתני' בחבית איירי. הנה לשיטת רש"י סו"פ דמפרש דבמה דהוי בסיס אמרינן דעל כל השאר הוי כשואל ולא כגזלן, ועי' בריטב"א בשטמ"ק שם, א"כ זהו רק על זמן שלא החזיר, דע"י דרוצה בהרביעית שרוצה לקחת הוא רוצה ג"כ שישמש לו יתר היין כבסיס עבור הרביעית שלו, ולפי"ז לא תקשה קושייתם דלרש"י כשהחזיר נהי דלרע"ק לא הוי השבה עפ"י דין וחייב עדיין באונסין, מ"מ הא אינו רוצה כבר את הרביעית ולא את הבסיס, וכיון דכל מה דהוי בסיס אין חיובו עליו אלא מדין שואל, א"כ כשאינו רוצה כבר להשתמש בזה בשביל עצמו הא כבר אינו חייב בתור שואל, וא"כ למ"ד דבעי חסרון אם לקח ע"מ לחסר רביעית ולא חיסר יועיל החזרה להפטר מהשאר אפילו לרע"ק דבעי דעת בעלים, לכן ס"ל להך מ"ד דמוכרח לאוקי מתני' בע"מ לגוזלה כולה דלכן לא מהני מה שהחזירה להפטר מאונסין על הכל.


והא לא חסרה. ורש"י הקשה דנימא דחייב מחמת שואל שלא מדעת ותירץ דבע"ח דחסירין ע"י מלאכה זה תמיד שליחות יד. וכבר תמהו עליו דמ"מ באופן דלא חסרה דא"א לחייב משום שליחות יד נחייבי' משום שואל של"מ, והרא"ש בשטמ"ק תירץ דאין הבעלים מקפידים על הנחת מקלו ותרמילו וא"א לחייב מחמת שואל שלא מדעת רק משום שליחות יד חייב מגזה"כ, וכבר תמהו דאם אין מקפידין למה יתחייב משום שליחות יד, ובתוס' רבינו פרץ תירץ דילמא ישתמש הרבה זמן וע"ז הוא מקפיד, וגם ע"ז תמה הריטב"א בשטמ"ק דאם לא הי' בדעתו להשתמש הרבה זמן כדי חסרון אף שליחות יד אין כאן.

ואפשר לומר בסברת הרא"ש דהנה כשאחד לוקח לעצמו דבר של חבירו להשתמש, אפילו שעל ההשתמשות לבד אינו מקפיד, מ"מ כשלוקח לרשותו הוא מקפיד, אלא כיון דעל לקיחה לרשותו בלי להשתמש כלל אינו נעשה גזלן אע"פ שמקפיד ע"ז הבעה"ב מ"מ אין בזה מעשה גזילה, וכיון דהשימוש הוא דבר שאינו מקפיד לכן אינו חייב, כיון דעל השימוש שהוא הדבר שצריך לעשותו גזלן אין קפידא, ועל מה שיש קפידא דהיינו שלוקחו לרשותו ע"ז לבד אינו נעשה גזלן, אבל כ"ז הוא על שאלה שלא מדעת דמה דנעשה גזלן ע"ז הוא משום השימוש, וכדמבואר בשו"ע סי' רצ"ב סעיף א' דבנוטל להשתמש ועדיין לא השתמש אינו נעשה גזלן, הרי דמה דנעשה גזלן הוא עבור השימוש ולא עבור הלקיחה לשימוש, ואפילו להחולקין כמו שציין שם הגרעק"א דהנימוק"י ס"ל דמשעת הגבהה כבר חייב אע"פ שלא השתמש עדיין, וכן הוא בר"ן, מ"מ אפשר דעיקר החיוב הוא משום דעל מה שרוצה להשתמש בה יש קפידא, אבל בשליחות יד עיקר החיוב הוא משום שלוקחה לעצמו להיות כמו בעלים, אלא שלהיות כמו בעלים בלי שיהנה בזה כלום לא שייך, לכן צריך שיקח ליהנות בה משהו ואז חיובו על הלקיחה להתנהג בה כמו בעלים וע"ז הא ודאי אית לי' קפידא דאינו רוצה שיקחנה לשלוט על החפץ כבעלים, ולפי"ז מה דמוקמינן בהכישה במקל, היינו לא שהיתה צריכה בין כך ללכת לשם אלא דמשכה כדי להניח מקלו דזהו השליחות יד, ועל זה הבעלים מקפידים מה שלוקחה להשתלט עליה שמכח זה ישתמש בה אפילו שעצם התשמיש הוי דבר שאין מקפידין.

וקצת סיוע לסברא זאת דהנה בשליחות יד חייב אע"פ שרוצה לקחת מקצת, ולמ"ד צריכה חסרון רק כשכבר לקח מקצת, ומ"מ בעי שיגביה כולה, ולכאורה מה מוסיף ההגבהה כיון דאינו רוצה לקנות, ובשלמא ששל"מ דמגביה להשתמש בהחפץ דלהשתמשות צריך כל החפץ ומקרי דלוקחו כולו, אבל בשליחות יד ליטול מקצת מה מוסיפה ההגבהה על השאר כיון דאין כונתו לקחת זה, ואם הי' גזה"כ דעל לקיחת קצת חייב הכל גם בלי הגבהה לא הי' קשה, שכך הוא הגזה"כ שעל לקיחת קצת חייב הכל, אבל כיון דבעי קנין הרי כשאינו רוצה לקנות איזה קנין הוא זה, וע"כ כהנ"ל דבזה שמגביהו לקחת קצת, התורה החשיבה דלוקח לשלוט בכולו שמכח זה יקח כמה שחושב ליקח, נמצא דזהו הגזילה והקנין שחידשה תורה, דכיון דמכח שליטתו על הכל לוקח מקצת או חושב ליקח המקצת זהו עושהו לגזלן על הכל.

והנה שיטת ר"פ הא קשה יותר, דאם ס"ל דדבר שאין קפידא לא שייך שיהי' גזלן אפילו בשומר שנתרבה חידוש דשליחו"י, מה מוסיף מה שאם ישים הרבה זמן הוא מקפיד, וממ"נ אם בשביל שמא ישים הרבה זמן לכן מקפיד על קצת א"כ גם משום שואל של"מ יתחייב, ואם בכ"ז על קצת זמן אינו מקפיד למה יתחייב משום שליחות יד וכמו שתמה על הסברא הזאת בריטב"א בשטמ"ק. וע"כ צ"ל דלהתוס' ר"פ לא מהני אפילו למיהוי שליחות יד רק אם במשך הזמן יהי' חסרון, ובאמת קפיד מה"ט אפילו על קצת זמן, אלא דכיון דעיקר קפידתו משום שמא ישהה הרבה זמן ס"ל לחלק בין שואל שלא מדעת לשליחות יד כמו שנתבאר להרא"ש, דבשליחות יד אע"ג דאינו מקפיד ע"ז מחמת עצמו, מ"מ כיון דלוקח זה לבעלותו לעשות דבר שלכתחילה אינו רוצה אע"פ שזה משום שמא ימשיך, מ"מ שליחות יד כבר שייך כיון דעיקרו מה שלוקח לבעלותו לעשות דבר שלא ניחא לבעליו, משא"כ שואל שלא מדעת דכל דין גזלן הוא על השימוש, וכיון דאין ע"ז קפידא מחמת עצמו לא יהי' גזלן על זה.

ועי' בב"ב דף נ"ז ע"ב בהא דאמרינן דאהעמדה כדי לא קפדי, ופירשב"ם דכיון דלא קפדי בעמידה הרי הפקיר את החצר לגבי בני החצר לעמוד בו, ולגבי העמדה אין לו חלק בו, ואם התוס' ר"פ יפרשו כהרשב"ם נמצא דלגבי הנחת מקל הוי הפקר, וע"ז לא שייך כלל שליחות יד מה דבדעתו ליהנות ממה שזה הפקר, לכן פירש דבמשך הזמן יחסר ומקפיד, וכיון דבהשתמשות של הרבה זמן יוכל להיות נחסר אז כבר אינו הפקר לענין הנחת מקל.

ובזה שייך לחלק דמשום שואל שלא מדעת דהחיוב הוא על ההשתמשות, א"כ כיון דהשתמשות קלה מצד עצמו לא איכפת לי' רק שאינו רוצה לכתחילה משום שמא ימשיך אינו חייב משום שואל שלא מדעת, אבל משום שליחות יד שפיר שייך לחייבו כיון דלוקח לעצמו להיות בעלים לגבי תשמיש קל, דזהו עיקר חיוב שנתחדש בשליחות יד דחיובו על עצם הלקיחה להתנהג בו כמו בעלים בדבר של הבעלים. ועי' בשטמ"ק בשם הראב"ד דכתב דבשליחות יד חייב אם הגביה כדי ליקח שו"פ, ונראה דאפי' לפימש"נ בשיטת הרא"ש והתוס' ר"פ מ"מ ודאי בעי דוקא שיגביה כדי לזכות שו"פ. (מהדו"ק)


שם. והא לא חסרה. עי' בר"ן דהביא שיטת הרמב"ן דבשומר שהניח מקלו ותרמילו עליה אין לחייבו מחמת שואל כיון דבאותו זמן הוא גם שומר בשביל הבעלים דהיא רועה באפר כרצון הבעלים. והקשה דהא אינו רוצה לחסר א"כ מאי פריך רק למ"ד צריכה חסרון והא לא חסרה, דגם אם לא צריכה חסרון הא מיהת צריך שכונתו לחסר, וכאן הא לפי קושייתו דלא ידע דחיסרה הא אין כונתו לחסר, ותירץ דלמ"ד אי"צ חסרון אז העיקר דבגזולה קצת חייב על הכל, וכיון דההשתמשות קצת הוי גזילה אז כיון דגוזל קצת חייב על הכל.

והנה תמיד בשוכר פרה או שואל הוא קונה בהפרה להשתמשות, וכאן הא לא מכוין לקנות הפרה להשתמשותה, אלא דמ"מ אי שואל הוי הרי לגבי לחייבו באונסין הוא חייב כמו בקונה פרה להשתמש, וכן אם הוא גזלן על הכל הרי הוא כגוזל פרה לגבי ההשתמשות, אבל אי אינו אלא גזלן על קצת ההשתמשות, הרי דלא נחשב כאילו יש לו משהו בפרה אלא דהשימוש בה הוא הגזילה, א"כ למה יתחייב על הבהמה מדין שליחות יד במקצת, דהא הוי כקונה שימוש גרידא ואיך זה מקצתה של הבהמה דהא אין לו רק השימוש ולא הבהמה.

ובכלל יש לעיין באופן זה דמשמש גם להבעלים איך מהני משיכת הפרה לגבי ההשתמשות, כיון דאינו כשואל על הפרה הרי זה כמושך בהמה לקנות דבר אחר, ולא עוד אלא דהוי כעושה קנין בפרה שיועיל לקנות דבר שאין בו ממש.

ובקונה דקל לפירות דמהני הוא משום דקונה זכות בהדקל, אבל לעשות מעשה קנין בהדקל לקנות הפירות לא ע"י זכות בהדקל אי אפשר, ואיך כאן מהני משיכת הפרה לקנות ההשתמשות אע"פ שאינו קונה כלום בהפרה, דאם קונה בהפרה לגבי ההשתמשות, הא כבר הוי שואל או גזלן על כל הפרה.

והנה לקמן בע"ב דקאמר רבא דל"צ פסוק בשו"ח ושומר שכר לחייב בשליחו"י ויכולנו למילף משואל, הק' הגרעק"א דלמסקנא מנ"ל דשואל שלא מדעת גזלן, אי משואל מדעת א"כ נימא דיו ולא יתחייב אם זה הי' בבעלים, ואי משליחו"י הא למ"ד צריך לחסרון איך חייב שואל שלא מדעת בלי חסרון, ואפי' למ"ד שליחו"י אי"צ חסרון מ"מ צריך שיקח ע"מ לחסר, ולמה חייב שואל שלא מדעת בלי כונה לחסר, וע"כ זה מסברא א"כ נילף מזה שליחו"י, משמע מדבריו דשליחו"י למ"ד אי"צ חסרון צריך לכל הפחות לכוין לחסר, ולכאורה זה לא כמש"כ הר"ן.

אלא דיש להסתפק במש"כ הר"ן דתשמיש קצת הוי כגזילה קצת, אם זה ג"כ מכח ההלכה דשואל שלא מדעת גזלן דאז כשמשתמש בכולה הוי גזלן בכולה, וכשמשתמש בקצת היינו קצת לדעת הבעלים, כגון הא דהיא רועה באפר כרצון הבעלים, הוי שואל שלא מדעת על קצת ולכן דין גזילה הוא על קצתה, או דזה אינו צריך לדין שואל שלא מדעת דאף אי שואל שלא מדעת לא הי' גזלן, מ"מ הקצת שמשתמש דין גזילה עליה. ויש לומר כן דג"ז כשמשתמש קצת בשבילו וקצת בשביל הבעלים, הא דיש דין גזילה על הקצת שמשתמש לעצמו הוא מדין שואל שלא מדעת, נמצא דאין סתירה מהגרעק"א ז"ל להר"ן, דהא הגרעק"א טורח ללמוד דשואל של"מ הוי גזלן וכ"ז שלא ידענו זה הא ליכא למימר דנילף משליחות יד דחייב בלי שרוצה לחסר, דהא לא ידעינן זה רק אי ידעינן ששל"מ הוי גזילה, וכ"ז שלא ידענו זה נמצא דכל שליחות יד הוא רק בנתכוין לחסר לכל הפחות.

< עמוד קודם · עמוד הבא >
מעבר לתחילת הדף
Information.svg

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א