שיטה מקובצת/בבא מציעא/מא/א

שיטה מקובצת בבא מציעא מא א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

אי רבי ישמעאל מאי איריא וכו'. דהא התם מפרש טעמא דרבי ישמעאל משום דלא כלתה שמירתו ולרבי עקיבא כלתה הלכך לרבי ישמעאל אפילו לא יחדו נמי. הרא"ש.

תרגמה רבי יעקב וכו'. פירוש כל הני אמוראי לא אתו לסיומי אוקימתא דלעיל אלא כל חד מינייהו אתא למימר דכולה רבי ישמעאל וסיפא בשהניחה במקום שאינו מקומה וכדמסיימינן בסיפא אלא דקא מפלגי במה שנטלה לצרכו מאי לצרכו דמר מפרש שנטלה לגזלה ומר מפרש שנטלה לשלוח בה יד ומר מפרש לקמן שנטלה בתורת שואל שלא מדעת אלא שהתלמוד פירש טעט מחלוקתם קודם סיום האוקמתא דנימא וכולה רבי ישמעאל היא והכין אורחא דתלמודא. וכן פירש רש"י. ושלשה דברים הוזכרו כאן במאי דקתני מתניתין לצרכו או לגזלה או לשלוח בה יד או שהיה עליה שואל שלא מדעת וכל אחד מאלו חייב הוא באונסין וצריכה משיכה דבלא משיכה לא מחייבי כלל דברשותא דמריה קיימא וכדאמרינן לקמן והא לא משך. וגזלן ושואל שלא מדעת שייכי בכל אדם בין שומר בין איניש דעלמא אבל שולח יד ליתיה אלא בפקדון ושמו מוכיח עליה וכדאמר קרא גבי שומרים אם לא שלח ידו. והנוטל לגזול הוא והנוטל על דעת ליטלה כולה או מקצתה לעצמו או שיחסרנה ולא ישלם לבעלים והוא חייב באונסין מכיון שמשך לדעת כן ואף על פי שלא חסר. והשולח יד בפקדון דעתו ליטול ולמסר הכל או מקצת על דעת לשלם לבעלים. ובזה נחלקו אם צריך חסרון לחייבו באונסין אם לאו. ושואל שלא מדעת אין דעתו לחסר לבעלים כלום אלא שרוצה להשתמש בו ולהחזירו למקומו ואם הוא תשמיש שראוי לשכר דעתו לתת שכר לבעלים. ומיהו בתשמיש שהוא עושה יש קלקול לממונם של בעלים ואף על פי שאינו מתחסר בתשמיש אפשר היה דאיידי דמטלטל לה תשבר או יארע בה נזק. דאלו בדבר שאי אפשר לבא לידי נזק בטלטולו ליכא למאן דאמר דשואל שלא מדעת גזלן הוי דהא לא עביד ולא מידי. וכל זה מיסודו של הרמב"ן. וכן נראה דעת רש"י לקמן. ולהוציא מדברי הרז"ה שכתב בספר המאור דשואל שלא מדעת ושליחות יד למאן דאמר אינה צריכה חסרון חדא מילתא היא והוצרך לדחוק עצמו מאד בשמעתא דילקה בחסר וביתר דלקמן. והפירוש שכתבנו מושכל ומובן לעצמו ואין להרהר אחריו והוא דעת רבותינו בעלי התוספות. הריטב"א. וכן כתב הרשב"א וכמו שכתוב לקמן.

במאי קמיפלגי בשליחות יד צריכה חסרון דאלו במשנתנו לא חסרה כלל וקתני שהוא חייב באונסיה הילכך מאן דסבירא ליה דשליחות יד צריכה חסרון מוקי לה בשנטלה על מנת לגזלה ומאן דסבר דשליחות יד אינה צריכה חסרון ניהא ליה טפי לאוקמה בשנטלה לשלוח בה יד או משום דכל דאפשר לאפוקי דלא ליהוי גזלן מפקינן ליה או משום דטלטלה קתני או משום דכל ישראל בחזקת כשרים או משום דבעי לאשמועינן דשליחות יד אינה צריכה חסרון או משום לאשמועינן בשליחות יד דדיניה כגזלן לענין שצריך דעת ושייך נמי פלוגתא דרבי ישמעאל ורבנן ומחייב רבי ישמעאל בשלא החזירה למקומה. הריטב"א.

מתקיף לה רב ששת וכו'. עד וקסבר שואל שלא מדעת גזלן הוי. פירוש ובעי השבה מעליא ליד הבעלים או למקומה שלא פטר רבי ישמעאל אלא במחזיר במקום שגנב. דאלו למאן דאמר שואל הוי אף על גב דכולהו שומרים צריכין דעת כדכתיבנא בפרק אלו מציאות כיון דאמרת דשואל הוי דכולי עלמא לא כלתה שמירתו ואין צריך דעת בעלים ואפילו לא החזירה למקומה ממש פטור כיון שהיה שומר עליה מתחלה כגון משנתנו דכיון שלא נעשה עליו גזלן וחזרה לרשותו כחזרת ברשות הבעלים ממש חשיבא ולא בעי רבי ישמעאל שיחזיר למקום שגנב אלא בשומר שעשה גנב או גזלן ולהכי אוקמוה הכא דסבר גזלן הוי דאלו לענין חיוב אונסין אפילו למאן דאמר שואל הוי חייב הוא בכל אונסין ואפילו במתה מחמת מלאכה דלא שייך לומר בהא לאו לאוקמוה בכילתא שייליה. וזה ברור. הריטב"א.

וכן כתב הראב"ד וזה לשונו: ורב ששת אמר וכו'. וקסבר שואל שלא מדעת גזלן הוי. דאי שואל הוי אף על פי שחייב באונסין כגזלן בשכלתה שאלתו פטור אף על גב דלא החזירה למקומה דלא אמר רבי ישמעאל למקום שגנב יחזיר אלא או בגנב או בגזלן שלא מדעת כזה אבל בשואל לא אמר. עד כאן.

וכתב תלמיד הר"ף וזה לשונו: רבי יעקב לא רצה לומר כגון שנטלה על מנת להביא גוזלות כדאמר רב ששת משום דקסבר שואל שלא מדעת שואל הוי ואף על גב דשואל נמי מחייב בהשבה מכל מקום כשכלתה השאלה הדר קאי בשמירתו כדלקמיה ולא כלתה לו שמירתה והוה ליה שומר חנם כדלקמן. עד כאן.

ורבי יוחנן מניחה במקומה משמע. וקשה דבמסכת קידושין קאמר דניחא ליה לרבי יוחנן לאוקמה בתרי תנאי וחד טעמא מלאוקמה בתרי טעמי וחד תנא ומוכח ליה מהכא והיכי מוכח לה שאני הכא דהניחה במקומה משמע. ויש לומר דהא דקאמר הכא הניחה במקומה משמע לאו היינו דוקא ממשמעותיה דהניחה אלא הכי קאמר הניחה במקומה משמע דומיא דרישא דאית ליה לאוקמה בחד טעמא ולא בתרי טעמי. תלמיד הר"ף ז"ל.

וכן פירש הריטב"א ז"ל וזה לשונו: לאו מלישנא דהניחה דאיק לה רבי יוחנן אלא מסברא ניחא ליה למימר הכי כי היכי דתיקום כולה סתמא בחד טעמא דהא רישא על כרחך הניחה במקומה היא דכיון דלא ייחדו לה הבעלים מקום כל מקום שהניחה שומר ברשותו מקומו היא ולהכי ניחא ליה לאוקמי סיפא דקתני יחדו לה הבעלים מקום שהניחה במקומה ממש. עד כאן.

תסתיים דרב הוא דאמר אינה צריכה חסרון. כך גירסת רש"י. והוה דאיק לה תלמודא משום דסבירא ליה דההיא כשהכישה במקל ולא חסרה והיינו דאמר והא לא חסרה אלמא אינה צריכה חסרון ודחינן ליה דלעולם סבירא ליה צריכה חסרון וכגון שהכישה. ויש גורסים תסתיים דרב הוא דאמר צריכה חסרון ודייקינן לה משום דהכחישה וכדקתני הכישה במקל ומאי דאמרינן והא לא חסרה היינו ממה דהוינן בה התם ופרקוה שם בשהכחישה ולא גרסי אלא לאו שמע מינה שליחות יד אינה צריכה חסרון. וגירסת רש"י ז"ל היא הנכונה. הריטב"א ז"ל.

משום דהניח מקלו ותרמילו עליה חייב הא שקלינהו ואי קשיא כי שקלינהו מצי הוי הא צריך דעת בעלים כרבי עקיבא וקיימא לן כוותיה כבר תירצה רש"י ז"ל בפירושיה משום דאוקימנא מתניתין כרבי ישמעאל דאמר אין צריך דעת בעלים מוקמינן נמי הא כוותיה דבעיא לאוקמה כדברי הכל. אבל הראב"ד ז"ל פירש משום דהניח מקלו ותרמילו עליה פעם אחת חייב והלא אין דרכן של בני אדם להקפיד בכך ואין שם חסרון ונזק כלל. ואוקמה שמואל בעודן עליו כלומר שהוא רגיל לעשות כן כל שעה ולהניחם עליו זמן מרובה וכגון זה הבעלים מקפידין בכך ושליחות יד הוא. וקשה לי קצת דאם אינה מכחשת מחמת כך כלל לעולם מה היא הקפדתן של בעלים יותר כשהוא עושה כך תדיר משאינו עושה אלא פעם אחת. ודברי רש"י נראין לי עיקר. הרשב"א.

ותלמיד הר"פ כתב וזה לשונו: והא שקלינהו וכיון דהדר הוה ליה שומר כדמעיקרא ואף על גב דליכא דעת בעלים מכל מקום קיימינן כרבי ישמעאל דאמר לא בעינן דעת בעלים. וקשה דהא לקמן פסקינן כרבי עקיבא. ויש לומר דהך סוגיא אתיא אליבא דרב מדקמתרץ רב שהכישה במקל ורב סבירא ליה כרבי ישמעאל מדמוקי לה מתניתין כוותיה. עד כאן.

משום דהניח מקלו וכו'. פירוש משמע ליה מדקתני אם הניח ולא קתני היה מקלו ותרמילו מונחים עליה דבשקלינהו עסקינן אי נמי לאו דוקא הוא שקלינהו אלא הכי קאמר משום דהניח מקלו ותרמילו עליה חייב אי שקלינהו הא הדרא ליה. הרמב"ן ז"ל.

והא לא משך. פירוש דקסלקא דעתין דבעוד שהפרה עומדת במקומה הניח תרמילו עליה ולא משכה מעולם עול להשתמש בה ואם כן אמאי חייב שהרי תקנו משיכה בגזלנים כמו בלקוחות ופרקינן הכישה במקל ורצתה לפניו פירוש ועשה כן על דעת להשתמש בה דהא חשיבא משיכה כדאיתא בפרק קמא דקידושין. ובדין היא דהאי הוה ליה למפרק ולשנויי מעיקרא שזה עיקר חיובו אלא דלא חש ובעי לפרושי מאי דקתני הניח מקלו ותרמילו עליה אמאי מחייב ליה. הריטב"א ז"ל.

והא לא חסרה. קשיא ליה לרש"י ז"ל דילמא הא דחייב לאו משום דשליחות יד אינה צריכה חסרון אלא משום שהוא שואל שלא מדעת ואי שואל הוי מחייב ואי גזלן הוי מחייב ובין למאן דאמר שליחות יד צריכה חסרון ובין למאן דאמר אינה צריכה חסרון שואל שלא מדעת או שואל הוי או גזלן הוי במה ששאל. והוא ז"ל מפרק לה כמי שכתב ואין דבריו ברורים. אבל הרמב"ן תירץ דמשום שואל אי אפשר לחייבו שאינו נקרא שואל אלא כשהיא יוצאה בשעת שאלתה מרשות בעלים לגמרי ושאין בה הנאה לבעלים כלל אלא כל הנאה של שואל וזו אינה כן שאף בשעה שמקלו ותרמילו עליה הרי היא רועה באפר והולכת עם העדר במקום שדעת בעלים שתהא שם ולפיכך אין לחייבו מתורת שואל אלא מתורת שולח יד דכיון דשליחות יד אינה צריכה תסרון אף זה שולח יד בה שמשתמש במקצתה. וקשיא לי ואפילו למאן דאמר אינה צריכה חסרון היכי מחייב דאפילו למאן דאמר אינה צריכה חסרון הני מילי היכא שהגביהה על מנת לחסרה דהרי הוא כאלו חסרה אבל הכא דליכא חסרון כלל ואינו עתיד לבא נמצא שהוא מכישה במקל על דעת שלא לחסרה כלל ונמצא שאין כאן שליחות יד. ויש לי לומר הכא דודאי הכי קאמר ודאי הני אמוראי דפליגי בשליחות יד אי צריכה חסרון בהא קמיפלגי דמאן דאמר צריכה חסרון סבר שמה שחדש הכתוב לומר שמי שגוזל מקצת פקדון יהא חייב על כלו חידוש הוא ואין לך בו אלא חידושו בלבד הילכך דוקא כשחסר ממש עשה מקצתו וכו' ככולו אבל מגביה על מנת לחסר ולא חסר לא עשה מקצתו ככולו ולפיכך אף על פי שמגביה על דעת לגזול כולו חייב מגביה על דעת לגזול מקצתו אינו מתחייב על כולו לפי שאינו אלא גזרת הכתוב ואין לך בו אלא חידושו. ולמאן דאמר אינה צריכה חסרון סבירא ליה דלא שנא ומשום הכי מוכיחים מהא דהניח מקלו ותרמילו דשליחות יד אינה צריכה חסרון שהרי שואל שלא מדעת כשמוציאה מרשות בעלים לגמרי כיון דגזלן הוי הרי הוא כגוזל את כולה והיכא שאינו אלא כמשתמש במקצתה הרי הוא כגוזל מקצתה כגון הא דהניח מקלו ותרמילו עליה שהרי בהמה זו מקצתה משמשת בעליה שהולכת באפר לדעתה ומקצתה משמשת רועה זה שלא מדעת בעליה שהרי מקלו ותרמילו שהניח עליה נמצא שרועה זה כיון שמשתמש במקצתה שלא מדעת הרי הוא כגוזל מקצתה דתשמיש שלא מדעת כגזלה היא והוי שולח יד במקצתה ואף על פי שאין בשליחות יד זה חסרון כלל מחייבין אותו על כולה אלמא דמאי דחדית רחמנא בשלוח יד לעשות מקצתו ככולו לא שנא יש בו חסרון ולא שנא אין בו חסרון הלכך מגביה חבית כדי ליטול ממנה רביעית אפילו לא נטל ממנה כלום חייב בכולה כאלו הגביהה לגזלה לגמרי כן נראה לי. הר"ן.

וכתב הרשב"א ונראה לי לפי פירוש רש"י יש שלשה חילוקי דינים בדבר: גזלן שואל שלא מדעת ושולח יד בפקדון. גזלן הוא שדעתו לגזול לגמרי ואין דעתו לשלם וזה אין צריך חסרון ומכיון דגזל קם ליה ברשותיה. ושולח יד בפקדון בין שדעתו ליטול ממנו קצת כגון נוטל רביעית מן החבית ודעתו לשלם בין שמשתמש שלא מדעת הבעלים בבעלי חיים שהופקדו אצלו לפי שמחמת מלאכתן הם מתחסרין וכחשין. ואיכא מאן דאמר אינו צריך חסרון כלומר דכיון שדעתו לחסרו אף על פי שנאנס קודם שחסרו הייב דקם ליה ברשותיה ואיכא מאן דאמר צריך חסרון לומר שאינו עומד ברשותו עד שיחסרהו. ושואל שלא מדעת הוא בדבר שאין מתחסר מחמת תשמישו כגון טלטל את החבית על מנת להביא עליה גוזלות ואף על פי כן כיון ששאלה שלא מדעת גזלן הוי וחייב באונסין אף על פי שלא חסרה כלל. והרז"ה כתב דשואל שלא מדעת ושליחות יד למאן דאמר אינה צריכה חסרון חד הוא וראיה לדבר הדין סוגיא דרועה. והוצרך לדחוק עצמו ביותר בשמעתא דילקה בחסר ויתר כדלקמן כדאיתא בספר המאור שלו. עד כאן. על מה שתירץ רש"י הקשה הרא"ש וכי משום דבעלי חיים כחשי מחמת מלאכה גריעי משאר דברים דלא כחשי ואם אי אפשר לחייבם משום שליחות יד בלא חסרון לא נחייב משום שואל שלא מדעת אתמהה. ונראה לפרש דלא חשיב הכא שואל שלא מדעת בדבר מועט דלא קפדי אינשי בהנחת מקלו ותרמילו שיעשה שואל בכך ולא מחייב אלא מטעם שליחות יד דגזרת הכתוב היא. עד כאן.

וזה לשון גליון תוספות: הא לא חסרה. הקשה בקונטרס דילמא משום שליחות יד וכו' ותירץ. אך תירוצו דחוק וקשה להבין בלב. ונראה לפרש דהיינו טעמא דלא חשיב הכא שואל משום דלא קפדי אינשי אדבר מועט כזה אהנחת מקלו ותרמילו שיעשה שואל בכך ולא מחייב אלא מטעם שליחות יד דאי הוה חשיב שואל הוה חייב אפילו בלא חסרון מקל וחומר דשואל מדעת כיון דשלח בה יד בהדיא וליכא למימר תו דילמא ממליך ולא יעשה איסור ועוד דלמאן דאמר שואל שלא מדעת גזלן הוי פשיטא דאין צריך חסרון. עד כאן.

וכתב הגליון וזה לשונו: אלא שמע מינה שליחות יד אינה צריכה חסרון. הקשה רש"י דילמא הא דחייב משום דהוי שואל שלא מדעת וכו'. ואין להקשות אי קסבר שואל שלא מדעת גזלן הוי אם כן היכי מצי למימר שליחות יד צריכה חסרון תיפוס ליה משום שואל שלא מדעת דיש לומר. כששואל לעשות מלאכה בכל הכלי או בכל הבהמה הוי כאלו גזלה כולה ואין לך חסרון גדול מזה אבל כששולח בו יד ליטול מקצתה ולחסרה כגון הגביה חבית ליטול מקצת לא מחייב אלא אם כן נטל מקצתו. ובזה מיושב לעיל דקאמר רב ששת ובשואל שלא מדעת קמיפלגי אבל לכולי עלמא צריכה חסרון ותירץ רש"י דלא שייך שאלה אלא בדבר שאינו חסר מחמת מלאכה וכו' וכתוב בגליון תוספות דתירוצו דחוק וקשה להבין ונראה דעתו דבדבר שאינו חסר מחמת מלאכה אחרי שאחר עשיית מלאכה אינו משתנה ואינו מתחסר אז מיד כשנוטלו למלאכה הוי כאלו גמר כוונתו אבל בדבר המתחסר הוי מחוסר מעשה כל זמן שלא גמר כוונתו ולכך לא מחייב אלא אם כן גמר כוונתו אי נמי יש לומר דעתו כדפירשו בגליון בתר הכי בדבר שאינו חסר מחמת מלאכה שייך בו שאלה כי אינו סבור שעושה בו עבירה ודאי כשנוטלו לשאלו לא יחזור בו אבל בדבר שחסר לא שייך בו שאלה דיודע שהבעלים לא ישאילו לו ולכך לא הוי שאלה. וכן כתב בגליון בשם רבינו אברהם לא שייך בו שאלה אלא שליחות יד דהוי כגזל ואולי יחזור בו ולא יעבור ולכך לא מחייב עד שיחסרנו.

כתוב בגליון תוספות מקל וחומר דשואל מדעת וכו'. פירוש דחייב באונסין אף על גב דעושה מדעת כל שכן זה שעושה שלא מדעת ולא שייך לומר דילמא ממליך כיון שכבר חתחיל במלאכה שהניח עליה מקלו ותרמילון וממילא יתחסר. ולא דמי למה שפירש לקמן בגליון תוספות אחר היכא שמשך לשלוח בו יד ועדיין לא התחיל במלאכה. דהתם שייך למימר דילמא ממליך ולא עביד. וסיום גליון תוספות ועוד דלמאן דאמר שואל מדעת גזלן הוי פשיטא דאין צריך חסרון. פירוש רצה לומר דכששולח בו יד ליטלו לא גרע משואל שלא מדעת והיינו דלא כמו שחלקנו לפירוש רש"י וגם לא כגליון האחר. עד כאן.

וזה לשון תלמיד הר"פ: הקשה בקונטרס מנא לן דמחייב מטעמא דשליחות דילמא מטעם דשואל שלא מדעת וכו'. ותירץ דלא היא דהא דאמרינן בשואלין דשאלה שלא מדעת הוי גזלן היינו דוקא בדבר שאינו בעלי חיים ואינו מכחיש מחמת מלאכה וכו' וקשה דאי רצה לומר דשאלה לא שייכא בבעלי חיים הא ליתא דהא בכמה דוכתי בפרק השואל אמרינן דשאלה שייכא בבעלי חיים דקאמר התם השואל את הפרה כמה פעמים וכו'. אלא נראה דהכי רצה לומר הקונטרס תחילתו שליחות יד הוא גם שליחות יד איכא אבל ודאי כי נמי לא שייכא ביה שליחות יד מכל מקום שייכא בה שאלה שלא מדעת. והשתא קשה דהיכי מוכח דשליחות יד אינה צריכה חסרון לעולם דצריכה חסרון דהשתא אזיל שליחות יד כיון דלא חסרה ומכל מקום מחייב מטעם שאלה שלא מדעת. לכן נראה כפירוש התוספות דהא דמחייב משום שאלה היינו דוקא כשעשה מלאכה מרובה דיש לומר דקפדי בעלים אבל בדבר מועט כגון הנחת מקלו ותרמילו דלא קפדי בה בעלים ליכא לחיובי מטעם שאלה שלא מדעת. ואם תאמר אם כן היכי מתייבינן ליה מטעם שליחות יד. ונראה למורי שיחיה דיכול לבא לידי חסרון אם ישהה עליה זמן מרובה מקלו ותרמילו אם כן מהשתא הוי שליחות יד אי שליחות יד אינה צריכה חסרון. ואם תאמר אם כן מאי פריך והא לא חסרה אימא דמיירי שהניח מקלו ותרמילו עליה עד שחסרה. ויש לומר דמשמע לתלמודא דלא הניח מקלו ותרמילו עליה אלא כשיעור שהלך מעיר לעיר וחזר ובשיעור מועט כזה אין לנו לומר שחסרה כך נראה למורי שיחיה. עד כאן.

והריטב"א כתב וזה לשונו: והא לא חסרה. הקשה רש"י וכו'. ותירץ דלא שייך לדין שואל שלא מדעת אלא בדבר שמחמת מלאכתו לא שייך ביה כחש וחסרון כגון חבית וכיוצא בו ולשון שאלה משמע כן שהיא בדבר שחוזרת בעין ובלא חסרון אבל בעלי חיים שמכחישים ומתחסרים מחמת מלאכתן כי נשתמש בהן או שחשב להשתמש בהן בענין שראוי לחסרן אין זו שאלה אלא שליחות יד. ויפה כוון. ויש מתרצין דלא חשיב לחייבו מדין שואל שלא מדעת אלא בשעושה בו מלאכה מרובה וכו' ואין לשון זה מחוור דאי לא הוה בדעתיה להשתמש בו זמן מרובה כדי חסרון אף שליחות יד אין כאן ואם בשדעתו להשתמש בה זמן מרובה כדי חסרון הא איכא קפידא ושאלה שלא מדעת אי לאו טעמיה דרש"י שהוא הנכון. ואם תאמר ודילמא בשהניח מקלו ותרמילו לאחר שמשכה על דעת לגזלה דלכולי עלמא לא בעי חסרון. יש לומר דהא ליתא חדא דכל היכא דאפשר לאוקמה בשליחות יד לא מוקמינן לה בגזלן כדאיתא בשמעתין לעיל. ותו דאם כן אפילו לא הניח מקלו עליה כלל חייב מכיון שהכישה ורצתה לפניו על דעת לגזלה. עד כאן.

והראב"ד כתב וזה לשונו: נראה לי כי שליחות יד אפילו אינו אלא במקצת אם נשברה חייב בכולה ולמאן דאמר צריכה חסרון עד שיטול ממנו מקצת שיהא בו שוה פרוטה כשיעור גזלה ומאן דאמר אינה צריכה חסרון משהגביה ליטול ממנה אף על פי שלא נטל ממנה כלום. עוד נראה לי כי שליחות יד אפילו לא נתכוון לגזול ויש בדעתו להשלים מה שיטול משם חייב באונסין מפני שהוא כגזלן. והא לא חסרה אלא שמע מינה אינה צריכה חסרון. וקשיא לי אי סבירא ליה דשואל שלא מדעת גזלן הוא למה ליה חסרון והלא זה שואל שלא מדעת הוא. ונראה לי דהא דאמרינן שואל שלא מדעת בפקדון גזלן הוא משום שליחות יד קאמר ורב ששת אוקמה למתניתין בשטלטלה להביא עליה גוזלות ושואל שלא מדעת גזלן הוא משום שליחות יד קאמר וקסבר אינה צריכה חסרון והא עדיפא מדכלהו דאפילו לא נתכוון במשיכתה או בהגבהתה ליטול ממנה כלום אלא להשתמש בה בלבד הרי היא שליחות יד. ואם אינו נפקד ונטל בהמת חברו שלא מדעתו ונשתמש בה זהו שואל שהוא גזלן אבל כשהוא נפקד הוא שולח יד בפקדון והוא גזלן. עד כאן.

ולענין פסק הלכה בענין שואל שלא מדעת נקטינן דגזלן הוי דרבא דהוא בתרא הכי סבירא ליה אליבא דרבנן תפרק המוכר את הספינה וכדאמרינן בסוף פירקין אלא הא דאמר רבא שואל שלא מדעת גזלן הוי נימא רבא דאמר כבית שמאי. כן דעת הריא"ף וכן פסק הרמב"ם פרק ג' מהלכות גזלה.

נמצא עכשיו שהשומר חייב באונסין באחד מג' דרכים. או שהגביה על מנת לגזלה. או שהגביה על דעת להחזירה וליטול ממנה קצתה שאף על פי שלא חסרה קמה ליה ברשותיה. או שהגביה על מנת להשתמש בה שאף על פי שלא נשתמש בה מההיא שעתא הוה ליה גזלן וחייב באונסין. ואם נתחייב באחד מדרכים הללו ורצה להחזיר לעולם אין חזרתו חזרה אלא אם כן הודיע לבעלים דקיימא לן כרבי עקיבא. וכבר כתבנו שכל זה אינו ענין אלא בשומר שגנב מרשות עצמו אבל בגונב מרשות בעלים ממש היינו מתניתין דהגונב טלה מן העדר וכו' וסוגיא דאיתאמרה עלה בסוף בבא קמא וכו' הר"ן. ועיין בסוף בבא קמא.

אימא שהכחישה. כלומר שהכחישה בהנחת מקלו ותרמילו עליה זמן מרובה דאיכא חסרון דייקא נמי דקתני שהכישה במקל. יש שפירשו מדנקט רב משיכה זו ולא קאמר משיכה אחריתי מכלל דעל ידי המקל משכה והכחישה בהנחתו עליה. ויש מפרשים דדאיק ליה מדלא קאמר שהכישה לחוד וקאמר לישנא יתירה שהכישה במקל למימר דבהנחת המקל עליה הכישה והכחישה. ואם תאמר ותיפוק ליה משום הכחשת הכשה גופא בלא הנחת מקלו ותרמילו עליה דקתני תנא. ויש לומר דמה הנאה יש לו בחסרון זה וכל שאין לו בו הנאה אין כאן שליחות יד אלא מזיק בעלמא שאינו חייב באונסין אלא שהוא חייב לשלם מה שהזיק. הריטב"א.

וכן כתב הר"ן וזה לשונו: דייקא נמי דקתני שהכישה במקל. מכאן שאינו חייב משום שולח יד אלא כשהוא מחסרה להנאת עצמו אבל היכא שאינו נהנה באותו חסרון כגון ששפך רביעית יין מן החבית לאיבוד אינו חייב אלא במה שחסר מדין מזיק דהא הכא איכא חסרון שהכחישה ואפילו הכי בעינן הניח מקלו ותרמילו עליה דאית ליה הנאה מינה. עד כאן.

ויש מקשים וכיון שהכישה במקל והכחישה למה ליה לאוקמה לעיל בעודן עליו. ואין זו קושיא לפירוש רש"י שפירש לעיל דהא כי אין עודן עליו הא שקלינהו ועבד השבה אליבא דרבי ישמעאל ולאידך פירושא נמי הא דאמרינן שהכחישה היינו לפי שעודן עליו כלומר שהניחם שם זמן מרובה ועודן עליו לאו דוקא. הריטב"א.

וזה לשון תלמיד הר"פ: שהכישה במקל וכו'. וקשה למורי שיחיה אם כן למה לי עודן עליו. ותירץ דאי אין עודן עליו הוי כדמעיקרא אף על גב דנתן שקלינהו וכיון דהדר הדר כדפרישנא והשתא דעודן עליו אף על פי שהחסרון לא הוי אלא בשעה שהכישה במקל מכל מקום אכתי קאי אשליחות יד ואם כן עבד השתא. עד כאן.

הא דאמרינן דייקי נמי דקתני לא דייקי בלישנא דהא לאו לישנא דמתניתא הוא אלא לישנא דרב. ומדרב סבר שליחות יד צריכה חסרון נקטיה הכי לסיומי מאי דאתי למימר לעיל תסתיים וכו' דאלו הא דבעינן לשיולי מאי טעמא דלוי הכי נמי הוה לן לשיולי אליבא דרב אלא סבירא ליה צריכה חסרון וזה פשוט. מאי טעמא דלוי פירוש דהא מסתמא לא משמע לחייבו בלא חסרון ואם כן מאי טעמא דמאן דאמר אינה צריכה חסרון והכי רהטא כולה סוגיין דלמאן דאמר אינה צריכה בעי קרא וטעמא להכי ולא למאן דאמר צריכה חסרון. הריטב"א.

כתוב בספר המאור שהכישה במקל ורצתה לפניו והא לא חסרה אלא לאו שמע מינה שליחות יד אינה צריכה חסרון והוה ליה האי שואל שלא טדית גזלן וכו'. עד ורב לא בעי לאוקמה לברייתא דרועה שהיה רועה בפלוגתא ומשום הכי מוקי לה בשעודן עליה וכו'. וכתב עליו הראב"ד וזה לשונו: אמר אברהם זה דבר שאי אפשר והא איהו גופיה מוקי לה בפרק הגוזל דרב כרבי עקיבא והכא דחיק להא מתניתא בשעודן עליו לאוקמי מילתא דרבי ישמעאל. ועוד בעל הגמרא היכי מקשי למתניתא כדעת רבי ישמעאל. ועוד כי הכחש החוזר שאמר שהוא חזרה לדעת רבי ישמעאל גם זה אינו. כי חזרה שהיא מאליה אינה חזרה כלל. והרוצה לעמוד על העיקר יעיין בפירושנו. ע"כ.

משונה שליחות יד האמורה בשומר חנם משליחות יד האמורה בשומר שכר. יש ספרים שהגירסא להפך וכך היא נכונה יותר וקורא אותה משונה לפי שנאמרה שלא לצורך ונשתנית מדינה כי לכאורה אין שליחות יד בלא חסרון. הרא"ש.

והראב"ד גריס משונה שליחות יד האמורה בשומר חנם וכו'. ופירוש משונה קלה. עד כאן. וכן כתב רבינו חננאל משונה שליחות יד האמורה בשומר חנם וכו' פירוש משונה שליחות יד האמורה בשומר חנם כלומר דין שומר חנם קל הוא משומר שכר ואם מי שדינו קל חייב בשליחות יד הוצרך לומר בחמור שחייב אין צריך יש בדין קל וחומר ללמד זה מזה למה נאמר עוד שליחות יד בשומר שכר אלא ללמד כי שליחות יד מכל מקום בין יש בה חסרון כיס בין אין בה חסרון כיס חייב. ורבי יוחנן דידיה אמר אני אומר אינה משונה כלומר אין זה יכול ללמוד מזה שאין שומר חנם קל משומר שכר שהרי וכו'. עד כאן.

וזה לשון הריטב"א: הכי גרסינן משונה שליחות יד האמורה בשומר שכר משליחות יד האמורה בשומר חנם. ויש גורסין בהפך משונה שליחות יד האמורה בשומר חנם וכו'. ואינו מחוור כי השינוי בפרשה שנייה הוא שנאמר שלא לצורך לשנות הדין שהיינו אומרים בפרשה ראשונה ודכולי עלמא אינו משונה ממש בעיקר הדין אלא משונה במשמעות לומר דמעיקרא היינו סבורים לומר שליחות יד צריכה חסרון וכשנאמרה פרשה שנייה למדתן דאינה צריכה חסרון לא בשומר חנם ולא בשומר שכר וכדאיתא בסמוך. וטעמא דמילתא כי כשלמד הכתוב בשומר שכר והוציאו מכלל שומר חנם שהיה למד ממנו לא ללמד על עצמו יצא מן הסתם אלא ללמד על כל שליחות יד האמור בפרשה ואף על גב דשומר שכר חמור יותר סברא הוא שלא חלקה תורה בדין שליחות יד. וכן נראה מפירוש רש"י והתוספות.

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף