ערך/פריה ורביה

מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

ערכי אוצר הספרים היהודי השיתופי פריה ורביה

מקור המצווה

דעת החינוך שמצות עשה של פריה ורביה מקורה בכתוב (בראשית א כח) 'ויברך אותם אלוקים ויאמר להם אלוקים פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה וגו'.

דעת הרמב"ן (שם ט ז) שפסוק זה אינו ציווי אלא ברכה, כלשון הכתוב 'ויברך אותם אלוקים' וגו'. ואילו מקור מצוות פריה ורביה הוא מהכתוב גבי נח (שם) 'ואתם פרו ורבו שרצו בארץ ורבו בה'. ואף שכבר בתחילת הפרק (פסוק א) נאמר 'ויברך אלוקים את נח ואת בניו ויאמר להם פרו ורבו ומלאו את הארץ' אף פסוק זה לא נאמר אלא לברכה כלשונו.

דעת המזרחי שנחלקו בדבר תנאים.

משא ומתן בנדון זה

• המהרש"א (ח"א סנהדרין נט:) מוכיח מדברי הגמרא בסנהדרין (נט:) והרי פריה ורביה שנאמרה לבני נח דכתיב ואתם פרו ורבו. משמע כדעת הרמב"ן שמקור המצווה מהפסוק האמור בנח.

החתם סופר מיישב שבאמת כבר נצטווה בזה אדם הראשון, אלא שהגמרא לא יכלה להביא פסוק זה כיון שנאמר לגביו 'וכבשוה' ואם כן היה אפשר לתרץ שבני נח אינם מצווים על פו"ר כיון שאינם בני כיבוש משעת מתן תורה ואילך.

כעין זה יישב בבנין שלמה שהיה אפשר לומר שבני נח נצטוו על מצוה זו ולא מנאה התנא שם כיון שהיא מצווה בקום עשה, ורק מהפסוק האמור גבי נח הקשתה לפי שילפינן בהקש שכל שאינו עוסק בפריה ורביה הרי הוא כאילו שופך דמים, וס"ל דאין הקש למחצה וע"כ שאף חייב מיתה. וכיון שכל הטעם שהתנא לא מנה מצוות בקום עשה כיון שאין בהם חיוב מיתה ואין זה נוגע לישראל, שוב ממילא הביאה הגמרא הפסוק האמור גבי נח שממנו ילפינן בהקש שאף שפו"ר בקום עשה היא מכל מקום המבטלה חייב מיתה ואם כן היה לתנא לכותבה.

• המזרחי והמהרש"א מביאים משמעות לשון הברייתא בכתובות (ה.) דתני בר קפרא כו' אלמנה נשאת בחמישי ונבעלת בששי הואיל ונאמרה בו ברכה לאדם (פרו ורבו ומלאו את הארץ. רש"י). משמע שאינו לציווי אלא לברכה כדעת הרמב"ן.

• עוד הוכיח המהרש"א מדברי הגמרא בעבודה זרה (ה.) למימרא דאי לא חטאו לא הוו מולדו והכתיב ואתם פרו ורבו. ולא הזכירה הגמרא ב' הפסוקים הראשונים לפי שהללו לברכה נאמרו ואפשר שתתקיים בעובדת כוכבים שהם היו מולידות.

• עוד הקשה המהרש"א לדעת החינוך, מאחר שכבר נצטווה אדם הראשון למה הוצרך שוב לצוות לנח. והמזרחי כתב שהיה נוח דואג לעסוק בפרו ורובו עד שהבטיחו הקב"ה על זה, אך דחה המהרש"א דבריו שלזה היה סגי בברכה ולא היה צריך לצוותו שוב.

• מאידך גיסא הוכיח המהרש"א מדברי הגמרא בסנהדרין (נז.) סירוס דכתיב שרצו בארץ ורבו בה, ואידך לברכה בעלמא (לא לפרות ולא לרבות צוום אלא ברכם בפריה ורביה. רש"י). ולדעת הרמב"ן כיון שכבר נתברכו נח ובניו לשם מה הוצרך לשוב ולברכם.

המהרש"א מיישב שכוונת הגמרא לברכה יתירה שהרי בפסוק זה אמר 'ושרצו בארץ' דהיינו כשרצים הללו.

• תלמידי רבי פרץ (סנהדרין נט: הובא בחמרא דחיי) הקשו בשם הר"ם על המבואר בגמרא שם שמצוות פרו ורבו נלמדת מהאמור לנח, והרי בגמרא לעיל מזה ((נז.) מבואר שאין לומדים מפסוק זה כיון שהוא לברכה ואף אם לא נאמר לברכה אין לומדים ממנו אלא סירוס. ולכאורה מבואר אם כן שפריה ורביה נלמדת מפסוק אחר.

תלמידי רבינו פרץ מיישבים בשם רבינו חננאל מקינון שהגמרא גבי סירוס מדברת על הפסוק האמור גבי חיה ועוף (בראשית ח יז) כל החיה אשר אתך גו' ושרצו בארץ ופרו ורבו על הארץ, שעל פסוק זה נחלקו אם בא לאסור עליהם את הסירוס שרגילות לעשותו בבעלי חיים.

בחמרא דחיי (סנהדרין נז.) יישב שתחילת הפסוק 'ואתם פרו ורבו' ללמד מצוות פו"ר אתא וסוף הפסוק 'ושרצו בארץ' בא לאסור סירוס או לברכה בעלמא.

• עוד הוכיחו המזרחי והמהרש"א מדתנן ביבמות (סה:) 'האיש מצווה על פריה ורביה אבל לא האשה, רבי יוחנן בן ברוקה אומר על שניהם הוא אומר ויברך אתם אלקים ויאמר להם פרו ורבו'. משמע שלריב"ב מקור המצווה מהכתוב בבראשית.

המזרחי הוכיח מכח זה שנחלקו תנאים במקור מצוות פריה ורביה אם מקרא דאדם הראשון או מקרא דנח.

המהרש"א כתב שהוא דוחק לפי שיהיה סתמא דגמרא בסנהדרין וע"ז כדעת הברייתא דכתובות ודלא כדעת המשנה.

המהרש"א יישב דביאור דברי ריב"ב שכיון דפרו ורבו האמור גבי ברכה ע"כ אין ביאורו אאיש ואשה אלא אאנשים דעלמא שהרי איש דרכו לכבוש ולא אשה ממילא אף פרו ורבו האמור בציווי איירי אאנשים דעלמא ולא אאיש ואשה.

החייבים במצווה

נשים

במשנה ביבמות (סה:) אמרו האיש מצווה על פריה ורביה אבל לא האשה, רבי יוחנן בן ברוקה אומר על שניהם הוא אומר ויברך אתם אלקים ויאמר להם פרו ורבו.

וכן פסק השולחן ערוך (אה"ע סימן א סי"ג) אשה אינה מצווה על פריה ורביה.

עם זאת יש שכתבו שאשה חייב על כל פנים בהעמדת זרע מהכתוב 'לא תהו בראה לשבת יצרה'. עי' להלן פרק 'לשבת יצרה'.

והר"ן (ריש פ"ב דקידושין) כתב שאשה הרי היא בכלל מצות פריה ורביה, אף שאינה מצוה עליה, כיון שסוף סוף אי אפשר לאיש לקיים מצוה פו"ר בלעדי האשה.

עבד

התוס' בחגיגה (ב: ד"ה לא) כתבו שאף עבד מחוייב בפריה ורביה אלא שאינו יכול לקיימה כיון דבעינן זרעו מיוחס אחריו.

דעת הריב"ם בתוס' בגיטין (גיטין מא: ד"ה לא) שעבד אינו מצווה על פריה ורביה.

בביאור דעת התוס' בגיטין שם (ביישובים האחרים) נחלקו האחרונים:

• המהר"ם (שם) כתב בדעתם דדין עבד כדין אשה שאינו מצווה על פריה ורביה.
• הט"ז (אה"ע סימן א סק"ב) ביאר שדעת התוס' שעבד מצווה על פריה ורביה.

אם עבד חייב ב'לשבת יצרה' - עי' להלן פרק 'לשבת יצרה'.

באונס

במשנה בגיטין (מא.) אמרו מי שחציו עבד וחציו בן חורין, עובד את רבו יום אחד ואת עצמו יום אחד דברי בית הלל. בית שמאי אומרים תקנתם את רבו ואת עצמו לא תקנתם, לישא שפחה אי אפשר שכבר חציו בן חורין, בת חורין אי אפשר שכבר חציו עבד, יבטל - והלא לא נברא העולם אלא לפריה ורביה שנאמר לא תוהו בראה לשבת יצרה. אלא מפני תיקון העולם כופין את רבו ועושה אותו בן חורין וכותב שטר על חצי דמיו, וחזרו בית הלל להורות כדברי ב"ש.

וכתבו התוס' (שם ע"ב ד"ה לא) שנקטו ב"ש בדבריהם לפסוק 'לא תהו בראה לשבת יצרה' האמור בישעיה ולא הביאו את הפסוק 'פרו ורבו' האמור בתורה, לפי שאותו העבד אנוס הוא ולכן משום 'פרו ורבו' בלחוד לא היינו כופים את רבו לשחררו.

לשבת יצרה

אשה

כתב הרמ"א (אה"ע סימן א סי"ג) יש אומרים דלא תעמוד [אשה] בלא איש משום חשדא.

וכתב הבית שמואל (שם סק"ב) שמשמע מדבריו שכל החשש משום חשד אך אינה מצווה על שבת.

דעת התוספות

הבית שמואל (שם סק"ב) הביא דעת התוס' בחגיגה (ב: ד"ה לא) שאשה אינה מצווה על שבת.

אך הביא שבתוס' בבבא בתרא (יג. ד"ה לישא) משמע שאשה מצווה על שבת.

וכ"כ בדעת תירוץ אחד בתוס' בגיטין (שם ע"ב ד"ה לא). אמנם הט"ז (אבן העזר סימן א סק"ב) כתב שאף לשאר תירוצי התוס' שם לא משמע כלל שאשה אינה מצווה על שבת.

עבד

א. דעת התוספות בגיטין (מב:) - שעבד אינו חייב בשבת.

ב. דעת ריב"ם בתוספות בגיטין - שעבד חייב בשבת.

באונס

במשנה בגיטין (מא.) אמרו מי שחציו עבד וחציו בן חורין, עובד את רבו יום אחד ואת עצמו יום אחד דברי בית הלל. בית שמאי אומרים תקנתם את רבו ואת עצמו לא תקנתם, לישא שפחה אי אפשר שכבר חציו בן חורין, בת חורין אי אפשר שכבר חציו עבד, יבטל - והלא לא נברא העולם אלא לפריה ורביה שנאמר לא תוהו בראה לשבת יצרה. אלא מפני תיקון העולם כופין את רבו ועושה אותו בן חורין וכותב שטר על חצי דמיו, וחזרו בית הלל להורות כדברי ב"ש.

וכתבו התוס' (שם ע"ב ד"ה לא) שנקטו ב"ש בדבריהם לפסוק 'לא תהו בראה לשבת יצרה' האמור בישעיה ולא הביאו את הפסוק 'פרו ורבו' האמור בתורה, לפי שאותו העבד אנוס הוא ולכן משום 'פרו ורבו' בלחוד לא היינו כופים את רבו לשחררו.

והקשה הט"ז (אה"ע סימן א ס"ב) דאם יש לפוטרו ממצוות פריה ורביה כיון שהוא אנוס הוא הדין שיש לפוטרו משום מצות 'לשבת יצרה'.

ויישב החתם סופר (גיטין שם) שאונס אינו מועיל אלא שלא נוכל לכוף את הגברא לקיים חובתו, אך מן הכתוב 'לשבת יצרה' למדנו שאין זה חובת הגברא לחוד אלא רצון הבורא לקיים את העולם ואם כן אף אם העבד אנוס ואינו יכול לקיים מצוות מכל מקום עלינו לכוף את הרב כדי שתתקיים התוצאה הנרצית של יישוב העולם.

קיום פו"ר על ידי בן ממזר

רמ"א אהע"ז סימן א' בשם בית יוסף, ושם בשם ריטב"א ואינו לפנינו, ובאמת נמצא ברשב"א רמב"ן ומאירי ביבמות (כב:) שיוצא אף בממזר. וכ"ה בב"י בשם ירושלמי.

אמנם הרי"ף, הרמב"ם והרא"ש לא הביאו ירושלמי זה להלכה.

ומשמע שהסוברים שיצא יד"ח הוא אפילו באופן שהממזר בא באיסור. מנחת חינוך (א, ח) [ועי"ש מדוע אין חסרון מצוה הבאה בעבירה]. והמהרי"ט (הובא במנ"ח שם) כתב שכיון שהוא מצוה הבאה בעבירה לכן הני פוסקים לא העתיקו, ואף שיכול להיות היכי תימצי באונס, לא שכיחא.

ובמנחת חינוך תמה למה יועיל בן ממזר, הלא מרבה פסולים בישראל.

אם הביאה הוי מצוה או הכשר מצוה

כתב במנחת חינוך (מצוה א אות ב ד"ה ואם אדם טרפה) שלפי מה דקיימא לן היו לו בנים ומתו לא קיים המצוה, נראה בעליל דמצוה זו אינה כשאר מצות לולב ומצה ודומיהם דאין להם משך זמן רק תיכף שנעשה המצוה יצא, אבל כאן אינו כן, דהביאה לא הוי גוף המצוה רק הכשר מצוה, ועיקר המצוה הוא לידת הבנים, ובכל רגע חל עליו החיוב, ואם מתו לא קיים מכאן ולהבא וזה פשוט. עכ"ל. וכ"כ גם בספר פרי יצחק (ח"א סוס"י מב): דפרו ורבו לא דמיא לשאר מצוות, דגבי פרו ורבו הביאה היא רק הכשר מצוה למצות פרו ורבו, אבל עיקר המצוה היא שיהיו לו בנים. ובהר צבי (יבמות סב.) התקשה מאד בדבריהם: ולענ"ד דבריהם קשים להולמם, דהא לעולם מצוות המעשיות הם מה שעושה האדם בפועל, אבל שיהיה לו בנים זה אינו מעשה האדם, וגם לאו בידו הוא. ומסתבר דאדרבה עיקר מצות עשה היא לקחת אשה. ועי' עוד אגרות משה (אבן העזר ח"ב סי' יח) שלא מסתבר לומר כהמנ"ח בזה.

---

---

שולי הגליון

---

---

מעבר לתחילת הדף