פרי יצחק/א/מב
|
< הקודם · הבא > |
בענין מצות פו"ר אם מקיים בוולד שיצירתו בעבירה:
הנה בשו"ע אה"ע סי' א' סעיף ו' מבואר היה הבן ממזר או חרש ושוטה קיים המצוה ע"ש ודין זה הביא הב"י בשם הירושלמי פ"ב דיבמות גבי מי שיש לו בן מ"מ ז"ל ר' אבין בעי ובנו לכל דבר אפילו לפו"ר ולשניה ע"ש וכ"כ בפשיטות הרמב"ן והרשב"א והריטב"א דבבן ממזר קיים פו"ר ע"ש אולם הרי"ף והרמב"ם והרא"ש השמיטו הירושלמי זה והנה הגאון מהרי"ט אלגזי בחי' על ה' בכורות להרמב"ן סי' ס"ד האריך בפרט זה וע"ש שהקשה דאיך אפ"ל דס"ל להירושלמי דבבן ממזר יצא ידי פו"ר דהא קי"ל מצוה הבאה בעבירה אפילו בדיעבד לא יצא ידי חובתו כדאמרינן ר"פ לולב הגזול דמטעם זה לולב הגזול פסול משום מצוה הב"ע וכן כל מצות שבתורה. ומכש"כ מצוה הב"ע דערוה החמורה דפשיטא דכיון דכל זה הבן נעשה ונולד בעבירה לא יצא יד"ח פו"ר וע"ש שתי' דאפ"ל דמיירי שבא על הערוה בשוגג ונאמר דע"כ לא אמרינן מצוה הב"ע לא יצא יד"ח אלא כגון שעבר עבירה במזיד אבל בשוגג לא אולם כתב דמדברי התו' פ' כ"ש שהקשו על הא דתנן דאין יוצא ידי מצוה בטבל ויליף ליה מקרא תיפוק ליה משום מצוה הב"ע יש ללמוד דאפילו בשוגג שייך מצוה הב"ע דאל"כ למה הניחו הדבר בתימה הא י"ל דאיצטריך קרא להיכי דאכל מצה של טבל בשוגג דמשום מצוה הב"ע ליכא כו' וע"ש שכתב דהירושלמי מיירי שבא על הערוה באונס ואף אי נימא דבשוגג נמי הוי מצוה הב"ע אבל באונס בודאי לא חשיב מצוה הב"ע דאונס רחמנא פטריה ועל ממזר הנולד בזה האופן שבא עליה באונס הוא שאמרו בירושלמי דיוצא ידי פו"ר ע"ש:
והנה לענין מצוה הב"ע אם הוא בשוגג שלא ידע שהוא עבירה אם יוצא ידי מצוה נראה לה"ר ברורה מגמ' ר"ה (דף כח) דאף בכה"ג חשיב מצוה הב"ע דמבואר שם אמר רב יהודה בשופר של עולה לא יתקע ואם תקע כו'. בשופר של שלמים לא יתקע ואם תקע לא יצא מ"ט עולה בת מעילה היא שלמים לאו בת מעילה היא איסורא הוא דרכיב עליה ולא נפקו לחולין ע"ש והנה הטעם דהיכי דתקע באיסור לא יצא יד"ח הוא משום מצוה הב"ע וכמ"ש בחי' טורי אבן שם והנה רב יהודה מיירי ע"כ שתקע בשוגג שלא ידע שהוא שופר של שלמים דאי במזיד בלא"ה לא שייך מעילה אפילו בעולה ובע"כ דמיירי בשוגג ומ"מ הא מבואר דלא יצא משום מצוה הב"ע ולפ"ז הרי מוכרח דגם בשוגג נמי חשיב מצוה הבא בעבירה ולא יצא יד"ח המצוה אולם באמת נראה דגם באונס נמי חשיב מצוה הב"ע ואני תמה על הגאון מהרי"ט אלגזי דפשיטא ליה דבאונס לא חשיב מצוה הב"ע והא ממקום שבא ללמוד דבשוגג הוי מצוה הב"ע והיינו ממה שהקשו התו' שם דל"ל קרא דאינו יוצא במצה של טבל תיפוק ליה דהוי מצוה הב"ע ולא תי' בפשיטות דאיצטריך קרא לאוכל מצה של טבל בשוגג ובע"כ דגם בשוגג הוי מצוה הב"ע כנ"ל הא מדבריהם אלו יש ללמוד ג"כ דגם מצוה הב"ע באונס לא יצא יד"ח דאל"כ אמאי לא תי' דאיצטריך קרא בכה"ג לאוכל מצה של טבל באונס וכגון שכפאוהו פרסיים. דגם לכתחילה מותר לאכול דאין לך דבר שעומד בפני פקו"נ ומ"מ אינו יוצא יד"ח אכילת מצה מקרא דלא תאכל עליו חמץ ובע"כ דכל מצוה שבא בעבירה אפילו ע"י אונס חשיב מצוה הב"ע ולא יצא יד"ח. ואין לומר דלפיכך לא תי' התו' כן ומשום דא"כ אכתי קשה למ"ד מצות צריכות כוונה ל"ל קרא לאוכל מצה של טבל באונס דלא יצא יד"ח דהא בלא"ה לא יצא משום שלא נתכוין לצאת וכמבואר בגמ' ר"ה (דף כ"ח) ע"ש אולם באמת זה אינו דהא אפ"ל שכפאוהו פרסיים לאכול מצה של טבל ונתכוון באמת לצאת יד"ח מצה דכיון דאנוס הוא על האכילה מותר לו לכוון ג"כ לצאת יד"ח מצה דהא קי"ל מתעסק בחלבים ועריות חייב שכן נהנה וא"כ הכוונה אין נ"מ בזה וליכא משום מצוה הב"ע ובע"כ מוכרח מזה דאפילו באונס חשיב מצוה הב"ע ולא יצא יד"ח וכנ"ל:
אמנם הנה בעיקר הדין נלע"ד לה"ר ברורה גם מתלמודא דידן דמקיים מצות פו"ר בבן ממזר דהנה אי נימא דבבן ממזר אינו מקיים פו"ר ומשום דיצירתו בעבירה והוי מצוה הב"ע דקי"ל דלא יצא יד"ח א"כ פשיטא דה"ה דבשאר ביאת איסור כגון הבא על הנדה וכדומה אף דאין הולד ממזר מ"מ כיון דיצירתו הוי בעבירה והולד נעשה ונולד בעבירה הוי מצוה הב"ע דלא יצא יד"ח ואינו מקיים מצות פו"ר והנה בפסחים (דף ע"ב) א"ר שמעון בן לקיש נתחלף לו שפוד של נותר בשפוד של צלי ואכלו חייב ור' יוחנן אמר אשתו נדה בעל חייב יבמתו נדה בעל פטור איכא דאמרי כש"כ בההיא דמחייב דלא עשה מצוה אית דאמרי בההוא פטור מ"ט כו' ור' יוחנן מ"ש יבמתו דקא עביד מצוה אשתו נמי קא עביד מצוה באשתו מעוברת והא איכא שמחת עונה שלא בשעת עונתה כו' ופרש"י בשפוד של צלי כו' חייב דטעה בדבר מצוה ולא עשה מצוה כו' אשתו נדה בעל חייב כדמוקי לה לקמיה בסמוך לווסתה ובמעוברת דלאו מצוה היא כו' ור"י מ"ש יבמתו דפטור כו' דקא עביד מצוה בביאה ראשונה קאמר אשתו מצות פריה ורביה כו' ע"ש:
ועכ"פ הרי מוכרח מסוגיא זו דגם בבן הנדה מקיים מצות פו"ר אע"ג דיצירתו בעבירה ע"י בעילת איסור דאי נימא כמ"ש המהרי"ט אלגזי דבולד הנולד מביאת איסור אינו מקיים מצות פו"ר ומשום דהו"ל מצוה הב"ע דקי"ל דלא יצא יד"ח. והא דמבואר בירושלמי דבממזר מקיים פו"ר ה"ד שבא על ערוה באונס וכנ"ל ולפ"ז קשה מאי פריך בגמ' אשתו נמי קא עביד מצוה והיינו מצות פו"ר וכפרש"י כנ"ל הא אשתו נדה בעל לא עביד מצוה כלל כיון דבאמת אינו מקיים מצות פו"ר כלל בבן הנדה ומשום דהוי מצוה הב"ע דלא יצא יד"ח כנ"ל א"כ הרי טעה בדבר מצוה ולא עשה מצוה כלל והא דיבמתו נדה בעל מקרי עשה מצוה היינו משום דקונה אותה בביאה זו ועשה מצוה דיבמה יבא עליה ועי' בתו' ריש יבמות שהוכיחו באמת מגמ' זו דפריך מ"ש יבמתו דקא עביד מצוה דאם בא עליה בנידתה קני לה ע"ש וכ"כ הרא"ש שם ולפ"ז מהא דפריך בגמ' אשתו נמי קא עביד מצוה בע"כ מוכרח מזה דבדיעבד קיים מצות פו"ר ע"י בעילת איסור דאי נימא דלא קיים מצות פו"ר משום דהוי מצוה הב"ע א"כ הרי לא עשה מצוה כלל כנ"ל והכא אא"ל כמש"כ המהרי"ט אלגזי לישב הירושלמי דמיירי שבא עליה באונס דהא הכא מיירי לענין חיוב קרבן ובע"כ דמיירי רק בשוגג כנ"ל:
הן אמת דמדברי התו' שם נראה לכאורה להכריח דלא קיים מצות פריה ורביה ע"י בעילת איסור דהנה בתו' שם כתבו ז"ל באשתו נמי קא עביד מצוה ובסמוך נמי פריך והא איכא שמחת עונה ותימא הא באשתו נדה קיימינן דליכא מצוה ולא שמחת עונה ואומר ר"י דפריך אלישנא בתרא דפוטר טעה בדבר מצוה אע"פ שלא עשה מצוה כו' ע"ש ודבריהם לכאורה צע"ג מה שהקשו דבאשתו נדה ליכא מצוה הא בדיעבד עכ"פ עביד מצוה של פו"ר ובע"כ צ"ל דס"ל להתו' דע"י בעילת איסור לא קיים באמת מצות פו"ר כלל ומשום דהוי מצוה הב"ע דלא יצא י"ח כמ"ש המהריט"א וכנ"ל ועכ"פ לפי מה שפי' ר"י דקו' הגמ' הוא ללישנא בתרא דפוטר טעה בדבר מצוה אע"פ שלא עשה מצוה ולפ"ז הא דפריך בגמ' אשתו נמי היינו רק דהוי טעה בדבר מצוה אע"פ שלא עשה מצוה לפ"ז שוב אין ראיה מגמ' דע"י בעילת איסור מקיים מצות פו"ר וכמובן מיהו מפרש"י נראה דקו' הגמ' הוא דהוי טעה בדבר מצוה ועשה מצוה ע"ש ודוק וכן נראה מדברי התו' והרא"ש בריש יבמות שהוכיחו מסוגי' זו דאפילו בנידתה בת יבום היא מדפריך מ"ש יבמתו דקא עביד מצוה משמע דקני לה ע"ש כנ"ל ומוכרח מזה דס"ל דקו' הגמ' מ"ש יבמתו דקא עביד מצוה היינו דהוי טעה בדבר מצוה ועשה מצוה ומשום דקני לה בדיעבד ולפ"ז נראה דהא דפריך בגמ' אשתו נמי קא עביד מצוה היינו דהוי טעה בדבר מצוה ועשה מצוה ולפ"ז מוכרח דע"י בעילת איסור נמי מקיים מצות פו"ר כנ"ל:
וכן נלע"ד לה"ר מדברי הרמב"ם דהנה בפ"ב מה' שגגות ה"ח כתב כל העושה מצוה מן המצות ובכלל עשייתה נעשה עבירה שחייבין עליה כרת בשגגה ה"ז פטור מפני שעשה ברשות כיצד הבא על יבמתו והרי היא נדה והוא לא ידע ה"ז פטור מחטאת כו' אבל אם בא על אשתו והיא נדה חייב חטאת מפני שלא שאלה ואח"כ יבעול ע"ש. ועי' בלח"מ שתמה על דברי רבינו דמכיון דס"ל דבעינן טעה בדבר מצוה ועשה מצוה א"כ מה צריך להטעם דלפיכך בא על אשתו חייב חטאת מפני שלא שאלה הא בלא"ה באשתו לא עביד מצוה כלל דשמחת עונה ומצות פו"ר ליכא באשתו נדה ומה שהקשו בגמ' כן כתבו התו' דהוא לל"ב דפוטר בטעה בדבר מצוה אע"ג שלא עשה מצוה ע"ש בלח"מ אולם לענ"ד נראה דס"ל להרמב"ם דקו' הגמ' הוא דהוי טעה בדבר מצוה ועשה מצוה וכמו שנראה מפרש"י והתו' והרא"ש בריש יבמות כנ"ל והיינו משום דיבמתו קני לה אפילו בנידתה וכן באשתו נמי קיים מצות פו"ר בדיעבד ולפ"ז הרי מוכרח ג"כ דע"י בעילת איסור נמי קיים פו"ר:
מיהו מגוף דברי הגמ' אין ראיה לכאורה דאפ"ל דהא דפריך בגמ' אשתו נמי קא עביד מצוה אין הכוונה למצות פו"ר דלעולם אפ"ל דע"י בעילת איסור אינו מקיים מצות פו"ר ומשום דהוי מצוה הב"ע אולם כוונת הגמ' למצוה דלשבת יצרה ומשום דאפשר לחלק בין מצות פו"ר למצות שבת דדוקא פו"ר אינו מקיים ע"י בעילת איסור משום דהוי מצוה הב"ע אולם מצות שבת אפ"ל דבכל ענין קיים אפילו ע"י ביאת איסור ומשום דכתיב לא תוהו בראה לשבת יצרה והא עבד ליה שבת. וכ"כ התוס' ביבמות (דף ס"ב) ד"ה הכל דבולד מן השפחה אע"ג דלא מיפטר בהכי מפו"ר משום שאין הולד מתייחס אחריו מ"מ מצות שבת מיהא קיים ע"ש ולפ"ז יש לחלק גם בנ"ד כנ"ל מיהו פשטות דברי הגמ' משמע דקאי על מצות פו"ר כפרש"י וכנ"ל:
ונראה לה"ר לזה דבע"כ קו' הגמ' אשתו נמי הוא משום מצות פו"ר ולא משום מצות שבת דהנה לכאורה קשה על הגמ' בהא דמשני דמיירי במעוברת דזהו קצת דוחק דהא מעוברת דמיה מסולקין אמאי לא תירצו בפשיטות דמיירי ביש לו בנים וכבר קיים מצות פו"ר אולם צ"ל בזה משום דבאמת גם ביש לו בנים מ"מ אכתי מצוה לפרות ולרבות משום קרא דלערב אל תנח וכמבואר ביבמות (דף ס"ב) וכ"כ הרמב"ם בפט"ו מה' אישות ע"ש ולכך משני במעוברת דשוב לא שייך מצוה כלל ועכ"פ לפ"ז מוכרח דקו' הגמ' אשתו נמי קא עביד מצוה היינו מצות פו"ר ומשום דגם ע"י ביאת איסור קיים מצות פו"ר בדיעבד דלא שייך בזה משום מצוה הב"ע ולפ"ז ניחא דלא משני הגמ' ביש לו בנים ומשום דאכתי איכא מצוה משום לערב אל תנח וכיון דגוף מצות פו"ר קיים ע"י ביאת איסור א"כ ה"ה דבדיעבד קיים ג"כ המצוה דלערב אל תנח דאי נימא דפו"ר לא קיים באמת ע"י ביאת איסור וקו' הגמ' הוא רק משום מצות שבת א"כ קשה דלישני בפשיטות ביש לו בנים דשוב ליכא משום מצות שבת ומשום לערב אל תנח ג"כ ליכא דזהו שייך רק לעיקר מצות פו"ר אולם מצד מצות שבת לבד נראה בודאי דכל שיש לו בנים וכבר עבד שבת שוב ליכא מצוה כלל וכמו באשה שאינה מצווה על פו"ר ומ"מ היא מצווה על שבת וכמ"ש הב"ש בסי' א' סק"ב בשם התוס' וכ"כ המג"א בסי' קמ"ג סק"ט ע"ש נראה דכל שיש לה שום זרע שוב אין עליה שום מצוה לפרות ולרבות ואינו ענין עליה משום לערב אל תנח כיון דכבר עבדה לה שבת ולערב אל תנח אינו ענין למצות שבת ונראה לה"ר לזה מגמ' יבמות (דף ס"ה) דמבואר שם דביתהו דר"ח הוה לה צער לידה שנאי מנא ואתיא לקמיה דר"ח אמרה אתתא מפקדא אפו"ר אמר לה לא אזלה אישתיא סמא דעקרתא כו' ע"ש והנה דביתהו דר"ח כבר היה לה בנים ובנות כמבואר שם ולפ"ז צ"ל דהא דשאלה אי אתתא מפקדת אפו"ר היינו דאי מצווה על פו"ר א"כ ממילא גם אם קיימה מצות פו"ר מ"מ אכתי איכא מצוה דלערב אל תנח וכ"כ התוס' בשבת (דף ק"י) ד"ה והתניא ע"ש ולפ"ז הרי מבואר מכאן דאם איתא דאינה מצווה על פו"ר אע"ג דבכ"ז היא מצווה על שבת יצרה מ"מ כיון שיש לה בנים שוב ליכא מצוה כלל ובע"כ דלערב אל תנח אינו ענין רק למצות פו"ר אולם משום מצות שבת כל שיש שום זרע שוב אין מצוה כלל כנ"ל ולפ"ז אי נימא דקו' הגמ' אשתו נמי הוא משום מצות שבת א"כ הו"ל לשנויי בפשיטות דמיירי ביש לו בנים ובע"כ דקו' הגמ' הוא משום מצות פו"ר וכנ"ל ובע"כ מוכרח מזה דבדיעבד קיים פו"ר אפילו ע"י ביאת איסור דליכא בזה משום מצוה הב"ע וכנ"ל:
אלא דלכאורה יש להביא ראיה דע"י ביאת איסור אינו מקיים אפילו מצות שבת ומכש"כ מצות פו"ר דלא קיים. דהנה בגיטין (דף מ"ב) מבואר איבעיא להו מעוכב גט שחרור יש לו קנס או אין לו קנס כו' ת"ש המית מי שחציו עבד וחציו בן חורין נותן חצי קנס לרבו וחצי כופר ליורשיו מאי לאו כמשנה אחרונה לא כמשנה ראשונה ופרש"י מעוכב גט שחרור כו' כל הנך דאמרינן בהו דיצאו לחירות ואין לרבו עליהם אלא שצריכין גט שחרור כגון כו' ומי שחציו בן חורין דתנן כופין את רבו כו' מאי לאו כמשנה אחרונה לאחר שחזרו ב"ה להורות דכופין את רבו ואפ"ה שקיל קנס כו' ע"ש והנה התוס' ביבמות (דף ס"ב) בד"ה הכל ובגיטין (דף מ"א) בד"ה לישא שפחה אינו יכול כתבו דאע"ג דאינו מקיים פו"ר בשפחה מ"מ אם היה יכול לישא שפחה לא הוה כפינן לרבו לשחררו כיון דשבת מיהא היה יכול לקיים ע"ש. ולפ"ז נראה דאם זה שחציו עבד וחציו ב"ח עבר ובא על השפחה או ב"ח והוליד ממנה וקיים שבת א"כ שוב אין כופין רבו לשחררו ועוד דהנה התוס' בגיטין (דף ל"ח) ד"ה כל ובב"ב (דף י"ג) הקשו אמאי כופין והא כל המשחרר עבדו עובר בעשה ותי' משום דאיכא מצוה רבה דלשבת יצרה ע"ש ולפ"ז אם עבר ובא על השפחה או ב"ח והוליד דכבר קיים מצות שבת בודאי שוב אין כופין דאין לו לעבור בעשה כיון שכבר קיים מצות שבת. ולפ"ז הרי צע"ג דהא אפילו אי נימא דהברייתא הוא למשנה אחרונה מ"מ אין ראיה כלל דמעוכב גט שחרור יש לו קנס דהא בברייתא מבואר חצי כופר ליורשיו הרי דאית ליה יורשין ובע"כ שעבר ונשא ב"ח וכיון שיש לו יורשין וכבר קיים מצות שבת ממילא שוב אין כופין לרבו כלל לעשותו ב"ח ואדון גמור הוא ולכך נותן חצי קנס לרבו משא"כ בגוונא דכופין את רבו אפשר דמעוכב גט שחרור אין לו קנס ובע"כ נראה לכאורה לה"ר מזה דע"י ביאת איסור לא קיים כלל אפילו מצות שבת ולפ"ז מכיון דאסור לו לישא שפחה וב"ח ולכך אפילו בדיעבד שנשא לא קיים מצות שבת כלל ע"י ביאת איסור ומכש"כ פו"ר דלא קיים כנ"ל:
הן אמת דבגמ' שם (דף מ"ג) מבעיא להו מי שחציו עבד וחציו ב"ח שקידש בת חורין מהו ופשיט שם מהברייתא הנ"ל דהמית מי שחציו עבד כו' וחצי כופר ליורשיו ואי אמרת קידושיו לאו קידושין יורשין מנ"ל ודחי שם ראוי ליטול ואין לו ופרש"י ואין לו שהרי מת ויורשים אין לו כו' וה"ק וחצי כופר ראוי לינתן ליורשיו אם היו לו יורשין ע"ש ועכ"פ הרי דבאמת אין לו יורשין כלל אלא דראוי ליטול אם היו לו יורשין מיהו בכ"ז צ"ע דהרי הגמ' אכתי לא ידע מזה ולפ"ז הרי אפ"ל דיורשיו הוא ממש וביותר דהנה המקנה הקשה על הגמ' דל"ל לאוקמי כמשנה ראשונה לישני דמיירי דעבד הוא קטן דהא לענין כופר וקנס גם בעבד בן יומא משלם קנס וכן כופר בב"ח ולענין כפיה בודאי דאין כופין את רבו לעשותו ב"ח אם הוא קטן כיון שעדיין לאו בר פו"ר הוא עד שיגדל ותי' דהגמ' ס"ל בכאן דפי' הברייתא וחצי כופר ליורשיו היינו יורשין ממש ומשום דבחציו עבד וחציו ב"ח תופסין קידושין באמת ולפ"ז אא"ל דמיירי בקטן דכיון דע"כ אית ליה יורשין וקטן אינו מוליד וכמבואר בסנהדרין (דף ע"ח) ע"ש ועכ"פ לפ"ז כיון דבע"כ ס"ל להגמ' בכאן דמיירי ביורשין ממש שנשא ב"ח והוליד ולפ"ז הרי קשה כנ"ל דלפ"ז שוב אין ראיה כלל מהברייתא דמעוכב גט שחרור יש לו קנס דכיון דכבר קיים שבת לפ"ז שוב אין כופין את רבו לעשותו ב"ח וביותר דכיון דאית ליה יורשין דבע"כ גם קדושין תופסין א"כ גם פו"ר קיים באמת ועי' בתוס' ב"ב שהקשו דליתי עשה דפו"ר ולידחי לאו דלא יהיה קדש ובס' אבני מילואים בסי' א' ע"ש ולפ"ז בע"כ צ"ל לכאורה דע"י ביאת איסור אף שבת לא קיים ומכש"כ פו"ר ע"ש:
אולם הנה התוס' שם (בדף מ"ב) בד"ה יום של רבו כתבו וז"ל וקצת תימא כיון דלפי משנה אחרונה מעשה ידיו שלו מה הרויח לעיל ההוא גברא דאקני לבנו קטן והא מכי משחרריה חבריה לפלגיה מיד זכה העבד בעצמו כו' ושמא הקנה לבנו קודם ששחררו חבירו לפי שהיה יודע שחבירו היה רוצה לשחרר חלקו וכ"כ הרא"ש ע"ש וכ"כ בטור ובשו"ע יור"ד סי' רס"ז ס"ג ז"ל ואם ידע מחבירו שרוצה לשחרר חלקו והקנה חלקו לבנו קטן כו' ע"ש ועכ"פ לפ"ז נראה דמכיון דחציו עבד וחציו ב"ח מעשה ידיו שלו ואין כח לרבו להקנות חלקו ומשום דתיכף כששחרר האחר חציו זכה העבד בעצמו ופקע כח רבו ממנו ולפ"ז נראה דאף אם עבר הך חציו עבד ונשא שפחה או ב"ח והוליד דכבר קיים מצות שבת מ"מ כופין את רבו לעשותו ב"ח דמיד ששחרר האחד חציו זכה העבד בעצמו ושוב אינו חוזר לרשות רבו אפילו אם יקיים שבת קודם שנתן לו גט שחרור אלא דלפמ"ש התוס' דלפיכך כופין את רבו אף דעובר על עשה דלעולם בהם תעבודו ומשום דשבת הוא מצוה ולפ"ז צ"ע בכה"ג שעבר ובא על אשה והוליד כיון דסוף סוף כבר קיים שבת א"כ איך יעבור הרב על העשה דלעולם בהם תעבודו ויש לישב ודוק ועי' בחי' הרשב"א שבת (דף ד') ובס' טורי אבן ריש חגיגה ע"ש ועכ"פ לפמ"ש התוס' הנ"ל נראה לומר כנ"ל אולם הנה הרמב"ם בפ"ז מה' עבדים ה"ח כתב מי שחציו עבד וחציו ב"ח שעמד רבו והקנה חציו לבנו הקטן כדי שלא יכופו אותו ב"ד לשחררו כו' ע"ש ומשמע מדבריו שלא כדברי התוס' הנ"ל אלא דאף לאחר ששחרר האחד חציו מ"מ יוכל השני להקנות לבנו הקטן וצ"ל דלא פקע שעבודא דרבו מכל וכל:
ולפ"ז נראה דבכה"ג דקודם שנתן לו גט שחרור הוליד העבד שוב אין כופין לרבו לעשותו ב"ח כיון שכבר קיים שבת ולפ"ז הרי קשה כנ"ל וא"כ לכאורה הרי מוכרח מזה דע"י ביאת איסור לא קיים אפילו מצות שבת וכש"כ פו"ר כנ"ל מיהו במצות שבת נראה בודאי דאין סברא לומר דלא קיים מצות שבת ע"י ביאת איסור ובעיקר דברי המקנה אינו מוכרח כ"כ ודו"ק:
והנה ביבמות (דף ל"ג) במשנה שנים שקידשו שתי נשים ובשעת כניסתן לחופה החליפו את של זה לזה כו' הרי אילו חייבין משום, א"א ואם היו אחין משום אשת אח ואם היו אחיות כו' ובגמ' מוקי לה כר"מ דאית ליה איסור כולל ואיסור מוסיף ופריך ור"מ אליבא דמאן אי אליבא דר' יהושע האמר טעה בדבר מצוה פטור אלא אליבא דר"א ופרש"י ר"מ אליבא דמאן כו' מיהו היכי דקא מתכוין לדבר מצוה כמאן מרבותיו ס"ל בטעה בדבר מצוה ולא עשה מצוה אי אליבא דר"י האמר פטור כו' ע"ש. והנה ר"מ לשיטתיה בפ' ר"א דמילה (דף קל"ג) אמר לא נחלקו ר"א ור"י במי שהיו לו ב' תינוקת כו' וע"ש דס"ל דטעה בדבר מצוה ועשה מצוה לכ"ע פטור:
ולפ"ז צע"ג דהרי הכא במשנה נמי הוי טעה בדבר מצוה ועשה מצוה דלפי המבואר בפסחים שם דאשתו נדה בעל הוי טעה בדבר מצוה ועשה מצוה היינו מצות פו"ר כנ"ל א"כ קשה הרי הכא נמי הוי טעה בדבר מצוה ועשה מצוה דבדיעבד הא קיים פו"ר אף ע"י בעילת איסור כנ"ל ואמאי חייב ונראה לישב דהנה שם בגמ' פריך מפרישין אותן והא אין אשה מתעברת מביאה ראשונה ומשני שבעלו ושנו ע"ש ולפ"ז כיון דאין אשה מתעברת מביאה ראשונה א"כ שפיר הוי טעה בדבר מצוה ולא עשה מצוה והנה הרמב"ן בחי' הקשה דמאי פסקא להגמ' דמיירי בביאה ראשונה ומי לא מיירי שהיו אלמנות וגרושות ע"ש ולפי הנ"ל י"ל דס"ל להגמ' דהמשנה מיירי שלא נתעברו דאי נתעברו הוי טעה בדבר מצוה ועשה מצוה ולכך ס"ד דמיירי בביאה ראשונה ודו"ק:
נחזור לענין לסוגי' הגמ' בפסחים שם דמשם נראה דגם ע"י ביאת איסור מקיים פו"ר והנה בגמ' יבמות (דף כ') מבואר דלפיכך חייבי לאוין לאו בני יבום נינהו ולא אמרינן אתי עשה ודחי ל"ת משום דגזירה ביאה ראשונה אטו ביאה שניה ופרש"י אטו ביאה שניה דלא מצי למידחי דהא איקיים בה עשה וע"ש בתוס' שכתבו לאו דוקא נקט ביאה שניה דהא אפילו גמר ביאה ראשונה אסור דיבמה נקנית בהעראה והו"מ למימר גזירה אטו גמר ביאה ע"ש אולם הרשב"א בחי' הקשה ג"כ כנ"ל ותי' דאע"פ שקנאה משעת העראה מ"מ מצוה עד גמר ביאה איתא דיבמה יבא עליה גמר ביאה במשמע א"נ משום דכתיב להקים לאחיו שם ובגמר ביאה הוא דאיכא הקמת זרע אלא שריבה הכתוב העראה ע"ש וכ"כ הרמב"ן והריטב"א בחי' ע"ש ועכ"פ מדברי התוס' משמע דבגמר ביאה ליכא מצוה כלל ולפ"ז צע"ג בהא דמבואר בפסחים שם יבמתו נדה בעל פטור ומשום דהוי טעה בדבר מצוה ועשה מצוה וכמו שכתבו התוס' בריש יבמות להכריח מזה דאפילו בנידתה קני לה כנ"ל וקשה דמ"מ ליחייב על גמר ביאה דליכא מצוה דבודאי דוחק לומר דיבמתו נדה בעל היינו ג"כ בהעראה ועוד דא"כ בכה"ג אשתו נדה בעל הרי ליכא כלל מצות פו"ר ול"צ לאוקמא במעוברת וצ"ע מיהו אפילו לפמ"ש הראשונים דמצוה איכא ג"כ בגמר ביאה כנ"ל מ"מ קשה כיון דכבר קני לה בהעראה וגמר ביאה הוי רק מצוה לחודיה א"כ הא הוי מצוה הב"ע ולכן נראה כיון דעיקר המצוה הוא משום להקים לאחיו שם א"כ ל"ש מצוה הב"ע דהרי מ"מ איכא הקמת שם:
ולפ"ז נראה דה"נ לענין פו"ר מקיים ג"כ ע"י ביאת איסור ולא שייך בזה מהב"ע ומשום דעיקר מצות פו"ר הוא משום לא תוהו בראה לשבת יצרה כמבואר ביבמות (דף ס"ב) ע"ש ואפי' ע"י איסור מ"מ כבר עבד ליה שבת:
עוד י"ל דמשו"ה ליכא בזה משום מצוה הב"ע ומשום דפו"ר לא דמי לשאר המצות דגבי פו"ר עיקר הביאה הוא רק הכשר מצוה למצות פו"ר דא"א למצות פו"ר בלא זה אבל עיקר המצוה הוא שיהיה לו בנים והרי גם אם היה לו בנים ומתו לא קיים פו"ר ולכך משום גוף הביאה לא שייך לומר דהוא מצוה הב"ע וחילוק זה מוכרח באמת דהרי קי"ל מצות צריכות כוונה א"כ הכי נימא דבלא כוונה לא קיים המצוה והוא דבר בטל ובע"כ צ"ל כנ"ל ובזה יש לישב ג"כ קו' הטורי אבן בר"ה (דף כ"ח) על הא דמבואר בגמ' היו לו בנים בהיותו עובד כוכבים כו' דיצא ידי פו"ר ע"ש ולפ"ז ניחא שפיר ובאמת גם מה שהקשו התוס' ב"ב גבי חציו עבד דליתי עשה דפו"ר ולידחי לאו דלא יהיה קדש ע"ש ג"כ צ"ע ע"פ הנ"ל ואין להאריך:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |