חתם סופר/גיטין/מא/ב
< עמוד קודם · עמוד הבא > צור דיון על דף זה מפרשי הדף תוספות רשב"א מהרש"ל מהר"ם חי' הלכות מהרש"א פני יהושע חתם סופר רש"ש תפארת יעקב אילת השחר |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
שנאמר לא תוהו בראה. יש כאן בתוס' ג' תירוצים. לתי' קמא בצירוף ב' מצות פ"ו ושבת עי"ז הוה מצוה רבה לאפוקי אשה אפי' אי מיפקדא אשבת עכ"פ אפרי' ורבי' לא מיפקדא וא"כ אין מוכרין ס"ת להשיא יתומה. ולתי' ב' שבת גופא בלי פ"ו נמי מצוה רבה היא אבל אינו מבואר אי שייך שבת באשה וקרוב לודאי דלא שייך דאלת"ה לא הוה קאמר מידי מ"ג ע"ב כמאן כריב"נ וכו'. נמצא לפ"ז אין מוכרין ס"ת ליתומה. ולתי' ריב"ם הוה שבת לבד בלי פ"ו מצוה רבה ושייך נמי באשה ומוכרין ס"ת להשיא יתומה ועיין היטב במג"א סי' קנ"ג ובהגהת טו"ז לא"ע סי' א':
לשבת יצרה. כ' ריב"ם נקט משום דשייך גם בצד עבדות פי' דס"ל לריב"ם שאין ראוי לכוף הרב משום צד חירות שאינו שלו כשם שאין כופין שום אדם לעזור לחברו לקיים מ"ע. אך צד עבדות הוא שלו כגופו או כבהמתו ועל זה כופין וזה מוכיח בכח גדול מהירושלמי דאל"ה מנ"ל להוכיח ממשנתינו דאין עבדים נושאים נשים במועד משום בטול פ"ו או בטול שבת דלמא משנתינו משום צד חירות אבל עבד גמור לא מיפקד לא ע"ז ולא ע"ז אע"כ מוכח מהירושלמי דכל הכפי' דמשנתינו משום צד עבדות הוא וזהו ראי' ברורה שאין עלי' תשובה אך במה שסבור הריב"ם דהירושלמי ס"ל עבד לא מיפקד אפ"ו מדבעי אי נושאים נשים במועד ש"מ פשיטא לבעל האיבעי דלא מיפקד אפ"ו והפשטן דמייתי ממשנתינו לא פליג אהא אלא מחדש לי' דנהי משום פ"ו הי' מותר לישא מ"מ משום שבת אסור. על זה פליג תוס' דחגיגה נהי דאמת הוא ההוכחה דמירושלמי מוכח דמתני' משום צד עבדות ולא משום צד חירות עכ"פ נהי בעל האיבעי' הי' מסופק אי עבד מיפקד אפ"ו מ"מ הפשטן פשיט לי' דמיפקד וכ' שמדסברא הוא כן קודם מ"ת נצטוו כל האומות בפ"ו ונהי בשעת מ"ת פקע מינייהו היינו מגוים גמורים אבל מעבדים לא פקע נהי דלא נכנסו לחיוב חדש מה שלא נכנסו לה הנשים אבל פ"ו שהיו חייבים מכבר לא פקע מיניהו בשעת מ"ת כן פי' אלי' זוטא סי' קנ"ג וטורי אבן באבני מילואים דחגיגה וס' מים חיים והוא פשוט. תו כ' שם תוס' דבפ' הב"ע לא קאמר אלא דלית לי' חייס פי' ודאי בשעת עבדות יצא ידי פ"ו אך לכשיתחרר אין הבנים האלו מתייחסים אחריו משא"כ גר. וסיים הריב"ם כיון דלא מיפקדי אפ"ו שמא גם לאחר שתשתחרר לא תקיים. נראה כוונתם דאמצעות עשה דפ"ו המפורשת בתורה מכין עד שתצא נפשו משא"כ שבת דדברי קבלה אע"פ שהוא מצוה רבה:
כופין את רבו. הקשו תוס' ליתי עשה דפ"ו ולידחי ל"ת דלא יהיה קדש מדלא כתב דלא תהי' קדשה ש"מ דפשיטא להו דבת חורין לא ישא דלא תעבור היא על לא תהיה קדשה משום מצותו של זה אך צד חירות שלו יעבור על לא יהי' קדש וישא שפחה והשתא ס"ד שפחה לא מיפקדא להנשא לכשר ואל תתמה שהרי אפי' בישראלית גמורה אי לאו דרשה לא תקח לא הי' גרושה ואלמנה מוזהרת מלהנשא לכהן. וכן משמע בתוס' פסחים פ"א ע"א דאשפחה קאי. וצ"ל אע"ג דצד חירות אינו מועיל דלא מקיים פ"ו בולדות משפחה מ"מ ס"ל להתוס' כמ"ש לעיל דאצד חירות לא קפדינן רק אצד עבדו ועבד יוצא ידי פ"ו ושבת אם ישא שפחה ואפ"ה הקשו דעשה דפ"ו דצד עבדות ידחה לאו דלא יהיה קדש דצד חירות. וכבר הסביר זה בטורי אבן דחגיגה דהרי מצינו בזבחים צ"ד ע"ב דפריך ליתי עשה דאכילת כשירי' ולידחי לאו דאכילת פסולין כיון דנבלעו זה בזה וה"נ דכוותי'. ומ"ש תוס' לענין פ"ו אנוס הוא ר"ל אבל לענין שבת לא מועיל מה שהוא אנוס ורחמנא פטרי' דמ"מ רחמנא חס על יישוב העולם דלשבת יצרה. ותי' תוס' אפשר לקיים שניהם ע"י כפי' ודבריהם צע"ג הא על הכפי' גופא אנו דנין הא עובר אלא תעשה דלעולם בהם תעבודו ומתרצין שאני פ"ו ושבת דמצוה רבה וא"כ השתא דאיננו מצוה רבה דאפשר לקיים ע"י שפחה דאתי עשה ודחי ל"ת וממילא אסור לכופו ואיך כתב תוס' אפשר ע"י כפי' והוא כעין קושי' מהרש"א אבל חמירא טפי. ועל צד הדוחק אני אומר כיון שאם ירצה הרב להסתפק בשטר על חצי דמיו כמו שקיבל כסף שוה ממש אז לא היה שום איסור משום לעולם בהם תעבודו כיון שקיבל מחירו וה"ה כמוכרו לו וכל עצמם אנו צריכין לכופו הואיל ואינו רוצה לקבל השטר במחיר ממש. והואיל וכל העברת עשה דלעולם בהם תעבודו ברצון הרב תלי' אין עשה זו כדאי לדחות שום דבר עיין כעין זה בכתובות מ' ע"א ע"ש. ודוחק. עוד תי' תוס' דבעידנא דמעקרא ללאו לא מקיים עשה דפ"ו. לא ס"ל לתוס' מ"ש נמק"י בפ' אלו מציאות גבי כהן ואבידה בבית הקברות. דזה מיקרי בעידנא. ועיין פסקי תוס' זבחים צ"ז ע"ב דכל עשה שא"א להתקיים זולת עקירת הלאו לא בעי בעידנא. והיינו התם דא"א לקיים ואכלו את הבשר בלילה הזה לעולם בשום אופן בלי שבירת עצם דהרי לעולם ישאר המוח בעצמות וה"א דלא בעי בעידנא קמ"ל עוד ועצם לא תשברו בו ממילא נדע שלא נאמר ואכלו את הבשר על מוח שבעצמות. אבל הכא דמ"ע דפ"ו מתקיים שפיר בשאר אינשי אע"ג בהא עבד א"א בלא עקירה מ"ע בעי בעידנא. תו הקשו תוס' למכור עצמו בע"ע. תוס' לטעמי' דס"ל לעיל ובעירוכין דבזמן בית שני היה יובל נוהג וא"כ נהג ג"כ עבד עברי בימי ב"ש וב"ה ושפיר הקשו. אך מהרש"א הקשה כן אזמן הזה אהאי אמתא ולקמן מ"ג ע"ב ולק"מ דזה הי' אחר החורבן ולא נהג יובל ולא ע"ע. והר"מ והמהרש"א תירצו שאין למסור אלא לע"ע שלו ושמעתי מקשין עליו מש"ס ערוך תמורה למ"ד ע"א האומר לחברו וכו' י"ל כוונת מהרש"א שלא הותר שפחה לע"ע אא"כ הבנים יהיה לאדונו של ע"ע כדכתיב משנה שכר שכיר עבדך שש שנים ופירש"י שעובד אותך בלילה להוליד לך בנים משפחה כנענית והתם בתמורה הרי נותן אותן לשיהיה בני השפחה של אדון הע"ע דמשו"ה נותן אותן אבל הכא לא ימצא ע"ע שהרי היא חצי' שפחה וחצי ב"ח וגם בהבנים זכרים אסור לשעבד לא ירצה אדון ע"ע בכך. והגאון בטורי אבן הקשה תנשא השפחה לממזר. ולק"מ יהיה הבן חצי עבד וחצי ממזר וכי ישחררוהו יהיה חצי ממזר וחצי כשר ואין תקנה להרבות ממזרים בישראל כמ"ש תוס':
המשחרר חצי עבדו רבי אומר קנה. עיין לעיל כ"ג ע"ב תוס' ד"ה ונעשה וכו' ומס' ע"ז בחידושינו. אך פני יהושע כאן נתקשה בקושי' גדולה ועצומה דעכ"פ המשחרר חצי עבדו ונותן הגט לידו איך נאמר גטו וחצי ידו באים כאחת. דהרי עכ"פ חצי ידו נשארה עבד לרבו והרי הגט מונח ברשות שניהם ויד הרב אגוד בו. וא"א לו לעבדו לנתקו מיד עבדות שלו ליד חירות שלו כי כולו מבולבל עבדות וחירות מעורבין זה בזה ובגט אשה כי האי גוני שהגט בידו או חצרו ואינה יכולה לנתקו ולהביאו אצלה אינה מגורשת ואיך יתגרש העבד הזה ע"י עצמו ובודאי קרא משמע חופשה לא ניתן לה שניתן בידה ומיירי מחצי' שפחה וחצי' ב"ח זו היא כוונת קושי' פנ"י והיא חמורה וצע"ג לפע"ד. ומ"ש הוא דמיירי ע"י אחרים מדעת העבד כבר כתבתי דאינו במשמעות הפסוק וצ"ע. שבתי וראיתי דלק"מ הכא דמיד שנשתחרר חציו ואסור לעבוד בו עבודת עבד כנעני מפני צד חירות שבו אז ממילא גם צד עבדות יש לו יד בפ"ע ומשו"ה למשנה ראשונה אם מצא מציאה ביום של עצמו לא אמרינן דלמחר ביום של רבו קנה רבו המציאה דמה שקנה עבד קנה רבו זה לא אמרינן דיש לו יד כיון דמן התורה אינו רשאי לעבוד עבודת עבד כנעני וכיון שכן הוא אם אמרינן גם לענין זה גטו וידו באין כאחד חצי לחירות גמור וחצי' השני' שיהיה לה כח לקנות דבר:
או חופשה לא ניתן לה. אין ספק דקרא מיירי בין לרבי בין לרבנן במשוחררת ע"י שטר כמו ע"י כסף דאל"ה ליכא דין שפחה חרופה לר"ע דקיי"ל כותי'. אך רבנן ס"ל הכא גז"ש עדיפא וא"כ לא מיירי קרא אלא בחצי שטר הכורת כלו כמו בגט אשה הכורת כלו ומשכחת בעבד של שני שותפין וניתן לו חצי חופשה. ורבי ס"ל גם הכא הקישא עדיפא ומשתחרר חציו אפי' בלא שני שותפים אבל קרא לרבנן לא מיתוקם אלא בעבד של שני שותפין. והא דפריך ממשנתינו אלא לרב יוסף לימא רבי היא ולא רבנן עד דאתי רבינא וחדיש בעבד של שני שותפין אע"ג דבלאה"נ ע"כ קרא מיתוקם בהכי מ"מ לא עלה על דעת ש"ס לפרש משנתינו בשני שותפים דא"כ קשה קושי' תוס' וכי אומרין לאדם חטא שיזכה חברך כיון שהאדון לא פעל עולה כי אידך שיחררו ואע"כ מיירי שהוא עצמו שחררו חציו ופעל עולה וגרם לו שיבטל ע"כ כופין אותו ומשו"ה קשה לימא רבי היא ולא רבנן ואפ"ה תי' רבינא בעבד של ב' שותפים והה"נ במכר חציו ושחרר חציו דכופין הלוקח אעפ"י שלא פעל עולה וכתי' תוס' משום מצוה רבה אומרין חטא שיזכה חברך א"נ רבינא לטעמי' דס"ל לעיל ל"ח ע"א משום מילתא דאיסורא כופין אע"ג דאפשר דמיחד לה עבדא ומינטר לי' וכתבתי שם דס"ל כרמב"ן דמשום לעולם בהם תעבודו ליכא איסורא דהוה כמוכרו לו. ועיין עוד לקמן בסמוך אי"ה:
כח דהיתרא עדיף לי'. עיין תוס' ריש מס' ביצה הטעם דהמתיר מתיישב הרבה טרם יתיר לעלמא משא"כ המחמיר בנקל יחמיר מספק. והקשה מו"ח הגאון מו"ה עקיבא איגר נ"י אבדק"ק פוזנא יע"א הא הכא בשמעתין לא שייך כן אדרבה למשנה אחרונה נכוף את רבו לשחררו משא"כ רבנן מקילי ומתירין אותו בשפחה. ולפום רהיטא תרצתי דעכ"פ כחא דהיתרא הוא להוציא ממונו של אדם מידו שהרי לרבו אנו מוציאין העבד מיד רבו המוחזק בו משא"כ לרבנן היכי דקאי תיקום כמו שהיה מעולם. ומ"מ לא נח לי בתי' זה דעכ"פ רבנן מתירין איסורא לעבד הלז ולא יתירו אלא אחר התבוננת ולא מספיקא. וא"כ מה כחא דהיתרא דרבי עדיפי. ואולי י"ל אי הוה פליגי בכסף לא הוה כחא דרבנן עדיף כ"כ במה שמתירין אותו בשפחה משום דכסף ישנו בהפקר ב"ד והפקירו הכסף ואינו נפדה כלל וממילא מותר בשפחה משא"כ פלוגתא בשטר דרבי מוציאו מיד רבו ע"י שטר עדיף טפי ועדיין צ"ע:
אין לי אלא בכסף. פירש"י דאמרינן בי' דנפקא לחירות. בשטר מנין שיוצאה לחירות. ושוב כתב בד"ה או כולו בשטר אבל חציו בשטר עדיין לא למדנו שאם שחרר חציו שיהיה יוצא לחירות עכ"ל. דקדק רש"י להודיע דסיפא דהך ברייתא בשטר מנין לא קאי אקרבן שפחה חרופה דהאי בודאי לא איירי אלא בח"ש וחב"ח בין בשטר ובין בכסף אלא האי מנין דסיפא אגוף דין חירות קאי מנ"ל דמשחררין בשטר כלל ודמשחררין נמי מנ"ל דמשחררין חציו דילמא דוקא שני שותפין שחרר זה כל מה שהי' לו בהעבד ומנ"ל שאם שחרר חציו שיש לו בו שיצא ג"כ חצי לחירות. ודע כי חופשה דקרא יש לפרש אכמה עניני חירות שיותן מיד ליד ואתא לה גז"ש לה מאשה להורות דהאי חופשה היינו שטר ומעתה הוה שטר כמפורש בקרא כמ"ש תוס' לעיל ל"ט ע"ב ד"ה מה וכו' דשטר מפורש טפי והיינו בתר דכתיב לה לגז"ש. ומ"מ בתר הכי כתיב לא יומתו כי לא חופשה הא חופשה יומתו דה"ל נערה מאורסה האי חופשה אפי' כסף כל שום חופשה שניתן לה לגמרי ולא לחצאין יהי' כסף או שטר מ"מ יומתו דכסף לחוד נמי גומר. רק ר"ש ס"ל לעיל ל"ט ע"ב דאורעה כל הפרשה להיות שטר פי' נהי משנפדית חצי' בכסף ה"ל שפחה חרופה מ"מ אפי' תפדה כולה בכסף לא יומתו אלא א"כ נותן לה ג"כ שטר דחופשה דסיפא נמי שטר הוא כמו חופשה דרישא דכתיב לה לגז"ש. ועיין תוס' ב"ק צ' סוף ע"א שנו משנותיהם כר"ש הנ"ל ולית הלכתא כוותי':
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |