ערך/ערבות

מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

ערכי אוצר הספרים היהודי השיתופי ערבות

גדרה

הרבה גאונים ראשונים ואחרונים ביארו דערבות היינו שכאילו המוציא עצמו לא יצא. ובחי' חת"ס להל' פסח (תלב סק"ו, בסוף החי' לפסחים) ושו"ע הגר"ז (רסג קו"א סק"ה) הצריכו ברכה לשליח אף במקום משלח מה"ט שנעשה מחוייב מצד עצמו.

ומכל הנ"ל נראה שסברו דערבות דמצוות הויא כערב קבלן ולא ערב סתם, וכדפי' רשב"ם בב"ב (קעד. ד"ה בר מתן) "שבאותו לשון שציוהו למסור לזה קיבל עליו לפרעו, דמשמע כאילו קבל הוא עצמו מיד המלוה". וכ"כ בס' הזכרון מכתם לדוד בשם הגרב"ב ליבוביץ' שאמר זאת בשם רבו הגר"ח, וגם הגר"י קמנצקי זצ"ל בס' מנחת יעקב כ"כ משם הגר"ח.

אכן מדברי הגרעק"א בדרוש וחידוש (ר"ה טז:) נראה שלא למד כן, וכך יש לדון מדבריו בברכות כ: לענין נשים המוציאות אנשים בברהמ"ז. ובכת"ס (סי' כז) הסתפק בדי"ז, ונראה מסיק דלא כאביו.

ובאמת שיש להבין למה צריך שתהיה הערבות בחומר זה "כמי שלא יצא הוא", ומי גרע ש"יצא הוא" ואעפ"כ מוציא לחבירו מכח תקנת הערבות. אך שלהנראה להלן שאפשר דין ערבות הוא רק לגבי ברכות א"ש דמחשיבים המוציא "כמי שלא יצא הוא" כדי שלא תהיה הברכה לבטלה.

למה אין ערבות בברכות הנהנין

ברש"י (ר"ה כט.) מבואר דברכות הנהנין אינם דבר שבחובה, כלשון הגמ' שם "לא ליתהני ולא ליבריך". אמנם בלבוש (ריג ס"א, וכ"מ כונתו קצז ס"ד) הוסיף שאין סברא שזה יברך וזה יהנה, וכן נראה מהרא"ש (ברכות פ"ז סימן כא). ולכאורה מקורם בירושלמי בברכות (פ"ג ה"ג), דאין ערבות על ברכת המזון "דכתיב בה ואכלת ושבעת וברכת את ד' אלוקיך מי שאכל הוא יברך".

קצת צ"ע לטעם זה, א"כ למה כשגם המברך נהנה מוציא אחרים, הרי זה נהנה וזה בירך. ואולי י"ל דבברכות הנהנין לא די שהמוציא נהנה, כי הראשונים נקטו בדבריהם שמוציאים בה מחמת "צירוף" ו"קביעות" ו"גוף אחד", א"כ שוב אי"ז "זה נהנה וזה מברך" דכולם מברכין דאיכא "צירוף" ו"קביעות" ו"גוף אחד".

ובהל' ברכות להריטב"א (פ"ג הי"ח) כתב: "כיון שעשו צירוף ובירך זה להוציא וטעם מן הכוס, ה"ז נחשב כאילו שתו כולם מן הכוס ונפטרו". ובפסחים (ז.) כתב הריטב"א משם הרא"ה: "כיון שנהנה א' מהם וסילק הברכה, רשאים השאר להסיח", ומשמע שאי"צ שדוקא המברך ישתה. וכן מוכח מלשון האור זרוע (ח"א קמד) "דבטעימת א' מהן נפקו כולם". ועוד כתב (שם קמב) שהעיקר שיאכל אחד מהשומעים איזה שיהיה. ובדומה לזה בראבי"ה (ח"א קיב). ובפסקי רקאנטי (סימן עד) גם כתב "היכא שבירך המוציא וטעם אחד מן המסובין יצאו כולם". ועיין עוד בביאור הלכה (ר"ס קצג) בשם ברכת אברהם, דמה שכתב שם השו"ע שאם אינו מבין הלשון לא מהני שומע כעונה, זהו דוקא במוציא לאחד, אבל בשלשה דאיכא זימון אפילו אינן מבינים יוצאים.

ובר"ה (לד:) מפרש הריטב"א דש"ץ מוציא הציבור מדין צירוף - שכולם מצטרפים ונחשבים כדבר אחד, ובדומה לסברא זו מצאנו לרא"ה (ברכות מב: סוף ד"ה מתני' היו יושבין), בביאור הדין דאין זימון לפירות: שכיון שברכה אחרונה שלהם אינן מעכבת להיות במקום שאכלו, "לא הויא קביעותן קביעות לענין ברכה לאחריו, ואין אחד מברך לכולן". וכ"כ הריטב"א בר"ה (כט. ד"ה חוץ): "וטעמא דאין זימון אלא בפת, משום דליכא צירוף אלא בדידיה שטעון ברכה במקומו, ועד דמברכי קביעות במקומו עומד, משא"כ בשאר דברים שאין טעונין ברכה במקומן, ולית להו קביעותא". ובהל' ברכות (פ"ה ה"ז) כתב: "לאחר שאכלו או שתו כיון שאין חייבים לברך אחריהן במקומן, מכיון שגמרו לאכול ולשתות וראוי כל אחד ללכת לדרכו, בטל השיתוף והצירוף ונתפרדה חבילה, אבל לחם שחייב לברך אחריו במקומו... אע"פ שגמרו מלאכול צירוף והוכח שעשו מתחילה הרי הוא קיים כמות שהיה". ובהערות להל' ברכות שם מציין שכך למד ההעמק שאילה (קמו סק"ו) בדעת השאילתות.

ועוד הכריח כן בס' מתנת אהרן (ברכות מג.) בדעת הריטב"א (עירובין עט:) שכמה מצטרפים לשיעור מלוא לוגמיו (רעא סי"ד, ומשנ"ב סט). ושיעור זה כל עצמו הוא מצד האדם - שבזה מתיישבת דעתו (יומא פ:), ואינו מצד הכוס של ברכה שנשתה שיעור רביעית בין כולם, ובאדם גדול ביותר משערינן במלא לוגמיו דידיה, ואעפ"כ שמעינן לחידוש גדול זה ששייך בזה צירוף. ויתכן דהריטב"א לשיטתו ד"צירוף" היינו שנעשים מצד המציאות כגוף אחד, ולכל יכול להועיל אפילו לענין זה. ואולם אף לרוב פוסקים שאין צירוף לשיעור מלא לוגמיו (שו"ע ומשנ"ב שם), אין להוכיח מהם שדין קביעות אינו נחשב טפי משומע כעונה, דשפיר יש לחלק בין להוציא בברכות לשיעור שעניינו הוא ישוב הדעת. [ועוד יש לצדד בלשון הריטב"א, שמא "מלא לוגמיו" דקידוש אינו מצד ישוב הדעת, אלא משום "שנראה כמלא לוגמיו", וקיי"ל דבהכי סגי לקידוש. ועוד דהא אם רק "נראה" כמלל"ג אזי אינו מצד ישוב הדעת, וע"כ שלא מפני זה תיקנו השיעור, וממילא אף אליבא דהריטב"א אין ראיה משם לדין צירוף, שיתכן דאינו מצד המציאות אלא אכן מצד השיעור שנשתה בין כולם].

ערבות בדרבנן

בטורי אבן (ר"ה כט) כתב ש"יצא מוציא" נאמר רק בדרבנן ולא בדאורייתא. וכתב כן גם בשאג"א (ס"ס יג). אולם בשו"ת סמא דחיי (או"ח יג יד, הובא בפתי"כ לפמ"ג ח"ב טז) וזרע אברהם (הובא בברכ"י קכד סק"ד) כתבו להיפך דבדרבנן לא שייך ערבות. וכ"כ המהרש"ם (ח"ו מח) בדעת הרמב"ם שהשמיט דין תוכחה על דרבנן. וביום תרועה (כט. ד"ה תנא) כתב שיש ערבות בדרבנן, אך שם (ד"ה הלל ומגילה) כתב דליכא ערבות. ובצל"ח בברכות (מח. ד"ה ומדקטל) כתב הסברא, דרק בדאורייתא שייך ערבות, לפי שהוא דבר קצוב – כלומר תרי"ג מצוות, משא"כ דרבנן הכל לפי ראות עיניהם. והאחרונים הקשו עליו מגמ' ר"ה הנ"ל דאיירי בברכת המצוות שהם מדרבנן. אך בפמ"ג וברכ"י שם תירצו דברכת המצוות שאני, שהם נידונים כמו המצוה וממילא נחשבים כדאורייתא.

האם ערבות בברכות היא דוקא לשאינו בקי

הרבה סוברים שמוציאים רק לאינו בקי אכן י"א שמוציאים אף לבקי.

דברי הטור והשו"ע נראים סותרים, דבאו"ח (סי' תלב) לא חילקו בין בקי לשאינו בקי, וא"כ משמע דאף בבקי יכול להוציא, אמנם שם סי' רעג (ולהשו"ע גם בסימן ח') כתבו דדוקא בשאינו בקי הוא דמוציא. וע"ע בב"י (או"ח תקצד) שפסק להר"ן ומרדכי (שבהערה) שמוציא אף לבקי.

ובשו"ת די השב (או"ח א') תירץ, דהמקומות שהתירו רק באינו בקי הוא כשהמוציא כבר יצא, משא"כ בסימנים ח' ותל"ב המברך עצמו עדיין לא יצא. וכן הביא להג"א (ספ"ג דר"ה) ורא"ש (פ"ז דברכות סי' טו) דאף בבקי יכול להוציאו.

ועוד מביא שם לס' הפרדס לרבינו אשר בר חיים (שער ט', עמ' קנה) שהוא דעה ג' בענין, דאף כשהמברך יוצא בברכה זו לא מועיל לבקי. וציין לשיורי ברכה (או"ח ח' סק"ג) שהקשה ע"ד. וראה במחזיק ברכה (ר"ס תרפט, ור"ס תרצב).

ערבות במצוות רשות

נראה בזה מחלוקת הפוסקים, דהב"י כתב (או"ח רצז ס"ה) לענין ערבות בברכת בשמים:"אע"ג דאינו חובה, כיון שחכמים קבעו אותו מנהג, הווה לי' מצוה, ודמי לקידושא וברכת המוציא של מצוה". וכעין דברים אלו כתב נמי הפנ"י (ר"ה כט. סד"ה מיהו). ואף הט"ז ומג"א שחלקו על הב"י שם בסוף הסימן, מ"מ גם הם מודים לגבי המנהג דאכילת כרפס בליל הסדר, דאיכא בו ערבות ומוציאים בברכת בופה"א עליו, אע"ג שהמברך אינו אוכל. והכי מוכח עוד דעת הטור והמחבר (סי' תפד), שיכול לברך על הכרפס בלא שיאכל עמהם, ואף שאין אכילת הכרפס אלא כדי שישאלו התינוקות, וכדפסק הטור שם משם אביו הרא"ש ז"ל. וע"כ ד"מצוה" נמי איתא בערבות. ובסי' רסט התיר לקדש על היין בביהכנ"ס ולהטעימו לתינוק אף שעכשיו לא אכלי אורחים בבי כנישתא דלא בטלה התקנה. ועי' בביאוה"ל (קץ ס"ד ד"ה יטעום) שג"כ דקדק כך בדעת המחבר לענין ברכת הגפן בזימון. וע"ע בב"י (יו"ד רסה) לענין ברכת הגפן דמילה ובסי' ער"ג שכתב בב"י (ד"ה ומ"ש ואע"ג) דנקטינן כמש"כ רי"ו והרא"ש והרי"ף והטור דאף בקידוש של שחרית איכא ערבות, אע"ג שאינו אלא ברכת בופה"ג, דכיון דמשום מצות קידוש הוא מברך שפיר דמי. וכ"פ בס"ס קסז, דשרי לברך לאחרים בין קידוש דלילה ובין קידוש דיום – אע"פ שאינו טועם. ואף המרדכי שהביא הב"י שם שאין להוציא בקידוש דשחרית, הנה בבגדי ישע שעל המרדכי (ערבי פסחים סקל"א) הביא ממהרש"ל דדוקא גבי "מתענה" כ' המרדכי הכי אבל מי שאינו מתענה משמע שיכול להוציא אף שאינו שותה עמהם. ועוד דקדק בבגד"י שם (ס"ק לב) שהמרדכי כ' רק ד"שמא" הוא אם א"א להוציא בברכת הגפן דקידוש. אלא דגבי ברכת הגפן דקידוש שחרית איכא למימר דאע"ג דאינה אלא ברה"נ מ"מ חובה היא. וכן נראה משיירי כנה"ג (מו הגה"ט סק"ד) שרק ברכת הנהנין אינן בערבות.

וע"ע בס' בירור הלכה (סי' רחצ בהערות אות ד') שהאריך להביא בזה דעות לכאן ולכאן, ודקדק מלשון המנהיג דאיכא ערבות, שכתב בדיני תפילה (בהקדמה ו:-ז.): "וכן נר משיאותו לאורו מברך עליו, וכן בשמים משיריח בהם, ואפ"ה אמרו חכמים חוזר וסודרן על הכוס כדי להוציא בניו וב"ב, וכן כל הברכות שהם מצוה וחובה לעשותן אע"פ שיצא מוציא". ובפנ"י הביא להג"א, דאפילו על ברכת שעשני ישראל אמרי' אע"פ שיצא מוציא, ולמה נימא שברכה זו יותר חובה משאר ברכות השבח. ועפי"ז י"ל דלמנהיג והרא"ש והג"א והמחבר ופנ"י ודאי שייך ערבות גם על מצוה ואי"צ דוקא לחובה בשביל זה.

ובאמת דמלשון הגמ' דר"ה הנ"ל ג"כ נראה דאיכא ערבות, חדא דהטעם דבברה"נ ליכא ערבות משום דאמרי' "לא ליתהני ולא ליבריך" ואיך נאמר טעם זה על מצוות אף שאינם חובה. ועוד דנקטי' התם: "כל הברכות כולן וכו' אע"פ שיצא מוציא", ותוספת ד"כולן" משמע הכל בכלל זה. ועוד יש לדקדק בזה למה אמרו כל הברכות והוו"ל למימר כל ברכת המצוות. אלא מוכח דלא רק ברהמ"צ דאפשר להוציא מדין ערבות כי אם גם שאר ברכות חוץ מברכות הנהנין שאינן על מצוה. וממילא ברכות השבח שאינם ברכות הנהנין שפיר נכללים בכלל כל הברכות כולן, ואיכא ערבות גבייהו. ושו"מ ראיה זו בפנ"י שם ובכת"ס (או"ח כז סוד"ה שו"ר). וגם מהרמב"ם (פ"א ופי"א מברכות) ראיתי מדקדקים כנ"ל, שלא הזכיר אלא ברה"נ דליתא בערבות.

והנה המאירי גם כתב בר"ה שם (סוד"ה יש דברים) ובברכות (מה סוד"ה גדולי הרבנים) דמהני ערבות על ברכת בשמים ונר דמוצש"ק, אלא שסברתו בזה היא דבשמים ונר הוו כחובה כיון שמביאם מצד תקנ"ח ולא מצד הנאתו, א"כ נראה דס"ל שכל דבר שהוא מצוה ואפי' רק מנהג כבשמים איתא בערבות, אבל לא בגלל דאיכא ערבות אמצוה ורשות אלא שכ"ז נחשב חובה. וע"ע בשו"ת מהרש"ם (ח"ה ח') שהוכיח מדבריהם גם לגבי ברכת הגפן שבחופה, דאיכא ערבות גבה. וכ"כ עוד בתשב"ץ (ח"ג סה) ובשו"ת מהר"ם מינץ (סי' קט).

ערבות על ברכה בלא מצוה

הרמ"א (או"ח רפד ס"ד) כתב דלכתחילה אסור שאחד יברך ואחד יפטיר. וכן בביאור הגר"א (או"ח תקפט ס"ב) חזינן לי' להדיא, דמי שכבר יצא י"ח המצוה אינו יכול לברך בשביל אחרים אם אינו עשה גם למעשה המצוה. והשד"ח נמי פשיט"ל הכי בשו"ת שלו מכתב לחזקיהו (סי' ז', דף כ"ד.) עיי"ש. ומסתימת הפוסקים בסי' תלב לענין שליחות בבדיקת חמץ, נמי משמע דפשיטא לכולהו שלא שייך ששליח יבדוק ובעה"ב רק יברך, ואם רוצה הבעה"ב לברך אזי גם צריך לבדוק קצת. וכן הט"ז (יו"ד א' סקי"ז) כתב שאין לחלק ברכה לזה ומצוה לזה. [אך דמלשון הט"ז משמע דאין הדבר אסור מעיקר הדין אלא שלא ראוי לעשות כן, וכיש"ש דלקמן, ובזה יתורצו דבריו באו"ח (תפד סוף סק"ג)].

אולם באו"ז (ח"ב רסב) איתא דאחד שאינו מתעטף בטלית יכול להוציא בברכה למי שמתעטף, והובא במהר"ח או"ז (סי' קכח) והג"א (ספ"ג דר"ה), ועי' מג"א (ח' סק"ח, תרעו סק"ד) מה שדן בזה, ובברכ"י (ח' שיו"ב סק"ג) כתב דרהיטת הסוגיא (ר"ה שם) כהג"א. והמאירי בר"ה (כט. ד"ה מה וד"ה מעשה) כ' דיכול לברך על לולב וחבירו יטול. ובס' העיטור (מילה ח"ד) נמי כ' דבאופן שאשה מוהלת הסנדק מברך על המילה [אך שאולי סנדקאות הויא כעין "הכנסה" לברית - עי' לעיל מילה בגדר הסנדק]. והרמ"א (יו"ד רסה) כ' בשם רבינו ירוחם שמוציאין לאב ברכת להכניסו, וכ"ה בבי' הגר"א שם, [וגם הב"י שם כ"כ משם אבודרהם, אלא דהוא סבר (כס"מ רפ"ג דמילה) דבר' השבח היא]. ובשלה"ג ספ"ג דר"ה (אות א') כ' בשם ריא"ז ז"ל דא"א להוציא אחר בברכת להכניסו, אבל משום דחשיב לי' לאו בר-חיובא. ועי' חת"ס (יו"ד רצה ד"ה והנה יש).

ובדעת מרן המחבר חזינן הכי בכמה מקומות; א) בב"י (תקפ"ה ס"ג, ד"ה מש"כ) כתב דגם אם המברך על השופר הלך לו ולא שמע התקיעות אין הברכה לבטלה לפי שהוציא אחרים בברכתו. אך מסתבר דדיעבד קאמר אבל לכתחילה אין למברך ללכת קודם שישמע התקיעות. ב) בסי' רצז ס"ה התיר לברך לאחרים על הבשמים במוצא"ש אע"פ שאינו מריח, ובלבוש שם מבואר להדיא דמדין ערבות הוא. ואף הט"ז ומג"א ופמ"ג שחולקים שם, מ"מ טעמם ונימוקם רק משום דעיקרה הנאה ואינה חובה, הא בחובה משמע דאף לדידהו שרי. ג) בסי' תפד התיר לברך על מרור וכרפס אף אם אינו אוכל. ד) בסי' קצז ס"ד נראה דעתו דאי לאו טעמא שא"א לומר בזימון שאכלנו, אף מי שלא אכל היה מברך ברהמ"ז להוציא אחרים יד"ח. [וציין לראשונים דמשמע כן בדבריהם - תוס' בברכות (מח. סד"ה עד) רא"ש שם (סי' כא) ומרדכי]. וכן נראה שם דעת המג"א (סקי"א). אולם הט"ז (ר"ס קפו) חולק. אך י"ל דלא דמי, דבהמ"ז היא גופא מצוה ולא רק ברכת המצוה. [וע"ע בט"ז (או"ח קמא ס"ב) מש"כ גבי קריה"ת להתיר לא' לקרות ולא' לברך. וסותר למש"כ בקפ"ו. ועל דרך זה במרדכי בחולין (אות תרנז) ור"ה (אות תשכא). אלא שאפשר דהמרדכי והט"ז מיירו היכא דגם המברך יוצא י"ח, וא"כ אינו ענין להכא].

וכן מצינו באחרונים - עי' תבו"ש (א' סקנ"ט) דמעיקר הדין אפשר שאחד ישחוט ואחד יברך, ועיין בדרישה (יו"ד א' סק"ז) שכך הבין בכונת הטור. ובכנה"ג שם (הגה"ט מז) הביא סייעתא לדבריו מיש"ש (פ"ק דחולין סי' ד') שהתיר זאת בדיעבד. ובט"ז (או"ח תפד ססק"ג) דדוקא היכא שמוציא רק על ברכה איכא ערבות. ובביאוה"ל (תרמא ד"ה לעצמו) שאם בעה"ב עומד אצל העושה סוכתו יכול להוציא בעה"ב בשהחיינו. וידוע מאי דמטו משמי' דהבית הלוי שאמר לאחד שלא יברך ברכת הספירה והוא יוציאו, וע"כ סמך על זה שאף אם אינו מחוייב במצוה מ"מ יכול להוציא אחר בברכתה. ובתהל"ד (ח' סק"ג) מייתי כן מהגה"ק מוהרל"י זצ"ל אב"ד דפה (כנראה כונתו להר"ר לוי יצחק מברדיטשוב מקומו דהתהל"ד) לענין ברכות התורה.

והפר"ח (תלב סוף ס"א) כתב דיכול בעה"ב לברך על בדיקת חמץ ולהוציא שלוחיו אף אם לא בודק כלל. וכן מוכיחים מדבריו ביו"ד (קכ סק"מ) לענין טבילת כלים ע"י עכו"ם. וע"נ בספר העיקרים להגר"ש אייגר זצ"ל (ברכות א"ח ג"ז) דפשיטא לי' שהמשלח יכול לברך אפי' אין השליח עומד לידו. וברב פעלים (ח"ד יד) גם מתיר לענין הדלקת נ"ח שהמשלח יברך. אלא שאולי יש לחלק בדברי האחרונים הללו דאיירו במשלח שמברך על מצוה דנפשיה אבל מדין ערבות לא היו מתירים, וכ"כ ברב פעלים (שם) ובחוקת הפסח לבעל ערך השלחן ז"ל (תלב סק"ו).

וע"ע במשנ"ב (ו' סק"י) שאם הש"ץ כבר אמר ברכות השחר, יראה לבקש לאחד מהשומעים שעדיין לא בירך שיכוין לצאת בברכתו. מוכח דשייך ערבות רק על ברכה אע"פ שהמוציא כבר אינו מחוייב, אך לא מיירי בברכות על מצוה כביה"ל ותהל"ד.

וכן ראיתי מציינים לס' עתים לבינה שע"ס העתים (סי' קמה סקפ"ב) שהוכיח כן מברכת המצה שמוזכרת בר"ה שם. וכך מצדד הכת"ס (יו"ד קנ ד"ה וכשאני) אך לבסוף קשיא לי' מרמב"ם עיי"ש. [ומאי דמשמע ממג"א (ריג סק"ז) שאם המברך אי"צ לברכה הויא ברכה לבטלה, מיירי שם ברכת הנהנין אבל לענין בהמ"צ ליכא ראיה דהויא ברכה לבטלה].

אם המברך מכוין שלא לצאת מאיזה טעם מוציא

י"א שגם בזה הוא מטעם ערבות, אמנם בתיבת גמא (פר' יתרו וניצבים) ובפתיחה כוללת לפמ"ג (ח"ג כח) שמעינן דאין זה מטעם ערבות אלא מטעם שומע כעונה או שליחות. ועיין במקראי קודש (ר"ה סי' כג).

ההבדל בין ערבות למצות תוכחה

יש לחלק בפשטות דהוכח תוכיח אינה לפטור חבירו ולהוציאו יד"ח, משא"כ ערבות, אלא שעדיין אינו מיישב למה צריך לחיוב מחאה בחבירו מכח הערבות, הרי בלא"ה חייב ממצות הוכח תוכיח. ומדייקים מלשון הרמב"ם (דעות פ"ו ה"ז) שתוכחה היא על העבר במי שכבר חטא או שהלך בדרך לא טובה, ואילו מחאה מדין ערבות היא בהולך לחטוא. והגרי"י פערלא דייק כך מהגמ' בברכות (לא) שתוכחה נאמר לאחר העבירה. וראה עוד מראי מקומות בנושא זה בהערה.

אם הלכה זו רק על דיבור או גם במעשים

בר"ה (כט.) נראה דרק בברכות שייך ערבות, ועוד יש לדייק דרש"י והר"ן ומאירי והריטב"א (שם) הזכירו דין ערבות רק בגמ' לענין ברכות ולא במשנה שם לענין שופר, וכן התוס' בברכות (מח סוף ד"ה עד) הראו מקור לדין ערבות מהגמ' ולא מהמשנה. ואף הלל ומגילה שהוזכרו שם בסוף הסוגיא כתבו הראבי"ה (ח"ב תקלד) ומרדכי (ר"ה תשיח) ומאירי (שם ד"ה הלל ומגילה) דאברכותיהן קאמר, וכ"נ מטור ושו"ע (תרצב ס"ג). וכ"כ בפנ"י בר"ה (לד: ד"ה ויחיד) דבשופר אי"צ לאתויי בי' למוציא ויוצא ולדין ערבות אלא מפני הברכות. וכ"כ בעל גליא מסכת בתשובתו שנדפסה בשו"ת באר אברהם (סי' טז) להגרא"א פסוועלער זצ"ל. ואף בירושלמי (ברכות פ"ג ה"ג) שנקט הלשון "מצוות" מיירי במצוות שבדיבור - תפילה וק"ש ובהמ"ז.

ברם הגר"ש קלוגר בחכמת שלמה (ר"ס תקפ"ט) והכת"ס (יו"ד קן) ושו"ע הגר"ז (תלב קו"א סק"ב בהגה) והרש"ש (ר"ה טז) כתבו דבשופר מה שהאחד מוציא את חבירו הוא רק מדין ערבות. וכ"ה בשו"ע הגר"ז לענין בדיקת חמץ (רסג קו"א סק"ה). ומהר"ם שיק (או"ח שג) וש"ך (יו"ד קנא סק"ו) ודגמ"ר (שם) וגידוה"ק (יו"ד רפו סק"א) כ' דיכול לקבוע מזוזה בבית חבירו מדין ערבות, דמכל הנ"ל מוכח דאיכא ערבות גם במצוות שבמעשים. אך מ"מ צ"ע מבבלי וירושלמי הנ"ל. [ועי' במרדכי (הל' קטנות סי' תתקמט) שהביא למהר"ם דנשים אין להם לעשות ציצית ד"כל הפטור מן הדבר אינו יכול להוציא אחרים". ובביאור מהרמ"ב (שם) ויש"ש (פ"ד מגיטין סי' ס"ז) הקשו מה ענין "כל הפטור" לעשיית ציצית שהיא הכשר מצוה, ולהנ"ל אולי סובר מהר"ם שמוציא בזה מדין ערבות דאיכא מצוה בנתינת החוטים בבגד].

ושמא י"ל בסברת הפוסקים הנ"ל דאיכא ערבות גם אמעשים, דאינה הערבות דאיירי בה סוגיא דר"ה, אלא עניינה הוא לאפרושי מאיסורא שלא שייך דוקא לערבות, א"כ כל היכא שאם לא יעשה המצוה יעבור באיסור בין איסור לאו בין ביטול עשה, פשוט דאית לן בכה"ג לאפמ"א, ועל ערבות זו איירו הפוסקים כשאמרו דאיתא גם במצוות המעשיות, ותו לא יקשה מבבלי וירושלמי וראשונים. ועי' להרא"ש (פ"ג מברכות ס"ס יג) בתו"ד בענין ערבות: "שערב הוא בעבורם – ועליו הוא להצילם מן העוון ולפטור אותן מן המצוות", דש"מ כהנ"ל. וכ"נ במגילת ספר (שעל הסמ"ג לאוין עט) ובאחיעזר (ח"ג א' ג') שכתבו שיש לבער חמץ של חבירו מדין ערבות, אך מדין אפרומ"א.

ערבות בנשים

הרבה פוסקים כתבו דנשים אינם בכלל ערבות לאפרושי מאיסורא.

ואמנם צ"ע שיש מקום לחלק בין "להוציא אחרים" לבין "אפרושי מאיסורא".

בגרים

עי' שו"ת כתב סופר (או"ח סימן סב) שדעת רש"י (קידושין ע:) שאף גרים בכלל ערבות, והתוספות חולקים וסוברים שאינם בכלל ערבות.

ערבות במעשה אחד לב' מצוות

הגרעק"א בהגהות לשו"ע (ריט ס"ה) הביא מס' אורים גדולים (דרשות פר' צו) שהסתפק אם המחוייב בברכת הגומל על שעלה מן הים יכול להוציא למי שנתרפא מחליו, ובשבט הלוי (סוף ח"א בהערות על סי' ריט) הביא מתוס' בזבחים (ז. ד"ה תודה) דמשמע שספק זה הוא מחלוקת רבה ורב חסדא. כמו"כ תלוי בהנ"ל ספיקו הידוע של הכת"ס (או"ח כו) אם שהחיינו דהנאה מועילה גם למצוה.

בנחל איתן (טו ס"ב סקי"א) הסתפק בכגון דא, אם המברך על עירובי תבשילין יכול להוציא המערב עירובי תחומין או חצירות.

בבני ראם להגר"א גנחובסקי (ק' סק"ג) נו"נ אם אשה מוציאה איש בהלל דר"ח טבת שחל בחנוכה, שבהלל דחנוכה אינה חייבת. והאם בן אר"י מוציא לבן חו"ל במוצאי שבת שהוא גם מוצאי יו"ט שני, שבן אר"י כבר הבדיל על יו"ט במוצאי יו"ט ראשון, ובס' 'יו"ט שני כהלכתו' הביא מהגר"מ סולובייצ'יק זצ"ל שמרן החזו"א זצ"ל אמר לו שמסתמא אינו יכול לצאת בהבדלת בן אר"י.

בבצל החכמה (ח"ד מא) הביא לשו"ת רחש לבב (כב סק"ה, חתן הגרעק"א) שדן השואל בשניים שצריכים לצאת יד"ח קריאת שמע, אחד של דערבית ואחד של שחרית [יעויין או"ח (נח ס"ה) האופן לזה], אם יכול אחד להוציאם בבת אחת, ושם (סי' כה) אם יכול אחד מהם להוציא חבירו.

וראה בברכי יוסף (ר"ס ריג, רצד סק"ב) אם אפשר להוציא בחזרה דשחרית מי שלא התפלל ערבית, דמ"מ מעשה אחד הוא. ודן בזה גם בהל' תפילה (ר"ס קח), והוכיח זאת מתשו' הרדב"ז (סי' שסא) דאם הוא ש"ץ ג"כ יצא יד"ח, והביא להפר"ח שכתב על דברי הרדב"ז דהדין הוא ברור, וכ"כ הריעב"ץ בסידורו, וע"ע במחזיק ברכה (ר"ס ריג). אך אפש"ל דתפילת חזרה שאני, שמ"מ היא אותה תפילה, ואין ראיה מזה למתפלל שחרית שיכול להוציא החייב בתשלומי ערבית.

ובקונט' 'ברכת הזמן' (על חנוכה ופורים) דייק מדהאורים גדולים הסתפק רק בברכת הגומל משום דדמיא לקרבן תודה, ולמד מזבחים ז. שפסולה בכה"ג, משמע שבשאר ברכות מהני ברכה א' לכמה חיובים.

אכן לאידך גיסא הנה המג"א (ר"ס תרצב) כתב שיש לכוין בשהחיינו דקריאת המגילה גם על מצוות משלוח מנות וסעודת היום, ובפמ"ג (שם) הוסיף שיש לומר לש"ץ לכוין להוציא על-זה, הרי לן דעת הפמ"ג שאף שהיא אותה ברכה עכ"ז צריך שיכוין המוציא לכל מה שרוצים להיפטר על-ידה ולא די בכונת השומע. [הגם שי"ל דהפמ"ג רק לחומרא נקט לה].

אי חשיב הפסק

עיין תורה לשמה (סימן סב) לענין ברכה מעין שלש על ב' דברים בהוצאה לאחר שצריך לצאת רק ידי דבר אחד. וכן מפסיקת הרמב"ם, הטור והשולחן ערוך שאין פוסק לקדיש וקדושה בשמונה עשרה אלא שותק ומכוין ולא חשיב הפסק.

'חטא כדי שיזכה חברך' - אם הוא מדין ערבות

עי' חדש על ה(מ)דף (גיטין מא).

חומר עזר

דיון על ערבות ישראל במעשה זמרי, פורום לתורה.

---

---

שולי הגליון

---

---

מעבר לתחילת הדף