העמק שאלה/קמו

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

העמק שאלה קמו

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

(א) חייבין בזמון ולומר נברך דכתיב ואכלת וגו' לפניו מנין כו'. אינו מובן לכאורה. במאי מיירי רבינו. אי בברכת המזון בעלמא למאי התחיל בבי תלתא. ותו הרי כל השאילתא לא מיירי אלא בזמון. ואי בברכת הזמון והא שהביא המקרא ואכלת ושבעת וברכת כוון לסיפא דקרא את ה' אלהיך וכדאיתא בברכות דמ"ח ב' זו ברכת הזמון. א"כ ק' הא בשאיל' נ"א כתב רבינו בזה"ל דאלו בי תלתא דקבעו סעודתייהו בחד' דוכת' מחייבין לאזמוני ולברוכי בהדי הדדי כדתנן שלש' שאכלו כאחד חייבין לזמן מנה"מ אר"א דא"ק גדלו לה' אתי וגו'. הרי שהביא לענין זמון דרשי דאמוראי שהוא כדרבי בבריית' דדף מ"ח ואמאי הביא הכא דרשה אחרת. איברא כמ"כ ק' סוגיא דגמ' רפ"ז דיליף ברכת הזמון מדכתיב גדלו לה' אתי וגו'. או מדכתיב כי שם ה' אקרא וגו'. ולא קאמר ותנא יליף לה מהכא היינו ת"ק דברייתא הנ"ל דיליף ברכת הזמון מקראי דאורייתא דכתיבי גבי ברכת המזון. אלא צ"ל דהא דריש פרקין דקאמר מנה"מ שחייבין לזמן לא בברכת הזמון מיירי שאומר נברך שאכלנו משלו אלא הכוונה בהא דעיק' מצות זמון שא' מברך וכולם יוצאים ידי חובת בהמ"ז. ובכל בהמ"ז קאי. וזהו עיקר מצות זמון [וכמש"כ הגר"א סי' קצ"ה סק"ה. והא שאין אנו נוהגין כן כבר כ' מרן הב"י סי' קפ"ג משום שאין אנו יכולין לשמוע מלה במלה] שיהא א' מברך וכולם שומעים ועונים אמן. וע"ז קאמר מדכתיב גדלו לה' אתי ונרוממה שמו יחדו. היינו שאגודים זה בזה זה מברך וזה עונה אמן. והאמן הוא מגוף הברכה כפרש"י שם ד' מ"ז א' ד"ה עד שיכלה אמן כו' דאף ענית אמן מן הברכה היא. וכן כ' הגר"א סימן קס"ז ס"ק י"ג בשם הירושלמי. ומשנה מפורשת היא פרק אין עומדין העובר לפני התיבה לא יענה אמן אחר הכהנים מפני הטירוף הא בל"ז רשאי להפסיק באמצע תפלת ש"ע כדי לענות אמן. והלא אסור להפסיק בתפלת ש"ע לענין כל דבר שבקדושה ומכש"כ לענית אמן. אלא על כרחך דכשם דברכת כהנים עצמו הוא מגוף תפלת ש"ע כמש"כ בשאילתא קכ"ד אות י"ג בס"ד ה"נ ענית אמן אחר ב"כ כברכת כהנים עצמו דמי. וכן בכל תפלה וברכה האמן מגוף התפלה והברכה הוא. ולמדנו זה מדכתיב ונרוממה שמו יחדו. ור' אבוה יליף מדכתיב כי שם ה' אקרא הבו גדל לאלהינו. וכפרש"י שם דכ"א לענין ברכת התורה בד"ה כי שם. כי שם ה' אקרא בברכה אתם הבו גדל לאלהינו באמן הכי מפרשי לה במס' יומא עכ"ל [מה דנקיט רש"י הא דיומא אינו מכוון. דשם לא בברכה מיירי אלא בהזכרת שם המפורש מיירי וגם לא בעניית אמן אלא ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. ויותר הי' לרש"י לציין הא דתענית ט"ז. וכפרש"י בנמוקי תורה בזה"ל כשאקרא ואזכיר שם ה' אתם הבו גודל לאלהינו וברכו שמו מכאן אמרו שעונין ברוך שם כבוד מלכותו לע"ו אחר ברכה שבמקדש תענית ט"ז עכ"ל. ושם מבואר שנוסח ברכה זו הוא לפי שאין עונין אמן במקדש. למדנו מכאן דבמדינה עונין אמן אחר ברכה] וס"ל להני אמוראי דכ"ז שמצוה לענות אמן אינו אלא כשאחד מברך וכולם עונין. והיינו שיוצאין ידי חובתן. שהוא כעין זמון שבבהמ"ז. ואע"ג דודאי מצוה לענות אמן אפי' כשאינו יוצא י"ח בברכת חבירו כדאי' בברכות דנ"ג על הא דתנן ועונין אמן אחר ישראל המברך דמיירי בשלא אכל עמהן. הרי דעונין אמן אפי' א"צ לברכת המברך. זה אינו אלא מדרבנן ולא מדרשה דקרא משא"כ כשיוצא י"ח למדנו מהאי קרא שעונין אמן וכעניינא דהאי קרא שלמד משה תורה לכל ישראל כדאי' בירו' ר"פ שלשה שאכלו דמהאי קרא למדנו דהקורא בצבור מברך לפניה. [ומכ"מ נראה שיש בזה פלוגתא אי אסמכתא דענית אמן קאי דוקא על היוצא י"ח או בכל מקום ששומע איזו ברכה. דאי' בברכות שם דא"ל רב לחיי' ברי' חטוף ובריך למימרא דמברך עדיף ממאן דעונה אמן והתני' ר' יוסי א' גדול העונה אמן יותר מן המברך א"ל ר' נהוראי השמים כן הוא תדע שהרי גוליירין יוצאין ומתגרין במלחמה וגבורים יורדין ומנצחין תנאי היא דתני' אחד המברך וא' העונה אמן במשמע אלא שממהרין למברך יותר מן העונה אמן. וקשה לי האיך ס"ד דהעונה אמן עדיף הא רבי יהיב ארבעים זהו' שכר ברכה לבהמ"ז כדאי' בחולין דפ"ז א' הרי דמברך עדיף מהעונה אמן. ויותר ק' הא שכ' הרא"ש בפ' כה"ד בשם ר"ת בא' שחטף מחבירו מצות מילה ופטרו ר"ת משום דכיון שהי' שם בשעת מילה ועונה אמן גדול העונה אמן יותר מן המברך. ותמוה הא רבי ג"כ ענה אמן. והאיך אפשר לסתור מעשה רב דרבי. וע' ש"ך ח"מ סי' שפ"ב שהקשה ג"כ על ר"ת ע"ש דהוי בה טובא. אלא כך הענין דהא פשיטא דברכת המזון שהוא מ"ע מה"ת עדיף מן העונה אמן שאינו אלא אסמכתא מהאי קרא ואינו נחשב למ"ע. משא"כ בשאר ברכת הנהנין והמצות. והיינו שפירש"י בברכות שם כשמושיטין כוס של ברכה כו' ולא של ברהמ"ז כלשון המפרש שלהי מס' נזיר אלא בכוס אחר דעיקר הברכה מדרבנן. והעונה אמן הוא מאסמכתא דקרא דעדיף מעיקרו דרבנן. וא"כ אפי' עיקר הברכה אינו מה"ת מכ"מ כיון שקורא את ה' בברכה יש אזהרה לשומעים הבו גדל לאלהינו כלומר ענו אמן. נמצא דגדול העונה אמן יותר מן המברך שאינו אלא רשות מה"ת. והיינו דמדמ' לגוליירין שמתחרין וגבורין מנצחין היינו המברך מתחרה ואינו עיקר חיוב שהיא המלחמה. והעונה אמן דמכונה בפסוק בלשון גודל דהיינו גבורה והוא המנצח. ובזה פליגי תנאי דת"ק ס"ל דאפי' בזה מברך עדיף. והיינו משום דס"ל דעיקר אסמכתא של הבו גודל אינו אלא למי שיוצא ידי חובת הברכה. וא"כ ממ"נ אם הברכה מדרבנן העניה ג"כ מדרבנן שהרי אינו מחויב לצאת י"ח. וע"כ לא קאי אסמכתא של הבו גודל אלא על ברכה שמחוייב מה"ת והוא יוצא בשמיעה הרי פליגי בזה תנאי. ופסק ר"ת לענין ברכת מילה שהעונה אמן גדול מן המברך והוכחה לזה הפסק יבואר בסמוך] כ"ז ביארנו סוגי' דר"פ שלשה שאכלו. אבל סוגי' דדמ"ח מיירי בברכת הזמון היינו נברך שאכלנו משלו מש"ה מביא הדרשה את ה' אלהיך ועוד כמה דרשי. מעתה יבואר דברי רבינו ג"כ דבסי' נ"א שכ' דמחייבין לאזמוני ולברוכי בהדי הדדי. היינו כל ברהמ"ז הא א' מברך וכולם עונים אמן. אבל כאן מיירי בבהז"מ כמבוא' בלשון חייבין בזמון ולומר נברך ומביא הדרשה לזה. והא דסמך לכאן ברכה לפניה איידי דאיירי בברכה שאין מפורש בתורה כבהמ"ז עצמו. מש"ה מביא ג"כ ברכ' לפני אכיל' מנין כו'. ועפ"י מש"כ דעיקר מצות זמון הוא שיהא א' מברך וכולם עונין אמן. יבואר הא דאי' בחולין שם דרבי רצה לשלם ארבעים זהובים עבור ארבע ברכות והקשו התו' הא יש חמש דהיינו כוס של ברכה דבהמ"ז ויישבו דס"ל לרבי דאכסא דברכתא א"צ לברך כלל. והקשה בש"ך ח"מ שם א"כ מוכח מדרבי כהאי מ"ד וקשיא אדאידך. מיהו הא לק"מ דעיקר קו' התוס' מברכת היין אינו אלא למ"ד בברכות דמ"ג דיין לא בעי הסיבה או דמהני הסיבה. וא"כ לא בירך אלא המזמן. אבל למ"ד יין לא מהני הסיבה הרי גם השומעים ברכו בפ"ע ואמאי ישלם עבור הברכה. ולפ"ז י"ל דמ"ד דצריך לברך אכסא דברכתא ס"ל דיין לא מהני הסיבה וזהו כוונת התו'. אלא הא קש' לי הא קיי"ל דיין מהני הסיבה וקיי"ל דיין אחר בהמ"ז טעון ברכה. וא"כ קשה מדרבי. אבל למש"כ י"ל דכל ברכות שאין עיקר המצוה שיהא אחד מברך ואחרים יצאו י"ח א"צ לשלם. שהרי אי בעי מברך לעצמו. משא"כ בהמ"ז דעיקר המצוה כך הוא מש"ה צריך לשלם. ויש לכוין כ"ז בפרש"י בחולין שם ד"ה ארבעים זהו' כו' שענה אחריהם אמן עכ"ל. ר"ל שהמצוה בכך דוקא לענות אמן. [ולמש"כ לעיל י"ל דמש"ה כ' ר"ת דקיי"ל דגדול העונה אמן כו'. ולמד זה מהא דלא חשיב ברכת היין היינו משום שאינו מה"ת ובזה קיי"ל דגדול העונה אמן כו' וא"צ לשלם. ולפי דברינו יהי' פי' ד' ברכות היינו עם ברכת הזמון. ולא הטוב והמטיב שהוא ג"כ דרבנן. וע' בש"ך שם]:

ב

(ב) אע"ג דחייבין בברכה כו'. במשנה תנן וחייבין בתפלה ומזוזה וברהמ"ז. ורבינו כייל כל הברכות יחד דבשלמא משנתינו רבותא אשמעינן כדאי' בגמ' סד"א דהוי ברהמ"ז מ"ע שהזמן גרמא משא"כ שאר ברכות אין רבותא כלל דנשי' חייבות מצד הסברא דאסור ליהנות מן העוה"ז בלא ברכה. אבל רבינו דינא קמ"ל דה"ה כולהו ברכות. ועוד י"ל דעיקר מה שהביא רבינו משנה זו לכאן ללמדינו דנשים ישנן בברכת הזמון דמיירי בי'. מש"ה נקיט ל' בברכה לכלול גם ברכת הזמון. ועלה מסיק רבינו ה"מ לאזמוני נשים בלחודייהו כו'. ומכאן ראי' לשיטת הרא"ש פ' ג' שאכלו ס"ד דנשי' חייבות בזמון אפי' כשאוכלות לעצמן וכ"כ הגר"א סי' קצ"ט אלא שהקשו ע"ז ממה שלא נהגו כך. ונראה ליישב המנהג משום דתלי' בעיקר הדרשה לברכת הזמון. דלת"ק דיליף מדכתיב את ה' אלהיך דמשמע דשכינה שרויה ביניהם אם כן זה אינו אלא באנשים בני תורה וא"א שלא אמרו עליו ד"ת וכדתנן באבות שלשה שאכלו ואמרו עליו ד"ת שכינה שרויה ביניהם וכו' והיינו את ה' אלהיך כשהם עם ה' יש עוד ברכה נוספת משא"כ נשים. אבל לרבי דנ"ל ברכת הזמון מדכתיב גדלו לה' אתי אפי' נשים בכלל. ומעתה הברייתא דערכין ד"ג דתני' הכל חייבין בזמון ומפרש בגמרא לאתויי נשים ועבדים אתי' כרבי אבל לרבנן אינו אלא רשות וכמשמעות הסוגי' ברכות דמ"ה דמאה נשי כתרי גברי דמי ואפי' להמסקנא דדעות שאני הוא כפרש"י ד"ה דאיכא דעות. דאע"ג דלענין חובה אינן חייבות. לענין רשות דעות שלשה חשיבי כו'. הרי שאינו אלא רשות והלכה כת"ק. וכ"ת אכתי אחרי דרשות מיהא הוי. מצוה נמי איכא להוסיף שבח וכמש"כ התוס' חולין דף ק"י בד"ה וש"מ ע"ש אלא שאינו חובה וא"כ אמאי לא נהגו נשים לזמן כלל. הא ג"פ ניחא דאע"ג דסוגי' דברכות אוקמוה להא דתני' נשים מזמנות לעצמן אליבא דרבנן ושהוא רשות. מכ"מ בסוגי' דערכין אוקמוה דוקא אליבא דרבי ולחובה וא"כ י"ל דלרבנן הוי נשי אפי' מאה כתרי גברא דאם רצו לזמן אין מזמנין ה"נ בנשי. ולית לן סברא דדעות שאני. כ"ז העליתי ליישב מנהגן ש"י. אבל רבינו הביא גם כן דרשה דת"ק כמש"כ לעיל ומכ"מ משמע דדעתו דנשים חייבות בזמון. והיינו דס"ל דכמו דעיקר ברהמ"ז מספקא לן אי נשים מה"ת חייבות לברך או מדרבנן. ה"נ בזמון אע"ג דמדיוק' דקראי אין הנשים חייבות מכ"מ מדרבנן מיהא אפשר דחייבות כמו גוף ברהמ"ז:

ג

(ג) הני מילי בששניהם סופרים אבל אחד סופר וא' בור כו'. כצ"ל וע' מש"כ שאילתא נ"א אות י"ג בס"ד.

ד

(ד) א"נ אשתלי ולא ידע אי בריך כו'. קשה לי למאי נקיט רבינו האי גוונא דלא ידע אי בריך כו' ולא כמשמעו ששכח וכסבור שבירך ויצא. מיהו הא אפשר לומר דאורחא דמילתא נקיט דלא מצוי שיסבור שכבר בירך. אלא הא מצוי שנופל ספק אי בירך. או דצריך להגיה קצת וכצ"ל א"נ אשתלי או לא ידע אי בירך כו' אלא הא קשיא לי הא בלא ידע אי בירך חייב לברך מספק כמש"כ רבינו לעיל סי' נ"ג והאיך מוקי זה הדין בנסתפק אי בירך או לא ויצא מש"ה. הא עדיין חייב לברך קודם שיצא. ולמש"כ המג"א סי' קפ"ד ס"ק ח' דבכזית א"צ לברך מספק ניחא ומיירי רבינו באופן שא"צ לברך מספק. אבל כבר כתבנו שם אות ז' דדעת רבותינו הראשונים אינו כן וכן דעת הגאון צל"ח א"כ קשה דברי רבינו כאן. וצ"ל דמיירי בברכה רביעית לחודיה ודלא כמג"א ס"ק ז' דמספק צריך לברך אפי' ברכה רביעית דלא ליתי לזלזולי בה. ובאמת לא מצינו סברא זו לברך מספק כי היכי דלא ליתי לזלזולי אלא ביו"ט שני ש"ג אבל אינו דומה חומר דיו"ט שני לשאר דרבנן. ואין למדים ד"ס מד"ס. וגם הגאון ש"א לענין ספק בברה"ת שפסק דצריך לברך מספק ומכ"מ פסק שלא יברך אלא ברכה אחת. וה"נ בשלמא הני תלתא הוי כדאורייתא כלשון הגמ' פ' שלשה שאכלו שלש ברכו' דאורייתא משא"כ ברכת הטוב והמטיב א"צ לברך מספק:

ה

(ה) ונפיק לאורחא. מכאן מבואר דלא כמש"כ הראב"ן הביאו באו"ח ובנשמת אדם דיש נ"מ בין אם הוא בעיר או יצא לדרך. והרי רבינו הביא תחלת השאלה והמשנה כשיצא לדרך:

ו

(ו) ולענין פירות כו'. אינו מובן למאי סמך רבינו ענין זמון פירות להא דחוזר למקום שאכל. ונראה דס"ל לרבינו דעיקר הא דטעון ברכה במקומו אינו אלא משום קביעותא. וכלשון גמרא פסחים דק"א ב' לקיבעא קמא הדר דדרך האוכל פת קובע מקום לאכילתו מש"ה צריך לקבוע מקום לברכתו. וכיב"ז אי' שלהי פ' ג' שאכלו נ"מ לבהמ"ז היכי אכיל. ומעתה אי שבעת המינים טעונין ברכה לאחריהם במקומן תליא אי יש להם קביעות מקום. ובזה ג"כ תליא אי מזמנין על הפירות כמש"כ רבינו בפי' לעיל שאיל' נ"א דלהכי אין מזמנין על הפירות משום דקביעותא דפירי לאו קביעותא הוא. וא"כ כיון דקיי"ל אין מזמנין עה"פ ה"נ א"ט ברכה לאחריהן במקומן. וכשיטת הרי"ף ותו' בפסחים דק"א. ולא כרשב"ם שם והרמב"ם פ"ב מה' ברכות שכ' דכל שבעת המינין הכי הוא. והנה מה שהקשו התוס' שם ע"ז מהא דאיתותב ר' יוחנן דמיירי ביין ועל זה אמר שנוי מקום א"צ לברך. ותו הא רב ושמואל נמי אמרי ידי יין לא יצאו. נראה ליישב בפשיטות דרב חסדא דאמר דבדברים הטעונים ברכה לאחריהן במקומן א"צ לברך בשנוי מקום אינו אלא היכא דטעון ברכה לאחריהן. משא"כ באופן שאינו טעון ברכה אחרונה כלל כגון ששתו פחות מרביעית. ורב ושמואל ור"י בקידשו בבהכ"נ מיירי וטעמו כדין המברך. ומה"ס לא שתו רביעי' וא"ט ברכה אחרונה. אבל בשותים רביעית אפשר דטעונים ברכה לאחריהן במקומן כלשון המאמר אבל דברים הטעונין לאחריהן במקומן משמע שיש הרבה מינין הכי ולאו דוקא פת. וכבר הביא הגר"א ז"ל סי' קע"ח סקכ"ב ראיה זו לדעת הרמב"ם ע"ש. מיהו למש"כ בדעת רבינו דס"ל כהרי"ף ותוס'. יש ליישב דמ"מ משכחת גם בשבעת המינים שיהא טעון ברכה לאחריה במקומן. כגון דמסובין וקבועין לפת וכדאי' בדמ"ג א' דמיגו דמהני הסיבה לפת מהני הסיבה ליין. והוי קביעותא שפיר. ובזה האופן ודאי כל שבעת המינים טעונין ברכה לאחריהן במקומה:

דמחייבין ב"י כו'. בכת"י וכן בפי' כת"י לא נמצא זו השאיל'.

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף